אירועים בתקופה הקרובה

· שיעורי פרשת השבוע על ספר שמות יחלו ביום ה', י'ח טבת, 27.12, בשעה 19:00. השיעורים יועברו על ידי ד"ר שלי גולדברג מאוניברסיטת בר אילן ומרצים נוספים. פירוט מלא של סדר השיעורים בקובץ המצורף.



· סרטי מעלה החדשים- הקרנה שנייה של הסרטים: רבי סנטה/ כפרות/ לוז/ הרי את. ההקרנה תתקיים במוצ"ש פרשת שמות, ה-29 לדצמבר בשעה 20:30. המכירה בערב הארוע במרכז בגין, מספר הכרטיסים מוגבל. פרטים על הסרטים בקובץ המצורף.



· מצ"ב הזמנה לטקס חלוקת פרסי המחקר של מרכז מורשת בגין. הארוע יתקיים ביום ב', כ"ב בטבת, 31 בדצמבר, בשעה 18:00.



· שיעורי פרשת השבוע- עכשיו להאזנה בבית! לאור הביקוש הרב הפיק מרכז בגין תקליטור כפול ובו מבחר משיעורי פרשת השבוע על ספר בראשית שהועברו על ידי ד"ר מיכה גודמן בין השנים 2004-2007.

ניתן יהיה לרכוש את התקליטור במרכז מורשת בגין במהלך חודש ינואר.

יחסי חיים לזר עם בגין

בגידתו של בגין

מאת תום שגב

אבא קובנר היה משורר ועסקן מפ"ם שרבים העריצו, בין היתר בזכות פעילותו כמפקד פרטיזנים במלחמת העולם השנייה. במאי 1961 הופיע קובנר כאחד מעדי התביעה במשפט אייכמן. עדותו השאירה רושם עז והיתה לאחר הרגעים המכוננים בעיצוב הזיכרון ומורשת השואה.

אך עדותו של קובנר שיקפה גם מאבק שכולו יצרים ופוליטיקה, זה המאבק על תהילת ההיסטוריה. ראש הממשלה היה דוד בן-גוריון; מנהיג האופוזיציה היה מנחם בגין. קובנר, וכן צביה לובטקין ויצחק צוקרמן, הורשו לנכס לתנועת העבודה את הגבורה, לרבות המרד בגטו ורשה. חלקם של הרוויזיוניסטים הועלם.

בעת עדותו של קובנר נכח באולם בית המשפט אחד מוותיקי תנועת החרות, חיים לזר, אף הוא אחד הפרטיזנים. בשובו הביתה כתב ביומנו: "עדותו של אבא קובנר, כפי שניתן לצפות, היתה שיר תהילה לעצמו ולמקורביו. הוא הפך את כל המחתרת לעניין משפחתי-מפלגתי. את הכל הוא עשה: כתב את הכרוז 'הראשון בעולם' שקרא להתנגדות, ארגן את המחתרת ועמד בראשה, עמד בראש הגדודים הפרטיזנים ביערות ועשה מעשי גבורה לאין ספור. וכמובן - אני ואפסי עוד". לזר ראה בעדותו של קובנר הצגה.

לזר וקובנר היו בגטו וילנה. לדברי לזר, ארגון המחתרת היה ערוך למרד וציפה לפקודתו של קובנר: "הפקודה בוששה לבוא ולבסוף לא ניתנה כלל כי הוא, קובנר, היה צריך להישאר בחיים למען ההיסטוריה".

את פרנסתו מצא לזר כמנהל המרכז של קופת חולים לאומית. את השקפת עולמו קידם כהיסטוריון: בספריו החזיר לאנשי הימין את חלקם בתהילה הלאומית. את נהמת לבו השאיר בין אלפי דפי יומן. בתו, ההיסטוריונית שרה אוסצקי-לזר, מפרסמת כעת כמה מדפיו.

סערת הרגשות המתחוללת ביומנו של לזר לא מכוונת רק נגד השמאל, אלא גם נגד מנהיג תנועתו, מנחם בגין: זה מצטייר כפוליטיקאי אופורטוניסט שלא התכוון למה שאמר אפילו כשדיבר על השואה. בתוך כך גם לא התעניין, לדברי לזר, במאמצים להחדיר לזיכרון הישראלי את חלקם של אנשי בית"ר במרד גטו ורשה, מפני שלא היה שותף לו. הוא עזב את העיר ימים אחדים אחרי שהנאצים פלשו לפולין בספטמבר 1939 ולזר לא סלח לו על כך

"העליתי שוב את העובדה שכל המנהיגים ברחו מפולין עם פרוץ המלחמה ועזבו את ההמונים, גם את המאורגנים וגם סתם יהודים, לאנחות ולתהפוכות הגורל מבלי שתהיה להם הדרכה ועצה בזמנים הקשים. במיוחד קראתי תגר נגד מנהיגי תנועות הצה"ר (הציונים הרוויזיוניסטים) ובית"ר אשר צריכים היו יותר מכל מישהו אחר, הודות לחינוך שקיבלו, להבין את המצב לאשורו ולהישאר עם המוני חניכיהם ולא להציל את נפשם בלבד".

החל במאי 1942 ישב בגין בארץ. לזר: "מהארץ לא ניסה אף איש להגיע לגטאות או למחנות. דבר זה היה בוודאי מעודד את ההמונים ומעורר אותם למרידות רבות". אך יותר מכל זעם לזר על כך שבגין לא פעל בכל כוחו נגד הקשרים בין ישראל לגרמניה. אייזיק רמבה, עורך העיתון "חרות", סיפר ללזר שראשי המפלגה הורו לו למתן את עמדת העיתון בעניין זה, מפני שרוב הציבור לא התנגד לקשרים עם גרמניה וראשי המפלגה חששו שעמדתם תזיק להם בבחירות. הנה לדברי לזר "קבוצת עסקנים טיפוסיים שכל מעייניהם רק כיסאות, כבוד והנאה עצמית ושיבוח וקילוס עצמי ופרזיטיות, ללא כל רקע נעלה וללא כל רעיון ואידיאה ולא טובת העם נגד עיניהם".

יש עניין בכך שדפי יומנו של לזר מופיעים דווקא ב"האומה", שמפרסם "מסדר ז'בוטינסקי". היומן ראוי למחקר. יש בו כדי לאשש תזה שההיסטוריון יחיעם ויץ מציע בספרו החדש על תנועת החרות ("הצעד הראשון לכס השלטון", הוצאת יד בן צבי): בגין התייחס לשאלת הקשרים עם גרמניה כפוליטיקאי פרגמטי; בניגוד לרושם שניסה ליצור - לא ראה בה קודם כל שאלה מוסרית. לזר חש על כן שבגין בגד בשבועתו להחרים את גרמניה. ויץ אומר שלזר צודק.

על ספרו של אבי שילון במוסף הארץ

איזה איש

אלברט איינשטיין חשב שהוא מנהיג מפלגה נאצית ובן גוריון קרא לו היטלריסט. 30 שנה אחר כך הוא העיף את מפא"י מהשלטון ועשה שלום עם מצרים. 15 שנה לאחר מותו רואה אור הביוגרפיה המלאה הראשונה על מנחם בגין ועל המסע יוצא הדופן שעשה מהשוליים הסהרוריים להנהגת המדינה - ובחזרה. מחברה, העיתונאי אבי שילון, היה בן שנתיים ב-77', אבל מספיק להסתכל באולמרט, הוא אומר, כדי לראות עד כמה בגין רלוונטי

מאת גידי וייץ

דיוקנו של הגבר הצנום בעל השיניים הקדמיות הבולטות והשיער הדליל, זה שהעיד על עצמו

שהוא "איש מכוער", הופץ בכל הישוב. המבוקש מספר 1 של הסזון, מפקד האצ"ל מנחם בגין, הסתתר אז ברחוב הבשן בתל אביב, מחופש לרב בשם ישראל ססובר. איתו בדירה הקטנה שהו הרעיה עליזה, התינוק בני, בנם הבכור, וקצין המבצעים של האצ"ל, איתן לבני, אביה של שרת החוץ. את הזמן העבירו שני הקודקודים במשחקי שחמט. השנה היתה 1944, ובחוץ ערכו ההגנה והבולשת הבריטית מצוד נגד אנשי האצ"ל. חלקם הוסגרו לבריטים והוגלו למזרח אפריקה, אחרים נכלאו בחדרי מעצר שהוכנו מראש בקיבוצים. אליהו תבין, ראש המודיעין של המחתרת, נכלא במערה במשמר העמק וחוטפיו מההגנה עקרו את שיניו, הכריחו אותו לשהות בתוך צרכיו וקינחו בביום העלאתו לגרדום. אלו שחמקו לחצו על בגין לערוך פעולת תגמול מהדהדת. בגין סירב בתוקף. "לעולם לא אתן יד למלחמת אחים", הכריז. לבני לא אהב את הקו הפסיווי שהוביל המפקד. ארבעה חודשים אחרי תחילת הסזון הוא דיווח לבגין שאנשי האצ"ל מתכננים לחטוף את ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרת ואת אחד מראשי הש"י, אפרים קרסנר. "אנחנו עוקבים אחריהם", גילה לבני. "סבלנו מספיק. החברים אינם יכולים לעמוד בכך". בגין, שלא דווח מראש על המעקבים, הופתע והבין שחבריו מאתגרים את מנהיגותו. הדילמה היתה חריפה. אם יאשר את החטיפה, הוא עלול לסבך את היישוב באורגיית דמים; אם יסרב, עלולים חבריו תאבי הנקם למרוד בו. "זה לא ייגמר טוב", ניסה להניא את לבני, "מפה לא יהיה מעצור ליצרים ולאכזריות". "אם לא נחליט על מעשה", השיב לבני, "מישהו יעשה את זה עצמאית". בגין הציע ללבני לערוך הצבעה בקרב מפקדי האצ"ל, והפעולה נדחתה על חודו של קול. אבל לבני לא הפסיק ללחוץ, עד שבגין הציע פשרה: "אני מציע לאסוף מאה איש, להשתלט על אזור בירושלים העתיקה ולהניף עליו את הדגל. ניפול שם עד אחרון החיילים - אבל איש לא יאמר שהאצ"ל לא מילא את שליחותו". יוזמת ההתאבדות היממה את לבני ונתפסה בעיניו כעדות מוחצת למצבו המנטלי הירוד של המפקד. "אני אסרב למלא את הפקודה הזו", אמר לבגין. "איתן, אתה תמרה את פי? תקבל ממני פקודה ותסרב לבצע?" שאל בגין. "לא דבר פשוט לסרב לך", ענה לבני, "אבל ממילא לא תצליח לאסוף מאה איש". מאז התרופף הקשר בין השניים ולבני עקר מדירת המפקד ומצא מקום מסתור חדש. בגין נותר נאמן לעקרונותיו. גם כעבור ארבע שנים, כשביקשו חבריו לנקום על הטבעת אלטלנה ואחד מהם הצהיר שבכוונתו לחסל את בן גוריון, התייצב בגין בביתו והזהיר: "אם אתה רוצה להרוג יהודים, תירה בי קודם". "האחריות של בגין להצלחת הפרויקט הציוני היא עצומה", אומר העיתונאי אבי שילון, שמוציא השבוע ביוגרפיה עבת כרס, ראשונה מסוגה, על בגין (הוצאת עם עובד). "ניקח את המקרה האחרון שיכול היה להוביל למלחמת אחים, ההתנתקות. דיברו שם על אלטלנה, המתנחלים, ודיברו שם על סזון נוסף. מה האתוס של בגין בהקשר הזה? חד וחלק, שלא תהיה מלחמת אחים. אם ערב קום המדינה היתה עומדת דמות אחרת בראש האופוזיציה, זה יכול היה בוודאי לגלוש לאלימות קשה. בתוך זה אתה יכול לראות איך יוזמת ההתאבדות שהציע ללבני ממחישה את הפלירט שהיה לו עם המוות. היתה איזו תפיסה שלהיות קורבן זה מעין גאולה עצמית". חמש שנים עבד שילון, בן 32, עורך מדור הדעות ב"ישראל היום" ובעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, על הפרויקט הסבוך. נדמה שבתולדות הפוליטיקה הישראלית אין דמות מורכבת ורבת פנים כמו בגין. "באתי מבית עם תודעה ציונית עמוקה. לא מימין ולא משמאל, משפחה שכאילו אוהבת את הנשיא", הוא מסביר, "וכשלמדתי תולדות עם ישראל, הסיפור של בגין ריתק אותי כי הוא לא סופר באמת מהתחלה ועד הסוף. אני חושב שבגין הוא המנהיג האידיאולוג האחרון. כבר בימיו הוא היה סיפור נדיר, מושך במשונות שלו. מספיק להתייחס לפרדוקס בין הנואם להמונים בשיאו לבין השתיקה הרועמת בערוב ימיו כדי להסתקרן. הדרמה סביבו עצומה". זאת לא משימה כבדה מדי בשביל בחור צעיר? "כשאתה רציני, היותך צעיר זה רק יתרון. בגילי בגין כבר היה מפקד האצ"ל. לצורך הביוגרפיה השתמשתי גם בכלים עיתונאיים והקפדתי על כלים וכללים אקדמיים שרכשתי. כבחור ששייך לדור שמוגדר לכאורה כלא אידיאולוגי, הבנתי במהלך העבודה עד כמה בגין הוא עדיין נושא טעון. דווקא משום כך הרגשתי שיש לי פרספקטיווה מזוקקת, בהירה יותר, לעומת המטען הכבד, והמטשטש, שנושאים אנשי התקופה והחומרים הכתובים שלהם". הספר הוא ניסיון ראשון לתאר את קורות חייו של בגין מהילדות בבריסק ועד להסתגרות החידתית ברחוב צמח. חלק ניכר ממנו מוקדש לבגין הצעיר, בעיקר לתקופה בה פיקד על האצ"ל. בחלק המתאר את שתי הקדנציות של בגין כראש הממשלה לא יכול היה שילון להשתמש בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, מאחר שאלה עדיין גנוזים בארכיונים ואסורים בשימוש, והוא ניסה להשלים את התמונה באמצעות ראיונות שערך בעצמו וגם בכאלה שנערכו על ידי מרכז מורשת בגין, וכן באמצעות ספרים, עיתונים וחומרי ארכיון אחרים מהתקופה. אחד מהישגיו הוא ראיון שקיים עם בני בגין, שמאז פרש מהפוליטיקה מתמיד בשתיקתו. לפני כשנתיים, כשהתפרסם הספר "מנחם בגין - דיוקנו של מנהיג" מאת הפסיכולוג ד"ר עופר גרוזברד, התרעם בגין הבן על הפרשנות הפסיכולוגית שהציע גרוזברד לאישיותו של אביו. בתגובה הוא בחר לשתף פעולה עם שילון. "בני בגין הוא איש ישר", מעיד שילון, "והוא סייע לי להאיר עוד צדדים אינטימיים בחיי אביו, למרות שהשיחה איתו היתה תחומה לעניינים קונקרטיים. הביוגרפיה הזאת בשום פנים ואופן לא מייצגת את דעתו. אני יודע שהציעו לו מיליון דולר לכתוב את הגרסה שלו והוא לא מוכן. הוא אומר שאת ההיסטוריה יכתבו היסטוריונים ולטעמו אין לבני משפחת בגין זכויות יתר".

