Monday, July 25, 2011

דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על מנחם בגין


24/07/2011

טקסט עבר התאמת עריכה -

כבוד נשיא המדינה, אישי שמעון פרס. סגן יו"ר הכנסת, חה"כ מגלי ווהאבה, נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש. הנשיא לשעבר, הנשיא החמישי יצחק נבון ורעייתו. השרים, שר המשפטים יעקב נאמן והשר בני בגין ורעייתו. היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין. יו"ר ההסתדרות הציונית, אברהם דובדבני. נדמה לי שראיתי פה גם את זקן הסגל הדיפלומטי, Welcome mister ambassador. וכמובן בני משפחת קצ'לסקי-קציר ובני משפחת ראש הממשלה מנחם בגין ומוקירי זכרם וידידיהם וכמובן זוכי הפרס ובני משפחותיהם.
הטקס הזה הוא מיוחד וייחודי, כמדינה וחברה מוטלת עלינו חובה, אני רוצה להגיד שהיא חובה נעימה, לעלות את זכרם, פועלם ומורשתם של מנהיגי העבר.

שנים-עשר מראשי הממשלה ונשיאי ישראל הלכו לעולמם והם השאירו מורשת עשירה שהיא נותנת לנו מפה ומצפן לנווט בה את דרכנו, דרכה של מדינת העם היהודי, דרכה של מדינת ישראל. היום אנחנו מזכירים שנים ממנהיגים אלה.

...המנהיג השני שאנחנו מציינים היום את תרומתו הוא מנחם בגין. יש כל כך הרבה צדדים לפועלו ולתרומתו של מנחם בגין למדינת ישראל שאני אחטא במה שאני עומד לעשות, כי אני הולך להתמקד בחמישה מהם, חמישה מני רבים.

אני חשוב שהזכות הראשונה היא זכות הממלכתיות. בגין נתן לממלכתיות ערך מוחשי ומובן עוד לפני שהייתה המדינה בדרך שבה הנהיג את האצ"ל, בדרך שבה הנחיל ריסון ללוחמים במצב קשה מנשוא, בדרך שבה גילה את האיפוק העילאי בזמן הטרגדיה של אלטלנה וברגע הזה מנע מלחמת אחים. פירוש הדבר שהוא אפשר את הקמת מדינת היהודים, משום שאם הייתה פורצת מלחמת אחים, לא הייתה יכולה לשרוד המדינה העוברית. ואת הממלכתיות הזאת הוא גילה כמובן כדמוקרט למופת בזמן היותו באופוזיציה, הוא גילה את זה בזמן שנתן את הגיבוי לממשלת האחדות ולא ביקש דבר והצטרף ללא שום בקשה. והגיבוי שהוא נתן ליצחק רבין ז"ל ולשמעון פרס שר הביטחון לפני מבצע חילוץ החטופים באנטבה, כשבא ואמר – אם תוותר אני איתך ואם תפעל אני איתך, הוא התכוון לכל מילה. הממלכתיות, קידוש הממלכתיות, אני חושב שזוהי הסגולה הראשונה שהיא נותנת לנו כיוון להמשך דרכנו.

הנקודה השנייה שאני מבקש להדגיש היום במורשתו של מנחם בגין זה כיבוד שלטון החוק. בגין לא התפשר בעניין הזה. הנשיא פרס ציין את אמירתו "יש שופטים בירושלים", היו שופטים אז, יש שופטים היום ויהיו שופטים מחר ויש לכבדם, לכבד את עליונות המשפט, לכבד את החלטות בית המשפט, לכבד את שופטי בית המשפט. זוהי מורשת חיונית, יש אבולוציה בחיי המשפט, אין רבולוציה, אין רבולוציה, יש המשכיות של כבוד וכיבוד המשפט והשופטים בישראל. זו מורשת איתנה שנייה של מנחם בגין.

