נאסרה על בגין את הכניסה לאנגליה

כשבגין לא פגש את צ'רצ'יל
מסמכים בריטיים מתעדים: כך סירב הממשל הבריטי להתיר ל"מנהיגו לשעבר של ארגון הטרור הידוע לשמצה" לבקר בלונדון בשנות ה-50

במחצית הראשונה של שנות ה-50 החליט מנחם בגין לסגור את חשבונו עם בריטניה. בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, כשעמד בראש "הארגון הצבאי הלאומי", היה בגין יריב מר של ממשלת בריטניה ושל גורמי הביצוע שלה בשטח, אך כראש סיעת "חירות" בכנסת ביקש לפתוח דף חדש ביחסיו עם הממלכה. על כן היה בדעתו לבקר בבריטניה, לפגוש לשיחה את ראש הממשלה הדועך וינסטון צ'רצ'יל ואף להמליץ על הצטרפות מדינת ישראל לחבר העמים הבריטי.

בתוכנית של בגין היה רק פגם קל אחד: הבריטים שללו אותה. הפצעים היו עדיין טריים מדי. בגין קוטלג אצלם ברשימה השחורה של הטרוריסטים המסוכנים והם לא העלו בדעתם לסייע לו לזכות בהכשר שיחזק את מעמדו הפוליטי מול ממשלותיהם של דוד בן גוריון ומשה שרת.

השבוע פרסמו הארכיונים הלאומיים של בריטניה תיק דק, 34 עמודים בסך הכל, המתעד שני מאמצים של בגין לקבל אשרת כניסה לאיים הבריטיים. המאמץ הראשון, בין 1953 ל-1955, נתקל בבוז צונן וסוכל. המאמץ השני, לאחר שלוש שנות חברותו של בגין בממשלותיהם של לוי אשכול וגולדה מאיר, נשא פרי ב-1972, חמש שנים לפני שניצח בבחירות לכנסת והיה לראש הממשלה.

המסמכים משרטטים חלק מדרכו של בגין מן האיבה הפעילה אל הקבלה המאולצת. תחילה, ב-1946, נתנו בו רודפיו סימנים רעים, ממש כאילו "הפרוטוקולים של זקני ציון" נמסרו לשכתוב לצ'רלס דיקנס: עיתונאי, דק-פנים, שיניו פגומות, אפו ארוך ומעוקל, לעתים מרכיב משקפיים שחורי מסגרת.

אחר כך נמצאו לבגין מליצי יושר, כדוגמת "הפרקליט הבריטי" מתל אביב מקס זליגמן - מי שייצג בין השאר את קברניט "אלטלנה" ושממשיכי משרדו משתדלים כיום להגן על אהוד אולמרט. זליגמן פנה לשגריר הבריטי דאז פרנסיס אוואנס, כדי לגשש איזו תשובה יקבל בגין אם יבקש אשרה, לצורך הרצאות בסניפי "חירות" בבריטניה, שיחות עם אישי ממשל וציבור, והשיא - פגישה עם צ'רצ'יל בעודו מכהן כראש הממשלה. במקביל אישר אחד ממקורבי בגין בלונדון כי אכן היתה אי נעימות מסוימת בין בגין ואצ"ל לבין בריטניה בשנות ה-40, אך שבגין כבר הקדים ופקד את קנדה ודרום אפריקה הבריטיות לשעבר, וכמו במקומות אחרים, מוטב לחתום "אפיזודה היסטורית" זו ולעבור ל"יחסי אושר ואחווה". בגין, אמרו נציגיו, אינו רוצה להסתכן בסירוב.

הבירור עורר מחלוקת בין משרד הפנים, המופקד על האשרות, על מחלקת הזרים, על שירות הביטחון אמ-איי 5 (שדיווח כי בגין הוא מנהיג "הימין הלאומני והשוביניסטי הקיצוני") ועל המשטרה, לבין משרד החוץ והמושבות, שתיאר את בגין "מנהיג מפלגת הימין הקיצוני, המצדדת במדיניות תוקפנית כלפי הערבים; ביקורו לא ישפר במאומה את יחסינו עם ממשלת ישראל הנוכחית, המתונה". היה זה ויכוח על נוהל ועל כבוד. לגופו של בגין שררה הסכמה כללית: אין כניסה.

אם-איי 5, תחת כסות רשמית של "תא דואר 500, מספר טלפון ריג'נט 5050", טרח לציין ש"איש זה" הוא "מי שהיה מנהיגו המוכר היטב של הארגון הטרוריסטי הנודע לשמצה, הארגון הצבאי הלאומי, שמקצת חבריו היו עכשיו למפלגת 'חירות'. אם יש סבירות כלשהי לאישור כניסתו של בגין לבריטניה, יש לדעתנו לדווח מיד לענף המיוחד של הבולשת, מאחר שעליו מוטלת האחריות לטרוריסטים יהודיים בתוך הממלכה המאוחדת".

באחד משלבי הטיפול הושמה הניירת במזווה נידח והתגלתה רק לאחר חודשים. מה חבל, אסור שתקלה כזו תישנה, אמרו הפקידים זה לזה כשלשונותיהם בלחייהם, אבל התשובה עודנה שלילית. לבגין נשלח "רמז עדין": אם אינך רוצה להיתקל בסירוב, אל תבקש אשרה.

אין במסמכים ראיה לכך שעניינו של בגין, שנדון בדרג של מנכ"ל, עוזר שר וראש לשכה, טיפס אל הצמרת הפוליטית. דומה שההחלטות התקבלו בשיטת "יס, מיניסטר - נו בגין". התקדימים ששימשו את הפקידים עסקו בשלושה חברי כנסת שעסקו בעבר בפעילות אנטי בריטית. המאזן: מנהיג לח"י, נתן ילין-מור, ביקש וסורב. ראש המטה הארצי של ההגנה, משה סנה, ופעילת "חירות", אסתר רזיאל-נאור, הוכנסו. מסקנת המנגנון: מקרה בגין דומה יותר לזה של ילין-מור.

עשור וחצי מאוחר יותר, כשהוא כבר שר לשעבר, נהג בגין לפקוד תכופות את בית השגריר הבריטי, ארנס ג'ון וורד ברנס, ברמת גן. ברנס הבריק ללונדון שבגין "מדבר על בריטניה במונחים של ידידות והערצה". הזמנים השתנו, דרבן השגריר - הרשו לו לבקר. אמ-איי 5 השיב שאמנם בגין עצמו שוב אינו נחשב לסיכון ביטחוני, אבל "פעילים פלסטינים או אזרחים בריטים שעודם זוכרים את פעולותיו עלולים להתנכל לו, אם דבר ביקורו יגיע לידיעתם". באותו סוף שבוע, למשל, אמורים היו להתקבץ בלונדון תומכי החזית העממית לשחרור פלסטין. זו היתה תשתית מרומזת לדחייה, בנימוקים משולבים של אבטחת בגין ושלום הציבור. ב-1971 זה הצליח. ב-1972, כמעט רבע מאה לאחר תום המנדט, נמאס לבריטים להיאבק והם העניקו לבגין את האשרה המיוחלת.