בסקר שערך השנה "מעריב" הוא קטף את המקום הראשון, לפני בן גוריון, בדירוג ראשי הממשלה לדורותיהם. לנוכח כישלונו המתמשך של המשא ומתן עם הפלסטינים נראה השלום עם מצרים כאחת ההחלטות המדיניות הנבונות של מנהיג ישראלי, אם לא הנבונה שבהן. גם לממשיכי דרכו יש יד בהאדרת שמו. לאורם של חוות השקמים ורחוב כרמיה נחמד להיזכר בראש ממשלה שאחרי שפרש מתפקידו גילו מקורביו שאין לו מספיק כסף לרכוש דירה לעצמו, ומול מפעלות המינויים הפוליטים של מיטב שרינו קל להתפעל מהתשובה שסיפק בגין לתביעות חבריו עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה: "לא הגעתי לשלטון כדי לחלק ג'ובים לחברי אצ"ל". "דפוס המנהיגות של בגין היה הפוך לחלוטין מזה של אולמרט, נגיד", מאבחן שילון. "הוא אמר: אני לוקח את כל המשא עלי. אם אכשל אעניש את עצמי בהלקאה עצמית. בגין היה ללא ספק מתפטר לנוכח ממצאי ועדת וינוגרד, ספק אם היה נעזר בסוללת פרקליטים. זה לא מקרה שחלה טרנספורמציה חיובית ביחס אליו". בימיה הראשונים של המדינה היה הדימוי של בגין שונה בתכלית. במסעו הראשון לארה"ב כראש חירות, בדצמבר 48', ציפתה לו קבלת פנים צוננת. בגילוי דעת ב"ניו יורק טיימס", עליו חתמו בין השאר אלברט איינשטין וחנה ארנדט, נטען שחירות היא "מפלגה הדומה למפלגות הנאציות והפאשיסטיות". בגין הגיב למתקפה בארסיות: "איינשטיין הוא אמנם גאון מהסוג שמתגלה פעם באלף שנים, אבל בכל זאת אני מבין במתמטיקה יותר ממה שהוא מבין בפוליטיקה". גם בארץ זכה ליחס דומה, כפי שמראה שילון בספרו. "עיניו מתרוצצות ושפתו העליונה העבה נרעדת כמו אצל חיה העומדת להסתער בשיכרון על הדם", כתב עליו הפובליציסט אריה גלבלום בעיתון זה, שבימים ההם הרבה להשוותו למוסוליני. בשנות ה-60 כתב בן גוריון למשורר חיים גורי: "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני... מקדש את כל האמצעים למען המטרה הקדושה: שלטון אבסולוטי... כששמעתי בפעם הראשונה בחיי נאום של בגין ברדיו שמעתי את קולו וצריחתו של היטלר". הדימוי המנאץ הזה הוליד, להערכת שילון, טיפול מיוחד בבגין, שטען כי השב"כ עוקב אחריו. שילון: "פעם בנאום בכנסת הוא הצביע למעלה ואמר: 'אתה, אתה זה שעוקב אחרי'. אנשים חשבו שהוא תמהוני, אבל להערכתי באמת עקבו אחריו. נכון שכשהוא ערך הפגנה בשנות ה-50 והיה מטוס בשמים והוא אמר לקהל 'בואו נעשה לו שלום', פה הוא קצת הגזים". לא ברור ממה חששו השלטונות. "בגין תרם תרומה עצומה לגיבוש הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל", טוען שילון ומדגים זאת בספר בהרחבה. בשנות ה-50, כאשר עמד בן גוריון להורות לשב"כ לאסור את אורי אבנרי, הזהיר בגין את איסר הראל כי "יקים קול צעקה" אם ייאסר עיתונאי בשל עמדתו. בשנות ה-70, כשגולדה שלחה חוקרי שב"כ ללשכות השרים כדי לברר מי מהם מדליף, סילק אותם בגין מעל פניו. "בשלטון דמוקרטי לשירותים החשאיים אין זכות לפקח על הממשלה", אמר. כשנבחר לראשות ממשלה, הזהיר את ראש השב"כ אברהם אחיטוב: "אני אוסר עליך להשתמש בעינויים". אפילו בזמן ההפגנות הסוערות נגדו בעקבות מלחמת לבנון סירב בתוקף לתחינתו של שר הפנים, יוסף בורג, להורות למשטרה לסלק את קבוצת המפגינים מטעם שלום עכשיו. הללו לא חדלו לעדכן על לוח שהציבו מול ביתו את מספר ההרוגים במלחמה. "זו זכותם הדמוקרטית", אמר. בשנות ההסתגרות שלו האיץ בבן טיפוחיו דן מרידור, אז שר המשפטים, להשלים את חקיקת "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". שילון: "הוא טבע את הביטוי 'הפתק הקדוש' בבחירות הראשונות, בתגובה לביטוי 'התותח הקדוש' שבו כינה בן גוריון את הירייה על אלטלנה. ישראל אלדד לעג לבגין: 'איך אתה מייחס קדושה לפתק?' אחרי קום המדינה הוביל בגין - שהיה אז מנהיג של כנופייה במובן מסוים, אידיאולוגית אמנם - להשתתפות מיידית במשחק הדמוקרטי. ב-63' הוא הציע לבטל את הממשל הצבאי על ערביי ישראל ומאוחר יותר הציע לספח את השטחים ולתת אזרחות לפלסטינים. גם בהחלטות דרמטיות כמו הפצצת הכור בעיראק היה לו רוב בממשלה לפעולה והוא המתין לרוב גדול יותר. גם בלבנון הוא חיכה. "היה לו כבוד עמוק למערכת המשפטית", הוא ממשיך. "כשהוא היה ראש ממשלה ובג"ץ פסל את הבנייה באלון מורה, הוא הגיב כך: 'יש שופטים בירושלים'. לא במקרה דווקא מסקנות ועדת כהן, אחרי מלחמת לבנון, הן ששברו אותו. ברגע שהטיחו בו האשמות משפטיות, הוא לקח את זה כדבר החמור ביותר. לא היה לו את העניין הזה של רבין, 'בלי בג"ץ ובלי בצל"ם'". הוא לא היה ממנה את דניאל פרידמן לשר המשפטים? "שום סיכוי. אחד הקווים הכי מהותיים של בגין זה מערכת המשפט וכיבוד החוק". אם הוא היה כזה דמוקרט, למה כולם קראו לו פאשיסט? "בני בגין סיפר לי שבקמפ דיוויד, כשהוא התנגד להחזרת כל חצי האי סיני, הוא אמר לאבא שלו: 'בלוקשייקי (בכלא הסובייטי) לא חתמת על ההודאה, אז פה תחתום?' הוא יכול היה לומר לו, 'אבא, אל תעשה את ההסכם הזה', אבל הוא העדיף להשתמש בדימוי הכי מלודרמטי, וזה בשיחה אינטימית בין אב לבן. הדרמה הזאת היא משהו שהיה טמון ברטוריקה ובגינונים של בגין, והרטוריקה הדרמטית אפשרה להציג אותו כפשיסט. כמובן שגם לנאומים המשולהבים ולהפגנה הסוערת בעקבות הסכם השילומים יש חלק ביצירת הדימוי". ההפגנה הסוערת ההיא, שהתקיימה בירושלים בתחילת 1952, ממחישה שהדימוי לא היה מופרך. אז, כמו בנאומי הבחירות של 81', לא הפגין בגין אזרחות למופת. "בן גוריון, העריץ הקטן והמניאק הגדול הזה... מתוך ידיעות שקיבלנו זה עתה, אדון בן גוריון העמיד שוטרים ובידיהם רימונים וגזים מדמיעים שהחניקו את אבותינו ויש לו בתי סוהר ומחנות ריכוז!" הוא צעק לעבר אלפי המפגינים. מאות מהם החלו לרוץ לעבר הכנסת, על הבניין הושלכו אבנים שניפצו את החלונות וחדרו לאולם המליאה. יוסף בורג הציע לבן גוריון להימלט מחשש לחייו. בן גוריון סירב: "אם אצא זה הסוף של הפרלמנט הישראלי". שילון סבור שדווקא בהפגנה זו, שנדמה היה שתחסל לבגין את הקריירה (הוא הושעה לאחריה לשלושה חודשים מפעילות בכנסת), עשה בגין את הצעד הראשון בדרך להשגת השלטון. "באופן פרדוקסלי ההפגנה הזאת עיצבה את בגין כאופוזיציונר רציני שמאתגר את מפא"י לא רק בנושא הביטחון והשטחים", הוא אומר. הובלה, אמת ואחריות שמונה פעמים נכשל בגין בניסיון לתפוס את השלטון, עד 77'. מבין שלל הסיבות שהביאו למהפך - מלחמת יום הכיפורים, המיאוס ממפא"י, ההתעוררות המזרחית וכד' - מפנה שילון זרקור דווקא למלחמת ששת הימים. ישיבתו של האופוזיציונר הדחוי בממשלת אשכול, כשר ללא תיק, ריככה את דימויו הציבורי. בגין אף גילה איפוק ושיקול דעת ערב המלחמה. שילון: "הוא הציע לשלוח את שליח המוסד לאירופה כדי לנסות ולדחות את המלחמה בכמה ימים. הנה הגיעה עת הקרב, ובגין שהטיף עוד מהשנים הראשונות שאנחנו צריכים לכבוש גם את עבר הירדן המזרחי לא מעז לדחוף למלחמה. פה באה שוב לידי ביטוי הקוטביות בין הרטוריקה לפרקטיקה".


בגין תמיד היה איש של רעיונות גרנדיוזיים, ואלה נשאו לא פעם נופך סוריאליסטי, שלא לומר מטורלל. במלחמת יום הכיפורים, מספר שילון, כשבגין שימש כחבר בוועדת חוץ וביטחון, הוא הציע באחת הישיבות לפלוש לדמשק "בטנקים שעליהם יתנוססו דגלי ישראל, ולהעמיס את כל בני הקהילה היהודית ולהעלותם לישראל". חלק מסוד קסמו נבע מכך שמאחורי אישיות המנהיג הגדול מהחיים, שרבים העריצו ורבים לא פחות תיעבו, הסתתר פולני פשוט וצנוע, יהודי תם. זה לא רק העובדה שהיה מפקד מחתרת שלא ידע לירות. כשאנואר סאדאת הודיע בפרלמנט של מצרים שהוא מוכן לבוא לכנסת, מגלה שילון, היו בגין ועליזה שקועים בצפייה בסרט טלוויזיה, כמו בכל מוצאי שבת (בגין צפה באדיקות ב"דאלאס" ואף אירח את כוכבי הסדרה בלשכתו). יש מי שסוברים שבגין נגרר להסכם השלום עם מצרים על ידי דיין ועזר וייצמן המתונים. "אני לא מקבל את זה", טוען שילון. "ב-75', בוועידה של חירות, בגין אמר במפורש 'אנחנו נוכל לוותר בסיני', וממילא הקרקע להסכם עם מצרים נסללה עבורו מוקדם יותר. הרי סאדאת רצה להיפגש גם עם גולדה והיא סירבה, והיה גם ניסיון דומה דרך צ'אושסקו. יחד עם זה נדמה לי שבגין - אולי בגלל המבנה הנפשי שלו - רצה במקרים מסוימים להיות מובל. אחרי הסכם השלום הכינו מסמך לציון ההסכם וכתבו בו שממשלת בגין החליטה להוריד ישובים. הוא ראה את המסמך הרשמי של משרד החוץ, עצר אותו ואמר: 'לא, הכנסת היא שהצביעה על הורדת הישובים'. מה זה הכנסת? זה הוא. באותו אופן הוא בחר את דיין לשר החוץ ואת וייצמן לשר הביטחון, הוא ידע מה הם רוצים ולאן זה יוביל. עובדה שאחרי ההסכם עם המצרים, כשהוא רצה למנוע את ההסכם עם הפלסטינים, הוא גרם לזה שדיין ווייצמן יעזבו. הוא ידע מתי הוא רוצה שיובילו אותו ומתי לא". במקום הצמד המתון מינה בגין שני קיצוני סופה, יצחק שמיר לחוץ ואריאל שרון לביטחון. שירי השלום נזנחו לטובת מכונות הירייה, ואת בגין המצליח של הקדנציה הראשונה החליף בגין הכושל של הקדנציה השנייה. גם כעת לא היו חסרים רגעים פנטזיונרים. בספר מצטט שילון שיחה שקיים בגין עם אלוף פיקוד צפון יאנוש בן גל ב-81', ובה הציע לו תוכנית לפתרון בעיית הקטיושות בצפון: "אנחנו ניכנס, נתפוס את המזוקן (ערפאת), נוציא אותו מהבונקר ונעמיד אותו למשפט בירושלים, ממש כמו את אייכמן". לשאלה אם רימה שרון את בגין במלחמת לבנון, עונים בנו בני ומזכירו קדישאי תשובות הפוכות: קדישאי משוכנע שבגין לא הולך שולל בידי שרון, ואילו בני סבור שאין ספק ששרון רימה את אביו. שילון נוטה לאמץ גישה דיאלקטית: "שרון כן רימה את בגין, אם אתה מתייחס לזה כמו שבני מתייחס לזה, כלומר פשוטו כמשמעו. בגין כתב לרייגן שהפעולה תיעצר אחרי 40 ק"מ, אמר דברים דומים בכנסת וגם הודיע לאשתו, ביום הראשון למלחמה: 'אני הולך ל-48 שעות לבונקר וחוזר הביתה'. מנגד, אם אתה בוחן את ההתפתחות של מלחמת לבנון כפרקליט, יהיה קשה מאוד להוכיח ששרון רימה את בגין, משום שלכל הפעולות שרון הקפיד לקבל אישורים, רק שאת חלקם הוא קיבל בדיעבד וגם על בסיס אילוצים צבאיים שנבעו לטענתו מההתפתחות בשטח". אם התאוריה שלך על מודעותו של בגין לגבי מי מוביל אותו ולאן נכונה, אז ברור שבגין הבין מה שרון עושה. "בגין ידע מי זה שרון כשהוא מינה אותו לתפקיד. הזהירו אותו: שרון יגרור אותך ללבנון, תיזהר ממנו. אמר לו את זה משה דיין, כשגסס מסרטן, בפגישה אחרונה. אמר לו את זה שמחה ארליך, ואמר את זה בגין בעצמו: 'האיש הזה מסוכן, הוא עוד יקיף את הלשכה שלי עם טנקים'. הוא התלבט התלבטות קשה אם למנות אותו. לכן השאלה פה היא שאלת האחריות ולא שאלת האמת, ופה אני חש שזו היתה התשובה שבגין נתן לעצמו. אדם עם חוש אחריות כל כך משוכלל ומפותח כמו בגין לא יכול לתת לעצמו תשובה אחרת. בשנות ההסתגרות שלו, כשהוא כבר הסכים לדבר על שרון, הוא היה אומר: 'אתם יודעים, שרון פחד ממני', כשהוא מתכוון ששרון פחד ממנו כשהוא נכנס לפוליטיקה. רוצה לומר: שרון פחד ממני פעם, אבל לא פחד ממני במלחמת לבנון". הנפילה מלחמת לבנון הכריעה את בגין והכניסה אותו למרה שחורה ממנה לא יצא עד יומו האחרון. את הקווים הדיכאוניים באישיותו של בגין מאתר שילון כבר בימיו כמפקד האצ"ל. אליהו לנקין, מפקד האצ"ל בירושלים, סיפר כבר בשנות ה-40 על מצבי רוח משתנים שניכרו בבגין. ישראל אלדד סיפר כי בתקופת של לחץ היתה לבגין "ירידה, ואז הוא היה מתכנס בעצמו, רוצה לעזוב ולפרוש. זה שימש כמקור להשוואתו עם שבתאי צבי". גם אחרי הירי על אלטלנה בגין נעלם מהחוף והתהלך שותק ומדוכדך, ללא משקפיו שאבדו בים, ברחובות תל אביב "בעוד זעקות הפצועים וההמולה מהדהדים באוזניו", כפי שמציין שילון בספר. גם אחרי התבוסה בבחירות ב-51' הוא שקע במרה שחורה, פרש מראשות התנועה ונסע לאיטליה לכמה שבועות. זהו פרק מסתורי בעברו, וגם שילון לא פותר את החידה; הוא רק מזכיר את השמועה לפיה אושפז בסנטוריום בשווייץ עקב דיכאון. האם מות רעייתו האהובה, עוד יותר מהמלחמה, הביא לשבירתו? עליזה מוצגת בספר כדמות שאיזנה את תנודותיו הנפשיות של בעלה. כבר בשנות ה-40, כשבגין נהג לספר לה על הדרך שעשה מילדותו בבריסק ועד הפיקוד על האצ"ל ושאל בהתרגשות מופגנת: "האם קראת בעיתון מה שנכתב עלינו?", היא היתה קוטעת את דבריו: "מנחם, מישהו צריך לנקות את הבית". "היא הכירה היטב את הנפילה שאחרי הנסיקה", טוען שילון. בני הזוג חיו חיים צנועים מאוד, והנזירות ניכרה גם באישיותם: שניהם התקשו לדבר באינטימיות על עצמם. "הסובבים אותו הבחינו שכאשר נקלע לשיחה אישית נטה להשתעמם במהרה, להתכנס בעולמו", מאבחן שילון. "עליזה לא היתה שונה ממנו. מעולם לא הביעה חולשה באוזני אורחיה ומכריה ובדומה לבעלה העדיפה להתמקד בשיחותיה באומה, בדרך ובמשפחה הלוחמת". בגין שהה בביקור בארה"ב כשרעייתו האהובה נפטרה. הוא לא הפסיק לייסר עצמו על כך שלא שהה לצדה. "כשהוא קיבל את הידיעה אמרתי לאשתי מיד: 'זה הסוף, זה לא אותו בן אדם'", שיחזר יועצו הארי הורביץ. בתיה אלדד, אשתו של ישראל, הסבירה את שקיעתו בין היתר בכך "שעליזה לא היתה כדי לדחוף ולומר לו: 'אל תבכה על עצמך'". אז מה גרם לדיכאון האחרון שלו להיות כה חריף, מות עליזה? שילון: "לדעתי הדיכאון לא התחולל עקב מותה של עליזה. כשהוא קם מהשלושים, הוא חזר לפעילות נמרצת. אני חושב שמסקנות ועדת כהן, אחרי הטבח בסברא ושתילה, היו הזרז המרכזי לשקיעתו. בתחילת המלחמה בגין נתן לה נימוק מוסרי. הוא אמר: אני הולך להציל את הנוצרים. הוא לא דיבר רק על הקטיושות ועל חיסול אש"ף. בסופו של דבר ניתן להבין את מסקנות ועדת כהן ככאלה המטילות אחריות על ממשלתו לטבח. הוועדה השוותה את הטבח לפוגרומים שנעשו ביהודים. תחשוב מה השוואה כזו, על ידי שופטים, עושה למישהו כמו בגין, שהתודעה ההיסטורית שלו מבוססת כל כך על תפיסת היהודים כקורבן. פה חלה נקודת השבר". שילון מספר לא מעט על התקופה שבה, עקב דיכאונו, היה בגדר נוכח-נפקד. בדיונים שניהל ניכר כי "רק גופו היה בחדר", אבחן יוסף בורג, ומזכירו הצבאי עזריאל נבו סיפר שכשהיה שולח אליו חומר מסווג הוא היה "חוזר בלי תגובה. לפעמים הייתי צריך דברים מעשיים ואז הייתי מדבר איתו בטלפון והוא היה אומר לי: 'תשמע, תפעיל את שיקול דעתך, אם זה נראה לך בסדר אז זה בסדר'. בפועל, אנחנו היינו עושים את כל העבודה". מצבו הוסתר מהציבור הישראלי אבל בממשל האמריקאי חשדו שמשהו מוזר קורה בירושלים, אחרי שבגין דחה שוב ושוב פגישה דחופה עם רייגן. קדישאי, שעשה הכל כדי להשיב את בגין למוטב, אף הציע לו לקיים כמה אסיפות, במחשבה שאהבת ההמונים תעודד את רוחו. בגין סירב. "אי אפשר להכריח אדם לצחוק", הסביר. מצבו הלך והידרדר. כשהשתתף בדיון של קציני פיקוד הצפון נרדם לפני תחילת הדיון, והקצינים הנבוכים ניסו להעיר אותו. אפילו הנשיא יצחק נבון נחרד. "יום אחד הוא בא לדווח לי", הוא מספר לשילון, "ואני שומע אותו מחליף תאריכים ואנשים ומעמדים, ויחיאל קדישאי כל פעם מתקן לו: 'לא, זה לא ככה, זה ככה, אתה זוכר?' אבל אי אפשר לטשטש. אמרתי: הבן אדם לא מתפקד, לא מרוכז, שוכח, מערבב תאריכים, מערבב עניינים. אחר כך קיבלתי לכך אישור משרים". "הוא היה במצב של אפתיה מוחלטת", מסכם שילון. "אני לא פסיכולוג ולא רציתי להיכנס לעניינים של להגדיר מה זה, כי הוא לא נבדק. ההגדרה הכי מדויקת היא: בגין היה ראש ממשלה משותק. אדם שיושב בלשכה ואוכל קרקרים עם תה עם לימון ולא מדבר, פשוט לא מדבר. מזכיר הממשלה אז דן מרידור מספר שמרים גרוס, אמא של השבוי יוסק'ה גרוס, הגיעה ללשכה שלו, נשכבה על הרצפה שלו ובכתה: 'תתחיל לדבר עם אש"ף, תתחיל לדבר עם אש"ף'. בגין מיהר לפגישה אחרת ולא ידע מה לעשות. הוא לא רצה לצאת מהחדר כשהיא על הרצפה בוכה, והוא נכנס לשיתוק. זה הגיע למצב שארנס התקשר אליו כשר ביטחון והוא לא רצה לדבר איתו, עם שר הביטחון!" באחד מימיו האחרונים בתפקיד קרא בגין מאמר של יואל מרקוס ב"הארץ" בו קבע שמצב המדינה קטסטרופלי. לחדר נכנס מרידור ולהפתעתו אמר לו בגין: "אין מה לעשות, מרקוס צודק". כעבור זמן פרש מהתפקיד, כשכוחותיו לא מאפשרים לו אף לפגוש את הנשיא ולתת לו באופן אישי את מכתב ההתפטרות. שילון: "מבחינת דן מרידור זה היה הלם. הדבר הזה, שבגין לא מסוגל ללכת לנשיא". ב-83', כשפרש והסתגר בביתו, הותיר אחריו בגין מדינה מפולגת ומסוכסכת. פצועה ממלחמה שהוא עצמו יזם, מותשת ממאבק חברתי בין מזרחים לאשכנזים שהוא טיפח ונאנקת תחת אינפלציה משתוללת ומדיניות כלכלית פרועה. "בגין עצמו כבר רצה לפרוש כבר לפני ולא נתנו לו", מגלה שילון. "יש עדות של קדישאי שבגין אומר לו: 'מספיק, מספיק', וקדישאי עונה לו: 'מה בוער?' דן מרידור הרגיש, אבל אמר לעצמו: 'מי יכול להיות יותר טוב מבגין?' כשבגין היה אמור היה לנסוע לפגישה עם רייגן ופשוט לא היה מסוגל, מרידור בא לבגין ואמר לו: 'תשמע אדוני, אתה חייב, לא יכול להיות שלא תיסע'. אז בגין השיב: 'נכון, לא יכול להיות שראש ממשלה לא ייסע לפגוש את נשיא ארצות הברית', ושתק. בדיעבד מרידור הבין שהוא אמר לו: נכון, אני לא יכול להיות יותר ראש ממשלה". מרידור התחרט על כך שניסה לשכנע אותו להישאר? "לא. מרידור אומר, ובמידה רבה של צדק, כשהסתכלתי לצדדים וקדימה עדיין לא ראיתי מישהו בשיעור הקומה של בגין. מרידור וקדישאי באמת חיו את המיתוס של בגין. שאלתי את אריה נאור (מזכיר הממשלה הראשון של בגין): אתה רואה בן אדם שהוא גמור, שהוא משותק, אתה לא אומר לו: 'מר בגין צא לחופש, אתה נראה לי מדוכדך?' נאור ענה לי: 'אין דבר כזה לדבר כך אל בגין'". מקורביו שכרו לו דירה ברחוב צמח בירושלים ובגין הסתגר בה שנים רבות. שילון: "בשנים הראשונות בגין היה מאוד שקוע. ימים שלמים לא יצא מהמיטה. הוא קיבל את הקרובים אליו בפיג'מה במיטה, קרא המון ספרים. הוא בעיקר הקשיב. כשמזכירו הצבאי לשעבר, עזריאל נבו, הגיע אליו לעדכן אותו על מבצע משה. בגין שאל אותו שתיים-שלוש שאלות וזהו. נבו התכונן, רצה לפתוח איתו בשיחה על הדיכאון, ואז מה שבגין אמר לו זה: 'תודה רבה לך שבאת'. זה היה משפט בסיסי בשנים האלה". הוא השאיר משהו כתוב משנות ההסתגרות? "שום דבר והוא הלא הבטיח. הוא כבר אמר שיש לו מספר העמודים, 2,000, של ספר בשם 'משואה לתקומה'. ניסו הכל, אמרו לו: 'מישהו יכתוב במקומך', 'רק תדבר לטייפ'. הוא אף פעם לא אמר לא, הוא תמיד אמר: 'עוד מעט. עוד קצת. זה לא הזמן'. הייתי אומר שזאת הלקאה שיש בה יסוד של יושר. אני לא אכתוב עכשיו את ההיסטוריה, כשאין לי הפי-אנד, כשאין לי התוכנית שלי. כשאני יודע שכשלתי".*