הנדבך השלישי במורשתו זה הביטחון. זה נכון שבגין הושפע עמוקות לא רק מחוויותיו האישיות, ומחוויית העם היהודי בשואה, מהיותו חסר ביטחון, חסר כוח מגן, והוא נדר נדר, כמו רבים אחרים ממנהיגי ישראל, לדעתי כל מנהיגי ישראל שהוזכרו כאן, להחזיר את הביטחון לישראל. והוא נתן לכך ביטוי כראש ממשלה בהרחקת איום הטרור מלבנון ובהרחקת האיום הגרעיני ממשטרו של סדאם חוסיין.

הנדבך הרביעי שאני מבקש לציין היום הוא נדבך השלום. בגין אמר שהוא מחויב לשלום לפני שנתמנה כראש ממשלה, איש לא האמין לו, ביטלו את זה כאמירה לצרכי בחירות. אבל המחויבות שלו הייתה אמיתית ואיתנה. זה לא שהוא לא ידע להגיד לא, אני זוכר ב-1982 כשהייתי ציר ישראל בוושינגטון ומנחם בגין, רה"מ, התקשר אלי, אמרו לי שהוא מחפש את מר נתניהו הצעיר, להבדיל מאבי אותו הכיר, ובכן הוא השיג אותי ואמר לי מר נתניהו, יש לך נייר ועיפרון? אני חשבתי שזה היה קצת מוזר – מדוע עיפרון? יש לך נייר ועט, אבל הוא אמר לי יש לך נייר ועיפרון? אמרתי כן, בוודאי. הוא אמר לי- אז אנא רשום את דברי, והוא הכתיב לי כמה דברים ביחס למה שהתפרסם אז, תכנית רייגן. אחר כך הוא אמר – ובתמצית התשובה היא לא. אז הוא ידע להגיד לא, אבל הוא גם ידע להגיד כן וכשזיהה שותף אמיתי לשלום, בדמות אנואר סאדאת ובדמותה של מצרים, הוא לא היסס, הוא עשה את הצעד. אני חושב שבמובן הזה הוא גם הבין שאם הוא השתכנע שהשלום אפשרי, שתנאי השלום הנדרשים התקבלו, הוא יוכל לשכנע את העם. השכנוע העיקרי לא היה של העם, השכנוע העיקרי היה שלו פנימה, ומששוכנע שכנע. ואני חושב שצודק הנשיא פרס באומרו שמנהיגים נבחנים גם בשאלות של שלום ושל ביטחון, גם שאלות אחרות, ושאלות קודם כל של ההכרה הפנימית, כי אם ישנה ההכרה הפנימית כוח המנהיגות מאפשר גם להביא להסכמה חיצונית. בגין היה מנהיג שהזניק את השלום בצורה יוצאת מן הכלל, והוא גם נתן לנו בהסכם הזה שהושג עם מצרים למעלה משלושה עשורים של שלום ויציבות, אין לדעת כיצד הייתה מתפתחת מדינת ישראל ללא התקופה השלווה והחשובה הזאת. וזה נשאר היעד שלנו, היעד שלנו נשאר להשלים שלום, קודם כל לקיים את השלום שהושג עם מצרים ועם ירדן, וכן להרחיבו לשאר שכנינו, בוודאי לשכנינו הפלסטינאים. זהו יעד חשוב והוא איננו מתבטל בגלל קשייו.

