Saturday, December 15, 2012

דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס הענקת פרס מנחם בגין

דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס הענקת פרס מנחם בגין  11/12/2012  יום שלישי כ"ז כסלו תשע"ג  


"ברכותיי לך הרצי מקוב ולמרכז בגין ולפרס הנפלא הזה שאתם היטבתם לבחור. משה ויחיאל, יהושע, מרים טסה-גלזר ומאיר רוזן. אני חושב שהבחירות האלה הן מרגשות באופן מיוחד, ויעיד על כך ידידי שאני מוקיר את נוכחותו כאן – ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. תודה לכם על התרומות הגדולות הללו. 

באתי לכאן ממשרד החינוך ושם ערכנו טקס קצר, אנחנו היום בעשירייה הראשונה במתמטיקה, אנחנו קפצנו קפיצה אדירה במדעים ובשפה העברית. דוברי העברית נמצאים במקום השני בעולם בהבנת הנקרא. 

משה, אתה מכיר את זה מהכלכלה, גם בישראל הייתה פעם כלכלה שהלכה ככה, והיום היא במקום טוב מאוד במערב. במתמטיקה יש רק שש מדינות לפנינו – יש עוד לאן לטפס. 

אמרתי שם שעם כל ההערכה שלי למדדים מדויקים, יש משהו בחינוך שמתווסף לזה, לפחות על סמך ניסיון אישי, משום שאבי שהיה היסטוריון, היה גם מחנך והוא חינך דורות של תלמידים – יהודים ולא יהודים – אבל הוא הסתכל בעיקר על היהודים וניסה לחדור לליבם. הוא אמר לי שחינוך זה שאר רוח. שאר רוח זה לא הדבר הנמדד, זה הדבר שיוצא מתוך הלב. 

בדרך הנה עברתי דרך התערוכה ואני ראיתי שאר רוח, שוב. כשאתה עובר בתחנות חייו של מנחם בגין, אתה רואה שאר רוח יהודי ואנושי שאין שני ממנו, פשוט נפלא. ושאר הרוח הזה הוא מה שמקיים את עמנו ונותן לו את העוצמה היתרה, חריפות השכל בוודאי, אבל האמונה והלהט שמן הלב. זה הסוד של הקיום שלנו והסוד של חזרתנו לארצנו ויכולתנו לעמוד מול כל מעצור ומיצר ולגבור עליהם.

אני רואה את זה במידה רבה אצל הזוכים בפרס היום. אני חושב שלא היה אדם בישראל, אדם אחד, שלא התרגש עד שורשי הנשמה כשראינו אותך, נועם, עטוף שם בדגל ישראל, זוכה במדליה – זו הייתה המדליה של כל עם ישראל, זו הייתה גאווה בלתי רגילה, והיא נמשכת. אתה באמת קראת תיגר על כל מעצור ומיצר ואתה מחולל נפלאות. אני חושב שאתה נותן דוגמה לא רק לאנשים שיש להם מוגבלויות פיזיות, למי אין מוגבלות? מי איננו מתמודד עם כשלים, עם מכשולים וקשיים? ואני חושב שהדוגמה שאתה נותן, נותנת תקווה אנושית עמוקה – גם לאומית וגם כללית, ואני רוצה לברך אותך ואני רוצה לברך אתכם שהשכלתם לתת לנועם את הפרס הזה היום, על שמו של בגין.

שנית, אני רוצה להודות לגרעינים הקהילתיים המשימתיים הללו. סיפר לי ראש העיר איזו עבודה נפלאה אתם עושים בירושלים, אני יודע את זה ואני שומע על כך בכל הארץ והעובדה שמדובר באנשים שמתנדבים, שנותנים מזמנם, שהולכים דווקא לאזורי המצוקה ועוזרים בצורה נפלאה – זוהי אחווה וסולידריות אמיתית, לא זו שנמצאת בכותרת. כי הרי הדברים שאתם עושים נעשים לשם שמיים ולא למען קבלת פרסים. ולכן מגיע לכם הפרס הזה במיוחד. אני רוצה להודות לכם בשם עם ישראל כולו.

לבסוף אני רוצה לברך שוב את ד"ר יהודה דוד. אתה, כמו נועם וכמו אחרים בגרעיני המשימה, אתם שירתתם בצה"ל ונלחמתם בצה"ל עבור מדינת ישראל. ואתה בחרת, יהודה, להילחם בשדה קרב לא פחות קשה – בשדה הקרב על האמת. עם ישראל נמצא תמיד תחת מתקפה משולבת – גם מתקפה על קיומו הפיזי, אבל גם התקפה על הצדק המוסרי שלנו. והמתקפה הזאת נעשית על ידי עיוות האמת, אנחנו מכירים את זה בתולדות עמנו. 

במובן הזה שום דבר לא השתנה. מה שהשתנה זה לא שתוקפים את היהודים ואת מדינתם. מה שהשתנה, שקודם כל יש לנו את היכולות הפיזית להדוף את ההתקפות הללו בעזרת צבא ההגנה לישראל וזרועות הביטחון שלנו, ויש לנו גם את היכולת להגן על עצמנו, לפחות לדבר למען האמת, לדבר למען מדינת ישראל ולמען עם ישראל. 

זו יכולת שלא הייתה קיימת לפני כמה עשרות שנים, כי לא היה אדם בכל העולם שידבר עבורנו. לא הייתה לנו היכולת להשתמש בדבר הזה – בבמה כזו או אחרת, והיום אנחנו עושים זאת – עדיין מול קושי רב. אתה הכרת את הקושי הזה ואתה יכולת לו, והלכת מול השמצה ברורה עם האמת שלך, שהיא האמת שלנו, ונלחמת למען כבודם של חיילי צה"ל ועשית דבר יוצא מן הכלל, כמו לוחם אמיתי. 

אני מברך אותך על כך, משום שאתה בעצם ניפצת את אחד השקרים הגדולים וחשפת את אחת משתי האמיתות הגדולות שנוגעות לסכסוך שלנו עם אויבינו. אתה נגעת בשיטת הלוחמה שכמובן קשורה בשקרים שמופצים נגדנו, אבל השקר הגדול ביותר הוא שאנחנו פוגעים בכוונה תחילה באזרחים. זה בדיוק ההיפך מהנכון – האויבים שלנו מסתתרים מאחורי אזרחים ומכוונים את האש לאזרחים, בעוד שצה"ל עושה את ההיפך הגמור. 

הדבר הזה בא לידי ביטוי ייחודי במקרה שאותו חשפת, אבל אני רוצה לומר שזה רק חלק מהשוני, כי השיטה של האויבים שלנו, הטרור הרצחני שלהם, הוא אומר הרבה מאוד גם על הכוונות והמטרות שלהם. לא רק השיטה פסולה, המטרה פסולה. מי שרוצח אזרחים, ילדים, תינוקות בכוונה תחילה – פניו אינם לשלום, פניו גם אינם לזכויות אדם. אלה אנשים שרומסים את כל זכויות האדם עד עפר, עד דק, והכוונה האמיתית שלהם נגלית ברגע שמגיעים ליכולת לתקוף אותם. מה שהם עושים לקבוצת אזרחים הם היו רוצים לעשות למדינה כולה, ומי שהיה זקוק לתזכורת לכך קיבל אותה בעזה לפני ימים אחדים. הנה אותם טרוריסטים מצהירים בצורה הכי גלויה – כוונתם היא לא "לשחרר" חבל ארץ זה או אחר, כוונתם היא להשמיד את מדינת ישראל. זהו שורש הסכסוך. 

הסכסוך הזה איננו על גבולות כאלה ואחרים, אף על פי שיש לנו קשר עמוק מאוד לארץ ישראל ולעירנו ירושלים, שאנחנו לא מתכחשים, לא לעולם, וגם לא מוכנים שאחרים יטשטשו אותו וימחו אותו. אבל הסכסוך הזה אף פעם לא היה על גבולות וגם היום איננו על גבולות. הסכסוך הזה הוא על עצם הקיום שלנו בגבולות כלשהם. ושתי האמיתות הללו – השיטות של האויבים שלנו והמטרה שלהם – אלה אמיתות יסוד שאנחנו צריכים להמשיך להיאבק עליהן, ואם יש משהו שצריך לעודד אותנו ולתת לנו חיזוק נוסף להמשך המאבק הזה, שהוא קשה והוא ממושך והוא עוד יתמשך – זו הדוגמה שאתה נתת, ד"ר יהודה דוד.

אני מברך שוב את שלושת הזוכים ואת מנחם בגין, שידע לעמוד על האמת של עם ישראל, האמת שלנו. אני מברך אתכם. תודה רבה לכם, חג חנוכה שמח".

^   

         
  

     


   

Thursday, November 15, 2012

על העברית של מנחם בגין

גזר עיתון של "דבר" מלפני הרבה שנים


שמזכיר קטע זה מספרו של עמוס עוז

 
הספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז הוא סיפור ילדותו של הסופר בירושלים, שיש בו אהבה ועצב. אבל יש בו קטע מאוד מצחיק. זוהי סצינה שבה הילד הבגיניסטי עמוס נוכח באסיפה של מנחם בגין בקולנוע "אדיסון" בירושלים בראשית שנות ה50:

"אחת לכמה שבועות היתה חצי ירושלים נאספת בימי שבת, באחת-עשרה בבוקר, לשמוע את נאומיו חוצבי הלהבות של מנחם בגין באסיפות של תנועת החירות באולם אדיסון בירושלים, שהיה האולם הגדול ביותר בעיר...
 האולם היה מלא תמיד מפה לפה באוהדי האצ"ל ובמעריציו של מנחם בגין האגדי, כמעט כולם גברים... אבל ניכר היה איזה קו דק, סמוי, שחצץ בין שלוש-ארבע השורות הקדמיות, השורות שנשמרו לאינטליגנטים נשואי הפנים, ותיקי מערכות בית"ר, עסקני התנועה הרוויזיוניסטית, מפקדיו לשעבר של ארגון האצ"ל, שהיו כמעט כולם יוצאי פולין וליטא וביילורוס ואוקראינה, לבין ההמון הספרדי, הבוכרי, התימני, הכורדי והחלבי שאכלס את כל חלקי האולם. ההמון הלוהט הזה הצטופף ביציעים, במעברים, לאורך הקירות ואף באולם המבוא וברחוב, ברחבה שלפני אולם אדיסון."
 
"מר בגין פנה לדבר על אודות המלחמה הבאה ועל מרוץ החימוש המתחולל במלוא עוזו ברחבי המזרח התיכון,אלא שבפי מר בגין,כמו בפיותיהם של כל בני דורו,מכל המפלגות, כלי נשק נקראו בשם כלי זין.החימוש נקרא זיון..."

"מר בגין לגם שתיים-שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל, הניע בראשו שלוש-ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או כמקונן, והחל למנות בקול מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות:
 "הנשיא אייזנהאואר מזיין את משטרו של נאצר!
בולגנין מזיין את נאצר!
גי מולה ואנתוני אידן מזיינים את נאצר!!
כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אוייבנו הערבים!!!:
פאוזה, קולו של הנואם נמלא בוז וגועל:
"ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?"
דומיית תדהמה ירדה על האולם, אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות:
 "לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!"
כמה מחיאות-כפיים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי-אמון למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל. בתוך כל השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים-עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי שרוף בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות כמו ראי, שלו יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק...
 והילד הזה ניסה בכל כוחו להחניק את צחוקו,רצה למות בו במקום מבושה,אבל הצחוק המבועת,ההיסטרי,כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ: צחוק משתנק,שטוף דמעות כבר,צחוק ניחר עם פרצי צוויחה צורמים,צחוק דומה להתייפחות ודומה לחנק.
 וכבר גם הנואם הבחין בו, והפסיק מנאומו, והמתין, סבלני, מחייך לו בנדיבות ובטאקט, עד שסבא אלכסנדר, סמוק והמום ומרותח כמי שחרב עליו כל עולמו, תפס באוזנו של הילד והקים אותו בשצף-כוח וגרר אותו "בעד האוזן" קבל כל השורה השלישית, קבל כל קהל המוני אוהבי המולדת שבירושלים, משך וגרר משך וגער משך ונהם בייאוש...
 וכאשר יצאו שלושתם מאדיסון, הגורר הרותח מזעם והנגרר הנחנק ודומע בצחוקו והאוזן העלובה שכבר האדימה כסלק, הניף סבא את ימינו וסטר לי באבי-אבי על לחיי הימנית, ואחר כך הרים את שמאלו וסטר על לחיי השמאלית בכל תנופת שנאתו היוקדת לשמאל, ומפני שהיה ימני מאוד בהשקפתו ולא רצה לסיים בשמאל אלא חזר וסטר לי על לחיי הימנית, לא סטירה חלשלושה-גלותית-פייסנית ברוח תולעת יעקב כי אם סטירת לחי אמיצה, לאומית-ניצית, סטירה זקופת קומה ורווית הדר וזעם.
 ... תנועת החירות ומפלגת הליכוד, מצידן, הפסידו באותו בוקר את מי שאולי יכול היה ליהפך ברבות הימים לאחד מנסיכיהן הזוטרים, נואם קדחתן, אולי חבר כנסת רטורי ואולי אף סגן-שר בלי תיק..."

(עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" עמוד 479)
 
^

Monday, November 12, 2012

על פעולות להציל יהודי אירופה וקבוצת ברגסון



דעות
כן, העולם שתק

    רפאל מדוף ואוריאל לוי
    12.11.2012
לא מזמן הלך לעולמו הסנטור ג'ורג' מקגוורן, שהיה מהטייסים האמריקאים שהפציצו את אושוויץ. מקגוורן לא סלח לעצמו כל חייו על שלא הפציץ את תאי הגזים, מה שהפך לסמלו המובהק של החטא הנורא: אדישות העולם לנוכח שואת יהודי אירופה.

כמה אירוני הדבר, ששבוע לאחר מותו של מקגוורן טען תום שגב בכתבה ב"הארץ", כי רק לקראת סוף שנות ה-60 החלו להופיע בארצות הברית מחקרים שגינו את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט על הפקרת היהודים במלחמת העולם השנייה ("האם העולם באמת שתק בזמן השואה?", 27.10). שגב כתב, כי "זו היתה דרכם של חוקרים, רבים מהם יהודים צעירים, להשתלב בגאווה הלאומית שהוליד ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים: לא עוד יהודונים מתרפסים לפני הפריץ כי אם פטריוטים גאים".

למעשה, הספר הראשון שמתח ביקורת על הנשיא האמריקאי בשל נטישת יהדות אירופה, היה "While Six Milion Died: A Chronicle of American Apathy" (בזמן ששישה מיליון מתו). כותבו לא היה "יהודי לאומי" אלא ארתור מורס, תחקירן רשת החדשות סי-בי-אס, שהיה ידוע במאבקו בגזענות ובמקארתיזם. הספר אמנם יצא לאור בשנת 1967, אך מאמרים של מורס בנושא פורסמו שנים רבות לפני כן.