עוד מכתב בנוגע להפגנת השילומים

געגועי לאמרסון

בתגובה על "היום שבו מנחם בגין נהפך לבריון" מאת יחיעם ויץ ("הארץ", 10.12)

בסוף הכתבה על הפגנת תנועת החרות מינואר 1952 נגד הסכם השילומים עם גרמניה נותרה נקודה סתומה. אין מענה לשאלה המתבקשת, מדוע המפגינים לא הועמדו לדין אף שנעצרו 395 איש ונפצעו כ-300 (בהם 93 שוטרים).

התשובה המאלפת היא בסיפורו של ח"כ יוחנן בדר ז"ל בספרו "הכנסת ואני". בדר מספר, כי נפגש לאחר ההפגנה עם היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן (לימים שופט בית המשפט העליון) והסביר לו, כי אם יהיה משפט - זה יספק במה ציבורית לנאשמים.

כהן שאל את בדר, מה דעתו על ההפרעות, ובדר השיב: "דעתי כדעתו של רלף אמרסון" (הוגה דעות מדיני אמריקאי), שאמר: "אנשים טובים אינם צריכים לציית באופן עיוור לחוקים". כהן צחק וענה: "האם זאת באמת אמרתו של אמרסון? היא מתאימה לאנשי אצ"ל שלך".

מי שמכיר את ההווי הפוליטי של אותם ימים יכול להיות משוכנע, שהיועץ הביא את הסוגיה להחלטת דוד בן-גוריון, והוא אישית קיבל את דעתו של אמרסון, ולכן לא היו משפטים. גרסתו של בדר בוודאי נכונה - לא רק מפני שנהנה מאמון כללי ביושרו האישי ויושרתו, אלא גם כי כהן לא הכחיש את הדברים עד סוף ימיו.

לו היו בתקופתנו יועצים משפטיים בעלי רמה גבוהה כזאת - לא היו מגישים שום משפטים נגד המתנחלים ונגד מקימי המאחזים ונגד המפגינים של משה פייגלין נגד הסכמי אוסלו - שהרי כל אלה הם יהודים טובים ופטריוטים של ארץ ישראל. אך אין לנו יותר בדרים, כהנים ובן-גוריונים - ואמרסון "לא מזיז" יותר ליועצים המשפטיים.

אהרן פאפו, עו"ד

תל אביב

תגובת ראש המרכז לפרסום בעיתון הארץ אודות הפגנת השילומים

פורסמה לאחרונה בעיתון הארץ רשימה שהייתה בעצם פרק מתוך ספרו של פרופ' יחיעם וייץ אודות הפגנת השילומים

ראש מרכז בגין, הרצל מקוב, שלח את המכתב הבא לפרסום אלא נתקל בסירוב
לפרסמו

בתגובה ל"היום שבו מנחם בגין נהפך לבריון" קטע מספרו של פרופ'
יחיעם וייץ שפורסם ב10/12
מאת הרצל מקוב- מנכ"ל מרכז מורשת מנחם
בגין

היסטוריונים רבים נופלים בפח של לקיחת עובדות
היסטוריות
והכנסתן לקונטקסט של ימינו. גם פרופ' יחיעם וייץ שמנסה לתאר
בספרו,שפורסם בהרחבה
בהארץ, את ההפגנה נגד השילומים נפל לאותו
הבור. מלבד העובדה כי ההפגנה
מול הכנסת לא הייתה של מפלגה נגד השלטון או של
ארגון עובדים להעלאת שכרו צריך לזכור
כי באותם ימים דברים חריפים ופעולות
קיצוניות מצד אישי ציבור היו לגיטימיות בשיח
הישראלי.
היום אנו נוטים להתרגש
מכל גידוף של הרב עובדיה, וטוב שכך (חבל רק שאנו
לא עקביים ומקבלים את גידופי
טומי לפיד) אבל בשנות החמישים לא התרגשו כאשר בן
גוריון כינה את זאב (ולדימיר)
ז'בוטינסקי :"ולדימיר היטלר" ועל מנחם בגין הוא כותב
"הוא טיפוס היטלריסטי
מובהק, גזעני, מוכן להשמיד כל הערבים למען שלמות הארץ, מקדש
כל האמצעים למען
המטרה הקדושה-שלטון אבסולוטי". אנינותו של יחיעם וייץ
לא רגשה
עקב דברים אלה
ולא פורסם מאמר בהארץ המתיחס להתבטאויות הנזכרות.

המאבק בשילומים לא
היה מאבק פוליטי בלבד אלא אמוציונאלי כאשר
לנגד עיניו של בגין לא עמד
הרווח הפוליטי מהמעשה אלא זכרם של הוריו ובני משפחתו
שהושמדו על ידי הגרמנים.
ההכרזות הקשות והאמוציות של המפגינים ברובם ניצולי שואה
אשר איבדו את היקרים
להם רק מספר שנים קודם לנוכח כוונת ממשלת ישראל לחתום על הסכם
עם הממשלה
הגרמנית והמספק לה גושפנקא נוספת במאמציה לחזור למשפחת העמים. הסכם אשר
בגרמנית
נושא את הכותרת "וידרגוטמכונג" כלומר תיקון העוול שנעשה לעם היהודי תמורת
פיצויים כספיים. רגשות אלו אפיינו גם את מפ"ם והשמאל הישראלי אל מול ההצהרות
הזועמות של בגין אותם מביא פרופ וייץ כהוכחה להיותו "מסוכן לדמוקרטיה" הייתי
מפנה
אותו להפגנות שערכה מפ"ם באותה תקופה ואת דברי ראשיה כמו חייקה גרוסמן
באותן
ההפגנות נגד השילומים "אין טעם לחיינו אם רק נצעק על העבר ולא נילחם על
העתיד." וייץ גם מתעלם מהטרמינולוגיה הנקוטה בפי יריבי בגין, ובעיקר בן
גוריון
אשר שפתו עשירה בגידופים כלפי מנחם בגין. נכון שהשאלה מי התחיל? היא לא
כל כך חשובה
אבל סיפור חצי האמת הוא גרוע משקר, ואנו מצפים ממי שמתיימר להיות
היסטוריון לא לספר
חצאי אמיתות.
במאמר מציין הכותב כי" בעיקרו של
הנאום עמדה תפישתו(של בגין
ה.מ.)כי המאבק אינו פוליטי בעל גבולות מוגדרים, אלא
מאבק רליגיוזי ומוחלט" במקומות
אחרים, קובע וייץ כי המאבק בשילומים נבע
משיקולים פוליטיים ונימוקו :בתחילה לא
התנגד בגין לשילומים אולם לאחר שראה את
היתרון הפוליטי במאבק, שינה טעמו והחל
במערכה. על כגון זה כבר נאמר על חוקרים
כי יש להם הרבה תיאוריות עם מעט מדי עובדות.

"חיבתו היתרה" של
פרופ' וייץ לתנועת החרות ולמנהיגה גרם לו ככל
הנראה לקבוע כי במהלך המאבק על
השילומים בגין קיבע את הדימוי של "תנועה פוליטית אשר
בראשה עומד בריון". כנראה
שהדימוי התקבע רק במוחו של וייץ בעוד דווקא
הציבור בבחירות לכנסת
השלישית שבאו אחרי המערכה על השילומים הכפיל את תמיכתו
במפלגתו של בגין והפך
אותה למפלגה השנייה בגודלה .

לסיום הייתי מפנה
את הפרופ' ליחיאל
קדישאי ראש לשכתו של מנחם בגין אשר היה נוכח באחת הפגישות של נחום
גודלמן, נשיא
הקונגרס היהודי העולמי ומהנושאים ונותנים עם ממשלת גרמניה על הסכם
השילומים ,
עם בגין אשר סיפר כי גולדמן אמר לבגין "בייגין, דע לך, הייתי מתבייש
ביהדותי עד יומי האחרון אילו לא היו מתקיימות ההפגנות נגד
השילומים
כפי שאתה ניהלת אותם".

===========================

לאחר הפרסום הנ"ל, התברר שלמחרת היום רשימתו של הרצל מקוב הופיעה בעריכה:

מאבק פוליטי - ואמוציונלי
ההתבטאויות הנסערות של בגין בזמן משבר השילומים לא היו יוצאות דופן בשנות ה-50
מאת הרצל מקוב
היסטוריונים רבים נופלים בפח של לקיחת עובדות היסטוריות והכנסתן להקשר של ימינו. גם פרופ' יחיעם ויץ ("היום שבו מנחם בגין נהפך לבריון", "הארץ", 10.12), שמתאר בספרו החדש את ההפגנה נגד הסכם השילומים, נפל לאותו בור. מלבד העובדה שההפגנה מול הכנסת לא היתה של מפלגה נגד השלטון, או של ארגון עובדים להעלאת שכרו, צריך לזכור, כי באותם ימים דברים חריפים ופעולות קיצוניות מצד אישי ציבור היו עניין לגיטימי בשיח הישראלי.

היום אנו נוטים להתרגש מכל גידוף של הרב עובדיה, וטוב שכך, אבל בשנות ה-50 לא התרגשו כאשר דוד בן-גוריון כינה את זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי: "ולדימיר היטלר", ועל מנחם בגין הוא כתב: "הוא טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני, מוכן להשמיד כל הערבים למען שלמות הארץ, מקדש כל האמצעים למען המטרה הקדושה - שלטון אבסולוטי".

המאבק בשילומים לא היה מאבק פוליטי בלבד, אלא אמוציונלי. לנגד עיניו של בגין לא עמד הרווח הפוליטי מהמעשה, אלא זכר הוריו ובני משפחתו שהושמדו על ידי הגרמנים. ההכרזות הקשות והאמוציות של המפגינים, ברובם ניצולי שואה שאיבדו את היקרים להם רק כמה שנים קודם, היו לנוכח כוונת ממשלת ישראל לחתום על הסכם עם ממשלת גרמניה שסיפק לה גושפנקה נוספת במאמציה לחזור למשפחת העמים. בגרמנית נושא ההסכם את הכותרת "וידרגוטמכונג", כלומר תיקון העוול שנעשה לעם היהודי תמורת פיצויים כספיים.

רגשות אלה איפיינו גם את מפ"ם והשמאל הישראלי. אל מול ההצהרות הזועמות של בגין שמביא ויץ כהוכחה להיותו "מסוכן לדמוקרטיה", אפשר לבחון גם את ההפגנה שערכה מפ"ם באותה תקופה, ואת דברי ראשיה, כמו חייקה גרוסמן: "אין טעם לחיינו אם רק נצעק על העבר ולא נילחם על העתיד".

ויץ מתעלם מהטרמינולוגיה שהיתה נקוטה בפי יריבי בגין, ובעיקר בן-גוריון, ששפתו עשירה בגידופים כלפי בגין. במאמר מציין הכותב, כי "בעיקרו של הנאום עמדה תפישתו של בגין, כי המאבק אינו פוליטי בעל גבולות מוגדרים, אלא מאבק רליגיוזי ומוחלט". במקומות אחרים קבע ויץ, כי המאבק בשילומים נבע משיקולים פוליטיים. בתחילה לא התנגד בגין לשילומים, אך לאחר שראה את היתרון הפוליטי במאבק, שינה טעמו והחל במערכה.

ויץ קובע, כי במהלך המאבק על השילומים קיבע בגין קיבע את הדימוי של "תנועה פוליטית אשר בראשה עומד בריון". ואולם, בבחירות לכנסת השלישית, שבאו אחרי המערכה על השילומים, הכפיל הציבור את תמיכתו במפלגתו של בגין והפך אותה למפלגה השנייה בגודלה.

פרופ' יחיאל קדישאי, ראש לשכתו של מנחם בגין, היה נוכח באחת הפגישות של נחום גודלמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי ומהנושאים ונותנים עם ממשלת גרמניה על הסכם השילומים, עם בגין. לדבריו, גולדמן אמר לבגין: "דע לך, הייתי מתבייש ביהדותי עד יומי האחרון אילו לא היו מתקיימות ההפגנות נגד השילומים כפי שאתה ניהלת אותם".

הכותב הוא מנכ"ל מרכז מורשת מנחם בגין

מכתבים בתגובה לפרסום בעיתון הארץ

מנחם בגין והשילומים

בתגובה על "היום שבו מנחם בגין נהפך לבריון" ("הארץ", 10.12)

הייתי בן 16 כשעליתי עם אמי לירושלים להפגין נגד השילומים. בעת ההפגנה כלל לא זרקתי אבנים ולא התפרעתי, ובכל זאת הכו בי השוטרים באלות. ההפתעה של המפגינים שירדו לשפלה באוטובוסים היתה רבה כאשר כוחות צבא עצרו את האוטובוסים באזור לטרון, הורידו ממנו את הקשישים והסיעו אותנו לבתי כלא שונים ברחבי הארץ. אותי הכניסו לכלא אשקלון ועם עוד 35 מפגינים (בהם ח"כים ובוגרי אצ"ל) אולצנו לשכב על הרצפה בתא אחד ללא שמיכות ומזרונים. בימים הראשונים קיבלנו לחם יבש ותה מעופש בלבד.