אני מבקש לומר משהו על הנדבך החמישי במורשתו של מנחם בגין, וזה החברה בישראל. מנחם בגין הכניס לתוך הפוליטיקה הישראלית את כל חלקי החברה בישראל, הוא רצה לבטל את המחסומים, את הגדרות, את הקירות, את החומות שחילקו את החברה. והוא ביקש לשלב בחיים הציבוריים, בהנהגתו, את כל חלקי העם. הוא נתן לזה ביטוי מוחשי כמובן בתכנית שיקום השכונות, שאת חשיבותה העיקרית אני רואה בסימבוליקה שלה ופחות בשיקום הפיסי של אותן שכונות, השיקום הפסיכולוגי, השיקום של הפרסטיז'ה, השיקום של תשומת הלב, ההתייחסות, הפתיחות לחלק מהעם שהרגיש שאינו מתקבל. אני חושב שהיא עשתה מהפכה בחיים הציבוריים במדינת ישראל. אבל המחויבות הזאת לשבור את המחיצות החברתיות ולתת הזדמנות שווה לכולם, המשימה הזאת נשארת והיא עומדת לפנינו, היא חיונית. בעיני השיקום החברתי, ההמשך של המורשת של בגין זה קודם כל שיקום החינוך ומתן הזדמנות שווה לכל ילד וילדה בישראל לפתח את הכלים האינטלקטואליים שלו ושלה, על מנת שיוכלו קודם כל להצטיין בתוך עצמם, להוציא את המקסימום מתוך עצמם, אבל גם להיות מצוידים בכלים להתמודד עם העולם המודרני, עם צרכי הפרנסה ועם צרכי העשייה והיצירה. החינוך זה השיקום החברתי הגדול ביותר. ואילו הדבר השני, שעומד הרבה בחדשות היום, זה כמובן הדיור, אה, יש עוד דבר – חוסר השוויון החברתי מתבטא בזה שאנשים שידם אינה משגת נדרשים לשלם הרבה לקרטלים שונים ומשונים שהוקמו כאן במהלך השנים מסיבות טובות ומשונות, וחלקן באמת טובות. אבל אנחנו חייבים לשחרר את השווקים השונים שלנו משליטת הקרטלים ולהוריד את המחירים, כי הורדת המחירים יוצרת יותר צדק חברתי. ואין מקום שהדבר הזה פוגע יותר באזרחי ישראל מאשר בשוק הדיור. שוק הדיור סובל מקרטל, סובל מקרטל ממשלתי שאין דוגמתו בעולם המפותח, יכול להיות שאין דוגמתו בעולם בכלל, אבל אינני מכיר מדינה מפותחת שיש לה גופים כמו שיש לנו, כמו מנהל מקרקעי ישראל שמחזיק, עד לאחרונה החזיק 93% מהקרקע במונופול חונק שמשחרר לאט לאט קרקעות וכתוצאה מזה יש עליית מחירים עצומה. ואינני יודע אם יש עוד מדינה, בדקתי את זה - קשה למצוא, שיש לה בירוקרטיה שכל כך מקשה על תכנון דירות. תכנון דירות ושיווק דירות, שני חסמים בירוקראטיים ענקיים שבסופו של דבר הם שיוצרים את הפער בדיור, והפער בדיור גורם לכך שאנשים מתבקשים לשלם חלק עצום מהנכסים שלהם והמשכורות שלהם והחסכונות שלהם כדי שתהיה קורת גג מעל ראשם, וזה איננו צודק, ולא פחות מזה – זה גם איננו נחוץ. את זה אנחנו מחויבים לשנות בחוקים דרמטיים שיושגו, לקח שנתיים לחוקק אותם אני מקווה שיעברו בשבוע הבא, וגם בפעולות אחרות, שאנחנו עוד נודיע עליהן בימים הקרובים, על מנת להקל על מצוקת הדיור. בסופו של דבר הדבר הזה חשוב כדי לקדם את מה שאמר מנחם בגין – צדק חברתי.

לבסוף אני רוצה לומר מילה אחת על דבר שמאפיין את בגין, אני חושב שזה האנושיות שלו. אני זוכר אותו בשני מעמדים של יגון. מעמד אחד של יגון של משפחתי כשהוא ביקר אותנו בזמן שישבנו שבעה על אחי, וניכר היה שהוא דואב מאוד, הוא נתן לזה גם ביטוי מאוד מרגש. ואילו הפעם השנייה הייתה כשהוא איבד את רעייתו, במקרה יצא לי להיות במחיצתו כיוון שהדבר קרא בארצות הברית ונלוויתי אליו, והוא נשא את יגונו בהדר מיוחד במינו, בכאב עמוק שהוא תחם בתוכו אבל היה ניכר לכל מי שהיה עימו.

אני חושב שהאנושיות הזאת שלו, כמו האנושיות יוצאת הדופן של אפרים קציר, זהו אולי בסופו של דבר אולי המורשת החשובה ביותר של שני אישים דגולים שראוי שנלמד על דרכם וראוי שנלמד אותה וגם ראוי שננציח אותה.

יהי זכרם ברוך.