אחריו פורסם הספר "1941-Paper Walls: America and Refugee Crisis 1938" (חומות של נייר) מאת פרופ' דייוויד ס. ויימן, על עומס הביורוקרטיה שיצר ממשל רוזוולט, שמנע מפליטים, רבים מהם יהודים, להיכנס לארצות הברית. גם ויימן לא היה יהודי. בשנת 1970 פורסם הספר "The Politics of Rescue" (פוליטיקת ההצלה) מאת פרופ' הנרי פיינגולד, מנהיג תנועת העבודה הציונית בארה"ב, שבו נכתב כי "יהדות אירופה נטחנה בין אבני הריחיים של רוצחים נאצים קפדניים מצד אחד, ובעלות ברית אדישות להירצחם מצד שני".

בשנים שלאחר מכן פורסמו דברי ביקורת רבים על מדיניותו של רוזוולט, על ידי יהודים ושאינם יהודים, מימין ומשמאל. למעשה, אחד הנושאים היחידים שבהם יש הסכמה רחבה בקהילה היהודית היום, הוא הביקורת על תגובתה של ארה"ב לשואה. אז הבה נשאיר את הפוליטיקה הישראלית והיהודית מחוץ לוויכוח, וניתן את הבמה לעובדות:

מתי העולם ידע? שגב מצטט את חוקר השואה פרופ' יהודה באואר, שטוען כי ארצות הברית ידעה על השואה הרבה יותר מאוחר, והרבה פחות ממה שמקובל לטעון. מדוע שגב מתייעץ עם פרופ' באואר ולא מאמין לטענותיהן הפשוטות של בעלות הברית? בדצמבר 1942 ארה"ב, בריטניה, ברית המועצות ובעלות בריתן פירסמו הודעה לציבור המאשרת כי הגרמנים משמידים באופן שיטתי את העם היהודי באירופה.

כמה יהודים ניתן היה להציל? לפי פרופ' באואר ניתן היה להציל אולי כמה אלפים. אולם מדוע להעלות השערה? למה לא לבדוק כמה ניצלו בפועל? בתחילת 1944, תחת לחץ אדיר מהקונגרס בעקבות המחאה של קבוצת ברגסון, הקים הנשיא רוזוולט את "המועצה לפליטי המלחמה". במהלך חודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה לחצה המועצה על ממשלת רומניה להרחיק 48 אלף יהודים מנתיבו של הצבא הגרמני הנסוג, שהשמיד את כל היהודים שנקלעו בדרכו. המועצה מימנה יוזמות להגנה על יותר מ-10,000 יהודים בשטחי הציר, אירגנה פינוי של יותר מ-15,000 יהודים מאזורים אלה, והובילה את הלחץ הבינלאומי לעצירת ההשמדה של יהודי הונגריה באושוויץ, דבר שהציל 120 אלף יהודים בבודפשט. בסך הכל המועצה מילאה תפקיד מרכזי בהצלתם של כ-200 אלף יהודים.

האם בעלות הברית יכלו להפציץ את אושוויץ? לפי המאמר, פרופ' באואר טוען כי "לא היתה אפשרות להרוס את מתקני ההשמדה בהפצצה מהאוויר, אלא במחיר חייהם של יהודים רבים". אולי הוא צודק ואולי הוא טועה, אך בטוח שלא זו היתה הסיבה לסירובו של רוזוולט להפציץ את אושוויץ.

למעשה, כשמשרד המלחמה האמריקאי דחה את בקשותיהם של ארגונים יהודיים להפציץ את אושוויץ, כלל לא הוזכרה סכנת הפגיעה באזרחים. ג'ון מק'קולי, סגן שר המלחמה האמריקאי, טען שלאחר שלמד את הנושא, הסיק שעל מנת להפציץ את אושוויץ יש "להסית" את המפציצים משדות הקרב. מק'קולי שיקר. לא היה צורך להסית מפציצים, שכן רבים מהם טסו בשמי אושוויץ והפציצו מפעל שמן במרחק של פחות משמונה קילומטרים מתאי הגזים.

ג'ורג' מקגוורן, שהיה הטייס של אחד המפציצים שטסו בשמי אושוויץ אמר דברים דומים. "היינו צריכים להפציץ את אושוויץ", הוא אמר בראיון, "זו היתה הזדמנות מצוינת להרוס את מסילות הרכבת ובכך להקשות על הובלת היהודים למוות ולמחוק את תאי ההשמדה מפני האדמה".

האם היהודים התנגדו להפצצת מחנות ההשמדה? לפי המאמר, "הסוכנות היהודית התנגדה להפצצת אושוויץ". על פי פרוטוקול דיון מ-11 ביוני 1944, דוד בן-גוריון אכן התנגד לקריאה לדרוש מבעלות הברית להפציץ את אושוויץ, בטענה ש"אנחנו לא יודעים מה באמת המצב בפולין". אבל כעבור שבועיים הגיע לירושלים דו"ח האסירים נמלטים מאושוויץ, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, אשר חשף את האמת על מחנה ההשמדה. מאותו הרגע הסתובבו מנהיגי הסוכנות היהודית בעולם והתחננו בפני שגרירי בעלות הברית להפציץ את מחנות ההשמדה: חיים וייצמן ומשה שרת בלונדון, נחום גולדמן בוושינגטון, שליחו הסודי של בן-גוריון בקהיר אליהו אפשטיין, ושליחי הסוכנות בבודפשט, ז'נווה וירושלים. אחת מהם היתה גולדה מאירסון, שדרשה מפעילי תנועת העבודה בניו יורק להפעיל לחץ רב ככל האפשר על הממשל כדי שיורה על הפצצת אושוויץ.

פרופ' באואר נשמע כמי שמגן על כבודו של ממשל רוזוולט בטענה שלארצות הברית לא היתה מחויבות חוקית להציל את יהודי אירופה שלא היו אזרחי ארה"ב, בדיוק כשם שלא התערבה אצל הבריטים ב-1943, כששני מיליון מתושבי הודו מתו ברעב. אך בקשתם של הארגונים היהודיים היתה צנועה בהרבה מדרישה להאכיל מיליונים בהודו: המטוסים האמריקאיים כבר טסו בשמי אושוויץ, הם יכלו בקלות להפיל כמה פצצות על המשרפות. ספינות משא של חיל הים האמריקאי שבו לארה"ב ריקות - לעתים אף מילאו אותן באבנים על מנת לשמור על יציבותן - אפשר היה בקלות להעביר בהן פליטים יהודים מאירופה ולהציל את חייהם. הבריטים יכלו לפתוח את שערי הארץ לפליטים באוניות המעפילים. במקום זאת, הם עצרו ואף טיבעו את אוניות המעפילים של עלייה ב'.

סירובם של ממשל רוזוולט ובעלות בריתו לנקוט את הצעדים הללו הוא חטא בל יכופר שאסור להכחישו, במיוחד לנו כיהודים. הצלת מאות אלפי יהודים על ידי חסידי אומות העולם, והידיעה שהיתה אפשרות להיאבק בהשמדת היהודים, הם סמנים מוסריים עליונים בעולם שלאחר אושוויץ, עולם שבו עמים ממשיכים לעמוד בסכנת השמדה על ידי משטרים אכזריים.

ד"ר מדוף הוא המייסד וראש מרכז דייוויד ס. ויימן ללימודי השואה בוושינגטון. אוריאל לוי הוא רכז הוועד למאבק ברצח עם וחבר בתנועת "דרור ישראל"

Tuesday, November 6, 2012

יצא לאור ספר חדש - בין ז'בוטינסקי לבין בגין


בספרו החדש קובע ההיסטוריון יחיעם ויץ כי מנחם בגין היה דמות מרכזית ומשמעותית יותר מזאב ז’בוטינסקי בתנועה הרוויזיוניסטית 

שלמה נקדימון בין זאב ז’בוטינסקי למנחם בגין יחיעם ויץ. הוצאת מאגנס, 252 עמ’, 98 שקלים 

דווקא יחיעם ויץ, היסטוריון ששורשיו נטועים עמוק בתנועת העבודה - משפחתו נמנית עם משפחות המייסדים והמובילים הן בתחום הפוליטי והן בתחום הביטחוני - הפך את הימין הציוני הרוויזיוניסטי ומרכיביו למוקד פעילותו האקדמית והמחקרית. ספרו “בין זאב ז’בוטינסקי למנחם בגין” הוא השלישי שעוסק בנושא. קודמיו הם “ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית: הקמתה של תנועת החרות, 1947–1949”, ו”הצעד הראשון לכס השלטון, 1949–1955”. טרילוגיה שכהודאת המחבר אינה חותמת את הסדרה. הספר הוא מקבץ של מחקרים בתחום שפרסם פרופ’ ויץ בשנים האחרונות, ואשר נקראים אחרת כאשר הם אסופים בקובץ אחד. נדמה לי שיש עניין בתיאורו של המחבר כיצד זינק דווקא ללועו של היריב שבשנות עבר ביקשו סבו יוסף ויץ ואביו רענן ויץ למוחקו מתחת שמי ה’. יחיעם ויץ מספר כי מי שהציע לו לעסוק בנושא הוא הפרופ’ יואב גלבר, העומד בראש מוסד הרצל לחקר ולימוד הציונות באוניברסיטת חיפה. ב”עסק” מעורב גם הד”ר ראובן הכט, איש האצולה הרוויזיוניסטית שהכיר את ז’בוטינסקי ושימש יועץ בשקל לשנה לראש הממשלה מנחם בגין בנושאים אירופיים, והיה מקימו של מוסד הרצל. הכט, שהיה חרד לשמה הטוב של תנועת ז’בוטינסקי, שאל את גלבר את אותה שאלה שויץ הציג לעצמו, האם יהיה מסוגל לחקור באובייקטיביות את הימין הציוני הרוויזיוניסטי? גלבר השיב בחיוב רב. אלא שויץ, כעדותו, לא היה שלם עם עצמו. “הייתי חייב להוכיח לכל - לעולם כולו ואולי גם לעצמי - כי אני יותר צדיק מהאפיפיור”. זוהי בעצם אמירתו של חוזר בתשובה, ועצם העובדה שהוא מעלה אותה בהקשר האישי שלו, אומרת דרשני. את מחקריו הוא מעביר בטרם פרסומם לעיונו של הפרופ’ אריה נאור, שמשפחתו נטועה עמוק בתנועה הרוויזיוניסטית, ועד לא מכבר איש הסגל האקדמי של אוניברסיטת בן גוריון. בימין הציוני הרוויזיוניסטי יכולים דווקא להשתבח בכך שויץ הביא להרחבת העיון והידע במשנת ז’בוטינסקי, שהיא רב־תחומית, גם לציבורים רחוקים מתנועתו. המחקר על התנועה הרוויזיוניסטית ועל תנועת החרות הוא מרתק, כותב ויץ, חשוב וגם אקטואלי. תנועת החרות היא עתה סוג של מפלגת שלטון, מעין מה שהיתה מפא”י בעבר. לכן, העיסוק המחקרי בה מעניק כלים להבנת ההווה ולא רק להבנת העבר. לדעתו, תחומים רבים, במיוחד אלה הנוגעים בתקופה שמאז המהפך הפוליטי הראשון ב–1977, עדיין לא נחקרו. הוא צודק. הדבר גם תלוי בחשיפה של מסמכים שהעיון בהם יתאפשר רק בעתיד. תלמידתו של ויץ, שהיא חוקרת בזכות עצמה בנושאים אלה, הד”ר אופירה גראוויס־קובלסקי, יעצה לויץ לסיים את המבוא לספרו בבית מתוך השיר “שיחת ביניים” שכתב נתן אלתרמן ואלה חרוזיו: “אז הטפל נשאר שכוח/ והעיקר נחרט בַּחֶרֶט,/ ואז שבים אל הוויכוח./ אבל שבים אליו אחרת”. לפי פרשנותי, התכוון אלתרמן לומר, שהזמן עושה את שלו. הוא הופך את כותרות אותם ימים, שהפכו עולמות, לטפל, המוץ הופרד מתוך התבן, ונותר העיקר. כך או אחרת, הוויכוח מעולם לא נגמר, אלא שגישת המתווכים עוטה לבוש או סגנון אחר. נושאי עבר שהזינו את הוויכוחים הענקיים בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית לא היו ויכוחים לשמם. הם לא היו טפלים ‏(ואולי לא לכך התכוון אלתרמן‏). הם ירדו לשורש חיינו ומהותנו. אתייחס לשלושה מהם. המקרה הראשון נוגע לקונגרס הציוני ה–17, ב–1931, שבו היתה לז’בוטינסקי הזדמנות פז להיבחר לנשיאות ההסתדרות הציונית, אלא ש”במקום זה הוא קרע את כרטיס הציר שלו והחל לפסוע בשביל שהוביל לפילוג תנועתו, לפרישתו מההסתדרות הציונית ולסופו הציבורי העגום”, כותב ויץ. ויץ אינו מפרט את הסיבות שגרמו לכך שז’בוטינסקי ויתר על הזדמנות חייו. האומנם זה מה שקרה? לא בדיוק. אכן, ז’בוטינסקי הצליח לרכז רוב לדרכו הפוליטית, שעליה חלקו מפא”י והמפלגות הנלוות אליה. אבל בתרגיל מבריק־מסריח, על פי מונחון ההווה, שמטה מפא”י מתחת לרגליו את הניצחון. דוד בן גוריון, שהיה הדמות הפעילה מאחורי הקלעים באותו קונגרס, יצא לקדמת החזית בהמשך, במערכת הבחירות לקונגרס הציוני ה–18 ב–1933, אז אירע רצח חיים ארלוזורוב, ובן גוריון שהחל לפתח עוצמת מנהיגות כובשת, הפך את הרצח למסע שיסוי נגד ז’בוטינסקי וחבריו, בהצלחה רבה. זה לא הפריע לשניים לקיים אחרי כן ועידת פסגה שאותה יזם פנחס רוטנברג ‏(והיא נושא מחזהו העכשווי של א”ב יהושע, איש תנועת העבודה שמרעיף שם חיבה על ז’בוטינסקי‏). היתה זו הפעם הראשונה שהשניים הכירו זה את זה מקרוב. הידידות אמנם נמוגה בהמשך והקרבות התחדשו, אבל חילופי המכתבים ביניהם לפני ואחרי, היו מלאי הערכה הדדית. מקרה שני נוגע ליום שאחרי מות ז’בוטינסקי, באוגוסט 1940. עורך “דבר”, זלמן שז”ר ‏(לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל‏), פרסם אז בעמוד השער של יומון הסתדרות העובדים הספד משותף בשיתוף עם אליהו גולומב, אז מפקדו הבלתי מוכתר של ארגון ההגנה. שז”ר כתב את החלק הפוליטי־יישובי וגולומב את החלק הצבאי. שז”ר התרפק על עברו של המנוח. וכך כתב: ז’בוטינסקי היה “כינור לתקוות ציון... היו שנים והוא היה ילד פלא ובן השעשועים של התנועה כולה... שנועד להיות כינור ראשון... אשר כבש לִבּות המונים ונוער למלחמה לחירות ולתקומה... אשר בער באש תמיד לתקוות עצמאות ישראל... נופץ הכינור שנועד פעם להיות ראשון במקהלת תחיית ישראל, נועד ולא זכה”. אחרי הפרסום כונס הוועד הפועל של הסתדרות העובדים - אז קודש־הקודשים של תנועת העבודה - ובו נעשה ניסיון לבצע בשז”ר לינץ’ פוליטי על דברי ההספד הללו. מקרה שלישי שעליו מספר ויץ אירע בפברואר 1969: בן גוריון, אז ראש ממשלה בדימוס וחבר כנסת של פלג רפ”י, כתב מכתב לבגין ובו הזכיר את יחסיהם הקשים בעבר, והוסיף כי “מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות - הוקרתי אותך יותר”. אני לא בטוח שמלים אלו היו צולחות מכונת אמת. מה שנכון הוא, שב–1967, כשבן גוריון היה פוליטיקאי זניח, ביקש בגין להחזירו לראשות הממשלה בשל תחושת המשבר ששררה אז ביישוב, ובאחת הפך בן גוריון דף ביומנו וביטויי הגנאי לבגין לא נכתבו עוד. אמנם בדפדוף לאחור ביומנים המרתקים הללו, יימצא שבן גוריון העביר את איבתו מז’בוטינסקי לבגין ‏(שניהם היו בעיניו בבואות היטלריסטיות‏), אבל בימים שלאחר מלחמת ששת הימים הוא אפילו שיתף את בגין בכאבו ההיסטורי על שנמנע ממנו, לדבריו, על ידי רוב חברי מפא”י בממשלתו, לשחרר את ירושלים ב–1948. בגין היה עכשיו בן שיח לבן גוריון, שאף העביר לו לקריאה מסמך קטרוג קשה נגד ראש הממשלה לוי אשכול, עד תמול־שלשום נאמנו ומומלצו לראשות הממשלה, ועכשיו שנוא נפשו. על כן, אי אפשר לתאר את העבר כטפל, אבל אפשר להצטער שלא ידעו אז להידבר כהלכה גם בתוך חילוקי דעות. ויץ מביא בספרו בפירוט רב פרקים על מחלוקות אלו כדי לאפשר את הבנת הפוליטיקה של אז, זאת אף על פי שקשה לערוך השוואה בינה לימינו. הפרופ’ יצחק בן ישראל, אלוף ‏(במיל’‏) ולשעבר ח”כ מטעם קדימה, בנה סולם רעיוני מעניין: הוא דירג את ההנהגה הציונית שהביאה אותנו עד הלום לפי הסדר הבא: הרצל ונורדאו כחוזי הציונות, חיים ויצמן, מעין מוסד בפני עצמו, וז’בוטינסקי ובן גוריון, הצמד המעשי והביצועי הכי חשוב. וכל כך למה? כי ז’בוטינסקי קבע את נוסחת “קיר הברזל” שמשמעותה הנחלת תובנה לערבים בכלל ולערביי ארץ ישראל בפרט, שעליהם להשלים עמנו כי לעולם לא יוכלו לנו. קיר הברזל לא יאפשר זאת. בן גוריון היה בעצם המוציא לפועל של נוסחת ז’בוטינסקי, שמת בטרם עת. נדמה כי מנחם בגין הוא הכוכב המרכזי בספר, ולו בשל התזה של המחבר כי בגין היה דמות מרכזית ומשמעותית יותר מז’בוטינסקי, והוא מפרט: “בשעה שז’בוטינסקי הוביל את תנועתו למבוי סתום ‏(הפילוג בהסתדרות הציונית‏), בגין הוביל אותה לכס השלטון - בפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית ומדינת ישראל”. ונכון כתב כי בגין ראוי לביוגרפיה חדשה ועדכנית, ללא האמוציות הפוליטיות של חסידיו ומתנגדיו.