רק לאחר מחאות ודפיקות בלתי פוסקות על דלתות התא (ושירה ללא הפסקה כל הלילה) קיבלנו למחרת מזרונים, ובהתארגנות של כסף שלנו התחלנו לקבל מזון סביר. לא הוצגו בפנינו, לא בעת המעצר ולא לאחריו, כל אישורים לסיבת המעצר. לאחר שבוע ימים בכלא הופענו בפני שופט, והוא הורה לשחררנו - זאת רק לאחר שנלקחו מאתנו טביעות אצבעות כאילו היינו פושעים מסוכנים.

המעצר הזה כמעט שעלה לי בסילוק מבית הספר התיכון שבו למדתי, בתירוץ של המנהל שאני פושע מסוכן. לימים נוכחתי כי המעצר ההזוי הזה הביא לדחיית בקשתי להתקבל לקורס קצינים אף שעברתי את מבחני הקצונה בהצטיינות יתרה.

מתי זיתי-אלבוים

הרצליה

*

הרושם העולה מן הפרק שהתפרסם מתוך ספרו של פרופ' יחיעם ויץ הוא, שבאותו יום רק תנועת החרות הפגינה בירושלים. האמת היא, שחברי מפלגות אחרות היו בירושלים באותו יום וקיימו מפגנים סמוך לכנסת. אין ראיות ברורות שהשתתפו במהומה ליד הכנסת, אך גם אין ראיות שלא עשו כן.

השימוש במלה "בריון" הוא בעייתי, וראוי היה להופיע בכותרת המאמר בתוך מרכאות שכן זו קביעה ערכית סוביקטיווית של ויץ עצמו. בגין נאם בלבד. אם כבר, נכון היה להשתמש במונח "חוליגן" אשר בא מפיו של דוד בן-גוריון, אם כי הוא התכוון לאו דווקא לבגין, אלא למפגינים.

ישראל מידד

שילה

קליפ הוידיאו מתערוכת "30 שנה לתהליך השלום

השקת ספר

על ספרו של אודי לבל

המאבק על השכול

בראשית הכל נראה הרואי ונאצל, אך לא עבר זמן רב והחל להישמע קולם של הדפוקים; עם השנים השתלט הקול הזה על ההיסטוריה של מדינת ישראל. מזרחים וערבים ונשים, כמובן; ניצולי השואה; יוצאי כמעט כל ארץ בתבל, מהתימנים ועד הייקים: כולם קופחו, כולם סבלו.

חוזרים בשאלה, אוי כמה הם סבלו, מבחינה משפחתית ואמונית, גם; ילדי הלינה המשותפת בקיבוצים: אוי כמה טראומטי זה היה שכולם ראו להם את האתם יודעים מה. למרבה הצער רוב הבכיינים צודקים, רוב הזמן. מישהו עוד צריך פעם לאתר את אלה מהישראלים שלא סוחבים איתם מטען של עלבונות ותסביכי אפליה, אבל בינתיים נשמע קולם של בני הדור השני. לא, לא אלה שהוריהם היו בשואה, אלא אלה שהוריהם נפלו קורבן לדיקטטורה של דוד בן גוריון, כי היו באצ"ל ובלח"י.

אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית ומדע המדינה במכללת ספיר ומכללת אריאל, כתב ספר שכולו מרירות ועלבון, אך הוא ראוי מאוד לקריאה ("הדרך אל הפנתיאון - אצ"ל לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי", הוצאת כרמל). ההיסטוריה שייכת למנצחים ובן גוריון ידע זאת. על כן סגר את שערי הפנתיאון הלאומי בפני הרוגי אצ"ל ולח"י, וציווה שישראל תזכור רק את אלה מהגיבורים שלחמו בארגוני תנועת העבודה. נכי אצ"ל ולח"י לא קיבלו סיוע, אלמנות ויתומים נשארו ללא קצבות. בן גוריון מצטייר בתוך כך כרודן קטנוני שלא הסתפק בכך שעשה היסטוריה: הוא רצה לשלוט גם בזיכרון.

המונופול הממשלתי על ההיסטוריה הותיר כמעט רק זירה אחת לבירור אלטרנטיווי: בתי המשפט. שארי ההרוגים בקרב על "אלטלנה" ואף שארים של כמה ממבצעי הטבח בדיר יאסין דרשו להכיר בהם כזכאי תגמולים ממשרד הביטחון ותביעותיהם הולידו כמה משפטים עמוסי רגש ופוליטיקה ובמרכזם השאלה מהו טרור, ומהו מאבק לגיטימי לעצמאות. מקץ 20 שנה שיכתב ראש הממשלה מנחם בגין את ההיסטוריה ועיצב תרבות זיכרון חדשה: הטרור קיבל בתוך כך לגיטימציה לאומית. הנה ספר מרתק שגם לפלסטינים כדאי לקרוא, לקראת הוויכוח אם רק הטרור של פתח, או גם פעולות חמאס וג'יהאד ראויות למקום בפנתיאון שלהם.

סרטון על ביקור סאדאת בישראל

מנחם בגין על המתח של חיילי צה"ל בעת פינוי

סרטון מהתוכנית "היו זמנים" שבערוץ הראשון מ- 1977

ליל הושענא רבא

ליל הושענא רבה במרכז בגין

מרכז מורשת מנחם בגין מזמין אתכם לערב לימוד אל תוך הלילה בליל הושענא רבה יום ג', כ' בתשרי, 2 לאוקטובר 2007

ה' חול המועד סוכות

סדר השיעורים

22:00 ד"ר שלי גולדברג
22:45- ד"ר מיכה גודמן
23:30- ירמי סטביצקי
00:15- מירי שליסל
01:00- הרב רפי פוירשטיין
01:45- ארז אשל
02:30- דני סגל


הכניסה חופשית
לפרטים: 02-5652020
מרכז מורשת בגין- רחוב ש.א. נכון 6 ירושלים
(חניה בחניון גן הפעמון ובחניון מלון הר ציון)

בחסות חבר מועצת העיר דוד הדרי
_____________________________________________

שיעור פרשת השבוע חוזר
השיעור ניתן מדי יום חמישי בשעה 19:00

השיעורים על חומש בראשית יועברו על ידי
ד"ר מיכה גודמן
השיעורים יחלו ביום ה' כ"ט תשרי, 11 לאוקטובר 2007
הכניסה חופשית
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של מרכז בגין בדוא"ל

offices@begincenter.org.il

מתה על מנחם בגין

בראיון לקראת צאת סרטה החדש "ונדטה", נטלי פורטמן חושפת עד כמה פוליטקלי קורקט יכולה בחורה זעירה אחת להיות

איך הסתדרת עם קטעי העינויים?
"לא הרגשתי שבאמת מענים אותי ולא היתה לי שום טראומה. אבל כן היה קשה לראות את זה. מה שעזר לי זה שבשבוע ההכנות לפני הצילומים קראתי את ספרו של מנחם בגין, 'לילות לבנים', על ישיבתו בכלא הסיבירי ועל תנועתו, שהשתמשה באלימות נגד הבריטים כדי להביע את אמונתה הפוליטית. משהו דומה לתהליך שאיבי עוברת, כך שהקריאה הזאת באמת סייעה לי להפוך את הכל למוחשי".


ג'ודי סולומון, ניו יורק
24/3/2006 4:20

פרשת השבוע - ספר בראשית

שיעורי פרשת השבוע לשנה זו הסתיימו.

השיעורים יתחדשו לאחר החגים ויועברו על ידי ד"ר מיכה גודמן.

כמו כן יקיים מרכז בגין ערב לימוד בליל הושענא רבה. תוכנית הערב תישלח בעוד מספר שבועות.

תחרות קריקטוריות

ביום ג', כ'ח אלול, ה-11 לספטמבר, יתקיים במרכז בגין גמר תחרות הקריקטורות בנושא "האיסלאם הפונדמליסטי והגרעין האיראני", המאורגנת על ידי תנועת "אם תרצו" בשיתוף עם מרכז בגין.

משעה 18:30 ניתן יהיה להסתובב באופן חופשי בין הקריקטורות. בשעה 19:00
תתקיים הקרנה של הסרט "אובססיה" על האיסלאם הרדיקלי (גירסה מקוצרת) ודיון בהשתתפות חבר השופטים של התחרות: העיתונאים אראל סגל ובן דרור ימיני, הקריקטוריסט שי צ'רקה, האלוף במיל' עוזי דיין, ד"ר מיכה גודמן ויו"ר "אם תרצו", רונן שובל.

כך בגין הציל את פרס

כך מנע בגין את גלישת פרס אל המדבר הפוליטיסי

סיפור חייו של שמעון פרס כה עשיר, עד כי הוא מאפשר לטאטא אל מתחת לשטיח אירועים מכוננים, שאולי סייעו אף הם בפילוס דרכו אל משכן הנשיא. למשל, כיצד מנע מנחם בגין פעמיים את גלישתו של פרס אל המדבר הפוליטי, שאולי לא היה נחלץ ממנו עד היום

שלמה נקדימון

בשעות הערב של 14 במאי 1967 טילפן ראש אמ"ן, אלוף אהרון יריב, אל הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, והודיע לו כי "מצב הכן הוכרז בצבא המצרי". היה זה בעיצומהּ של מסיבת יום העצמאות, שערכה גיטה שרובר בחווילתה המפוארת בירושלים. למחרת אמור היה רבין לסקור מצעד חגיגי של צה"ל ברחובות הבירה. שעה קלה לפני התייצבותם על הבמה המרכזית במצעד, קיים ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, התייעצות עם רבין. השניים החליטו להמשיך באירועים החגיגיים, כאשר בד בבד התעצם זרם המידע על האירועים בגבול המצרי.

אירועי 15 במאי היו רק פתח דבר ל-21 ימי ההמתנה עד לפריצתה של מלחמת ששת הימים.21 הימים ההם טילטלו את מדינת ישראל טלטלה עזה גם מבחינה פוליטית. מנחם בגין ושמעון פרס היו שניים מגיבורי הדרמה הפוליטית הזו. בגין הנהיג אז את גח"ל (כיום הליכוד) ופרס שימש כדובר הבולט של רפ"י, שפרשה ממפלגת השלטון (מפא"י – כיום מפלגת העבודה), בת זוגה של גח"ל באופוזיציה.

פרס נהג לתקוף את ממשלת אשכול בחריפות כה רבה, עד כי אשכול כינה אותו 'תלמידו של בגין', ובגין הגיב: "לצערי הוא תלמידו של בן-גוריון". (אגב, בישיבות סיעת רפ"י השתתף אלוף במילואים חיים הרצוג, אף שלא היה חבר במפלגת האם שלה – כך שכיום ניתן לומר שמחלציהּ של רפ"י יצאו שלושה נשיאים: יצחק נבון, חיים הרצוג ושמעון פרס).

המערכת הפוליטית לא הייתה עד אז מעודכנת באירועים שמאחורי הקלעים - היא ניזונה משמועות שונות על מגעים בין-מפלגתיים חשאיים בדבר הקמת ממשלת חירום לאומית. שניים ממגלגלי הרעיונות היו בגין וח"כ יצחק רפאל, עמיתו בהנהגת המפד"ל שהייתה חברה בקואליציה. השלישי שהוכנס בסוד המגעים היה פרס.

היה זה יעקב הרצוג, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שנטע במוחו של אשכול את הרעיון להזמין את נציגי האופוזיציה לדיוני ועדת השרים לביטחון. לקראת הישיבה הראשונה בהשתתפותם, ב-23 במאי, נולד הקשר שחולל את המהפך הראשון מסוגו במפה הפוליטית של ישראל. בגין ופרס המתינו במנחת בירושלים למסוק שיסיע אותם לדיוני הוועדה. בגין טפח על כתפי פרס ושאל אותו שאלה מדהימה: "האם מר בן-גוריון בגילו (80), מוכן לקבל עתה על עצמו את ניהול ענייני המדינה? האם יהיה מסוגל לכך כראש ממשלת ליכוד לאומי?"

ראש הממשלה לוי אשכול בימי ההמתנה (צילום: דוד רובניגר)

פרס היה מופתע. דווקא בגין, יריבו המר ביותר של בן-גוריון, מציע להחזירו לשלטון. האומנם? עד לרגע זה שררה איבה בלתי-מתפשרת בין השניים, ששיאהּ היה בכך שבן-גוריון הדביק לבגין את הכינוי 'היטלר', והזהיר מפני עלייתו לשלטון. נראה היה שבגין החליט לנקוט צעד דרסטי שיכּה בתדהמה את המפה הפוליטית, כדי להמחיש לציבור את חומרת הסכנה שבה נתונה, לדעתו, המדינה. בגין בדק את הצעתו במישרין עם בן-גוריון ועם אשכול. זו נדחתה, אבל מערכת המגעים שבאה בעקבותיה הובילה להקמת ממשלת הליכוד הלאומי.

ראשי המערך (כיום מפלגת העבודה) לא רצו בהצטרפותה של רפ"י לממשלה. הם ראו בה יריבה כה נשכנית, עד שכּינו את שני מנהיגיהּ הבולטים, שמעון פרס ומשה דייןן, 'ניאו-פשיסטים' (ביטוי שבו כינו עד אז את בגין וחבריו). בגין התנה את הצטרפות מפלגתו לממשלה בהצטרפותה של רפ"י. מזכ"ל המערך - ולימים ראש הממשלה - גולדה מאיר, ועמיתהּ ואיש סודהּ, השר ישראל גלילי, דיברו על לבּו של בגין שיוותר על שותפתו רפ"י, אך בגין סירב.

בגין רצה שבממשלה יישבו כל המפלגות הציוניות המיוצגות בכנסת. "לא נשתתף אם רפ"י לא תצטרף. בלעדי רפ"י יהיה הליכוד הלאומי פגום", אמר בגין לאשכול. באותו מעמד אף קבע למעשה את המהלך הבא: "אם רק תסכים למינויו של משה דיין כשר הביטחון הרי ממשלת ליכוד לפניך..." למעשה הודח אשכול מתיק הביטחון על ידי מפלגתו שלו, והיא אשר הביאה להכתרת דיין.

"מנחם היקר"

הצטרפות רפ"י לממשלה, אשר לא הייתה באה לעולם ללא לחצו של בגין, לא רק הביאה לפיוס בין בגין לבן-גוריון, אלא סללה את דרכו של של פרס אל חברות בממשלה, בראשותה של יורשת אשכול לאחר פטירתו, מאיר. תפקידו הראשון היה השר לקליטת העלייה. "מרגיש אני צורך פנימי עמוק להביע לך רגשי ההוקרה העמוקים המפעמים בלבי ובלב כל חברי סיעתנו על פעולתך ועמדתך בימי מבחן עליונים אלה", הודה פרס במכתב ל'מנחם היקר'. הוא החמיא לבגין על שנהג "בתבונה, בחברות, בפטריוטיות וביושר לב לא רגילים... משער אני שאתה חש עם התמנותך כשר בממשלת ישראל לאיזו תחנה הגעת כפרט וכמי שעומד בראש תנועה גדולה, וברכותי להצלחתך".

בד בבד פעל פרס להחזיר את רפ"י לחיקהּ של המערך. בוועידת רפ"י אשר הכריעה על כך ב-13 בדצמבר 1967 נשא דיין את נאום הפרידה של רפ"י מהחיים הפוליטיים. בין השאר אמר את המשפט הבא: "אלך למפא"י כדי להיאבק שראש הממשלה לא יהיה אשכול...." הדברים עוררו את חמת אשכול, והוא זעם: "כיצד אופיע בפני (נשיא ארצות-הברית) לינדון ג'ונסון, כאשר שר חשוב מדבר עלי כך?"

כדי לפתור את המשבר הוקמה בישיבת הממשלה ב-17 בדצמבר ועדת שרים מיוחדת, בת חמישה חברי ממשלה, כדי לנסח הודעת הסתייגות מוסכמת. בגין, ששהה בחופשה באילת, הוזעק על ידי ראש הממשלה כדי להשתתף בישיבת הוועדה. דיין דחה את הטיוטה הראשונה של ההודעה, שבה נאמר כי הממשלה מביעה "מורת רוח" מדבריו. דיין ראה בכך הבעת אי-אמון בו, ואמר כי אם אלה יישארו - יפרוש מן הממשלה. בגין המליץ להמירן במונח "הבעת צער" והמשבר נסתיים. במגעי ניסוח אלה השתתף פרס על פי בקשתו של דיין. אלמלא מאמציו של בגין לרכך את שני הצדדים, יתכן ומשבר זה היה מסתיים בפרישתו של דיין, שצמרת המערך הייתה אולי מקבלת אותה בברכה, מה שהיה מחזיר את רפ"י ואת פרס לאופוזיציה העקרה.

מערכת היחסים בין בגין לפרס היא מסכת בפני עצמה, שהייתה בה הערכה הדדית רבה, אבל גם מהמורות רבות. במסגרת זו נשארו עד היום שני נושאים לא פתורים: לחישה מסוימת של פרס באוזני בגין על פרשת אלטלנה בעת המגעים על הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, והדרך שבה טירפד פרס, כראש האופוזיציה, לממשלה בראשות בגין את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק במאי 1981. הפעולה, כזכור, בוצעה כעבור חודש על ידי חיל האוויר הישראלי.


שלמה נקדימון הינו סופר וחוקר היסטורי. היה בעבר הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" ויועץ התקשורת של בגין ב-1980-1978

מבט חדש על המרכז

ותודה לקבוי הרטי

אירוע השקת הספר על דיר יאסין

מרימים את האלטלנה

סוף סוף אלטלנה תגיע לחוף

60 שנה אחרי שהוטבעה מתגבשת יוזמה למשות את חלקי האונייה מהים ולהקים אנדרטה ממלכתית


כמעט 60 שנה לאחר שהוטבעה מול תל-אביב על ידי חיל הים צפויה אוניית הנשק של האצ"ל להגיע לחוף. קבוצת אנשי רוח ואקדמיה, יחד עם גורמי ימין ואישים מתחום התקשורת, יוזמת מהלך להוצאת מרבית חלקיה של האונייה אלטלנה מהמצולות ולהקים מהם אנדרטה ממלכתית.