 








Saturday, July 23, 2011

איך מנחם בגין השתרבב לתוך מחלקות בקיבוץ של השומר הצעיר

נמצא בכתבה אודות ויכוח בקיבוץ של השומר הצעיר על יחסים עם גרמניה:

לימים סיפרו שאגב כך התחשבן עם אבא קובנר, שקנאותו לערכיו פגעה לא מעט במתנגדיו. הוא הזכיר לשומעיו איך חבר קובנר לאיש הנתעב מנחם בגין, ואיך ניהלו יחדיו את ההפגנות נגד השגריר הגרמני המיועד. אם אין לחבור אל השטן, שאל אפרים, מדוע מותר לחבור אל מנחם בגין?

ראה גם כתבה זו

^





Thursday, July 21, 2011

יהודה באואר על בגין

,
יש ימין הומניסטי, ליברלי. ז'בוטינסקי היה ליברל. לבגין היו נטיות ליברליות. בתוך הימין יש אנשים ישרים שאתם אפש לדבר למרות חילוקי הדעות...

מקור ראשון, 29. 4.2011

Wednesday, July 13, 2011

נאסרה על בגין את הכניסה לאנגליה



כשבגין לא פגש את צ'רצ'יל
מסמכים בריטיים מתעדים: כך סירב הממשל הבריטי להתיר ל"מנהיגו לשעבר של ארגון הטרור הידוע לשמצה" לבקר בלונדון בשנות ה-50

במחצית הראשונה של שנות ה-50 החליט מנחם בגין לסגור את חשבונו עם בריטניה. בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, כשעמד בראש "הארגון הצבאי הלאומי", היה בגין יריב מר של ממשלת בריטניה ושל גורמי הביצוע שלה בשטח, אך כראש סיעת "חירות" בכנסת ביקש לפתוח דף חדש ביחסיו עם הממלכה. על כן היה בדעתו לבקר בבריטניה, לפגוש לשיחה את ראש הממשלה הדועך וינסטון צ'רצ'יל ואף להמליץ על הצטרפות מדינת ישראל לחבר העמים הבריטי.

בתוכנית של בגין היה רק פגם קל אחד: הבריטים שללו אותה. הפצעים היו עדיין טריים מדי. בגין קוטלג אצלם ברשימה השחורה של הטרוריסטים המסוכנים והם לא העלו בדעתם לסייע לו לזכות בהכשר שיחזק את מעמדו הפוליטי מול ממשלותיהם של דוד בן גוריון ומשה שרת.

השבוע פרסמו הארכיונים הלאומיים של בריטניה תיק דק, 34 עמודים בסך הכל, המתעד שני מאמצים של בגין לקבל אשרת כניסה לאיים הבריטיים. המאמץ הראשון, בין 1953 ל-1955, נתקל בבוז צונן וסוכל. המאמץ השני, לאחר שלוש שנות חברותו של בגין בממשלותיהם של לוי אשכול וגולדה מאיר, נשא פרי ב-1972, חמש שנים לפני שניצח בבחירות לכנסת והיה לראש הממשלה.

המסמכים משרטטים חלק מדרכו של בגין מן האיבה הפעילה אל הקבלה המאולצת. תחילה, ב-1946, נתנו בו רודפיו סימנים רעים, ממש כאילו "הפרוטוקולים של זקני ציון" נמסרו לשכתוב לצ'רלס דיקנס: עיתונאי, דק-פנים, שיניו פגומות, אפו ארוך ומעוקל, לעתים מרכיב משקפיים שחורי מסגרת.

אחר כך נמצאו לבגין מליצי יושר, כדוגמת "הפרקליט הבריטי" מתל אביב מקס זליגמן - מי שייצג בין השאר את קברניט "אלטלנה" ושממשיכי משרדו משתדלים כיום להגן על אהוד אולמרט. זליגמן פנה לשגריר הבריטי דאז פרנסיס אוואנס, כדי לגשש איזו תשובה יקבל בגין אם יבקש אשרה, לצורך הרצאות בסניפי "חירות" בבריטניה, שיחות עם אישי ממשל וציבור, והשיא - פגישה עם צ'רצ'יל בעודו מכהן כראש הממשלה. במקביל אישר אחד ממקורבי בגין בלונדון כי אכן היתה אי נעימות מסוימת בין בגין ואצ"ל לבין בריטניה בשנות ה-40, אך שבגין כבר הקדים ופקד את קנדה ודרום אפריקה הבריטיות לשעבר, וכמו במקומות אחרים, מוטב לחתום "אפיזודה היסטורית" זו ולעבור ל"יחסי אושר ואחווה". בגין, אמרו נציגיו, אינו רוצה להסתכן בסירוב.