 שלמה נקדימון הוא עיתונאי וחוקר תולדות מדינת ישראל. השבוע זכה בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים

^

Monday, November 5, 2012

מנחם בגין על ירושלים שהיא כולה שלנו

מתוך

הישיבה השלוש-מאות-ותשעים-ושש של הכנסת השביעית - יום רביעי, י״ט אדר א' תשל"ג 21 פברואר 1973 -  הצעה לסדר-היום - הודעתו של השר אלון על ירושלים והמקומות הקדושים

...קיים סגן ראש הממשלה שיחה עם ארבעה עתונאים, ולפי ידיעה שפורסמה בעתונות הוא העלה אפשרות בהקשר של שלום למסור חלק מן העיר העתיקה, הקרוי "הרובע המוסלמי", לשליטתו של חוסיין. סגן ראש הממשלה הכחיש את הידיעה הזאת שפורסמה. בדיעבד, שגי עתונאים אומרים שהוא אכן אמר את אשר הוכחש; שני עתונאים אחרים מאשרים את ההכחשה של מר ואלון.


גברתי היושבת- ראש, אין אגו חוקרים. אנחנו לא נערוך עימותים בין השניים לבין השניים, בין הארבעה לבין האחד. יש לנו נסיין עם הכחשות רשמיות, ומשום כך חובתנו האזרחית להגיח שתי אפשרויות:

האחת היא שהדברים נאמרו, על אף ההכחשה. אם הם נאמרו — אני פונה לסגן ראש הממשלה וקורא לו, למען ירושלים ולמען עמנו, שיעלה על הבמה הזאת ויודיע שהוא חוזר בו מן הדברים האלה. זהו נוהג מקובל בכל פרלמנט דמוקרטי. הודעה כזאת אינה פוגעת בכבודו של איש. נהפוך הוא, היא מוסיפה לו כבוד. עדיין לא נולד תאדם שלא נכשל בלשונו מסיבה מסויימת.

אבל אם לא אמר את הדברים האלה, והוא הכחיש אותם - אזי אבקש את סגן ראש הממשלה, ביחד אתנו בבית הזה, להתבונן מקרוב במה שאמר באורח הרשמי ביותר, על מה שחתם. אדרבה, אולי מר אלון הנכבד, כשתתבונן ותנתח את הדברים שחתמת עליהם - גם אתה תגיע למסקנה שחטאת לירושלים. בהכחשתך אתה מאשר כי לפי דעתך "במס- גרת ירושלים המאוחדת, תחת ריבונות ישראלית, ובהקשר של שלום, ניתן יהיה לדון על מתן מעמד דתי, לא מדיני, לממלכת ירדן כנציגת העולם המוסלמי במקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים". נכון שהבאתי את דבריך מלה במלה, כמו שהושמעו בשמך על-ידי דוברך ?

עכשיו ננתח את הדברים. אתה מציע שלממלכת ירדן יינתן מעמד, כדבריך, לא מדיני, אלא דתי, במקומות הקדושים בירושלים. משתתן למדינה מעמד — האם מעמדה אינו מדיני ? תרתי דסתרי. לא ייתכן שלמדינה לא יהיה מעמד מדיני. אפילו תאמר פעמים רבות שהמעמד איננו מדיני אלא דתי - לא יועיל.

ובכן, אם אתה מציע שלמדינה יינתן מעמד, עליך לדעת שהמעמד הוא מדיני, לפי טבע הדברים. אם אתה אומר שהמעמד יינתן למדינה זרה, המלים ״תחת ריבונות ישראלית" אינן מועילות ולא כלום. משום שאם למדינה זרה יש מעמד, אין עוד במקום הזה שבו יש לה מעמד ריבונות ישראלית. שוב תרתי דסתרי.

ושלישית, אתה קובע שממלכת ירדן תהיה נציגת העולם המוסלמי. מנין לך? אתה סגן ראש ממשלת ישראל, אתה ממנה לעולם המוסלמי את נציגתו ? היכן קרה כדבר הזה? האם מישהו אחר יזמין לירושלים את פולין כנציגת העולם הקתולי, את שבדיה כנציגת העולם הפרוטסטנטי, עוד מדינות תתמנינה כנציגות של דתות מסויימות ?

משום כך תמיד אמרנו איש לרעהו בכל הדיונים על ירושלים, כי אנחנו ניתן לנציגי הדתות לנהל את העניינים במקומות הקדושים להן. זה נכון. זו עמדתה המסורתית של הציונות מימי הרצל וז׳בוטינסקי ועד ימינו. כבוד למקומות הקדושים לכל דת. אבל נציגי הדת הם שיפקחו על המקומות הקדושים האלה, לא נציגי מדינות. כי למדינות יש מעמד מדיני ולא דתי.

ובמה המדובר, גברתי היושבת- ראש ? צריך לפענח את הצופן הזה של הודעת דוברו של סגן ראש הממשלה. המדובר הוא בהר-הבית. על הר-הבית ניצבים שני בתי- תפילה הקדושים לאיסלאם. אנחנו נכבד את בתי-התפילה הקדושים לדת המוסלמית. אבל זה הר- הבית, זה המקום המקודש ביותר לישראל מאז היותו לעם. במשך דורות פנו אבותינו אל הר- הבית, וביום הקדוש ביותר בשנה היו מביעים את תפילותיהם בדמע ובגעגועים בדובבם את המלים עתיקות היומין: והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים... וגו'.

ובימי קדם, הגדול בחזונות אנוש, "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" — חזו נביאי ישראל, גם ישעיהו וגם מיכה, אל המקום הזה לאמור: והיה באחרית-הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל בית ה' אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו וילכו באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר הי מירושלם. הר-הבית.

ועל-פי הצעתך המתוקנת, הרשמית, למעשה חוסיין יהיה מוסמך להניף מעליו את דגלן, כי הוא מייצג מדינה ולא דת.

אברהם עופר (המערך, עבודה-מפ״ם):
חבר- הכנסת בגין, ישבת בממשלה כאשר שר אמר את זה, ולא הבאת הצעה לכנסת. שר אמר את זה, ואתה ישבת אז בממשלה.
מנחם בגין (גח״ל):
חבר-הכנסת עופר, אין לך מושג על מה אתה מדבר.
אברהם עופר (המערך, עבודה-מפ״ם):
שר הבטחון אמר...
(קריאות-ביניים מספסלי המערך)
היו״ר ט. סנהדראי:
חברי הכנסת, אני מבקשת אתכם להירגע.
מנחם בגין (גח״ל):
עכשיו אני מבין שחבר- הכנסת עופר מאשים את שר הבטחון.
אברהם עופר (המערך, עבודה-מפ״ם):
אינני מאשים. אמרתי רק שהוא אמר את זה. אל תשים דברים בפי.
מרדכי סורקיס (המערך, עבודה-מפ״ם) :
אתה כאן לא תקבע דבר. אם אתה רוצה לעזור, אל תתערב.
מרדכי בן-פורת (המערך, עבודת-מפ״ם):
כאן לא מדובר על דגל.
היו״ר ט. סנהדראי:
חברי הכנסת, אני מבקשת להפסיק ולאפשר לנואם להמשיך.
מנחם בגין (גח״ל):
אם כבוד היושבת-ראש הצליחה להשכין שלום בין חברי מפלגת העבודה, אני אמשיך.
(חבר-הכנסת מ. סורקיס קורא ק- ריאת-ביניים)
היו״ר ט. סנהדראי:
חבר-הכנסת סורקיס, אני מבקשת ממך להירגע ולתת לחבר-הכנסת בגין להמשיך.
(חבר-הכנסת מ. סורקיס קורא ק- ריאת-ביניים)
חבר-הכנסת סורקיס, אני קוראת לך בפעם שנייה.
יוחנן בדר (גח״ל):
תגידו פעם מה אתם רוצים.
(חבר-הכנסת מ. ברעם קורא קרי- את- ביניים)

מנחם בגין (גח"ל):
חבר-הכנסת עופר, קיבלת תשובה מחברי הכנסת סורקיס ובן-פורת ואחרים. אתה רוצה גם את תשובתי? אומר אך זאת: אין לך מושג על מה אתה דיברת. מעולם לא נתקבלה שום החלטה בממשלה שדגלו של חוסיין יונף על הר-הבית.

אברהם עופר (המערך, עבודת-מפ״ם):
האם אמרתי זאת ?
מנחם בגין (גח״ל):
לא. אבל אם יש לך טענות נגד חבר מפלגתו, שר הבטחון מר דיין, תבוא אליו בטענות.
אורי אבנרי (העולם הזה-כוח חדש):
חבר-הכנסת בגין, מדוע לא הגבת אז ?
מנחם בגין (גח"ל):
מנין לך שלא הגבתי? אני מדבר היום על הודעת סגן ראש הממשלה. והרוגז של חבר-הכנסת עופר לא יועיל, כי הוא עורר דק את רוגזו של חבר-הכנסת סורקיס.
חייקה גרוסמן (המערך, עבודת-מפ"ם):
זה לא קשה.

מנחם בגין (גח״ל):?
זה החטא בירושלים.
ההודעה המוכחשת על-ידי סגן ראש הממשלה איננה היום נושא הדיון, אם כי השארתי לפניו אפשרות להודיע מעל במת הכנסת האם ההכחשה תופסת אם לאו. נושא הדיון היא דווקה הודעתו הרשמית, והיא מזיקה בתכלית. היא נמסרה מתוך חוסר תבונה, בקלות-דעת ומתוך חוסר אחריות. ומשום כך אני קורא לך, סגן ראש הממשלה, עלה על במה זו היום, ללא רוגז, ואמור לכנסת, ועל-ידה לעם ישראל ולעמים אחרים, דבר פשוט מאוד: לשום מדינה לא יינתן שום מעמד בירושלים. שום מעמד. זו עמדתנו. נציגי דתות יפקחו על המקומות הקדושים שלהן. המעמד היחיד בירושלים הוא למדינתנו. ירושלים היא אחת. כולה תחת ריבונות ישראל, ובשום מקום לא יונף דגל זר. בשום מקום.
שר-המשפטים י. ש. שפירא:
חוץ מאשר על שגרירויות זרות.

מנחם בגין (גח"ל) :
על שגרירויות זרות תמיד יש דגלים. מה אתה מזכיר לי זאת, אדוני שר המשפטים ? אתה מזכיר לי שיש כלל בין-לאומי שעל שגרירויות מונף דגל ?
זו הצעתי. ואני רוצה לומר עוד פעם לסגן ראש הממשלה, מר יגאל אלון. חובתו לעשות כן כדי להסיר בל אי-הבנה ולבטל את כל הנזק שנגרם. אם תעשה כן, אשמח. אם לאו, עם כל הכבוד, אני תושב שמוטב שתוותר או שתיקרא לוותר על התואר הממלכתי: "סגן ראש הממשלה", כדי שלא ייווצר רושם בעולם שיש אחריות ממלכתית לאומית כלשהי על הודעתך, שהדעת אינה סובלת אותה. ירושלים כולה שלנו.


^

על דירת המסתור הירושלמית של מנחם בגין

הכתבה בערוץ הראשון



האזינו לידיעה של גל"צ


^

Tuesday, September 25, 2012

השלט שנקבע על כלא לוקישקי

כתבתו של דרור אידר:

23 בספטמבר, יום חיסולו של גטו וילנה (1943), נקבע כיום השואה בליטא. עברנו ליד ארמון הנשיאות בווילנה ודגלי הלאום היו מורדים לחצי התורן. בשל חופשת יום ראשון הועברו הטקסים ליום המחרת, 24 בספטמבר, ובתוכם הטקס המרכזי ביער פונאר, לשם הובלו עשרות אלפי יהודי וילנה ונרצחו בקברי אחים ענקיים.