יוזמי המהלך הספיקו לאסוף כבר עשרות אלפי שקלים, ואף פנו לחברה אמריקנית המתמחה בעבודות הנדסיות מורכבות בים ובהעלאת ספינות מהמצולות. עלות הפרויקט מוערכת בכ-100 אלף דולר, וכבר בתחילת חודש יולי הקרוב מתוכננת בדיקה ראשונית בשטח לגילוי מיקומה המדויק של האונייה.

ההערכה היא שכבר במהלך קיץ 2007 ניתן יהיה למשות את חלקי אלטלנה מהמקום שבו הוטבעה, ובהמשך להקים אנדרטה ממלכתית מחלקיה של האונייה, בסמוך ללוח הקיים כיום בחוף פרישמן לזכר 16 חללי האצ"ל שנהרגו בקרבות עם חיילי צה"ל.

"זה ברור שמה שישלים לאנשי אלטלנה את הדרך לפנתיאון הלאומי זה רק מהלך של הוצאת האונייה מהמצולות והפיכתה לאנדרטה ממלכתית", אמר אתמול ד"ר אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית מאוניברסיטת בן-גוריון, שנחשב לאחד ממובילי המהלך. ד"ר לבל סיפר כי הרעיון להעלאת אלטלנה לחוף עלה כבר לפני ארבע שנים, אך רק לאחרונה הוא הבשיל.

חתיכות של הספינה

"לדעתי פרשת אלטלנה היא אירוע מכונן בישראליות, שהוביל בתחילת דרכו לשורה של סטיגמות על הימין, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לשינוי בדעה כלפי האירוע הזה. אלטלנה זה מיתוס שקשה מאוד היה לשבור אותו, למעשה יותר ממה שחשוב להוציא את האונייה זה היה קריטי לשנות את הנרטיב", הסביר ד"ר לבל.

בשבועות האחרונים דיברו חברי הקבוצה עם אנשים מחיל הים שהיו שותפים להטבעת האונייה, במטרה למצוא על המפה את מיקומה המדויק ולהעריך מה נותר ממנה במצולות. "זה ברור שאי אפשר יהיה להוציא את כל אלטלנה מהמים, אלא רק חתיכות משמעותיות ממנה", אמר אתמול אחד המעורבים בפרויקט.

אבל גם אם לא ניתן יהיה למשות את האונייה כולה, אנשי האצ"ל שהיו על סיפונה כבר נרגשים. "זו תהיה סגירת מעגל היסטורית חשובה ביותר אם יביאו את שרידי אלטלנה לחוף ויקימו אנדרטה סביבה", אמר אתמול יוסק'ה נחמיאס, שהיה אחד מפעילי האצ"ל שבאו עם האונייה מצרפת.

ומתברר כי גם בציבור קיימת אהדה רבה לרעיון. בסקר שנערך לרגל יום הזיכרון ה-59 לחללי אלטלנה שהתקיים שלשום, טענו 82% מהנשאלים כי הטבעת אלטלנה היתה פעולה בלתי מוצדקת ועל המדינה למשות את האונייה מהמים ולהפכה לאנדרטה. "בציבור הישראלי כבר קיימת דעת קהל חיובית בנושא אלטלנה, ויש הרבה מאוד אנשים שרואים באונייה הזו סמל", אמר משה פוקסמן, המכהן כראש המחלקה האקדמית-מחקרית במרכז בגין. "אני מניח שהרשויות ייתנו לנו יד ויאפשרו לנו להפוך את חלקי האונייה לאנדרטה ממלכתית".

השופט אליהו מצא על מנחם בגין

"שופט בית המשפט העליון בדימוס אליהו מצא היה בצעירותו כתב בעיתון "חרות
ובראיון עמו בעיתון ידיעות אחרונות
אמר שבגין

היה דמוקרט אמיתי, וידע לתת כבוד לכל דעה וגם לאנשים צעירים

המקור: ידיעות אחרונות, 29 במאי 2007, מוסף 24 שעות, עמ' 8 - 9

מכתבי תגובה בהארץ על האצ"ל ושאלת הטרור

המפסיד הוא טרוריסט

בתגובה על מכתבים למערכת "הפורשים וישראל" ו"הטרור של אצ"ל" ("הארץ", 8.5 ו-13.5)

האצ"ל פתח בפעולות טרור נגד ערבים בעקבות רצח יהודים על ידי ערבים (בשנות ה-30) וכהתנגדות למדיניות ההבלגה של ההנהגה היהודית בארץ ישראל. כל המידע לקוח מהספר "דברי הימים למלחמת השחרור" מאת ישראל עמרמי (יואל) ומנחם מלצקי (אריה מליץ) - שניהם אנשי האצ"ל - בהוצאת שלח, 1951.

ציטוט מהספר: "ורק התגובה, אשר באה מידי הארגון הצבאי הלאומי, רק היא גאלה את הדם, גם מחרפה, גם מכשלון מדיני סופי, והפכה למערכה-מהפכנית ולשלב רב-ערך בתהליך ההתמרדות של האומה המתנערת".

הטרור נגד הבריטים, שאליו מתייחס המכתב מיום 8.5, התחיל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר בריטניה היתה עסוקה במלחמה נגד הצורר הנאצי. פעולות הטרור נגד ערבים כללו יריות על אוטובוסים, הנחת פצצות במקומות הומי אדם והנחת פצצות בקולנוע.

מלחמתו של המנצח היא תמיד "מלחמת חירות" ומלחמתו של המפסיד היא תמיד "פעולות טרור".

עליזה שליף

תל אביב

*

בתגובה על מכתב למערכת "הטרור של האצ"ל" ("הארץ", 13.5)

דן יהב בתגובתו על המכתב למערכת "הפורשים וישראל" ("הארץ", 8.5) טועה בקשר לפעילות המבצעית של האצ"ל. במלחמה להקמת המדינה תוך גירוש השלטון הבריטי פעל האצ"ל במחתרת בדומה לתנועות שחרור רבות בעולם, רק ברמה מוסרית גבוהה ביותר.

הבריטים שלחו את ילדיהם לבתי ספר שלא הותקפו, ישבו במסעדות שלא פוצצו, עיתונאיהם לא נחטפו, נשותיהם לא נורו. לא כן גוף אחר המתהדר בתואר תנועת שחרור לאומי, כגון אש"ף ודומיו. גם במקרה היחיד של פיצוץ המפקדה הצבאית הראשית ומשרדי המזכירות של ממשלת המנדט, שבו היה אובדן חיים לא מתוכנן, האצ"ל עשה הכל, כולל שיגור אזהרות, כדי להימנע מכך.

במלחמה האחרת נגד הערבים, שכבר בראשית המאבק על הארץ פתחו בפעולות של טרור אישי וכללי אך ורק נגד אזרחים בירושלים, בתל חי, בפתח תקוה, ביפו, בצפת ובחברון, אם רק לציין המעט, השתמש האצ"ל ב-1936-1939 וגם בתקופה שמיד לאחר החלטת האו"ם מדצמבר 1947, עת פרצו הערבים למרכז המסחרי בירושלים וצלפו לעבר כלי רכב בכבישים - באותן פעולות כמו האויב הערבי. האויב הוא שהכתיב את המלחמה, ולא נותר לאצ"ל אלא להתנהג כמו חברי הפלמ"ח בעין זיתון, בצפון הנגב ובמקומות אחרים ולהשיב מלחמה שערה כדי לשרוד מול יריב צמא דם.

ישראל מידד

שילה

30 שנה למהפך יום עיון באוניברסיטה העברית בירושלים

יום עיון 30 שנה למהפך הפוליטי

תמורות פוליטיות, חברתיות וכלכליות בישראל

כ"ט באייר תשס"ז, 17 במאי 2007 בית-מאירסדורף, הר-הצופים, חדר 502

9:00
ברכות: עוזי רבהון, מנהל מרכז צ'ריק
ישראל ברטל, דיקן הפקולטה למדעי-הרוח
אלי לדרהנדלר, ראש המכון ליהדות זמננו ע"ש א. הרמן


9:30-11:10
מושב ראשון: המערכת הפוליטית בין שמאל לימין
יו"ר: נעמי חזן, המכללה האקדמית של תל-אביב-יפו
אשר אריאן, אוניברסיטת חיפה, אם כל המהפכים: התנהגות הבוחר ב- 1977 בהשוואה לבחירות 1992 ו-2006
אבי בראלי, אוניברסיטת בן-גוריון, פנייתה של תנועת העבודה ימינה: סכמה היסטורית
גיורא גולדברג, אוניברסיטת בר-אילן, הליכוד - מאופוזיציה לשלטון


11:10-11:30 הפסקת קפה


11:30-13:10
מושב שני: המחנה הדתי - מפלגות ותנועות חוץ-פרלמנטריות
יו"ר: רחל אליאור, האוניברסיטה העברית בירושלים
אליעזר דון-יחיא, אוניברסיטת בר-אילן, בגין והמחנה הדתי
גדי טאוב, האוניברסיטה העברית בירושלים, בין הריבוני לגאולי: ציונות וציונות דתית
מנחם פרידמן, אוניברסיטת בר-אילן, "חברת הלומדים" והמהפך


13:10-14:30 הפסקת צהריים


14:30-16:30
מושב שלישי: מרקם חברתי וזהות קבוצתית
יו"ר: סרג'ו דלה-פרגולה, האוניברסיטה העברית בירושלים
משה ליסק, האוניברסיטה העברית בירושלים, האם הקול העדתי הכריע את בחירות 1977?
עדנה לומסקי-פדר, האוניברסיטה העברית בירושלים, מלאומיות הרואית ללאומיות טראומטית: על מודלים מתחרים של לאומיות בטקסי זיכרון
נרי הורוביץ, מכון מנדל, המהפך והמדיניות החברתית – נקודת מפנה?
יצחק רייטר, מכון טרומן, האוניברסיטה העברית בירושלים; והמכללה האקדמית אשקלון, המהפך והשלכותיו על המעמד הפוליטי של המיעוט העברי


16:30-16:50 הפסקת קפה


16:50-19:00 מושב רביעי: כלכלה בתמורות האידאולוגיה הפוליטית
יו"ר ומגיב: דוד קליין, נגיד בנק ישראל לשעבר; ויו"ר בית השקעות מיטב
בן-ציון, זילברפרב, אוניברסיטת בר-אילן, המהפך הכלכלי: היה או לא היה?
אפרים קליימן, האוניברסיטה העברית בירושלים, מחיר ההימור
נתן זוסמן, האוניברסיטה העברית בירושלים, אביה ספיבק, אוניברסיטת בן-גוריון, האם הליברליזציה הכלכלית תרמה לצמיחת המשק הישראלי?
דן בן-דוד, אוניברסיטת תל-אביב, השבר הגדול


טל:
02-5882867

מכתבו של אלכסנדר רופא נגד יוסי שריד

"הפורשים" וישראל


בתגובה על "עמים חופשיים בארצם" מאת יוסי שריד ("הארץ", 23.4)

יוסי שריד כותב, כי "הפעילות המחתרתית האלימה של אצ"ל ולח"י, שהוכתמה גם במעשי טרור, לא קידמה את עצמאות ישראל ואפשר שעיכבה אותה". האמת ההיסטורית היא שהאימפריה הבריטית ביקשה להמשיך לשלוט במזרח התיכון על ידי ברית עם הליגה הערבית, מעשה ידיה. לפיכך הצרה את רגלי היישוב היהודי בארץ ישראל. היישוב, קטן ודל ככל שהיה, התנגד על ידי ארגון ההעפלה בידי "ההגנה" ופעולות תקיפה של אצ"ל ולח"י.

ב-1947, פנתה בריטניה לאו"ם כדי לקבל את הרשאתו למדיניותה. היא סמכה על הרוב האנטי-ציוני בעצרת הכללית. אך באו"ם התחוללה הפתעה. הגוש הסובייטי חבר למדינות אחרות ותמך בהצעת החלוקה, וממילא בהקמת מדינה יהודית.

ההעפלה עוררה אהדה וחמלה כלפי ניצולי השואה, אך המאבק המזוין של "הפורשים" הראה לעולם, כי יהודי ארץ ישראל מתנגדים למעצמה המנדטורית. עם שנלחם על עצמאותו זוכה באופן טבעי לתמיכה בינלאומית.

נוח היה למצדיקי "הסזון" לכנות את פעולות הפורשים "מעשי טרור". אבל אצ"ל ולח"י לא רצחו אזרחים בריטים באשר הם, אלא תקפו מוסדות שלטון בריטי, מטרות צבאיות וחיילים. זו היתה מלחמת מחתרת ששמרה ככל האפשר על מגבלות וסייגים, גם כשנראה שמצבם של עם ישראל והיישוב היהודי בארץ הוא לאחר ייאוש.

אלכסנדר רופא

ירושלים

ציטטה מפי ח"כ ראובן ריבלין

מנחם בגין אמר פעם: "

איך היינו מגשימים את חלומנו, אם לא היה לנו המפא"יניק, הביצועיסט הלזה, טדי קולק". ירושלים לא היתה מתרחבת ונפרשת כך, אם לא תחת שרביטו של איש מופלא זה, אשר נפשי נקשרה בנפשו. טדי, אשר מעולם לא האמין באגדות או בחלומות, הפך לאגדת ירושלים עוד בחייו.

יהי זכרו ברוך.

רשימתו של דני דנון על בגין

געגועיי לבגין

דני דנון מייחל למנהיג בעל שיעור קומה, שברור להיכן הם מעוניינים לנווט את מדינת ישראל, וכיצד

בשבוע שעבר ציינו 15 שנה ללא אחת הדמויות המשמעותיות בתולדות מדינת ישראל - מנחם בגין ז"ל. מעניין מה היה אומר מר בגין לנוכח המחדלים האחרונים והשחיתויות הנחשפות חדשות לבקרים. סביר להניח שבגין היה יוצא בנאומים חוצבי אש ולהבות כנגד ראשי המדינה, המובילים אותה לדעתי אט-אט אך בבטחה אל סף תהום.

בגין הצליח בכוח אישיותו הכובשת ויכולתו הרטורית המופלאה לחולל בשעתו מפנה חברתי-מדיני שלו היתה זקוקה המדינה זמן כה רב. הוא הציב אלטרנטיבה ברורה לשלטון מפא"י הרקוב והמושחת, וסחף עימו את המוני העם. כוחו הרב של בגין בציבור נבע מכך שהיה מנהיג שפיו וליבו שווים. אידיאליסט אמיתי שלא נרתע מעימות עם מנגנונים שהנציחו חוסר שוויון וקיפוח.

מעולם לא היתה מורגשת בישראל תחושה כה חזקה של ואקום מנהיגותי כפי שמורגשת היום. שתי הדמויות המשמעותיות ביותר בפוליטיקה בישראל, ראש הממשלה ושר הביטחון, עסוקים במאבקי הישרדות ובקושי מצליחים לתקשר אחד עם השני. הגדיל לעשות ראש הממשלה, שטען בראיון לפני מספר חודשים שהוא אינו זקוק כלל לאג'נדה על מנת למלא את תפקידו.

עכשיו יותר מאי פעם, זקוק העם למנהיג מוסרי בעל עקרונות וחזון מגובש בדמותו של בגין. אזרחי ישראל מאסו בפוליטיקאים חלולים, שלא ברור כלל להיכן הם מעוניינים לנווט את מדינת ישראל, וכיצד. המדינה ניצבת מול איומים פנימיים וחיצוניים אדירים, ואין בנמצא קול ברור וסמכותי שניתן להסתמך עליו.


מסך עשן וסיסמאות סתומות


התופעה ההרסנית הנקראת "קדימה" יצרה בלבול רב בנושא הזהות של המפלגות הגדולות. הציבור מאמין שאין כל הבדל בין המנהיגים, ובמידה רבה בצדק. כולם יורים את אותן קלישאות שלא מעוררות טיפת אמון.

30 שנה לאחר המהפך, תנועת הליכוד הרוויזיוניסטית, ביתו החם של מנחם בגין, צריכה לשוב ולכבוש את מעמדה כתנועה אידיאליסטית המציבה אלטרנטיבה רעיונית לריק ששורר כיום. אסור ללכת שולל אחר פופוליזם זול ולנסות ולחזות על ידי יועצים ומקורבים מה הציבור מעוניין לשמוע.

בגין מעולם לא חשש לומר את אשר על לבו ולא הסתתר מאחורי מסך עשן וסיסמאות סתומות. עלינו לשוב ולהוכיח לציבור שיש בכוחנו לחולל שינוי אמיתי במדינת ישראל, להגדיר אידיאולוגיה ברורה ולהפוך את האיומים להזדמנויות. תפקידו של מנהיג אינו לנחש מה הציבור מעוניין לשמוע, אלא להציב דרך ברורה ולנסות לשכנע שדרכו היא הנכונה, גם אם היא אינה חלק מהקונצנזוס.

מורשת בגין חייבת להיות נר לרגליהם של מנהיגי תנועת הליכוד. השתתפות באזכרה השנתית אינה מספקת. מנהיגי התנועה חייבים לקום ולהשמיע בקול ברור, שאינו משתמע לשני פנים, את דעתם על אירועי השבועות האחרונים. הם חייבים לגבש יחד עם חברי המפלגה תורה סדורה שלאורה אנו נלך ובעזרתה נסחף שוב את ההמונים, שכה צמאים למנהיגות אמיתית ולאלטרנטיבה. זוהי צוואתו של בגין, ועלינו מוטלת החובה לממש אותה.

הכותב הוא יו"ר הליכוד העולמי

מתוך כתבה על סיעת הליכוד ומורשת בגין

מנסים לחדש את מורשת בגין?


