המאבק על השכול
בראשית הכל נראה הרואי ונאצל, אך לא עבר זמן רב והחל להישמע קולם של הדפוקים; עם השנים השתלט הקול הזה על ההיסטוריה של מדינת ישראל. מזרחים וערבים ונשים, כמובן; ניצולי השואה; יוצאי כמעט כל ארץ בתבל, מהתימנים ועד הייקים: כולם קופחו, כולם סבלו.
חוזרים בשאלה, אוי כמה הם סבלו, מבחינה משפחתית ואמונית, גם; ילדי הלינה המשותפת בקיבוצים: אוי כמה טראומטי זה היה שכולם ראו להם את האתם יודעים מה. למרבה הצער רוב הבכיינים צודקים, רוב הזמן. מישהו עוד צריך פעם לאתר את אלה מהישראלים שלא סוחבים איתם מטען של עלבונות ותסביכי אפליה, אבל בינתיים נשמע קולם של בני הדור השני. לא, לא אלה שהוריהם היו בשואה, אלא אלה שהוריהם נפלו קורבן לדיקטטורה של דוד בן גוריון, כי היו באצ"ל ובלח"י.
אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית ומדע המדינה במכללת ספיר ומכללת אריאל, כתב ספר שכולו מרירות ועלבון, אך הוא ראוי מאוד לקריאה ("הדרך אל הפנתיאון - אצ"ל לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי", הוצאת כרמל). ההיסטוריה שייכת למנצחים ובן גוריון ידע זאת. על כן סגר את שערי הפנתיאון הלאומי בפני הרוגי אצ"ל ולח"י, וציווה שישראל תזכור רק את אלה מהגיבורים שלחמו בארגוני תנועת העבודה. נכי אצ"ל ולח"י לא קיבלו סיוע, אלמנות ויתומים נשארו ללא קצבות. בן גוריון מצטייר בתוך כך כרודן קטנוני שלא הסתפק בכך שעשה היסטוריה: הוא רצה לשלוט גם בזיכרון.
המונופול הממשלתי על ההיסטוריה הותיר כמעט רק זירה אחת לבירור אלטרנטיווי: בתי המשפט. שארי ההרוגים בקרב על "אלטלנה" ואף שארים של כמה ממבצעי הטבח בדיר יאסין דרשו להכיר בהם כזכאי תגמולים ממשרד הביטחון ותביעותיהם הולידו כמה משפטים עמוסי רגש ופוליטיקה ובמרכזם השאלה מהו טרור, ומהו מאבק לגיטימי לעצמאות. מקץ 20 שנה שיכתב ראש הממשלה מנחם בגין את ההיסטוריה ועיצב תרבות זיכרון חדשה: הטרור קיבל בתוך כך לגיטימציה לאומית. הנה ספר מרתק שגם לפלסטינים כדאי לקרוא, לקראת הוויכוח אם רק הטרור של פתח, או גם פעולות חמאס וג'יהאד ראויות למקום בפנתיאון שלהם.
Subscribe to:
Post Comments (Atom)
No comments:
Post a Comment