השנה, לפני הטקס הגדול, נוספה עוד לבנה במשא הזיכרון הליטאי והיהודי


.72 שנה לאחר שנאסר בידי השלטון הסובייטי ונחקר בעוון השתייכות (והובלה) של תנועה ציונית (בית"ר), נקבע על חומות בית הכלא לוקישקי בווילנה, ליטא, שלט הנצחה לזכרו של מנחם בגין שנכלא בין כותלי כלא זה ב"עוון" היותו ראש בית"ר בפולין וב"עוון" חברותו "במפלגה הבורגנית-לאומנית האנטי-מהפכנית הציונית רביזיוניסטית" כלשון חוקר הנ.ק.וו.ד (המשטרה החשאית הסובייטית שלימים היתה לקג"ב).

על השלט נכתב בעברית, באנגלית ובליטאית: "מנחם בגין, ליטבק, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, חתן פרס נובל לשלום, נכלא בין השנים 1941-1940 על ידי הנ.ק.וו.ד בכלא לוקישקי ומשם נשלח לביצוע עבודות פרך בכפייה במחנה העבודה פיצ'ורה בצפון רוסיה".

את קורות חקירתו בכלא לוקישקי - החקירות שכללו ויכוחים רעיוניים של בגין הנחקר עם חוקרו, שאף הוא היה יהודי - ולאחר מכן שהותו הקשה במחנה העבודה פיצ'ורה, שם נשלח ל"חינוך מחדש", פירסם בגין ב-1953 בספרו "בלילות לבנים". עם התמוטטות המשטר הסובייטי נחשף תיק החקירה שתאם את הדברים שבגין כתב מזיכרונו (הספר פורסם שוב ב-1995 עם המסמכים המקוריים).

בטקס שנערך ליד חומות הכלא אמר שר המשפטים הליטאי רמיגיוס שימָשוּס, כי בגין נאסר בימים שבהם מערכת הצדק נלחמה באנשים שעשו צדק, וכי בייחוד יהודים סבלו מהמשטר ההוא. ראש ועדת החוץ בפרלמנט הליטאי ויו"ר ועדת הידידות ישראל-ליטא, עמנואליס זינגריס, אמר שאזכורו של בגין נוגע לעבר הסובייטי של ליטא ושחשוב להתמודד גם עם העבר הנאצי.

מהצד הישראלי נכחו בטקס שרת החקלאות אורית נוקד ושגרירת ישראל חגית בן יעקב. השרה נוקד ציינה בנאומה שבגין העניק השראה לאסירים פוליטיים בכל העולם ושמורשתו היא אנדרטה לליברליזם, לצדק חברתי ולמאבק נגד עריצות ודיכוי. היא הודתה לממשלת ליטא וציינה את היחסים הטובים והאמיצים בין שתי המדינות. מנכ"ל מרכז בגין, הרצל מקוב, אמר כי סיפורו המיוחד של מנחם בגין הוא חלק מסיפורם המפואר והטרגי של יהודי וילנה וכי האמת ההיסטורית צריכה לעמוד בבסיס היחסים הטובים בין ליטא לישראל.

לאחר מכן נסענו ליער פונאר. שם, בגיא ההריגה, נערך טקס מרגש עד דמעות בהשתתפות ההנהגה הליטאית, נציגי ישראל ושגרירים רבים. יו"ר ועדת החוץ, עמנואליס זינגריס, התייחס בנאומו בפונאר לאמירה שנשמעה השבוע מצד בכיר במשמרות המהפכה האיראניים, שלפיה לאיראן יש לגיטימציה לבצע התקפת מנע נגד ישראל. האמירה הזאת מצטרפת לשלל איומי ההשמדה הנשמעים דרך קבע מצד טהרן כלפי ישראל. זינגריס אמר שבשנה הבאה ליטא תקבל את כס יו"ר האיחוד האירופי ושעליה לעמוד לצד ישראל במאבקה מול איראן ולעזור בגיבוש כל הקהילה האירופית בנושא זה, "כדי שלא תהיינה עוד מצבות כאלה במקום ישראל כמו בפונאר".

הטקס נחתם בשיר הפרטיזנים שהושר ביידיש כפי שנכתב במקורו. לידינו עמדה פַניה בראנצבסקי, פרטיזנית יהודייה שהצטרפה לשיר. אנחנו שרנו את המילים בעברית. "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים: 'אנחנו פה!'". אחר כך הלכנו לאחד הבורות הענקיים שבתוכם נרצחו יהודי וילנה וקראנו בספר יחזקאל (פרק ל"ז) את חזון העצמות היבשות שקמו לתחייה על אדמת ישראל

^
.

Monday, September 24, 2012

שלט זכרון הוצב בוילנה

 ,24.09.12   

נכלא ל-9 חודשים על פעילותו הציונית בבית הכלא לוקישקי בבירת ליטא

בוִילְנָה בירת ליטא הוצב שלט לזכרו של ראש הממשלה מנחם בגין, בבית הכלא לוּקִישְׁקִי, שם היה עצור על פעילות ציונית. בגין הוחזק בכלא 9 חודשים, מספטמבר 1940, ועבר חקירות ועינויים של שירותי הביטחון הסובייטיים בטרם נדון למאסר בגולאג.  כתבנו בני טייטלבוים מציין כי בגין שוחרר מהגולאג כעבור כמה חודשים, ובמאי 1942 הגיע לארץ ישראל

^
.

Monday, September 3, 2012

מה רואים בתמונה משנת 1916?

הקולונל קובנטרי מהכוחות הבריטיים שתקפו בעזה, נפל בשבי הטורקי ב- 1 ביוני 1916 והובא אחר כבוד לירושלים. הנה התמונה של הכרכרה העולה לעבר שער יפו:
 
 
אבל חדי-עין יכולים להבחין בעוד דבר ברקע, מצד ימין של התמונה:
 
כן, זאת היא גבעת "כתף ההינום" של היום, המקום שעליו עומד כעת מרכז מורשת מנחם בגין.
 
^

Monday, August 6, 2012

המשך מחקר בפרשת שני הסרג'נטים

בהארץ

65
 שנה אחרי ||

 המעורבים בהרג הסרג'נטים עוד שותקים

פגישה מקרית עם חבר אצ"ל על ספסל בנתניה, הביאה את הבמאי פלג לוי לחקור את תליית שני הסמלים הבריטיים - שאחד מהם היה יהודי עופר אדרת 06.08.2012 בבונקר מאובטח וצר שנחפר מתחת למלטשת יהלומים בנתניה, הוחזקו באמצע חודש יולי 1947 שני סמלים בריטיים שנחטפו בידי האצ"ל. ב-1 באוגוסט באותה שנה דיווח "הארץ" לקוראיו כי "נמצאו שתי הגויות". פלוגה של נוטרים איתרה אותן "בתוך חורשת אקליפטוס ממשלתית" ליד נתניה.

העיתון הבריטי "דיילי אקספרס" היה חד יותר. בכותרת הראשית שלו נכתב: "בריטים תלויים: התמונה שתזעזע את העולם", ומתחתיה הופיעה תמונה קשה לצפייה בה נראים שני החיילים הצעירים תלויים על עץ, כשהם כפותים וראשיהם מכוסים. בסוף השבוע מלאו 65 שנה לאירועים הדרמטיים האלה, שכונו לימים "פרשת הסרג'נטים", והסעירו את היישוב כולו. בחמש השנים האחרונות הקדיש איש הקולנוע פלג לוי זמן רב כדי לחקור את הפרשה לעומקה, כחלק מסרט תיעודי שהוא מכין יחד עם היוצר הדוקומנטרי הוותיק הרב קרוסני. "צריך להבין שעדיין יש אנשים רבים שמפחדים לפתוח את הסיפור הזה", אמר לוי.

ביום חמישי בלילה הוא הוביל קבוצה של 70 איש, בני 11 עד 95, לסיור בעקבות התחנות האחרונות בחייהם של שני החיילים הבריטים, לרגל יום השנה להירצחם. הקבוצה כללה בני משפחה של כמה מגיבורי הפרשה - ובאופן טבעי עוררה גם דיון סוער. התחנה הראשונה היתה רחוב הרצל 15 בנתניה, המקום בו נחטפו. משם המשיך למבנה בו הוסתרו. את הסיור סיים ב"חורשת הסרג'נטים" בקרית השרון, "שם הגיעה הפרשה לשיאה", כדבריו.

תלייתם של הסרג'נטים היתה שיאה של מערכה עיקשת שניהל הארגון נגד הבריטים, במהלכה הוא חטף חיילים ופקידים בריטים כקלפי מיקוח לשחרור או המתקת עונשם של לוחמים יהודים שנידונו למוות בידי הבריטים. בין 1938 ל-1947 נידונו למוות בידי הבריטים 12 יהודים, חברי אצ"ל ולח"י. עשרה מהם הוצאו להורג בתלייה. השניים הנותרים התאבדו בכלא. השלושה האחרונים ברשימה היו אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. לאחר חטיפתם הורה מפקד האצ"ל, מנחם בגין - ששהה בדירת מסתור בתל אביב - לחטוף בני ערובה בריטים כדי לשחררם.

שני הסמלים הבריטים היו טרף קל: הם נהגו להתראות עם איש שרות הידיעות של "ההגנה", אהרן ויינברג, ולמסור לו מידע מודיעיני על הכוחות הבריטיים. ביום שישי 11 ביולי 1947 הם הוזמנו לבילוי איתו בקפה גן-ורד בנתניה. באותה שעה ישבו שם כמה אנשי אצ"ל. חוליית תצפית עקבה אחריהם מרחוק וליוותה אותם גם כשעזבו את המקום. ליד בניין המועצה נעצר רכב ממנו זינקו ארבעה לוחמי אצ"ל, התנפלו על הסרג'נטים ובאיומי אקדח חטפו אותם. לאחר שהבריטים תלו את שלושת עולי הגרדום האחרונים, הורה בגין לתלות בתגובה את הסרג'נטים. לימים אמר כי היתה זו "ההחלטה הקשה בחיי" והגדיר אותה "גמול אכזרי". לוי התעניין במיוחד בזווית היהודית של הפרשה: קליפורד מרטין, אחד הסרג'נטים הבריטים שהוצאו להורג בידי האצ"ל, היה בן לאם יהודייה, שנימול ודיבר עברית. לאחר שנחטף, פנתה אמו לחבר פרלמנט בריטי יהודי וביקשה את עזרתו. הרגע ההיסטורי האירוני הזה לא נותן ללוי מנוח. "אני שואל את עצמי איך העובדה שהחטוף היה יהודי השפיעה על החוטפים מהאצ"ל מחד ועל המפקדים הבריטים מאידך".

גם ההרוג הבריטי השני, מרווין פייס, היה "אחד משלנו", כדבריו. "הוא היה מעורה בארץ, עזר ליהודים, ודיווח להם על תוכניות של הבריטים", אמר. אביו של פייס כתב אף הוא מכתב לבגין, בו ביקש שיחוס על חייו. על המעטפה כתב: "למפקד הארגון", ללא כתובת. עובד דואר, איש אצ"ל, העביר את המכתב לידיו של בגין, אשר השיב לו בתשדורת רדיו גלויה: "עליך לפנות לממשלתך צמאת הנפט והדם". לוי מגדיר את תלייתם של הסרג'נטים "טרגדיה", ומבקש כעת "לסגור מעגל" ולהכליל אותם ברשימת "עולי הגרדום" היהודים. העניין של לוי בפרשה החל לפני שש שנים, על ספסל ציבורי בנתניה. "פגשתי שם, לגמרי במקרה, את משה מולדבסקי, חבר אצ"ל, שסיפר לי על הפרשה. הוא אמר לי שכשהבריטים החלו לתלות יהודים, היו שאמרו בקול כי יהיה זה סופה של האימפריה, והזהירו אותם לבל ישברו את המפרקת של 'העם קשה העורף הזה', השואף לחזור לארצו".

לפני שהלך לעולמו סיפר חבר מפקדת אצ"ל, שמואל כץ, ללוי כי "הבריטים הבינו שאחרי ההליכה של עולי הגרדום בראש מורם לחבל התלייה ואחרי תליית הסרג'נטים - אין יותר מקום להסלמה. המשחק נגמר". בספרי ההיסטוריה מצוינת הפרשה כאחד הגורמים שהובילו לסיום המנדט הבריטי בארץ. הזעזוע העמוק שהותירה הפרשה בישראל ובעולם נותן את אותותיו עד היום, 65 שנה לאחר מכן. באחת הסצנות שצילם לוי נראים שניים מגיבורי הפרשה: יוסי מלר, איש אצ"ל שהשתתף בחטיפת הסרג'נטים והלך לעולמו לפני שנה וחצי, ומאיר נוביק, איש "ההגנה" שהפעיל אותם כמודיעים. רצה הגורל, ושניהם התגוררו באותו בית אבות - אך סירבו לדבר זה עם זה.

איך נודע לשמעון פרס על הפצצת הכור הגרעיני בעירק?

מגליון ה- 6 באוגוסט 2012 של "ישראל היום"




^

Friday, July 27, 2012

תגובה לטענותיו של תום שגב שעדיין לא פורסם

מכתב שנשלח אלא עדיין, אחרי שלושה שבועות לא פורסם 

 בתגובה לטור "וגם: מיהו היטלר" מאת תום שגב, "הארץ" 7.7.2012 

בניגוד לטענתי שמנחם בגין לא השווה את דוד בן-גוריון להיטלר, קובע תום שגב שבגין כן עשה כך. אך בעצם, קביעתו היא מתוך פרשנות כי מעולם לא אמר בגין כדבר זה. למחרת הפגזתה של אוניית ה"אלטלנה", שגב מצטט את בגין מתאר בן גוריון כ"דיקטטור מטורף" שמנהיג "משטר הרודנות" ויקים "מחנות ריכוז". אלא שאני חולק על פרשנות של שגב. 

סטלין גם כן היה רודן ודיקטטור והיו לו מחנות ריכוז בהם נהרגו עשרות מליונים. לא נשכח שבגין עצמו בילה חדשים בגולאג הסובייטי והיה לו נסיון מאוד אישי. גם הכינוי "גסטאפו" קשה אך עדיין אין זה היטלר. וכך גם "יודנראט". 'היטלר' ככינוי אינו מוזכר. מעניין להיוודע מה כן חשב מנחם בגין על השוואה לנאציזם. בעיתון "חרות" מיום 31 באוקטובר 1963 כתב מגין במאמר ובו דברי תוכחה: "יהודי קורא לרעהו, לבוש בדים או לבוש מדים, "נאצי", הרי לא זו בלבד שהוא מטמא שפתותיו שלו, אלא גם את כל הקדוש והיקר לדור...ומי שמשתמש בגידוף זה...פוצע את הנפש...חוטא בערלת לב וטומאת שפתיים אנטי-לאומית ואנטי-יהודית". הדברים נכתבו על רקע הפגנת נטורי קרתא. ובהזדמנות אחרת, חודשיים קודם, מתח בגין ביקורת על שופט בית המשפט העליון חיים כהן. 