סיעת הליכוד קיימה היום ישיבה בשכונת התקווה והח"כים קראו להניף מחדש את הדגל החברתי

מגלים מחדש את הצד החברתי? חברי סיעת הליכוד קיימו היום את ישיבת הסיעה שלהם בשכונת התקווה בתל-אביב לאות הזדהות עם תושבי השכונה ובמחאה על כך שהממשלה החליטה להוציא ממסגרת הפרויקט לשיקום שכונות עשרות שכונות ברחבי הארץ ובהן כל השכונות בדרום תל-אביב וביפו. חברי המפלגה מתחו ביקורת על הקיצוץ שביצעה ממשלת אולמרט בתקציב שיקום השכונות, אך בחרו להתעלם מהקיצוצים הנרחבים שביצעו הממשלות בראשותם.חברי הליכוד, בראשות היו"ר בנימין נתניהו ניצלו את ההזדמנות כדי לתקוף את ממשלת קדימה ואת השר מאיר שטרית על הקיצוץ. "הממשלה הזו אטומה לעניינים חברתיים", אמר ח"כ סילבן שלום. "ההחלטה הזו היא הנפת גרזן על הפרויקט, צריך לגבש מתווה פעולה חברתי כדי שהנושאים האלו יהיו תחת מתקפה שלנו". נתניהו מצידו הבטיח כי כאשר ישוב הליכוד לשלטון תדאג המפלגה לטפל בנושאים החברתיים. "התקבולים ממסים צריכים לשמש לנושאים חברתיים, אין מחסור בכסף", הבהיר. "כשנחזור לשלטון נשקם את החברה כפי ששיקמנו את הכלכלה".חברי הכנסת משה כחלון ולימור לבנת הפצירו בנתניהו לחזור ולהציב את הנושאים החברתיים בראש סדר היום של הליכוד. "יש ציפייה גדולה מאיתנו לפעול בנושא ובצדק", אמרה לבנת. "הליכוד היה הראשון שטיפל בנושאים חברתיים בזמן מנחם בגין".

לחזור לדרך בגין

חברי הסיעה ציינו בגאווה כי פרויקט שיקום השכונות היה הדגל החברתי שנשאה המפלגה ואשר הביא את המהפך ב-1977, כשמנחם בגין הוביל את הליכוד לניצחון, שהיה בעיקר על רקע חברתי. אולם, נראה כי התקף הנוסטלגיה שפקד את הח"כים של הליכוד, שהעלו על נס את תקופת כהונתו של ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, שהשקיע מדי שנה בפרויקט השכונות מאות מיליוני שקלים, גרם להם להתעלם מהשנים האחרונות בהן היה הליכוד בשלטון וקיצץ בכל שנה עוד ועוד תקציבים שיועדו לפרויקט.

תמונה מהעלייה לסבסטיה

מימין לשמאל: מנחם בגין גאולה כהן הרב צבי יהודה קוק יצחק שמואלי

מאמר דעות של אודי לבל על הזכרון הממלכתי

הממלכתיות שאבדה

בואקום שיצרה ההנהגה הנוכחית, על חוסר הממלכתיות שבה, מצא לעצמו גאידמק מקום של כבוד. אודי לבל חושב שכיבושו של יום העצמאות על ידי של האוליגרך מהווה יעד נוסף בדרך לכנסת

23/4/2007

מאז הוקמה המדינה נתבע המותג "ממלכתיות" ככזה המעניק לעומדים בראשה את מעמדם המועדף ואת התמיכה הציבורית בהם. לא, איש לא חשב לרגע כי הם אינם עושים לביתם. אך בד בבד לקידום אינטרסים פרטיים חזו הכול כיצד ההנהגה המורמת מעם נוקטת גישה 'ממלכתית' כאשר שמה את ענייני הציבור בראש מעייניה, עושה בקרים כלילות לאיתור מצוקות הכלל ולזיהוי 'האינטרס הכללי' הראוי לקידום. שנים לקח למנחם בגין לחדור לאתוס הממלכתיות שזוהה בלעדית עם בן גוריון ועם הסתלקותו של דור הנפילים נהנו מן המותג בעיקר קצינים בכירים, גם הם יצאו לקידום אינטרסים עסקיים ופוליטיים אך חמושים בדימוי ממלכתי של מי שנתנו את מיטב שנותיהם לביטחון האומה.

וגם קטע זה

בעבר הייתה זו ההנהגה הממלכתית שניצחה על חגיגות העצמאות. מצעד צבאי הצדיע לדוד בן גוריון וללוי אשכול ברמלה ובראשון לציון, תזמורת צה"ל ניגנה כאשר על בימת הכבוד באיצטדיון האוניברסיטה העברית בירושלים ישב מנחם בגין, מטס חיל האוויר ביצע תרגילי אקרובאטיקה באוויר לאחר שיצחק רבין הזניקו מחוף הילטון בתל אביב. השנה ינצח על חגיגות העצמאות גאידאמק. מי שרק יכול ליהנות מן העובדה כי ממשלת ישראל סירבה לשתף עימו פעולה, לקרבו למטבחיה הפוליטיים והבירוקראטיים ולעשות עימה יד אחת לטובת הציבור. ממשלה הנתפסת כבלתי ממלכתית, שנואה ואליטיסטית, מושחתת ומיותרת עד כדי כך שהוא מהווה לה ניגוד מבורך שהעם כה חפץ בו

מאמר דעות אל יעקב אחימאיר

תקשורת בהפתעה

יעקב אחימאיר תוהה: איך לפתע גילו הפרשנים שלבני אינה הדמות שהם הציגו? התשובה: שטחיות
7/5/2007

אז מה, רבותיי הפרשנים ובעלי הטורים, פתאום התעוררתם בוקר אחד, אחרי הופעתה של שרת החוץ, וגיליתם פוליטיקאית בשם ציפי לבני, והיא לא מה שחשבתם? ממש הופתעתם? כולנו קראנו ושמענו את מכתמי הלגלוג וחידודי הלשון העוקצניים שכוונו אל ציפי לבני. בין השאר היא מתוארת כמוגת לב, מהססת, לא בטוחה בעצמה, נעדרת סגולת המנהיגות, מתאימה להיות מזכ"ל נעמ"ת או נשיאת ויצ"ו העולמית, אך לא ראש ממשלה בישראל. והכל משום שלא קמה והתפטרה מממשלת אולמרט, לאחר שהיא עצמה הטיחה בו: "תתפטר, אינך ראוי‭."‬

רבותיי וגבירותיי, פרשנים ופרשניות, אני שואל: אל מי אתם באים בטענות לפני שאתם יושבים אל המקלדת ומפשפשים באוצר המילים שמתוכו ביקשתם לדלות את כל המילים הנרדפות כדי לתאר את רפיסותה של לבני? הלא אתם עצמכם, ברובכם הגדול, ציירתם לנו ציפי לבני אחרת,לא כמו זו שהתייצבה אל מול העיתונות העולמית.

אכן, בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל עוד לא היה פוליטיקאי שתואר כמותה כ"הבטחה הגדולה‭"‬. מה יש לדבר, כוכב. הדיבור הלא מתלהם, המתינות המדינית ששידרה, מי שהיא באמת "פוליטיקאית מזן אחר‭,"‬ מרוחקת, אף מרחפת, מעל הזירה המבעבעת. אבל בעיקר, מי שחוקרי משטרה לא התייצבו בלשכתה, וסביר להניח שמפגש כזה אף לא יתרחש במהלך חייה הציבוריים. אכן, כליל השלמות. תופעה ממש נדירה אצלנו, אולי, להוציא מטאור אחד שהפציע בשמי המדינה, אך זמן קצר לאחר מכן צנח לו. יגאל ידין.

באווירה של ימי ‭,1977‬ כאשר פצעי מלחמת יום כיפור טרם הגלידו, כאשר גילויי השחיתות היכו במפלגת השלטון - המערך, כשמה אז - נראה היה כי ידין, הפרופסור הרהוט לארכיאולוגיה הוא הוא האיש, הוא מצילה של מדינת ישראל. בתחום קבלת החלטות היה לפרופסור ידין עבר מפואר, ולא רק בתחום האקדמי. למעשה, הוא היה רמטכ"ל ללא תואר זה בימי מלחמת השחרור, תחת הרמטכ"ל רא"ל יעקב דורי, שבריאותו אז היתה רופפת. כלומר, ידין כבר נצרף בכור קבלת ההחלטות בימי חירום ומלחמה, עוד לפני שהתמנה לרמטכ"ל השני של צה"ל.

לחתירתו להנהגת המדינה היה, אפוא, על מה להתבסס. אבל הוא לא היה מתאים לפוליטיקה. רק אשתו כרמלה, כך אומרים, ידעה את מגרעתו זו של בעלה. ידעה ונצרה את הסוד. אבל התקשורת אז, לפני שלושים שנה בדיוק, קשרה לראשו של ידין כתרים, כך עד שהסכים לכהן כסגן ראש ממשלה בממשלה בראשותו של מנחם בגין. ומרגע צירופו לממשלה, החל המטאור ידין לצנוח עד שנשרף כליל.

כתבה במעריב: תיק סודי 94,495: מנחם בגין

תיק סודי 94,495: מנחם בגין

שנים רדפו שלטונות המנדט אחרי מנחם בגין, ומחומר שהותר לפרסום כעת עולה כי הבריטים חשדו שבגין הוא סוכן סובייטי, ועקבו אחריו גם לאחר קום המדינה

אורי יבלונקה

שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל היו מוכנים לעשות הרבה כדי לשים את ידיהם על אויבם המר, מפקד ארגון האצ"ל מנחם בגין. אלא שכעת מסתבר שהחשדנות הבריטית כלפי בגין לא נעלמה עם תום תקופת המנדט. מסמכים מסווגים מתוך התיק הסודי שניהל המודיעין הבריטי נגד ראש הממשלה לשעבר, אשר הותרו לאחרונה לפרסום, מגלים כי גם אחרי קום המדינה המשיכה הממלכה הבריטית להשקיע משאבים עצומים בריגול, במעקב ואף בהאזנות סתר - בניסיון לאסוף מידע על בגין בהיותו יושב ראש תנועת חירות וחבר בכנסת ישראל.

המסמכים ההיסטוריים המתארים את המעקב המתמשך אחר מנחם בגין כלולים בתיק האישי שניהל נגדו שירות המודיעין הבריטי, ה-SIS, הידוע גם כ-MI6. מסמכים אלה הותרו לאחרונה לעיונו של הציבור בארכיון הלאומי הבריטי, לאחר שבמהלך שנת 2006 בוטל סיווגם הסודי.

מהמסמכים שהגיעו לידי מעריב עולה כי גם לאחר קום המדינה חשדו הבריטים כי מנחם בגין הינו מחבל מסוכן שיש לנהל מעקב אחר תנועותיו. התיק מגלה כי במהלך השנים שאחרי 1948 אסף המודיעין הבריטי מידע על בגין בין היתר על אדמת ניו-זילנד, קולומביה, צרפת, בלגיה וכן בערים נוספות בדרום ובצפון אמריקה.

המסמכים בתיק האישי - שמספרו 94,495 - מגלים עוד כי הבריטים סברו שיושב ראש תנועת חירות הוא למעשה סוכן סובייטי הנוסע ברחבי העולם בזהות בדויה. כך למשל, בנובמבר 1948 צורף לתיק האישי מברק סודי ביותר, שנשלח בבהילות ממשרד החוץ הבריטי אל שגרירות בריטניה בוושינגטון.




במברק מתבקש השגריר הבריטי להעביר מסר חשאי לאמריקנים בבקשה שלא יעניקו לבגין אישור כניסה למדינה. הנימוק: בגין "עלול להיות סוכן סובייטי".

באותו מברק מתוארת גם פעילותו המחתרתית של בגין נגד הבריטים. "הוא אסון. הוא טרוריסט. אנו לא מאמינים שהפך לפוליטיקאי וממשיכים להתייחס אליו כגנגסטר", נכתב במברק. "אנו מאמינים שפעילותו בארצות-הברית עלולה להזיק ליחסי אנגליה - ארצות-הברית בהקשר לפלשתינה". עיון נוסף בתיק מגלה כי מאמצי הסיכול של הבריטים נכשלו וכי בגין קיים את ביקורו בארצות-הברית כמתוכנן.

מספרי חשבונות בנק ותמלילי שיחות

בדוח נוסף המסווג כסודי מ-13 בדצמבר מפורט ביקורו של בגין בארצות-הברית תחת הכותרת: "ישראל - מודיעין פוליטי נגדי - מנחם בגין". על פי אותו דוח, "בגין אסף תרומות למפלגתו ומארצות-הברית המשיך לפריז, שם ישהה חמישה עד שישה ימים".

לדיווח בסיסי זה נוספה פסקה ממקור מודיעיני ישראלי ובה פורט כי "בגין שמר את כספי התרומות בשלושה חשבונות שמספרם: 8765 שבו הלפרין רשאי לחתום, ו-9276 שבו הלפרין רשאי לחתום עם אדם נוסף". עוד נכתב בדוח: "בחשבונות ישנה כעת יתרה של 100 אלף לערך. הכסף שנמשך מהחשבונות האלה הומר ללירות ישראליות בתמורה לסחורות".

בדוחות המודיעיניים מוזכרים גם תמלילי שיחות טלפון שניהלו אנשי תנועת חירות. כך למשל מוזכרות שיחות טלפון שהתקיימו ב-9 וב-12 באוקטובר 1949 בין חיים לנדאו, אז כבר חבר בכנסת הראשונה, עם אדם נוסף הקשור לתנועה. התמלילים עצמם אינם מצורפים לדוח, וייתכן שהם עדיין חסויים.

בעקבות ההפסד בבחירות לכנסת השנייה, בשנת 1951, הצהיר בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, אליהם שב בראשית 1952 עם תחילת הוויכוח הציבורי על אודות הסכם השילומים מגרמניה. באותה תקופה, ב-19 ביוני 1952, שלחו גורמים ב-MI6 (הגוף המקביל למוסד הישראלי) ל-MI5 (הגוף המקביל לשב"כ הישראלי) מברק שעליו הוטבעו המילים "סודי ביותר" ו"מקור רגיש", וכן הכיתוב "לא להפיץ מעבר לכך ללא אישור".

המברק כלל "מידע ממקור ישראלי" ונאמר בו כי "המצורף כאן הועבר אלינו בחשאי ב-18 ביוני. מפלגתו של מנחם בגין, חירות, איבדה כל חשיבות ואין לה כל תוכנית פוליטית. מתחים פנימיים הובילו לסיעות המנסות לפרוץ החוצה ובגין נאבק לעוצרן".

מי עיין בתיק לאחר שבגין נבחר לראשות הממשלה?

לא כל חומרי המודיעין הגיעו ממקורות חשאיים. כך למשל, במסמך ממארס 1951, ששוגר בבהילות ממטה ה-MI6 שבלונדון אל תחנת הארגון במצרים, התבקש ראש היחידה המצרית לאתר עיתונים בערבית שבהם ייתכן שיופיעו תרגומים מתוך ספר חדש שכתב בגין - זאת מפני ש"ייתכן שיש בדבר תועלת מודיעינית". בסוף המברק צויין כי במקרה שלא יימצאו תרגומים בערבית "נמתין לפרסומו של הספר בשפה האנגלית ונרכוש ממנו עותק".

המעקב הצמוד אחר תנועותיו של בגין התנהל לפחות עד אמצע שנות ה-50. בשנת 1953 צורף לתיק האישי של ראש הממשלה לשעבר מסמך הערכה חדש, שבו נקבע כי בגין ככל הנראה אינו איש ביון סובייטי. עם זאת, המסמך קבע כי ייתכן שבתקופה מסוימת בגין אמנם ניהל קשרים עם גורמים סובייטים על רקע סיוע לפעילותו הפוליטית.

בשל העובדה שרק חלק מהמסמכים בתיק האישי הותרו עד כה לפרסום, לא ניתן לדעת בבירור עד מתי בדיוק המשיכו הבריטים לרגל אחר בגין. ואולם, דבר אחד ברור: התיק של בגין ב-MI6 המשיך לעניין את מערכת הביטחון הבריטית הרבה אחרי קום המדינה.

על פי כריכת התיק, במהלך סוף שנות ה-60, אז כיהן בגין כשר בממשלת אחדות לאומית, נשלף תיקו מהארכיון מספר פעמים לצרכים לא ידועים. ב-23 במאי, שישה ימים אחרי המהפך ההיסטורי שהציב את בגין לראשונה על כיסא ראש ממשלת ישראל, נשלף תיקו מהארכיון פעם נוספת. במהלך החודשים הספורים שלאחר מכן נמסר התיק לידיהם של שלושה גורמי ביטחון בריטים נוספים.

על פי הרישומים העדכניים, תיק בגין כבר נסגר. עם זאת, על פי התיעוד שהותר לעיון, מאות מסמכים נוספים העוסקים בראש ממשלת ישראל לשעבר טרם הותרו לפרסום. מסמכים אלה עשויים לשפוך אור נוסף על מאמצי הביון שהשקיעו הבריטים נגד מנחם בגין במהלך שנות פעילותו הפוליטית.

אגב, בתגובות שם במעריב מצאנו את זה

תמונה מהביקור של מנחם בגין בקולומביה ב-1948
עמנואל חיים, כפר-סבא, 06/05/07 10:37

לאחר מלחמת השחרור בשנת 1948 אכן ביקר מנחם בגין בברנקייה שבקולומביה (היכן שנבחרת ישראל בכדורגל לאחר עשרות שנים שיחקה נגד קולומביה) והתקבל בכבוד מלכים. בשדה התעופה התקבל ע''י ילדי בית הספר היהודי בהמנון העיר והתקווה. המשטרה המקומית ליוותה אותו במשמר כבוד של אופנועים משדה התעופה שם קיבלה אותו הקהילה היהודית המקומית. הוא ביקר בביה''ס היהודי המקומי והצטלם עם 50-60 ילדי ביה''ס היהודי שהמורות שלו היו מקומיות אינדיאניות ורק המנהלת יהודיה. הילדים למדו עד כתה ה' בבית הספר הנ''ל.
לאחר יותר מ- 50 שנה סגרתי מעגל כשבנו בני בגין עמד בראש האיחוד הלאומי וביקר בכפר-סבא. בני בגין היה מופתע ולא זכר שאביו ביקר בקולומביה לאסוף כספים למען המדינה. סיפרתי לו שהקהילה היהודית קיבלה אותו כגיבור ישראל.