הבירור עורר מחלוקת בין משרד הפנים, המופקד על האשרות, על מחלקת הזרים, על שירות הביטחון אמ-איי 5 (שדיווח כי בגין הוא מנהיג "הימין הלאומני והשוביניסטי הקיצוני") ועל המשטרה, לבין משרד החוץ והמושבות, שתיאר את בגין "מנהיג מפלגת הימין הקיצוני, המצדדת במדיניות תוקפנית כלפי הערבים; ביקורו לא ישפר במאומה את יחסינו עם ממשלת ישראל הנוכחית, המתונה". היה זה ויכוח על נוהל ועל כבוד. לגופו של בגין שררה הסכמה כללית: אין כניסה.

אם-איי 5, תחת כסות רשמית של "תא דואר 500, מספר טלפון ריג'נט 5050", טרח לציין ש"איש זה" הוא "מי שהיה מנהיגו המוכר היטב של הארגון הטרוריסטי הנודע לשמצה, הארגון הצבאי הלאומי, שמקצת חבריו היו עכשיו למפלגת 'חירות'. אם יש סבירות כלשהי לאישור כניסתו של בגין לבריטניה, יש לדעתנו לדווח מיד לענף המיוחד של הבולשת, מאחר שעליו מוטלת האחריות לטרוריסטים יהודיים בתוך הממלכה המאוחדת".

באחד משלבי הטיפול הושמה הניירת במזווה נידח והתגלתה רק לאחר חודשים. מה חבל, אסור שתקלה כזו תישנה, אמרו הפקידים זה לזה כשלשונותיהם בלחייהם, אבל התשובה עודנה שלילית. לבגין נשלח "רמז עדין": אם אינך רוצה להיתקל בסירוב, אל תבקש אשרה.

אין במסמכים ראיה לכך שעניינו של בגין, שנדון בדרג של מנכ"ל, עוזר שר וראש לשכה, טיפס אל הצמרת הפוליטית. דומה שההחלטות התקבלו בשיטת "יס, מיניסטר - נו בגין". התקדימים ששימשו את הפקידים עסקו בשלושה חברי כנסת שעסקו בעבר בפעילות אנטי בריטית. המאזן: מנהיג לח"י, נתן ילין-מור, ביקש וסורב. ראש המטה הארצי של ההגנה, משה סנה, ופעילת "חירות", אסתר רזיאל-נאור, הוכנסו. מסקנת המנגנון: מקרה בגין דומה יותר לזה של ילין-מור.

עשור וחצי מאוחר יותר, כשהוא כבר שר לשעבר, נהג בגין לפקוד תכופות את בית השגריר הבריטי, ארנס ג'ון וורד ברנס, ברמת גן. ברנס הבריק ללונדון שבגין "מדבר על בריטניה במונחים של ידידות והערצה". הזמנים השתנו, דרבן השגריר - הרשו לו לבקר. אמ-איי 5 השיב שאמנם בגין עצמו שוב אינו נחשב לסיכון ביטחוני, אבל "פעילים פלסטינים או אזרחים בריטים שעודם זוכרים את פעולותיו עלולים להתנכל לו, אם דבר ביקורו יגיע לידיעתם". באותו סוף שבוע, למשל, אמורים היו להתקבץ בלונדון תומכי החזית העממית לשחרור פלסטין. זו היתה תשתית מרומזת לדחייה, בנימוקים משולבים של אבטחת בגין ושלום הציבור. ב-1971 זה הצליח. ב-1972, כמעט רבע מאה לאחר תום המנדט, נמאס לבריטים להיאבק והם העניקו לבגין את האשרה המיוחלת.