ברשימה "אשר שופט יחטא" מיום 30 באוגוסט 1963 שוב ב"חרות", הפליא בגין את חרצובות לשונו נגד השופט כהן על שהשווה בין ההלכה היהודית בענין גיור לבין האידיאולוגיה הנאצית והטיל על השופט "אחריות מוסרית" על "דברים נוראים" שאמר במסגרת דיון של דו-שיח יהודי-ישראלי. אין ולא יכול להיות ליהדות כל חלק ל"גישה ביאולוגית או גזענית", כדבריו. והוא ממשיך "אחזתני תדהמה, מלווה בצער עמוק ביותר" למשמע דברי שופט בית המשפט העליון אשר "יצא לבייש את עמו אם בעיני בניו ואם בעיני עמים אחרים". 

שגב רשאי לפרש את בגין כראות עניו אך רק אחד מבין שני מנהיגים אלה השתמש במפורש בכינוי "היטלר" כנגד יריבו. 

 ישראל מידד 
שילה

^

Monday, July 16, 2012

ההד של מנחם בגין בדו"ח לוי


לפני 33 שנים, כשהיה שופט העליון בדימוס נציג הליכוד בעיריית רמלה, הוא ראה כיצד ראש הממשלה דאז פועל למתן לגיטימציה בינלאומית לבנייה מעבר לקו הירוק. פרוטוקולים מפגישה היסטורית שערך בגין עם מרגרט תאצ'ר מראים כי אז כמו היום, טיעוני הרגש לא זכו לנקודות זכות רבות מעבר לים

חיים לוינסון

עד הצהרת בלפור הגיע השבוע שופט העליון בדימוס אדמונד לוי בדו"ח המאחזים החדש שהגיש, כדי לבסס את מסקנתו המשפטית כי זכותם של היהודים להתיישב בארץ ישראל, ואין זה כיבוש. את הטענה הזו לוי לא המציא: הימין טוען אותה זה שנים, אולם ללא הצלחה בינלאומית כבירה. 

מי שניהל מאבק דיפלומטי על חוקיות ההתנחלויות היה מנחם בגין. במאי 79', בזמן שלוי היה כפוף אליו מפלגתית - כנציג מפלגת הליכוד בעיריית רמלה - הגיע בגין לפגישה היסטורית בדאונינג 10 עם ראש ממשלת בריטניה הטרייה מרגרט תאצ'ר. על הפרק: המזרח התיכון. מסמכים סודיים שפורסמו בלונדון - הכוללים את פרוטוקול הפגישה, מכתבים של השגריר ומזכרים נוספים - מלמדים שבמהרה הפכה פגישה זו גם לוויכוח היסטורי, המזכיר במידת מה את הוויכוחים שאוהב ראש הממשלה בנימין נתניהו לנהל גם היום. הטענה הישראלית לזכות על הארץ, המתווספת לאיום הטילים על מישור החוף, ומחוזקת בסבל שעבר העם היהודי בשואה. גם אז טענו בצד השני, ובמקרה הזה בבריטניה, כי אפשר לחיות ביציבות דווקא באמצעות שלום. 

לפגישה הגיע בגין חודשיים בלבד לאחר שחתם על הסכם השלום עם מצרים, והתקבל באותה התקופה ביראת כבוד בכל בירות העולם. ואילו תאצ'ר היתה רק בתחילת דרכה בראשות הממלכה המאוחדת, רק שלושה שבועות קודם לכן עברה מתפקיד יו"ר האופוזיציה לכיסא ראש הממשלה. בגין היה אחד מאורחיה הראשונים במעונה הרשמי.

בין שתי הבטחות 

לצד הסכם השלום ההיסטורי היתה זו גם תקופה בה תנועת ההתנחלויות החלה להוות משקולת מדינית על ישראל. בגין היה כבול בין שתי הבטחות: מחד גיסא הבטיח, כחלק מההסכמים עם מצרים, לקדם את תוכנית האוטונומיה של הפלסטינים. אולם מאידך גיסא היתה לו הבטחה שנתן כלפי פנים: לאחר שנבחר לתפקיד ראש הממשלה מיהר לבקר בשטחים והבטיח שיהיו "עוד הרבה אלוני מורה". באותם הימים היה בגין על גג העולם - היו אלה ימי האופוריה שאחרי הניצחון בבג"ץ בית אל ולפני התבוסה בבג"ץ אלון מורה. אולם המנהיגים מעבר לים עקבו בדאגה והחלו להמטיר שאלות. 

לפגישה בלונדון התלוו לבגין יועציו יהודה אבנר ודן פתיר, והשגריר אברהם קדרון. לתאצ'ר הצטרף שר החוץ, פטר קרינגטון. בתחילה דנו במשבר בלבנון ומעורבות סוריה, אולם לאחר זמן קצר תפסו ההתנחלויות את עיקר הדיון. קרינגטון לא בזבז זמן ואמר כי תהליך הקמתן המתמשך בגדה המערבית הוא סיבה לדאגה בבריטניה - ואף מציב קושי אמיתי במשא ומתן עם המצרים. בגין דבק בטיעון חוקיות ההתנחלויות, לדבריו גם מזווית המשפט הבינלאומי, ודאי מזווית הביטחון הישראלי. הוא אף העניק לתאצ'ר העתק מתורגם מבג"ץ אלון מורה, והקריא חלקים נבחרים. 

"ישראל ובריטניה הן שתיהן מדינות קטנות שמסיבות מגוונות מצופה מהן לנהוג בסטנדרטים יותר גבוהים", אמרה תאצ'ר. פרוטוקול הפגישה מלמד כי תאצ'ר סברה כי הסדר שלום מקיף יושג, וכי הוא האינטרס של ישראל ושל המערב. היא הפצירה בבגין להגן על אורח החיים שאידיאולוגיות סובייטיות מעמידות בסכנה. כחלק מטיעוניה להימנע ממלחמה אף אמרה כי היא מודאגת מכך שיהודים רבים ממחוז הבחירה שלה לפרלמנט (בצפון לונדון) ייאלצו לבוא לישראל להילחם במקרה הצורך. אולם בגין התעלם, והדגיש כי ממשלתו תציית להחלטת בית המשפט העליון הישראלי. אולם מהתמלילים עולה כי זה לא היה רק עניין של חוק, אלא גם של גיאוגרפיה. הוא אמר כי אם אש"ף ישתלט על ההרים של הגדה המערבית - האזור הצפוף של מישור החוף יהיה בסכנת ארטילריה וטילים. כדי להמחיש את הסכנה, סיפר בגין על פיגוע שהיה בפתח תקווה באותו הבוקר, שבו נרצחו אשה ובתה (סול וזהבית אבודרהם) והוסיף כי אם אש"ף יקבלו חופש לירות, שפיכות הדמים תהיה קבועה. 

אולם בגין הציג גם תוכנית פעולה - במסגרתה יקבלו הפלסטינים אוטונומיה מלאה, ויבחרו את נציגיהם לאדמיניסטרציה ויחסי פנים. אולם ענייני הביטחון יטופלו על ידי ישראל. הוא הדגיש כי ישראל לעולם לא תסכים להקמת מדינה פלסטינית, מכיוון שזו תהיה על בסיס סובייטי, שהרי אש"ף הם סוכנים סובייטים. "זו הסיבה שקרטר התנגד למדינה פלסטינית וגם המלך חוסיין", הדגיש. לדבריו, הערבים יוכלו לקבל זכות הגדרה עצמית ב-22 מדינות ערביות. "למה שהמדינה היהודית תהיה בסכנה מהקמת המדינה הערבית ה-23?". הטיעון הבא היה מתחום ההיסטוריה - הבטחתו של לויד ג'ורג' לכך שהאדמה של פלסטין שייכת לישראל. 

מתמליל השיחה, אי אפשר ללמוד על הטון שבו נאמרו הדברים אולם לנוכח ההמשך ניתן לשער כמה סלדו מארחיו של בגין מדבריו. קרינגטון אמר לראש הממשלה הישראלי שיניח בצד את העניינים החוקיים - המשך ההתנחלויות בגדה המערבית יפחית את הסיכוי להשגת הסכם. בגין נשאר בעמדתו, הוא יודע שיש שאמרו שההתנחלויות לא חוקיות, אבל הוא מקשיב לבית המשפט העליון ולא למה שאמר איאן גילמור (פוליטיקאי בריטי). 

בשלב הבא, עבר בגין לטיעוני השואה והזכיר לבני שיחו את הסבל שעבר העם היהודי וכי אף אחד לא פעל להצילם. "על רקע זה יש להבין את ההשקפות הביטחוניות של ישראל", אמר. אולם שר החוץ הבריטי השיב שביטחון של אדם אחד יכול לאיים על אדם אחר. תאצ'ר ניסתה לפייס, ואמרה כי "היא לא מכירה מצב כזה שבו מפרידים בין אוטונומיה פוליטית לטריטוריאלית. מה יהיה אם הערבים ישיגו רוב בכנסת?". לכך מצא בגין תשובה בהגירה - לדבריו יש זרם נמשך של יהודים שמגיע מברית המועצות, וגם מקנדה ארצות הברית ואמריקה הלטינית. 

קרינגטון הזכיר לבגין שלבריטניה יש ניסיון בעצמאות: אוטונומיה כפי שהוא מציע לא יכולה להתרחש. תאצ'ר חזרה על דאגתה מאחיזה סובייטית במזרח התיכון. ואילו אז שלף בגין את הטיעון המנצח: המערב נכשל בהפצצת המסילה לאושוויץ בסוף מלחמת העולם השנייה. לישראל יש צבא שימנע את הישנות השואה. קרינגטון לא התרצה. הוא אמנם הבין את הרגשות בנוגע לעבר, אך לדבריו יש יותר מדרך אחת להשגת התוצאה הרצויה, גם ללא עוינות. 

הפגישה הזו היוותה את הבסיס לעוינות שרחשה תאצ'ר לבגין, אף על פי שעד היום מתעקש יועץ התקשורת דן פתיר שהפגישה היתה טובה. כחודש אחר כך בא חוסני מובארק - אז סגנו של סאדאת - לביקור בלונדון. פרוטוקול הפגישה מלמד, כי תאצ'ר לא הסתירה בפניו את סלידתה מבגין, ואמרה שזו היתה אחת הפגישות הקשות שחוותה. כאשר הגיע המלך חוסיין לדאונינג 10 אמרה לו תאצ'ר שלבגין יש שיטה: להסתובב עם הסכם בכיס עם מצרים ובכך להגן על עצמו ממתקפה ערבית כוללת. ובמקביל, לא לעשות דבר במסלולים אחרים. הירדנים השיבו שכך הם טוענים שנים. .

תיק המזרח התיכון

מסמכי הארכיון הבריטיים מלמדים שבתחילת דרכה, התעניינה תאצ'ר רבות בהתנחלויות ובפלסטינים. 230 העמודים בתיק "המזרח התיכון" במאי-ספטמבר 79', גדושים במזכרים מודפסים בעניין זה, ועליהם בכתב יד זעיר: "לראש הממשלה". פעם אחת ביקשה חוות דעת ממשרד החוץ, "על האופי של 'העם הפלסטיני' וכמה תוקף יש לדרישתם למדינה". קרינגטון השיב לה שאין זה עניין חוקי אלא פוליטי. לנוכח ההכרה הגוברת בזכות זו בעולם, אין טעם לבודד את בריטניה בעמדה הפוכה משל אירופה והאו"ם. 

השגריר בתל אביב באותה התקופה, ג'ו מייסון, נהג להעביר ללונדון דיווחים מפורטים: ההפגנות והעימותים עם גרעין אלון מורה, שיחות עם משה דיין בנושא וניתוח מאזן הכוחות הפנימי בתוך הממשלה. בספטמבר 79' חיבר מזכר ארוך על כוונת ממשלת בגין לאפשר ליהודים לרכוש קרקעות בגדה (החוק הירדני החל שם, עד היום, אוסר על זרים לרכוש באופן ישיר אדמה. ח"ל). מייסון הזהיר ממהלך זה, ואמר שהממשלה רוצה לנקוט מהלכים כדי להדגים שהם לא נכנעים לביקורת חיצונית; להראות לגוש אמונים שלבם עדיין במקום הנכון; ולהפחית את מספר העימותים עם הממשלה. כך המתנחלים יוכלו לקנות אדמות ללא פרוטקציות מהחלונות הגבוהים. בסופו של דבר, ממשלת בגין ויתרה על היוזמה. חלפו 33 שנים, והנה, ועדת לוי החזירה אותה לחיים. בין היתר, המליצה לבטל את החוק הירדני ולאפשר ליהודים לרכוש קרקע ביהודה ושומרון.

Saturday, July 7, 2012

שגב מתעלה על עצמו


לפני שבועיים הערתי כאן שדוד בן גוריון ומנחם בגין נהגו להשוות זה את זה להיטלר. יש עניין בכך שהיטלר נכנס לשיח הציבורי בארץ ישראל כגידוף פוליטי. ישראל מידד, המפרסם באינטרנט אתר שנקרא "יומן מרכז מורשת מנחם בגין", טען במכתב ל"הארץ" כי בגין רק קרא לבן גוריון "חוליגאן", אך לא השווה אותו להיטלר. מידד לא צריך להרחיק לכת: ספר חדש בעריכת אברהם דיסקין, שהוציא מרכז מורשת בגין ("מאלטלנה עד הנה"), מצטט בעמ' 23 פקודת יום בחתימת "המפקד" (כלומר בגין) שהופצה למחרת ההתקפה על "אלטלנה" ובה מתואר בן גוריון כ"דיקטטור מטורף".

המסמך, מ-23 ביוני 1948, ניתן לקריאה באתר האינטרנט של ארכיון ז'בוטינסקי. נאמר בו ש"משטר הרודנות" של בן גוריון יקים "מחנות ריכוז". מי שדיבר שלוש שנים אחרי סיום מלחמת העולם על דיקטטור מטורף שיקים מחנות ריכוז - דיבר על היטלר, גם אם לא הזכיר אותו בשמו.

לא היתה זו הפעם הראשונה: במארס 1948 התפרסם בעיתון "חירות" מאמר אזהרה: "שליחי הפאשיזם הבן-גוריוניסטי לא יסתמו את פינו (...) משטר של רודנות דמים, של עינויי גסטאפו - קום לא יקום בישראל". בגין דיבר על "מחנות ריכוז" ישראליים גם בנאומו בכנסת נגד הסכם השילומים עם גרמניה, בינואר 1952. במאי 1963 האשים בגין את בן גוריון בשיתוף פעולה עם היטלר והימלר והשווה אותו גם לוידקון קוויזלינג, שכיהן בחסות הנאצים כראש ממשלת נורווגיה.

כמו כן, ידיעה לא חתומה ב"חירות" משנת 1942 נשאה את הכותרת "במרתפי הגסטאפו השמאלנית". בגין יצר בתקופת המנדט משולש רטורי המתואר בעבודת מסטר שכתב אמיר פלג: הבריטים סייעו לגרמנים להשמיד את היהודים ובן גוריון סייע לבריטים, כמו ראשי ה"יודנראטים", או "מועצות היהודים" שהקימו הנאצים. כך נסללה הדרך לכבשני מיידנק, כתב בגין.

*

המסקנה: שלא כמו בן-גוריון, בגין לא כינה בן-גוריון "היטלר".  ובנוסף, חלק גדול מה"השוואות" ששגב מציין לא בהכרח מתייחסים למשטר הנאצי אבל למשטר הסטלניסטי-הסובייטי שבגין התנסה בו, כאסיר בגולאג.