אז הנה תמונה מהאירוע

מיומניו של רייגן

אחרי הפצצת הכור כתב רייגן ביומנו: ארמגדון מגיע

מיומניו של הנשיא האמריקני המנוח, המתפרסמים בימים אלו לראשונה, חושפים טפח על אמנותו הדתית של מנהיג את המעצמה הגדולה בעולם. רגע אחרי שקיבל דיווח על הפצצה ישראלית בכור העיראקי, ב-1981, כתב רונלד רייגן: "אני נשבע שאני מאמין שארמגדון מתקרב"יצחק בן-חורין, וושינגטון

"אני נשבע שאני מאמין שארמגדון מתקרב". כך כתב נשיא ארצות הברית המנוח, רונלד רייגן, ב-7 ביוני 1981, אחרי שנודע לו כי ישראל הפציצה את הכור בעיראק. הדברים נכתבו ביומניו הפרטיים של רייגן, שתקציר שלהם מתפרסם בימים אלה לראשונה. ביומנים מתאר רייגן את ההפתעה המוחלטת שלו מההפצצה הישראלית של הכור העיראקי "אוסיראק", והביע חשש שההפצצה היא מבוא למלחמת גוג ומגוג, המתוארת בברית החדשה.

רייגן היה סבור, כך מתברר, כי ישראל טעתה טעות חמורה בהפצצת הכור. לדעתו ניתן היה לפתור את המשבר על ידי פעולה משותפת של ארה"ב וצרפת. "קיבלתי דיווח על הפצצה ישראלית בכור הגרעיני של עיראק", כתב רייגן ביום ראשון, 7 ביוני 1981, על פי תקציר שמתפרסם בשבועון "ואניטי פייר". "אני נשבע שאני מאמין שארמגדון מתקרב", הוסיף (על פי הברית החדשה המלחמה האחרונה בין כוחות האור והחושך תהיה בקרבת מגידו, ארמגדון בשמה היווני - יב"ח).

"בשעה שלוש אחר הצהריים חזרתי לבית הלבן. מתקבל דיווח נוסף על ההפצצה. ראש הממשלה בגין דיווח לנו לאחר מעשה", כותב רייגן ביומנו הפרטי.

עוד הוא כותב יומיים לאחר מכן: "יום שלישי, 9 ביוני. לסיום היום, ישיבה של המועצה לבטחון לאומי. פגישה על ההפצצה בעיראק. ראש הממשלה בגין עמד על כך שהכור היה מוכן לייצור נשק גרעיני לשימוש נגד ישראל. אילו המתין עד שהצרפתים יעבירו את מטען האורניום 'החם', אי אפשר היה להורות יותר על ההפצצה בגלל הקרינה הרדיואקטיבית שהיתה משתחררת מעל בגדד".

מוסיף רייגן ביומנו: "אני יכול להבין את חששו, אבל אני חש שהוא בחר באופציה מוטעית. הוא היה צריך לומר לנו ולצרפתים. יכולנו לעשות משהו להסרת האיום".

מה עושים עכשיו? "בכל אופן, אנחנו לא נפנה בזעם לישראל כי זה עלול להזמין את הערבים לתקוף", כותב רייגן ומציין ש"הגיע הזמן לעורר את העולם כולו לפתרון בעיית המזרח התיכון. מה שקורה הוא כתוצאה מפחד וחשד של שני הצדדים. אנחנו צריכים דחיפה רצינית לשלום יציב".

על ערב שירי מחתרות

במסגרת אירועי 40 שנה לאיחוד ירושלים:

ערב שירי מחתרות

מרכז מורשת מנחם בגין, 7 במאי, 2007, י"ט באייר, תשס"ז בשעה 19.30.


האירוע יתקיים במסגרת אירועי 40 שנה לאיחוד העיר ירושלים ולציון 25 שנה לפטירתו של המשורר שלמה סְקוּלְסְקִי ("ראש פינה", "לילות לטרון", "לנשק אחים אל הנשק", "שיר המעפיל", "שיר המרד", "מן המחתרת") ולציון 60 שנה לפריצת כלא עכו.

הערב בהנחיית יהודה בלכר, ובהשתתפות: ליאור ייני ועוזי רוזנבלט.

שלמה סקולסקי, 1912-1982 מחנך, משורר ומתרגם ספרי ילדים רבים. עלה ארצה ב- 1941 והצטרף לפלוגות הגיוס של בית"ר בראש-פינה. היה חברו של שלמה בן-יוסף, עולה הגרדום הראשון, ועליו כתב בשירו "ראש פינה": "אלונים נדים צמרת, דום שרים לבן-יוסף, בין הבקע לכינרת, קבר עז חוצב, אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד". שימש עורך "ידיעות אחרונות לילדים", מוספי הספרות של "המשקיף" ו"חרות", תרגם את ספריו של דה' אמיצ'ס ("הלב") וז'ול וורן לעברית.

סקולסקי מעולם לא זכה בפרסים במדינת ישראל בהיותו "פורש", בית"רי, רוויזיוניסט ואיש תנועת החירות, אולם, זכה בפרס מממשלת פולין וממכון תרבות פולין בניו-יורק על תרגומיו משירת המשורר הפולני אדם מיצקביץ'.

סקולסקי קבור בנחלת יצחק לצד גיסו, יוחנן באדר.

נאום של רה"מ מנחם בגין לרגל יום העצמאות הל"ב של מדינת ישראל

נאום של רה"מ מנחם בגין לרגל יום העצמאות הל"ב של מדינת ישראל

אזרחי ישראל, נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו!
הצהרות פומביות הושמעו על מה שמכונה "ריבונות ערבית במזרח ירושלים", נעלה הצעות שלפיהם יקראו הערבים תושבי י-ם, להשתתף בבחירות המועצה המנהלית לאוטונומיה שנועדה לתושבים הערבים של יהודה, שומרון וחבל עזה. משום כך, חובתנו הייתה להודיע בוושינגטון, וזכות היא לנו לשוב לקבוע ביום חידוש עצמאותנו הממלכתית, כי העיר בצפונה ודרומה, במזרחה ובמערבה היא כולה בריבונות ישראל, עיר בירתנו הנצחית! היא אינה ניתנת לחלוקה! ולא תחולק עוד לעולמים! לא במישרין ולא בעקיפין!

ירושלים קדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, בעיר ישנם מקומות מקודשים לכולם? בוודאי! אנו לא רק יודעים זאת, אלא, גאים אנו לשמור עליהם, ולהבטיח גישה חופשית לבני כל הדתות, כך לא היה במשך 19 שנות הכיבוש הירדני, שהוטל על בירתנו בעקבות פלישה ותוקפנות. המקומות הקדושים לעם היהודי חוללו, נהרסו ולא הותר ליהודי לגשת אליהם ולשפוך את ליבו בתפילה למי שנתן את הארץ הזאת לאבותינו ולנו לנחלת עולם!

עם שחרורה של ירושלים ואיחודה של העיר, שינינו את המצב מיסודו, יהודי, נוצרי ומוסלמי - לכולם הובטחה גישה חופשית אל המקומות הקדושים להם. מה שנהרס נבנה. מה שחולל שב ונתקדש וכל גישה חופשית אל המקומות המקודשים לבני כל הדתות, מעוגן בחוק, כך היה ב-13 השנים האחרונות וכך יהיה לעולמים!

נשיא ארצות הברית הכריז לומר: "ירושלים תישאר בלתי מחולקת ותובטח בה גישה חופשית למקומות הקדושים לבני כל הדתות". זהו בדיוק המצב השורר עתה בירושלים וכזה יהיה בעתיד. לא תהיינה שתי ריבונויות בירושלים – אחת תהיה ישראלית! לא תהיינה שתי רשויות בירושלים – יחידה תהיה, זו של ישראל!

ירושלים חרוטה וחיה בליבו של העם היהודי למעלה מ-3000 שנים, מאז דוד מלכנו העביר את בירת מלכותו מחברון לירושלים. ירושלים היא חלק מתולדותיו של העם היהודי. בכל הדורות חלמנו עליה, אליה נשאנו עינינו בגעגועים, ממרחקים, ממעמקים. אליה ועליה התפללנו. עיר זו היא ההיסטוריה שלנו! ולא של שום עם אחר! את זאת הזכרנו בשיחות וושינגטון, על כך נעמוד בכל מגע עם זולתנו.

ושב שלום ירושלים. ונשיב – מקודשת היא לישראל. כולה, לנצח!

יוסי שריד על היותו טדי קולק סוכן הבולשת הבריטית

רשימתו של יוסי שרדי על הגילוי שטדי קולק עבד בשביל הבולשת הבריטית ערב קום המדינה במסגרת הסיזון נגד האצ"ל בהארץ ביום 22/04/2007

עמים חופשיים בארצם

הערב נרים את ישראל לכבוד יום הולדתה; 59 פעמים נרים אותה - למי יעמוד הכוח בגילנו - ועוד פעם אחת, כן תזכי לשנה הבאה. במאי 1948, הורידה האימפריה את היוניון ג'ק, ואחרון חייליה עזב את חופי הארץ ולא הביט לאחוריו. בלי היסוסים ודמעות היא נפרדה, בריטניה הגדולה, ואנחת הרווחה - ברוך שפטרנו - נשמעה מכאן ועד לונדון.

לפני חודש פירסם "ידיעות אחרונות" מסמכים חסויים של ה-MI5, שנחשפו לאחרונה. הם מעידים על טדי קולק, שהעביר לסוכנות הביון מידע על פעילות אצ"ל ולח"י. העיתון פירסם, הסערה פרצה, כמו על פי רפלקס מותנה. לא רק הנפשות הפועלות מאז, גם טוקבקיסטים נסערים אמרו את דברם; והיו שהציעו למחות את שם טדי מהאיצטדיון, ולהחליפו בשמו של אברהם (יאיר) שטרן. ובאמת, לא נאה להיות מלשן-לחשן, ולא יאה להיות מוסר למלכות, ואף ידוע מה דינו של מויסר. אך ההכרח לא יגונה, לפעמים.

באוטוביוגרפיה שלו כותב קולק: "תמיד התנגדתי לאנרכיה בתוך השורות שלנו. היה זה חיוני שהסוכנות היהודית, הממשלה שלנו באותה תקופה, תפעל נגד קבוצות טרור הנוטלות לעצמן את הזכות לקבל החלטות ומסכנות את המדיניות... התנגדתי לאצ"ל וללח"י כמו שאחרי מלחמת יום הכיפורים התנגדתי לאלה שהקימו התנחלויות בניגוד למדיניות הממשלה".

קולק צדק; ומי שמבקש להשתכנע בצדקתו, מוזמן להתבונן בעמדה הישראלית כלפי הרשות הפלשתינית. היא נתבעת במפגיע להשתלט על הפורשים שלה מבית, ולהטיל עליהם מרות של שלטון מרכזי. ישראל גם מברכת על כל גילוי של שיתוף פעולה פלשתיני, אלא שלכל עם-תחת-עול-זר יש נטייה לראות בפורשיו גיבורים, ואת המשת"פים שמתוכו - לראות כבוגדים.

ההיסטוריה מלמדת שפורצי גדר ממיטים אסונות על תנועות שחרור לאומיות. לו הפלשתינאים היו בולמים את ההתנגדות-האלימה-ללא-הבחנה, והיו ממירים אותה במרי אזרחי, כבר מזמן היו פורקים עול כיבוש. הטרור פוגע במאבקם הצודק לעצמאות; כל פיגוע רק דוחה את קץ שעבודם.

הפעילות המחתרתית האלימה של אצ"ל ולח"י, שהוכתמה גם במעשי טרור, לא קידמה את עצמאות ישראל, ואפשר שעיכבה אותה. מפעם לפעם שב ומתלקח הוויכוח מי באמת גירש את הבריטים מכאן - היישוב המאורגן או העושים-מאבק-לעצמם - ונדמה שעד היום אין ויכוח יותר לוהט מזה, המוציא את כל הדובים מיער התקומה.

ההיסטוריון יהודה באואר כותב - "איש לא גירש אותם; הם החליטו ללכת מפני שראו בכך את הביטוי הטוב ביותר לאינטרסים שלהם, לאחר שאבדה להם התמיכה האמריקאית, והיא אבדה בשל השלכות השואה". וחיים גורי אמר לי פעם, ש"אקסודוס" אחת בים, עמוסת פליטים, היתה שקולה כנגד כל המבצעים ביבשה - מההתנקשות בחיי הלורד מוין ועד פיצוץ מלון המלך דוד.

בן-גוריון, קולק, וחבריהם להנהגה, הבינו, שמנוי וגמור עם בריטניה לקפל את האימפריה, והיישוב חייב להתכונן בעוד מועד למלחמת העצמאות האמיתית שלו - נגד הערבים - ואסור לכלות כוח במלחמת מאסף נגד אויב מדומה. לאחר מלחמת העולם היה ברור שהאימפריה היא נטל ולא נכס, ואזרחי הממלכה התעניינו יותר בחימום ביתם מאשר בשמש הודו וציילון שאינה שוקעת לעולם; ופלשתינה עניינה אותם כשלג דאשתקד.

אנגליה הצילה את עצמה, משהשילה מעליה את מושבותיה; מוטת השליטה היתה גדולה ממידותיה הדמוקרטיות ומצרכיה החיוניים. ובעקבותיה ניווטו יתר המעצמות הקולוניאליות, שהשליכו מהסיפון מושבה אחר מושבה, מנדט אחרי מנדט, בטרם יטבעו.

בעוזבה, היא השאירה כאן שני עמים מדממים, שעדיין נאבקים על עצמאותם - זה כנכבש וזה ככובש. ובשנה הבאה, במלאות 60 לסיום המנדט - להיות עמים חופשיים בארצם; כמה טוב, שתמיד ממתינה שנה באה להשליך עליה יהב.

מאמרו של נרי אברנרי

הזמנה לערב שירי מחתרות

תמונות מאירוע שיבת תנ"ך פיינשטיין

מנכ"ל המרכז, מר הרצל מקוב, פותח את הטכס
מימין לשמאל: ראש המרכז, מר הרי הורביץ
ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים, מר אורי לופוליאנקסקי

בנו של תומאס הרני גודווין, מר דניס גודווין, מתקבל אצל ראש הממשלה

האלמנה, והבן מקבלים שי הוקרה מידי הרצל מקוב וראש הממשלה אולמרט

כתבות על טכס שיבת התנ"ך של מאיר פיינשטיין

YNET

NFC

אתר משרד רה"מ:

ערוץ 7 באינטרנט:

אתר "דתילי":

אתר "הצופה":

02NET:

יש"ע

הכתבה הראשונה ב"הארץ" – 5.4.2007

כתבות על שידור הסרט תמוז

מקור ראשון

אייס

Ynet

ידיעה בעיתון הארץ על טכס שיבת התנ"ך

אחרי 60 שנה - ספר התנ"ך חזר למשפחת עולה הגרדום

מאת יאיר שלג

במוזיאון "אסירי המחתרות" בירושלים התקיים אמש טקס החזרת ספר התנ"ך שהיה שייך לעולה הגרדום מאיר פיינשטיין. האחרון, איש האצ"ל מסר את התנ"ך לסוהר תומאס הנרי גודווין, דקות אחדות לפני התאבדותו בתא הכלא. פיינשטיין התאבד בכלאו ב-21.4.1947 יחד עם איש הלח"י משה ברזאני. השניים תכננו להתאבד דקות לפני עלייתם לגרדום, כדי להרוג אתם את הסוהרים הבריטים, אלא משהתברר להם שהרב יעקב גולדמן יהיה נוכח בתלייתם הקדימו את המעשה. בנו של הסוהר גודווין העביר בטקס את הספר לידיו של אחיינו של פיינשטיין, אליעזר. רה"מ אהוד אולמרט (בתצלום: לוחץ את ידו של בנו של הסוהר הבריטי), אמר כי "הוא נרגש להיות נוכח בטקס, כיוון שגדל על מורשתם של עולי הגרדום בבית הוריו" (יאיר שלג)

מכתבה של בתו של הרב גולדמן על פיינשטיין וברזני

על סף התלייה

הדברים המובאים להלן לקוחים מתוך קלטת-שמע שבה מספר אבי, הרב יעקב גולדמן ז"ל (לחיים הויזמן ז"ל), את סיפור הלילה האחרון בחייהם של הרוגי המלכות משה ברזאני ומאיר פיינשטיין הי"ד ביחס ל"סוהר הטוב" (מוסף "הארץ" 6.4):

"סרג'נט בריטי עמד בשיחה (שקיים הרב עם הנידונים) - הם אמרו, אנחנו מבקשים שתודה לסרג'נט, הוא בחור טוב מאוד. הוא התייחס אלינו יפה מאוד. אנחנו רוצים שתודה לו - מראה על עדינות נפש שלהם על היחס הטוב - ופנו לסרג'נט ואמרו, אנחנו רוצים עם הרב לעשן סיגריה אחרונה. הוא ניגש ונתן להם את האש. אני חושב שהם רצו את האש לחומר הנפץ.

"הסרג'נט מוליך אותי ואני רואה שהוא כולו רועד ואומר לי באנגלית: אדוני, תסביר לי איך זה אפשר שבחורים צעירים כאלה על סף התלייה במצב רוח מרומם ועוד שרים. אמרתי לו: כך הולך למוות אדם השלם עם מצפונו. הוא הוביל אותי חזרה... וכו'".

כדאי שיידע אחיינו של הסרג'נט שדודו זכור לטוב, אף אם עברו שישים שנה.