Thursday, July 5, 2012

מכתב תגבוה לביקורת על הספר "המפקד" בהארץ


שאלות מוסריות

פרופ' יחיעם ויץ, יש להודות, יודע הרבה על מנחם בגין ועל תנועת החירות. אך רשימת הביקורת שלו, "בעיניים מצועפות" ("הארץ ספרים", 6.6) על ספרו של ד"ר יעקב מרקוביצקי, "המפקד: מנחם בגין כמנהיג של ארגון גרילה עירוני", איננו מצטיין, וזאת בלשון המעטה - לא בניתוח בגין בתפקידו כראש מחתרת, ולא של המחבר כהיסטוריון צבאי. הוא מתרעם על דברי ההקדמה של משה יעלון; אכן מציין ש"הספר מעלה תובנות חשובות"; נוגע במהלך הפוליטי-פנימי של בגין בנוגע להפרדת האצ"ל מהמפלגה הרביזיוניסטית; ולבסוף, הוא מתרכז בשלוש סוגיות תוך קביעה שהמחבר "מתעלם" מנקודות שנראו לוויץ כמכריעות (למשל, תגובות מנהיגי היישוב לפיצוץ משרדי מזכירות הממשלה באגף הדרומי של מלון "המלך דוד").

אבל מדוע הספר לא נמסר להיסטוריון צבאי? האצ"ל בשנים 1944-1948 ביצע מאות פעולות, גדולות וקטנות, של התקפה, רכש, החרמת אמצעים בארץ ובחו"ל, מול השלטון הבריטי, ונגד, החל בסוף 1947, האויב הערבי, תוך ניהול קרב תעמולתי נגד היישוב המאורגן - להוציא את תקופת "תנועת המרי העברי" שממנה דווקא מתעלם ויץ - ואף פעמיים מול שני מבצעי "סיזון" נגד האצ"ל. האם האסטרטגיה לשתק את תנועת הרכבות מספטמבר 1946 היתה מוצלחת? האם הפחדת הבריטים מלהתקרב לכותל כדי למנוע תקיעת שופר בספטמבר 1944 היתה מהלך מבריק? האם תליית שני הסרג'נטים ביולי 1947, שנדונה פעמיים בתוך שבוע אחד בקבינט הבריטי, היתה מוסרית ומוצדקת? כל זה ויותר אינו משתקף בביקורת. גם כשמדובר בבגין, לא הפוליטיקה היא הכל.

ישראל מידד
שילה

^

Wednesday, July 4, 2012

על שמיר ועל בגין ועל שניהם


על אף היחסים הקרירים ונטולי ההערכה ההדדית ששררו בין מנחם בגין ליצחק שמיר, העברת הירושה הייתה תהליך טבעי ובלתי נמנע אברהם תירוש


אי שם בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה, בבית קפה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, אמר לי רוני מילוא, אז ח"כ צעיר בליכוד, שיצחק שמיר, יו"ר הכנסת, יהיה ראש הממשלה אחרי מנחם בגין. צחקתי לו בפנים ואמרתי שהוא מדבר שטויות. בתוך שנים ספורות התברר שאני הוא המדבר שטויות, ושמיר התמנה לראש הממשלה. ובכל זאת ניתן לומר שהוא היה ראש הממשלה המקרי ביותר בתולדות ישראל. לאחר ניצחון הליכוד בבחירות 77' ציפה שמיר להתמנות לשר בממשלה. אולם בגין דחק אותו, למורת רוחו, לתפקיד יו"ר הכנסת ובוודאי לא ראה בו את יורשו בבוא הזמן (היו שטענו שמשקעי העבר מימי המחתרות גרמו לכך). זה נראה כתפקידו הממלכתי הראשון והאחרון של שמיר, אבל הוא עשה את הבלתי ייאמן. סייעו לו, שלא במודע, ארבעה אנשים: משה דיין שהתפטר מתפקיד שר החוץ באוקטובר 79', ויגאל ידין, משה ארנס ויוסף בורג שסירבו, כל אחד מנימוקיו הוא, להצעת בגין להחליפו.

לקח לבגין כחמישה חודשים, שבהם כיהן הוא עצמו כמ"מ שר החוץ, להציע את התפקיד לשמיר - וזה חטף את ההצעה בשתי ידיים. כך נכנס למסלול המוליך לצמרת. וכשבגין אמר באוגוסט 83' "אינני יכול עוד", שמיר כבר היה שם כמועמד כמעט טבעי לירושה. דומה שגם לאחר שבנה לעצמו מעמד כשר החוץ, וגם לאחר פרישת שר הביטחון עזר ויצמן, מספר 2 בליכוד, לא ראה בגין בשמיר את יורשו. הוא העדיף בתקופה מסוימת את יעקב מרידור, קודמו וסגנו בפיקוד האצ"ל. שמיר אף נאלץ להתמודד על ההנהגה מול דוד לוי, שהכריז על עצמו בפומבי כממשיכו של בגין, ומאוחר יותר גם מול שרון. מנהיג אפור, נוקשה, יבשושי בחירת שמיר לראש הממשלה באוקטובר 83' הייתה מעין מהפך מספר 2 של הליכוד. יורשו של בגין היה היפוכו המוחלט של קודמו.

במקום בגין הכריזמטי, הרטוריקן המזהיר והתיאטרלי סוחף ההמונים, מצאו עצמם לפתע הליכודניקים מנהיג אפור, נוקשה, יבשושי, מסוגר ונעדר ג'סטות, שכוחו בהחלט לא מנהיגות מסוג חדש, שכללה חוסר נכונות לוויתורים כלשהם בכל הנוגע לארץ ישראל והמשפט "שלום תמורת שלום", שקסם לרבים בליכוד ובימין (מה שלא הפריע להם להפיל את שמיר ב-92'). יחסי בגין-שמיר לא היו בדיוק סיפור אהבה. רחוק מכך. אפשר ללמוד מהמסופר לעיל מה חשב בגין על מי שהיה ליורשו, והסתייגותו של שמיר מהסכם השלום עם מצרים הרעה את היחסים עוד יותר.

בספרו "סיכומו של דבר" (1994) אפשר לקרוא מה חשב שמיר על התנהלותו ומנהיגותו של קודמו הנערץ. וכך הוא כותב שם: "בגין הרבה לתת את דעתו על צורה, על הדר, על מחוות טקסיות, ואילו אני חשבתי כי לכל הדברים האלה אין חשיבות (...) נטיית הציבור כלפיו, טיב מגעיו עם הציבור, ראייתו את עצמו כפי שהשתקפה בתגובות שעורר - כל הדברים האלה היו חשובים לו במידה אדירה. בדומה לשחקן תיאטרון, הוא שאב כוח, אפילו השראה, מתרועות הידד וממחיאות כפיים (...) לא הייתי מעריך נלהב של נאומיו המפורסמים. לעתים קרובות חשבתי שהם עמוסים בפאתוס ובהטעמות יתר. לא ראיתי בעין יפה את היענותו לחנופה וקיוויתי, בלי תוחלת, שייגמל מתשוקתו העזה לפופולריות". חד וחלק. אי אפשר להגדיר טוב יותר את היחסים ואת ההבדלים בין שני המנהיגים
.

Tuesday, July 3, 2012

מה היה בגין אומר?

ביו-טויב כאן תמצאו הקלטה של תוכנית אשר שודרה בערוץ הכנסת בהגשתו של פרופ' מרדכי קרמניצר בעקבות המסמך שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה על משנתו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל: "חשבון נפש דמוקרטי על פי משנתו של מנחם בגין". משתתפים: ח"כ אופיר אקוניס (הליכוד),פרופ' אריה נאור ועו"ד עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.
^

Saturday, June 30, 2012

בגין, בן-גוריון ו...היטלר

בתגובה לרשימה "מורשת אבות" במדורו של תום שגב, "שיעור בהיסטוריה" (22.6.2012)

קובע מר תום שגב ש"גם מדינאים גדולים אומרים לא אחת דברי שטות ודמגוגיה" ומתייחס לדוד בן-גוריון ומנחם בגין אשר השנה, משרד החינוך החליט שהתלמידים יתרכזו בשני ציונים אלה, ראשי ממשלה ושרי בטחון, וילמדו תכונותיהם המנהיגותיות. שגב חושב ששר החינוך גדעון סער עוד יצטער על הבחירה. בין יתר הדברים שכותב ברשימה שגב, הוא מציין שבגין ובן-גוריון "נהגו להשוות זה את זה להיטלר".

מוכר לנו ממכתבו של בן-גוריון לחיים גורי מה-14 במאי 1963 בו כתב את המשפט הידוע: "בגין הוא טיפוס היטלריסטי". ויש גם את הקריקטורה שהתפרסמה ב"דבר" ביום 14 בינואר 1952 המציג את דמותו של בגים, בצללית, מאחרוי חלון שבור בהצדעת מועל-יד. ובשנות ה- 30, מורו של בגין, זאב ז'בוטינסקי, היה ל"ולאדימיר היטלר" בפי בן-גוריון. אך גם אם כינה בגין את יריבו "חוליגאן" באותו דיון על השילומים ב- 1952, ובשביל זה הורחק מן הכנסת למשך שלשה חדשים, דומני שלא בגין השתמש בכינוי "היטלר" אף פעם אחת. ונזכור שהיה זה בגין שביקש לקדם את בן-גוריון ערב מלחמת ששת הימים לעמדת שר הבטחון ואף ישבו יחד בקפה במלון "המלך דוד" בתיווכו של עזר וייצמן.

ואם יש למר שגב מקור, שיגלה לנו. אחרת נצטרך להסיק שלא רק מנהיגים עוסקים בדמגוגיה אלא לפעמים, חוקרים ועיתונאים.

^

Sunday, June 24, 2012

תום שגב כועס על בגין...ועל בן-גוריון

גם לבגין יש חלק באסונם הלאומי של הפלסטינים... חלק מהתלמידים הערבים יהיו רשאים להשתתף בבחירות הבאות ובהקשר זה כדאי שיכירו את מה שהבטיח בן-גוריון לאזרחיה הערבים של ישראל: שוויון מלא, למעט חוק השבות. ערבי אף יוכל להיבחר לנשיא המדינה, הכריז בן-גוריון. אך בשנות ה-50 הוא כפה על האוכלוסייה הערבית את עוולות הממשל הצבאי. הנה יסוד לשיחה על ההבדל בין מה שפוליטיקאים אומרים לבין מה שהם עושים. מנחם בגין אימץ את הליברליזם של זאב ז'בוטינסקי, אשר שר על בני הארץ כמו היו אחים, "בן ערב בן נצרת ובני". בגין התנגד לממשל הצבאי ולימים החזיר את סיני למצרים, תמורת שלום. זה היה אותו בגין שחלם על "ארץ ישראל השלמה" ונתן תנופה גדולה לתנועת המתנחלים בגדה. בתקופת מסוימת גם בן-גוריון חלם על "ארץ ישראל השלמה". הנה כי כן, אין כיום שני פוליטיקאים רלוונטיים יותר מבן-גוריון ובגין, ועוד נותר לתלמידים להתעניין ביחסים בין השניים: הם נהגו להשוות זה את זה להיטלר. הנה עוד נושא הראוי מאוד להוראה, בבתי ספר יהודיים וערביים כאחד: גם מדינאים גדולים אומרים לא אחת דברי שטות ודמגוגיה.

^

Friday, June 22, 2012

הרב יצחק הלוי הרצוג על האצ"ל





הרב הרצוג נכנס לתפקידו בעיצומו של 'המרד הערבי', שהחל באפריל 1936 ונמשך לסירוגין עד שלהי 1939. האירועים הקשים והנפגעים הרבים בקרב האוכלוסייה היהודית הביאו את ארגון האצ"ל לפתוח בסתיו 1937 בשורה של פעולות טרור נגדי כלפי האוכלוסייה הערבית. מעשי האצ"ל נעשו תוך הפרת המרות של הנהגת 'היישוב', שדגלה במדיניות של הבלגה ונקיטת פעולות הגנתיות בלבד, והנחתה את ארגון ה'הגנה' להימנע בכל דרך מפגיעה בחפים מפשע. הפולמוס 'הבלגה או תגובה' הסעיר את היישוב והרבנים הראשיים הביעו תמיכה במדיניות ההבלגה וחתמו על כרוז ציבורי שהוכתר בשם 'לא תרצח' וגינה במילים חריפות את פעולות הנקמה של האצ"ל. בכינוס של הנהגת הוועד הלאומי ונציגי רשויות מקומיות ביולי 1938 הביע הרב הרצוג התנגדות אישית חריפה לפעולות האצ"ל, הגדיר אותן 'דרך רשעי הגויים' ותיאר אותן כמעשי רצח של חפים מפשע, הפסולים מבחינה מוסרית ודתית (תעודה מס' 21).

גם בשנות הארבעים החזיק הרב הרצוג באותה עמדה והתנגד למעשי הטרור של 'ארגוני הפורשים', האצ"ל והלח"י נגד השלטון הבריטי. הוא חבר אל הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי בן-ציון מאיר חי עוזיאל ויחד פרסמו כרוז הפונה 'לארגונים הפורשים' שבו הביעו התנגדות חריפה לפעולותיהם וקראו להם לחדול מהן: 'הדרך אשר אתם הולכים בה פסולה היא, אסורה היא באיסור חמור מאוד מדין תורתנו הקדושה, פיגול היא מבחינת מוסר היהדות, מבאישה היא את ריחנו, משמיצה היא את יהדותנו בין העמים, והיא מוליכה את ישובנו להרס ולאבדון...", כתבו הרבנים (תעודה מס' 22).

עם זאת, בינואר 1945 שלחו שני הרבנים הראשיים מכתב לרב הראשי למצרים, ובו ביקשו ממנו לפעול למען חנינה לאנשי לח"י אליהו חכים ואליהו בית-צורי, שנידונו למוות במצרים על רצח הלורד מוין, אם כי את מעשה התנקשות עצמו כינו 'תועבה' (תעודה מס' 23). מכתב זה נותן ביטוי לפעולות שנקט הרב הרצוג כדי לסייע לאסירי המחתרות מטעמים הומניטריים למרות התנגדותו לפעולותיהם

^

Thursday, May 24, 2012

שנת בגין ובן-גוריון במערכת החינוך


כמדי שנה- שר החינוך, גדעון סער, מכריז על הנושא המרכז בו תעסוק בהרחבה מערכת החינוך במהלך השנה. שנת הלימודים הבאה, תשע"ג, תעמוד בסימן לימוד מנהיגותם של ראשי הממשלה לשעבר, דוד בן גוריון ומנחם בגין, כך על פי החלטתו של שר החינוך.

בשנת הלימודים הבאה- תשע"ג- 2013- נציין 100 שנה להולדת מנחם בגין (1913) ו- 40 שנה למותו של דוד בן גוריון (1973). שר החינוך, גדעון סער: "העיסוק של התלמידים בחזונם ובפעילותם של שניים מגדולי המנהיגים של מדינת ישראל יאפשר היכרות מעמיקה עם אישים שהטביעו חותם על אופייה ודמותה של מדינת ישראל כמו גם עם אירועים היסטוריים בחיי מדינת ישראל".

"זו הזדמנות טובה עבור התלמידים ללמוד על ההיסטוריה של מדינת ישראל, ועל מנהיגות" אמר השר סער "התלמידים ילמדו על ההחלטות המשמעותיות שקיבלו מנהיגים אלה תוך הכרת מורכבות ההחלטות, שיקול הדעת ומערכת הערכים שהנחתה אותם".

לצורך גיבוש התכנית להטמעת הנושא השנתי במערכת החינוך מינה שר החינוך ועדת היגוי לה שותפים נציגי היחידות המקצועיות במשרד החינוך, נציגי מדרשת בן גוריון והמרכז למורשת מנחם בגין. התכנית שתגובש תשולב בתחומי הדעת ובתכניות החינוכיות הנלמדים במערכת החינוך במקצועות השונים.

במסגרת הפעילויות השונות בנושא מנהיגות מעצבת- חזון ומעש לאור דמותם של דוד בן גוריון ומנחם בגין התלמידים יעסקו בסוגיות השונות, ביניהן: חינוך למנהיגות: חזון ומעשה בחיי מנהיג. הבנת החשיבות של החזון והדרכים ליישומו, הבנת המורכבות של תהליך קבלת החלטות לאור מציאות משתנה. בן גוריון ובגין, מנהיגים פורצי דרך: חזונם לאור אירועים מכוננים וציוני דרך בהיסטוריה של מדינת ישראל. חשיבות הזיכרון של דמויות מופת במורשת הדורות המתאפיינים במחויבות לעם, לארץ ולמוסר הנביאים.

מה ניתן ללמוד ממנהיגותם של האישים: מחזונם, ממעשיהם ומהחלטותיהם הערכיות הפעילות במסגרת הנושא השנתי תהיה מגוונת ותכלול פעילויות לימודיות לצד פעילויות חווייתיות, לדוגמא: ימי שדה, סיורים באתרים ובמוזיאונים הקשורים לאישים: בית בן גוריון, שדה בוקר, מוזיאון בגין, מוזיאון האצ"ל וכו'. כמו כן יתקיימו פעילויות העשרה נוספות דוגמת צעדות בעקבות תחנות בחייהם של שני האישים ותחרות חיבורים ארצית.

 ^

Thursday, May 17, 2012

חוברת על בגין כליברלי ודמוקרט

מעם המכון הישראלי לדמוקרטיה.


^

Wednesday, May 16, 2012

ועוד מאמר על 35 שנה מאז נצחון הליכוד בבחירות 1977


היום לפני 35 שנים יצא לדרך המהפך הפוליטי, שהעלה את הליכוד לשלטון, ומנחם בגין נבחר לראשות הממשלה אחרי המתנה ארוכה ב"'שירות העם באופוזיציה". מאז אותו מהפך היסטורי, למעט קדנציות קצרות שבהן חזר השמאל לשלטון, הימין הפוליטי אוחז אמנם בחוזקה בהגה ההנהגה, אך לעיתים נראה כי הספינה מנווטת לפי ידיים שמאליות.

במובנים רבים, נתניהו הוא ראש הממשלה החזק ביותר שכיהן מאז קום המדינה. קואליציית הענק של 94 חברי כנסת היא רק הוכחה להיעדר אופוזיציה של ממש בישראל. המציאות הזאת, שבה לראש הממשלה אין מתחרים, נובעת במידה רבה ממותו של השמאל המדיני ומניצחון התפיסה הימנית בציבור. השמאל עסוק יותר בהגנה על עובדים זרים ובניסיונות להשיב את הסוציאליזם מאשר בהפגנות נגד כיבוש.

אך מול אשליית הממשלה הכל-יכולה מתגלה חולשה מקוממת. הימין בשלטון אבל בסוגיות הליבה אין קולו נשמע. העובדה שעדיין מתווי השמאל מהסכמי אוסלו, הזכורים לרע, ממשיכים לנהל את החשיבה המדינית במקום להציג אלטרנטיבה תפיסתית ראויה לעקרון שתי המדינות, היא דוגמה מרכזית לכך. בקדנציה הזאת הפכו הדיבורים על החלת הריבונות על יישובי יהודה ושומרון נחלתם של רוב חברי הליכוד. למרות זאת, הפחד לעשות גובר על ההיגיון הבריא, שהינחה את בגין כשבחר לספח את רמת הגולן מול עמדתה העוינת של הקהילה הבינלאומית.

כך גם לגבי חוק הסדרת המאחזים. המציאות הזאת, שממשלת ענק עומדת במבוכה מול חמישה בניינים בשכונה בבית אל שנקנו בכסף מלא, היא הוכחה נוספת לחשש מלמשול.
התקשורת ובית המשפט העליון הם כתובת משנית לבעיות. הרי ברוב תיקי המאחזים היתה זאת "המדינה", כפי שיוצגה באמצעות פרקליטיה, שלא גיבתה את ההתיישבות היהודית במאחזים. במצב של שלטון ימין מתוקן לא היינו ממשיכים לגרום לאוכלוסייה של 350 אלף אזרחים להיות שבויים בידי הצבא ושר הביטחון באשר לכל היתר בנייה ורכישת מקרקעין. במצב של שלטון ימין מתוקן היינו מחילים ריבונות על היישובים היהודיים בשטחי יהודה ושומרון. במצב של שלטון ימין מתוקן היינו ממשיכים את המאבק במימון עמותות השמאל, שיוצרות נזק הסברתי אדיר למדינה.

החולשה הזאת היא לא גזירה משמיים. בעבר כיהנו כאן ממשלות אחדות משום שהמאבק הבין-גושי לא הוכרע, אולם התיקו הפוליטי הזה נשבר מזמן לטובת הימין. היציבות השלטונית של הממשלה הנוכחית נשענת על רוב ימני מוצק, שהיה שמח לראות את החוק הישראלי מוחל על יהודה ושומרון.

התחושה היא שכל שלטון ימין מפחד להיות ימין. כל זעקת "פשיסטים" גורמת לנו להיבהל, אף שמדובר לרוב בדמגוגיה זולה. צריך להבהיר למקהלת העיתונאים, שנהנים לנופף במילות הקסם "הרס הדמוקרטיה" על כל מהלך שיש בו מדרכו של הימין, שגם כיבוד עמדת הרוב היא עיקרון דמוקרטי חשוב.

נפתח חלון ההזדמנויות לממשלת הענק הזו להטביע חותם היסטורי בסוגיית הגרעין האיראני ובסוגיית הגיוס לכל. אבל זאת גם הזדמנות לקבוע עובדות בנוגע למעמד ההתיישבות ביהודה ושומרון וביצירת איזונים נכונים מול מערכת המשפט. אז יושלם המהפך.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם הליכוד

מסיבה לכבודו של מנחם בגין - בשנת 1942!


בהמשך לבלוג זה
^

Tuesday, May 15, 2012

בין פינוי ימית וההינתקות


אבי פרחן שגורש מביתו פעמיים רואה הבדל עצום בין הדרך בה עשתה ממשלת בגין את פינוי סיני לבין הדרך בה גרש שרון את תושבי גוש קטיף.

אבי פרחן ממפוני ימית ועלי סיני, סיפר בראיון לערוץ 7, על שיקומם המחודש של מפוני עצמונה, בקיבוץ נוה ים.

"אחרי שפונינו כבר כמה פעמים אנחנו מתחילים מחדש להעמיק שורשים בקהילת "אל הים" בקיבוץ נווה ים. עשינו זאת מכספנו המועט וללא עזרת ממשלה. רכשנו, ארבע-עשרה משפחות, מבנים יבילים, תשתיות של מים וביוב, ועלינו לקרקע. בקיץ יצטרפו אלינו עוד שתי משפחות", סיפר פרחן.

פרחן מקווה שהם לא יאלצו לעבור שוב את הטראומה של הפינוי, "בשנות השבעים, ירדנו בשליחות הממשלה לימית, הקמנו חבל ארץ נהדר. אחרי פינוי ימית הקמנו מחדש אל עלי סיני ועצמונה ואת ישובי העוטף, לצערנו שוב נעקרנו. אנחנו מקווים שמכאן לא נעקר יותר".

פרחן טוען, כי בניגוד לבגין, שרון ויורשיו לא טיפלו במפונים באופן יעיל, "עם כל הביקורת על בגין, שיצר את הנוסחה של שטחים תמורת שלום, לזכותו יאמר, שהוא שיקם את העקורים מחבל ימית בהגינות וביעילות. את זה אי אפשר לומר על ממשלת שרון, אולמרט ונתניהו".

לדבריו, למרות שאלה שביצעו את הגרוש מגוש קטיף טרם הביעו חרטה, כולם מבינים היום, שהם טעו, "בגין הסתגר בביתו ברחוב צמח, לאחר שהביע חרטה על פינוי היישובים. בגין הסתגר עד מותו לא בגלל מלחמת לבנון אלא בגלל הפינוי. לעומתו, המנהיגים שעקרו גוש קטיף לא הביעו חרטה פומבית, אבל כל ילד בבית ספר, יודע היום, שזה היה מקח טעות".

פרחן מאמין שבסופו של דבר, צה"ל יחזור גם לסיני וגם לגוש קטיף, "כשרצו שנצא מעזה, טענו, שאנחנו מעמסה על הצבא. היום משקיעים פי מאה כוחות, כדי להגן על יישובי עוטף עזה. אני מעריך שלא ירחק היום שנחזור לגוש קטיף ולמרחבי סיני, ולא בגלל שאנחנו רוצים לכבוש, אלא כי הערבים יאלצו אותנו".

^

אופיר אקוניס על 35 שנה לניצחון הליכוד בבחירות


זה היה רגע מכונן בתולדות הדמוקרטיה הישראלית, אולי החשוב ביותר בתולדותיה. השבוע לפני 35 שנה חל "המהפך" והסתיימו 29 שנים רצופות של שלטון תנועת העבודה. מיליוני ישראלים התחברו לדבריו של מנחם בגין, שהכריז כי "היום חל מפנה בתולדות העם היהודי ובתולדותיה של התנועה הציונית". מאז אותו לילה עברו שנות דור.

כל מי שהזהיר, בארץ ובעולם כולו, מפני חילופי המשמרות בצמרת השלטון הישראלי - התבדה. לא רק שהדמוקרטיה הישראלית לא נפגעה, היא התחזקה. מפלגת השלטון כבר לא היתה הריבון. עם ישראל הפך לריבון. בחירת העם בדרך הליכוד לא היתה "תקלה חד-פעמית", כפי שסברו ראשי השמאל. הזמן שחלף מזמין חשבון נפש, מה נעשה כאן מאז ומה עוד יש לעשות. שלושה דברים יסודיים ביותר שחלו הם: התבססות היישוב היהודי ביהודה ושומרון, שינויים דרמטיים בתפיסה הכלכלית-חברתית וזקיפת קומתן של אוכלוסיות רבות שהרגישו דחויות ומחוץ למחנה.

ערב כניסתה של ממשלת הליכוד הראשונה חיו ביהודה ושומרון כמה מאות ישראלים ביישובים קטנטנים ובתנאים של זמניות. "מפעל האדירים של ההתיישבות", במילותיו של בגין, הביא כמעט רבע מיליון ישראלים להתגורר ביישובים משגשגים ומתפתחים. מה שהבינו אז מחוללי המהפך ומבצעיו, מבינים היום בישראל ובעולם כולו - ההתיישבות תקבע את אופיו של כל הסדר עתידי. השינוי השני מתחדד בימים אלה מול מדיניות הכלכלה התחרותית, היוזמת והחופשית שהונהגה לאחר המהפך אך באה לידי ביטוי בעיקר בעשור האחרון. הדגלים האדומים החוזרים לרחובות מייצגים כלכלה ריכוזית, שבה הכוח נשלט במקום אחד - בידי הממשלה ופקידיה. זו כלכלה של ביורוקרטיה מסובכת ומסבכת, שבה שולטים "אנשי שלומנו".

הכלכלה הישנה, שדגלה בהטלת מיסים לצמצום גירעון, בפריצה תקציבית העלולה להסתיים בפשיטות רגל, כפי שקרה ביוון, בספרד ובפורטוגל - מרימה ראש. חוסר אחריות תקציבית מוביל לאבטלה המונית. פערים בחברה לא מצמצמים בדיבורים פופוליסטיים - מצמצמים אותם בהגברת התחרות, בחינוך ובתחבורה מהירה לכל קצות הארץ. והשינוי השלישי והמבורך: המהפך זקף את ראשן של קבוצות שלמות באוכלוסיית ישראל, שבמשך 30 שנה נדחקו מחוץ לחברה. הם לא רצו להיות "ישראל השנייה". מפלגת השלטון דחקה אותם לשם. הם לא היו שותפים בשלטון ולא בקבלת ההחלטות. ידעו לבקש את קולם, אך בלמו את שילובם. עולים חדשים מארצות המזרח ועולים ותיקים מארצות אירופה, לוחמי אצ"ל ולח"י וחניכי בית"ר הרגישו שכבודם חזר.

ומה לא נשתנה? בישראל לא אומצה השיטה האמריקנית לאיוש תפקידים בכירים בהנהגה. ומה שלא קרה באביב ההוא - הונצח לשנים ארוכות. מדוע מה שמקובל בוושינגטון לא טוב שיאומץ אצלנו? את מדיניות הדרג המדיני, הנבחר על ידי העם, יש להוציא לפועל בעזרתה של פקידות בכירה שתומכת בה. הכל לפי חוק ולפי תקנות נציבות שירות המדינה. בשיח המתפתח בישראל 2012, ערב שינוי צפוי בשיטת הממשל, כדאי לחשוב גם על היבט זה.


הכותב הוא סגן יו"ר הכנסת מטעם הליכוד

^

Sunday, May 13, 2012

תום שגב על בגין כמפקד ודיר יאסין

כותב תום שגב בעיתון "הארץ":-


המרכז למורשת בגין הוא מפעל הנצחה ממלכתי הפועל בירושלים מכוח חוק. באחרונה פירסם המרכז, באמצעות הוצאת "כרמל", ספר מאת יעקב מרקוביצקי, מרצה בכיר להיסטוריה צבאית ויישובית באוניברסיטת חיפה והמרכז האקדמי כרמל. הספר, "המפקד", מתאר את בגין "כמנהיג של גרילה עירונית" ומציגו כמין מצביא עליון. מרקוביצקי מסתמך על ארכיונים ועל חומר תיעודי שטרם פורסם, אך הולך בעיקר בעקבות ספרו של בגין עצמו: "המרד". כדי לתאר את חלקו של בגין בפעולות האצ"ל יש לברר בין היתר באיזו מידה אכן כיוון את פעולות הארגון והיה מעורה בפרטיהן ויש צורך לעסוק בשורה של פרשיות מביכות ופעולות שנויות במחלוקת, כגון הסגרת אנשי לח"י לידי הבריטים, הפיגוע במלון המלך דוד, רצח הסרג'נטים הבריטים, "אלטלנה" ועוד.