ועוד בקשה לי שתתקנו בכתבה הנ"ל: הרב גולדמן לא בא מטעם הסוכנות היהודית לא"י, אלא בתוקף תפקידו כרב בתי הסוהר, מטעם הוועד הלאומי לכנסת ישראל. "הקורא התמים" אולי לא מבחין בהבדל - אבל לנו, למשפחה, חשוב שאי הדיוק הזה יתוקן.

אסתר ברוך (לבית גולדמן)

ירושלים

על הזיכרון הלאומי של חללי אצ"ל ולח"י

להלן רשימתו של יאיר שלג על ספרו של אודי לבל

מלחמת יום הזיכרון

הנצחתם של חללי אצ"ל ולח"י עמדה לאורך השנים בסימן המאבק הפוליטי בין שלטון מפא"י ל"פורשים". ספר חדש מתאר את "אפלייתם" - וגם את תיקונה

מאת יאיר שלג

משפחת גלבגיסר שכלה במלחמת העצמאות את שני בניה, התאומים שלמה ומנחם. שניהם היו חברי אצ"ל - שלמה נהרג לפני צירוף אצ"ל לצה"ל, ואילו מנחם נהרג לאחר מכן. וכך, זכה מנחם להיכלל בספר "יזכור" הרשמי של חללי צה"ל, בעוד שלמה, שהיה במותו איש אצ"ל, לא נכלל בספר. יעקב, אביהם, החזיר בזעם את גלוית התנחומים שקיבל מראש הממשלה, דוד בן גוריון, על נפילת בנו מנחם. במכתב למשרד הביטחון הסביר את צעדו: "שני בנים יקרים אבדו לי במלחמת השחרור, והכבוד לזכרו של האחד, ביחד עם החרמת זכרו של השני, אין בהם השתתפות אמיתית בצערם של הורים שכולים ואף לא הבנה לרוחם ולנפשם הכואבת, אלא הוספת צער על צערם".

את המקרה הזה מביא ד"ר אודי לבל, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון, כדוגמה להדרה המכוונת שנקטו רשויות המדינה בתקופת בן גוריון כלפי חללי אצ"ל ולח"י. לבל מקדיש לתופעה הזו את ספרו המתפרסם בימים אלה: "הדרך אל הפנתיאון - אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי" (פרסום משותף של הוצאת "כרמל", מכללת ספיר והמרכז למורשת בגין).

לבל טוען כי המקרה של האחים גלבגיסר הוא רק דוגמה מייצגת לתופעה רחבה. מקרים בולטים אחרים הם אלה הנוגעים ל"חללי אלטלנה" - כמו זה של מרים רייפר, אמו של צבי רייפר, חייל גבעתי יוצא אצ"ל שערק מיחידתו כדי לסייע לחבריו באלטלנה. רייפר נהרג בהיתקלות עם חיילי צה"ל, בדרך אל האנייה. תחילה, אמו הוכרה כאם שכולה וקיבלה את התגמולים המקובלים, אלא שאז פורסמה בעיתון "חרות" מודעת אבל והזמנה לאזכרת חללי הספינה, וביניהם נזכר גם שמו של לייפר. בעקבות הפרסום, הפסיק משרד הביטחון את התגמולים, בנימוק שהבן לא נהרג בתפקידו כחייל צה"ל. האם החליטה להגיש ערעור, וזכתה. בערעור דומה זכתה חיה ליפשיץ, אלמנתו של איתמר ליפשיץ, חייל צה"ל שהיה בין ההרוגים על האנייה עצמה.

לבל גורס שניסוחו של חוק השירות שקבע מיהו חייל צה"ל, וממילא גם מיהו חלל צה"ל, נקבע במכוון כך שיאפשר להדיר אנשי אצ"ל ולח"י. כך, למשל, החוק קבע ששירות צבאי לפני הקמת צה"ל ייחשב "שירות בארגון ההגנה ובכל פעולה מאורגנת נגד הכנופיות הערביות והצבאות הפולשים בתקופה שמיום 30 בנובמבר 1947 (היום שלמחרת החלטת האו"ם על הקמת המדינה; י"ש) עד 31 בדצמבר 1948".

"החוק הגדיר במפורש רק את אנשי ההגנה כמי שייחשבו בדיעבד לחיילים", אומר לבל, "הוא תחם את המלחמה בגבולות זמן שמלכתחילה הדירו ממנה את רוב אנשי אצ"ל ולח"י שלחמו קודם לכן בבריטים (הם, מצדם, תבעו להכיר כחללים גם בכל מי שנפל במלחמה מול הבריטים, מאז "הספר הלבן" של 1939; י"ש); הוא הגדיר כחייל רק מי שלחם כנגד הערבים ורק מי שעשה זאת ב'פעולה מאורגנת', כלומר כזאת שהיתה תחת מרות המוסדות המוסמכים של היישוב".

לבל מוסיף עוד נתון המחדד לשיטתו את הדרתם של אנשי אצ"ל ולח"י: "עניין התאריך הוציא מחוץ להכרה גם אנשי הגנה רבים. כדי למנוע זאת, קבע החוק תקנה מיוחדת, לפיה שר הביטחון רשאי להחליט שגם מי שנפל לפני התאריך הקובע ייחשב כחלל צה"ל. בפועל, התקנה הזו נוצלה כדי לחייל בדיעבד את כל אנשי ההגנה ולהעניק להם זכויות. אלה זכויות שכמובן לא ניתנו לאנשי אצ"ל ולח"י".

ב-1954, כשתוקן חוק הנכים ונקבעו בו באופן רשמי פיצויים גם למי שנפצעו לפני פרוץ מלחמת העצמאות, נאמר במפורש כי מהחוק ייהנו רק מי ששירתו "על פי קריאת המוסדות הלאומיים בארץ ישראל". כלומר, לא אצ"ל ולח"י.

הילת לוחמי המחתרות

לבל מייחס את מדיניות ההדרה הזאת לאיש אחד - דוד בן גוריון. לדעתו, לא מדובר רק בהמשך העוינות ההיסטורית, אלא במניפולציה פוליטית שנועדה לגמד ולהדחיק את מעמדן של המפלגות הפוליטיות המזוהות עם "הפורשים" באותם ימים (בעיקר "חרות" של מנחם בגין). "בן גוריון היה גאון בהנדסת תרבות, והוא הבין היטב את משקלה של תרבות זיכרון ביצירת מעמד פוליטי", אומר לבל. "היה לו ברור שאם אנשי הימין לא יהיו חלק מהזיכרון הלאומי, גם מעמדם הפוליטי ייפגע".

לבל אף חושד בכל תפישת הממלכתיות של בן גוריון: "לדעתי, גם ה'ממלכתיות' היא סוג של מניפולציה. זו אידיאולוגיה שלוקחת את הערך הבסיסי של לאומיות וחותכת אותו, לפי הקריטריון המומצא של ממלכתיות. מי שמוגדר כ'ממלכתי' בפנים, ומי שלא - נשאר בחוץ".

פרופ' יחיעם ויץ, מומחה לתולדות תנועת החרות, מאשר את טענותיו של לבל. ויץ, המדגיש כי הוא נסמך על עבודת מאסטר שכתב תלמיד שלו, ד"ר אמיר גולדשטיין, בנושא דומה, מעלה גם השערה מעניינת בדבר מניעיו של בן גוריון: "בן גוריון ידע שמפא"י היא תנועה חזקה, אבל אפורה, נטולת הילה. משום כך, הוא חשש גם מהילת לוחמי המחתרות מימין וגם מהילת לוחמי הפלמ"ח משמאל. לכן גם היה כל כך חשוב לו לגייס את הסופר ס' יזהר לרשימת מפא"י לכנסת. כי יזהר היה הסמל הספרותי של דור הפלמ"ח, וצירופו נתן למפלגה הילה תרבותית שהיתה חסרה לה".

לעומתו, ד"ר מאיר פעיל, איש הפלמ"ח, לא מבין על מה בכלל מתלוננים אנשי אצ"ל ולח"י: "בסך הכל זה די טבעי שמי שפעל בנפרד גם יונצח בנפרד ואפילו ייקבר בנפרד. איש לא ביזה אותם, והם נקברו כהלכה, ובסופו של דבר, יש להם יותר אנדרטאות ויותר ספרי זיכרון מכפי שמגיע להם ביחס לתרומתם הממשית. הם בהחלט ידעו להנציח את עצמם".

נכנסו לפנתיאון

בתגובה להתעלמות של הממסד, יזם בגין את כתיבתו של ספר "יזכור" מיוחד של חללי האצ"ל והלח"י, והקפיד על כך שהוא ייראה בדיוק כמו ספר "יזכור" הממלכתי. הוא גם הקים ארגון בשם של"ח (שיקום לוחמי חופש), שפעל להנצחת אנשי אצ"ל ולח"י והעניק סיוע לפצועי המחתרת. חברי הכנסת של "חרות" אף תרמו כל משכורת שלישית שלהם למען הארגון, ובגין עצמו תרם לו את כל ההכנסות מפרסום ספרו "המרד".

פרק משמעותי במאבק על מקומם של חללי המחתרות בזיכרון הלאומי ניתן כמובן לאנדרטאות. אנשי האצ"ל והלח"י רצו מאוד באנדרטאות כאלה, במיוחד ל-12 עולי הגרדום. אבל לפי לבל, המדינה ניסתה לטרפד גם את היוזמות הפרטיות להקמתן. "רק בערים שבהן לא שלטו אנשי תנועת העבודה ניתנה הזדמנות להקמת אנדרטאות על בסיס מקומי", הוא אומר. כך, למשל, הוקמה ב-1954 אנדרטה לזכרו של דב גרונר ברמת גן, שנשלטה בידי הציונים הכלליים.

את התקופה שבין שלטון בן גוריון לזה של מנחם בגין, מכנה לבל "התקופה האמביוולנטית", ביחס לחללי אצ"ל ולח"י. הם כבר לא מודרים, אבל בפועל רשויות שונות של הממסד עדיין התנכרו להם. השינוי הדרמטי בא לאחר השתתפותו של בגין בממשלת הליכוד הלאומי ב-1967. ב-1968, החילה הממשלה את יום הזיכרון לא רק על חללי צה"ל אלא על כלל "חללי מערכות ישראל", כשהכוונה היתה הכללה (גם אם לא מפורשת) של לוחמי המחתרות וכל הנופלים לפני הקמת המדינה.

באותה שנה, שינתה הרבנות הראשית את נוסח תפילת יזכור, כך שיכלול גם את לוחמי המחתרות. מאותה שנה ואילך, נכללו ביום הזיכרון גם טקסים ממלכתיים ליד קבריהם של עולי הגרדום. הוסכם גם על "חיול בדיעבד" של חללי האצ"ל ולקבריהם הוצמד סמל צה"ל. אולם לבל מספר שברמה המקומית התעוררו ויכוחים בנושא זה בסניפים שונים של ארגון "יד לבנים", שסירבו להנציח את שמות חללי המחתרות.

עלייתו של בגין לשלטון, ב-1977, שינתה סופית את התמונה. חוקים חדשים החילו את זכויות חללי צה"ל והזכאים להיקבר בבתי עלמין צבאיים גם על מי שנפלו למען הקמת המדינה לפני 30 בנובמבר 1947, ובאופן רשמי הוחלף שמו של יום הזיכרון מ"יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצה"ל", ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". המוזיאונים של אצ"ל ולח"י עברו מהעמותות הפרטיות שהפעילו אותם לידי משרד הביטחון והופעלו על ידי המדינה, צעד שהכניס את חללי אצ"ל ולח"י באופן סופי לפנתיאון הלאומי.

הכיתוב שבתנ"ך שהוענק לסמל הבריטי מאת מאיר פיינשטיין

אחרי 60 שנה:

התנ"ך של עולה הגרדום, מאיר פיינשטיין, שב ומגיע לישראל

במעמד ראש הממשלה, יעניק דניס גודווין, בנו של השוטר הבריטי, ששמר על פיינשטיין וברזני בכלא, את התנ"ך שמסר לו פיינשטיין דקות לפני שהתאבדו

יום חמישי, 19 באפריל 2007, בשעה 19.00, חצר מוזיאון אסירי המחתרות -ירושלים

ביום חמישי, ערב ב' אייר, תשס"ז, ה- 19 באפריל 2007, יועבר בטקס במעמד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, התנ"ך שנתן מאיר פיינשטיין לשוטר הבריטי ששמר עליו בכלא, לאליעזר פיינשטיין, אחיינו של מאיר פיינשטיין, שיעביר אותו למשמורת במוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים, שם יוצג לציבור הרחב.

לפני מספר חודשים, כ- 60 שנה לאחר עלייתם לגרדום, התקבלה במשרד ראש הממשלה בקשה של אזרח בריטי בשם דניס גודווין לאתר קרובי משפחה של עולה הגרדום, לוחם האצ"ל, מאיר פיינשטיין. לאחר שנוצר קשר עם המשפחה באמצעות מוזיאון אסירי המחתרות, התברר כי דניס הוא בנו של השוטר הבריטי תומס הנרי גודווין שהיה אחראי המשמרת בכלא בליל ההתאבדות.

תנ"ך זה נשמר בידי האב, שברבות השנים ביקש ממשפחתו להחזיר אותו לידי משפחת פיינשטיין. לאחר מותו החליטו בני המשפחה למלא אחר צוואתו והם יחזירו את התנ"ך לידי המשפחה בטקס - 60 שנה לאחר התאבדותם של ברזני ופיינשטיין.

על נסיבות כליאתם

מאיר פיינשטיין נתפס ע"י הבריטים לאחר שהשתתף בפעולת האצ"ל לפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, בה נפצע ואיבד את ידו. לוחם הלח"י, משה ברזני, נתפס ברחוב בזמן עוצר כשבכיסו רימון ובכוונתו להתנקש במפקד בריטי בכיר. השניים הושמו בכלא המרכזי בתא אחד בכדי שברזני יסייע לפיינשטיין.

בין הסוהר לשני הנידונים למוות נוצר קשר אנושי שכתוצאה ממנו מסר מאיר פיינשטיין לשוטר תנ"ך מצויר ובו כתב בעברית ובאנגלית את מילותיו האחרונות "בצל הגרדום, 21.4.47, לחייל האנגלי, בעומדך על המשמר, לפני עלותינו לגרדום, קבל את התנ"ך למזכרת, וזכור שעמדנו בכבוד וצעדנו בכבוד. טוב למות עם נשק בידים, מאשר לחיות עם ידים למעלה. מאיר פיינשטיין".

לא בכדי בקש מנחם בגין בצוואתו כי ברצונו להקבר לצדם של פיינשטיין וברזאני, בהר הזיתים. בגין ראה בסיפורם מופת לאחדות ישראל ואזכר אותו פעמים רבות – המוכר ביותר הוא "נאום הצ'חצ'חים" משנת 1981.

הטקס, שיוקדש לציון 60 שנה לעולי הגרדום, מתקיים בשיתוף מוזיאון אסירי המחתרות - ומרכז מורשת מנחם בגין ובחסות הסוכנות היהודית ומשרד ראש הממשלה.

לפרטים: יורם תמיר, מנהל מוזיאון אסירי המחתרות, נייד: 050-6299406

וראה גם כאן

על מרדכי אנילביץ

להלן מכתבו למערכת הארץ של משה פוקסמן-שעל שהתפרסם ביום השואה

מרדכי אנילביץ איש בית"ר

בתגובה על "לצרף אותם לפנתיאון" מאת משה ארנס ("הארץ", 10.4)

משה ארנס קובל במאמרו על אי ההכרה בחלקם של חברי האצ"ל בלחימה בגטו ורשה ומבקש לצרפם לפנתיאון הלאומי, כפי שעשו למרדכי אנילביץ ולמחתרת של תנועות השמאל. עובדה חשובה נפקדה מהמאמר והיא, שאנילביץ עצמו, שהיה מפקד הארגון היהודי הלוחם (ארגון ההתנגדות של השמאל הציוני), היה בית"רי בהכשרתו - עובדה שהועלמה ממרבית המקורות ההיסטוריים בנושא.

מעיון במכתבים של אנשי בית"ר ורשה שפורסמו בבטאון "מוזיאון הלוחמים הפרטיזנים" מאפריל 1983, עולה כי אנילביץ הצטרף לקן בית"ר ורשה כבר ב-1931, שם התבלט כחניך מצטיין ואף הוזמן לפגישה אישית עם זאב ז'בוטינסקי.

חיים לזר ליטאי כותב בספרו "מצדה של ורשה", כי אנילביץ היה בתנועת בית"ר עד 1938 ואף עבד במזכירות נציבות בית"ר. בשנת 1938, על רקע המאבקים בתנועה לאור הקמת תאי אצ"ל מתחרים בפולין, פרש אנילביץ' עם עוד 20 חברים והקים את בית"ר מתקדמת, אך לא הצליח להחזיק מעמד ונעלם. ואנשי בית"ר הופתעו לגלות כיצד צץ כמפקד מחתרת השמאל בגטו.

בשנותיו בגטו העיד אנילביץ כמה פעמים כי החינוך הבית"רי - שהטיף למאבק מזוין, להגנה על הכבוד והקיום היהודי - הוא שהניע אותו. דוד וודובינסקי, בספרו על חייו בגטו ורשה, "And We Are Not Saved", מצטט מדברי אנילביץ בחתונת אחד מחניכי בית"ר בינואר 1943, שלושה חודשים לפני פרוץ המרד: "למזלי הייתי בעבר חניך בית"ר ומשם אני נושא רוח מסוימת אותה אני היום נוטע בקרב היהודים הפציפיסטים".

למרות האמור לעיל, עובדות אלה אינן בנמצא במקורות ההיסטוריים העיקריים העוסקים בנושא; לא בתיאור הביוגרפי של אנילביץ באתר יד ושם ולא באנציקלופדיה של השואה שראתה אור בהוצאת עם עובד. לעומת זאת, מודגשים במקורות אלה השתייכותו בזמן המרד לתנועת השומר הצעיר.

משה פוקסמן-שעל

מודיעין