בתוך כך יש כמובן עניין לדעת כיצד מטפל המרכז למורשת בגין באירועי דיר יאסין, הכפר שזוועות כיבושו באפריל 1948 הגבירו את מנוסתם של ערביי הארץ מבתיהם. בגין עצמו כינה את הפרשה "הכזב הגדול". מחבר "המפקד" אינו חוזר על גרסת בגין, אך גם אינו מספר מה באמת קרה שם, ולמעשה אינו מתייחס לפרשה כלל. כיבוש הכפר "במבצע משותף עם לח"י" מוזכר רק באותיות זעירות, על גבי מפה.

למעשה, לא היה קשר רציף ותמידי בין המפקדה המקומית של האצ"ל בירושלים לבין המפקדה הראשית בגלל ניתוק הדרכים והקשר המשובש.  למפקדה בירושלים ניתנה שיקול דעת רחב ועצמאי ולפי המקורות, בגין לא היה מעורב בתכנון וההכנות המבצעיות לכיבוש הכפר.

^

Thursday, March 29, 2012

בנק הפועלים כן יכלול את מרכז בגין במבצע שלו


בנק הפועלים יכלול את מרכז מורשת בגין בהסדר ההטבות לפסח הסדר ההטבות כולל ביקור חינם או מוזל באתרים ברחבי הארץ ■ המהלך הגיע בעקבות קמפיין קבוצת "ישראל שלי" בפייסבוק, הקורא לבנק לעשות כן

מרכז מורשת מנחם בגין ייכנס להסדר הטבות של ביקור חינם\ מוזל ברחבי הארץ, במסגרת מבצע שעורך בנק הפועלים כך הודיעה היום הנהלת בנק הפועלים ליו"ר ועדת הכלכלה ח"כ כרמל שאמה-הכהן (ליכוד) בעקבות פנייתו לבנק. המהלך הגיע בעקבות קמפיין קבוצת "ישראל שלי" בפייסבוק, הקורא לבנק להכניס את מרכז מורשת מנחם בגין להסדר ההטבות, במוסדות תרבות ומוזיאונים במהלך חג הפסח. יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ כרמל שאמה הכהן, פנה להנהלת הבנק בבקשה להיענות לקמפיין זה כבר השנה, כפי שמרכז למורשת רבין נמצא בו. שאמה הכהן נענה בחיוב מהבנק. בנק הפועלים הודיע כי האתרים והמוזיאונים הנכללים בפרויקט משלבים בין ההוויה והתרבות הישראלית העכשווית לבין ההיסטוריה של העם והארץ, ומאפשרים לציבור הישראלי כולו ליהנות מחופשת החג תוך העשרת הידע של הילדים וההורים על יופיה ותרבותה של ישראל, בחיסכון כספי משמעותי של מאות שקלים למשפחה. בין 45 האתרים הנכללים בפרויקט, ישנם: מוזיאון ת"א לאמנות, יער האיילים, גן גורו, גן החיות בחיפה, המוזיאון הישראל במרכז רבין, הגן הבוטני בירושלים, מוזיאון חיל האוויר, צריף בן גוריון, יד לשיריון לטרון, מוזיאון נחום גוטמן, מוזיאון ארצות המקרא, מוזיאון לתולדות ההתיישבות בעמק, מוזיאון המים בנגב, פרובוט ועוד
.

Tuesday, March 13, 2012


מבט שני - בגין היום


תכנית התחקירים של הערוץ הראשון. תחקירי עומק על הנושאים, האירועים והאנשים בתחומי הצבא, הביטחון, המשפט הרפואה, החינוך המדע והפוליטיקה. פרופילים של האישים המרכזיים בחיינו וחשיפה של מחדלים והתנהלות שלטונית קלוקלת. מבט שני אל הוויית חיינו בישראל ובעולם. משדר מיוחד של מבט שני לציון 20 שנה למותו של ראש הממשלה מנחם בגין. הוא היה "אביר פולני" עם מבטא יידישאי אבל נערץ דווקא על ידי בני עדות המזרח. הוא היה דמוקרט שאמר "יש שופטים בירושלים", ומאחד אשכנזים וספרדים כשאמר "יהודים אחים", אבל הוא היה גם מפלג ומעורר פולמוס והתנגדות כשהוביל את ההתנגדות לתכנית השילומים, כשהוביל הפגנות המונים נגד ממשלות מפא"י וכשכינה את בני הקיבוצים "מיליונרים עם בריכות שחייה". הוא הוביל החלטות אסטרטגיות היסטוריות כמו השלום עם מצרים והפצצת הכור בעיראק, והוא הסתגר בביתו אחרי כישלון מלחמת לבנון הראשונה כשבחוץ סופרים המפגינים את מספר החללים הגדל מיום ליום. מנחם בגין היום. משדר מיוחד של מבט שני בודק את מנהיגותו ודמותו של בגין כיום. בגין היום, מביא את ותיקי תנועת החירות ואת אנשי הצוות הקרוב של בגין, יחיאל קדישאי ומזכירתו יונה קלימוביצקי וכן מומחים והיסטוריונים לבחון את המנהיגות של ימינו מול טביעות האצבע של בגין, ואת המימד ההיסטורי של האמיתות שעליהן נאבק ראש הממשלה מנחם בגין. עשרות שנים כאופוזיציונר וכשש שנים כראש ממשלה. עורכים: איתי לנדסברג-נבו וליאורה עמיר ברמץ עורך: איתי לנדסברג, מגישה: נועה ברק

22.02.12

Sunday, March 11, 2012

כנס אודות תנועת החרות 1948 - 1988

.




^

על קורות חייו של מנחם בגין - מידע על מסעותיו לאחר השחרור ממחנה פצ'ורה


מתוך "דרכי לציון" של יוחנן בדר:

עמ' 360 – בגין הגיע לא"י באפריל 1942.

עמ' 242 - הוא פגש את בגין במרגלאן, מחוז פיראנה * (חורף 1941)

עמ' 307 – בגין נמצא עם אחותו וגיסו יהושע הלפרין בעיר דז'יזרק, באוזבקיסטן (חורף 1941-42 – קשה לדלות תאריכים שם)

להלן מפה של האזור:



^

Saturday, March 10, 2012

כתבה בטלוויזיה על בגין

20 שנים למותו של מנחם בגין - מהכור בעיראק לגרעין האיראני

שני עשורים חלפו מאז האיש שהביא את השלום עם מצרים והפציץ את הכור הגרעיני בעיראק הלך לעולמו. במסע בזמן בתחנות חייו אפשר ללמוד מהמזכירה המיתולוגית שלו ואנשי לשכתו רבות על האדם שאמר "איני יכול עוד" ופרש - החל מהצניעות דרך ההחלטיות וכלה בדיסקרטיות. האם נתניהו הוא ממשיך דרכו? האם בצל תקיפה אפשרית באיראן, ההנהגה נוהגת כמוהו לפני שתקף בעיראק?
העיסוק הרב בתקיפה האפשרית של מתקני הגרעין באיראן החזיר את מקורביו של ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, שלושה עשורים אחורה - אל ההחלטה הדרמטית להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק. במסע בתחנות הזמן של ראש הממשלה, שהלך לעולמו היום (שישי) לפני 20 שנים, אפשר לראות את הפתקים שכתב בגין בנושא ושנכתבו אליו, את דירת המרתף הקטנטנה בה התגורר אפילו כשהיה בתפקיד הבכיר ולהבין מי היה האיש שקם ואמר: "איני יכול עוד".



יונה קלימוביצקי, המזכירה המיתולוגית של בגין, הייתה לצדו בכל האירועים החשובים - במדבר האופוזיציוני, באסיפות הסוערות בכיכרות ובשיא תהילתו כשעלה לשלטון והביא שלום ממצרים. רק כשאמר "איני יכול עוד" נפרדה גם היא וידעה שלא יחזור. "הוא לא בן אדם שהולך וחוזר, כשהוא אמר שאינו יכול עוד, הוא התכוון לזה", אמרה.



כשהגיעה לבית ברחוב רוזנבאום 1 - דירת קרקע-מרתף בה התגורר בדמי מפתח - נראה היה שבעיניה, הזמן כאילו עמד מלכת. "הדירה הזו היא המהות של בגין - הצניעות", אמרה בעוד היא עוברת מהסלון הקטן למטבח הצנוע. אחרי פרישתה לגמלאות אספה פיסות נייר שהשאיר אחריו בגין ותרמה אותה למרכז מורשת בגין. בין אותם מסמכים גם מסמך שהועבר לבגין מבכירים במדינה אחרי הפצצת הכור העיראקי. גם ההודעה שכתב על ההוראה על ההפצצה. "בעניינים מהותיים של חיים ומוות לא היה יותר מבגין בלשמור סוד", היא מגיבה על הפטפטת סביב תקיפה אפשרית באיראן.



קלימוביצקי דיברה גם על הבדלי הסגנון במנהיגות של אז והיום: "לא הייתה מלחמת אגואים, באנו לשרת את ראש הממשלה, לא הייתה תחרות". גם חברי לשכתו של בגין - הדובר שלמה נקדימון ומזכיר הממשלה אריה נאור סבורים שראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, אינו ממשיך דרכו של בגין. "נתניהו הוא ממשיך דרכו של נתניהו ומשנתו הכלכלית שונה מזו של בגין.", אמרו. אמנם הליכודניקים של היום סבורים שהם ממשיכי דרכו של בגין אך אנשי לשכתו דוחים זאת מכל וכל. "בגין לעולם לא היה מעביר חוקים כמו שעברו לאחרונה", הדגישו האנשים שליוו את בגין
.

^

Wednesday, March 7, 2012

מתי הגיע מנחם בגין ארצה?

מתי עלה מנחם בגין ארצה?

במקומות רבים, כולל עיתון "הארץ" ואף פרסומים של מרכז מורשת בגין, התאריך מאי 1942 מופיע

זה גם התאריך בו נוקט מר בגין בעצמו בספרו

בספרו מערכות האצ"ל דוד ניב מציין אפריל 1942 (III, עמ' 273) ובלכסיקון בעריכת מרקוביצקי הוא מציין משום מה מרס 1942 (לכסיקון, עמ' 25). גם בכרך ב' של ספר תעודות אצ"ל, עמ' 11, רשום התאריך של אפריל 1942.

אז בדקנו והנה עמוד ראשון של העיתון הרביזוניסטי "המשקיף" מיום 27 בפריל 1942 עם ידיעה למטה המבשרת על בואו ארצה של מנחם בגין


^

Sunday, March 4, 2012

מאמר הערכה על מנחם בגין


מנחם בגין היה יהודי ענק שאת כל חייו, מגיל צעיר, הקדיש לרעיון שיבת ציון, לחידוש קוממיות עם ישראל בארצו, למאבק על דמותה החברתית ולהנחלת צביונה הערכי של ישראל.

הרב ד"ר חיים שיין
כותב המאמר הוא עו"ד במכללת שערי משפט.

בימים אלה יהודים בכל העולם מציינים 20 שנים לפטירתו של מנחם בגין. מנהיג דגול, שהיה ישר דרך ואמיץ לב, שילוב מופלא של חוטי פלדה ומשי.

יהודי ענק שאת כל חייו, מגיל צעיר, הקדיש לרעיון שיבת ציון, לחידוש קוממיות עם ישראל בארצו, למאבק על דמותה החברתית ולהנחלת צביונה הערכי של ישראל. מנהיג יהודי שנולד בבריסק הרחוקה בימי מלחמת העולם הראשונה ומצא את מנוחתו בהר הזיתים בירושלים, בירתה של מדינת ישראל העצמאית, סמוך לקבריהם של עולי הגרדום מאיר פיינשטיין ומשה ברזני הי"ד.

בגין שיעבד את עצמו למען כלל ישראל והיה מוכן לשלם מחיר אישי למען הערכים והרעיונות שבהם האמין. דרכו של בגין, אישיותו המיוחדת, צניעותו, דבקותו במטרה, אמונותיו ומהלכיו - כל אלה עוררו כלפיו אהבה והערצה. בימים אלה, שבהם רבים בישראל מאמינים בקדושת ה"אני" על רצונותיו ועל תאוותיו, חשוב לזכור ולהזכיר את מורשתו של מנחם בגין שכל כולה מסירות אינסופית למען העניין היהודי והישראלי. ככל שהשנים עוברות רק מתגבר הגעגוע לאדם שידע לשלב את החלום ואת המעשה, את המלחמה ואת השלום, את העבר ואת העתיד, את הרוח ואת החומר.

היכרותי הראשונה עם מנחם בגין היתה כשהייתי ילד, עת אבי (ז"ל) נשא אותי על כתפיו לכיכר מוגרבי בתל אביב לשמוע את הנואם הדגול והמלהיב. קולו הרועם וההתרגשות שאחזה בקהל האלפים בכיכר היו מחוויות הילדות החזקות שלי. כעבור שנים, כנער צעיר, הייתי סר לביתו הצנוע ברחוב רוזנבאום 1 בתל אביב, שהיה בית פתוח בשבת אחר הצהריים. באותם ימים כשהיה במדבר האופוזי
תודעתו היהודית של בגין היא התשתית להבנת פועלו הציבורי. דאגתו לביטחון המדינה נבעה מלקחי השואה. על רקע זה החליט להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק ולפתוח במלחמת שלום הגליל

ציוני הגיעו לביתו בעיקר ותיקי האצ"ל. הייתי מהצעירים שבחבורה. את חביבותו האישית ואת צניעות דירתו לעולם לא אשכח.

מייד עם שחרורי מבית החולים בעקבות פציעתי במלחמת יום כיפור הלכתי לבקר את מנחם בגין. סיפרתי לו על המחדלים האיומים בחזית הדרום. בגין הרגיע אותי ואמר שאסור להשתמש במילה מחדל: זה פוגע באמהות יהודיות ששכלו את בניהן במלחמה. רגישותו האנושית היתה מופלאה.

תודעתו היהודית של בגין היא התשתית להבנת פועלו הציבורי. דאגתו לביטחון המדינה נבעה מלקחי השואה. על רקע זה החליט להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק ולפתוח במלחמת שלום הגליל. אחריותו לדמוקרטיה מנעה מלחמת אחים. דאגתו לכבוד האדם הובילה לפרויקט החשוב של שיקום שכונות ולקידום הצדק הסוציאלי. אהבתו למולדת ההיסטורית של העם היהודי גרמה לו לתמוך ולהוביל את מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון. דאגתו לעתיד ילדי ישראל הניעה אותו לחתום על חוזה השלום עם מצרים.

אחד ממחברי הביוגרפיות על מנחם בגין (אבי שילון) כתב באחרית הדבר לספרו "בגין" 1992-1913 (עם עובד): "נראה כי בגין היה המנהיג האחרון מסוגו. דפוסי המנהיגות שלו אינם הולמים את מדינת ישראל הנוכחית. יכולתו לסחוף את ההמונים, מסירותו לתפקידו, החשיבות שהקנה לעקרונותיו, למסורת האידיאולוגית שממנה ינק - כל אלה שייכים לתקופה אחרת, שספק אם תשוב." אני משוכנע שמנחם בגין אינו המנהיג האחרון מסוגו. מדינת ישראל זקוקה לשובה של מנהיגות אידיאולוגית בעלת עקרונות שתקומם, ויש האומרים תברא מחדש, את מדינת ישראל ברוח החזון הציוני והמורשת היהודית.

^