Wednesday, March 30, 2011

אירועי 80 שנה ליסוד האצ"ל



80 שנים להקמת האצ"ל

סיורים ואירועים בחול המועד פסח

בשיתוף מרכז מורשת בגין, היחידה למוזיאון של משרד הביטחון וברית חיילי האצ"ל.

ט"ז- י"ז בניסן תשע"א, 20-21 באפריל 2011

סיורים ופעילויות ברחבי הארץ בעקבות פעולות האצ"ל

חול המועד פסח, ימים רביעי וחמישי, ט"ז- י"ז בניסן תשע"א, 20-21 באפריל 2011

ירושלים

מרכז מורשת בגין (מוזיאון וסיורים)

מוזיאון בגין- מסע חווייתי בעקבות מפקד האצ"ל וראש הממשלה, בתשלום ותאום מראש.

"שני הפיצוצים שהרעידו את ירושלים"- סיורים לכל המשפחה בהשתתפות שחקנים בעקבות פעולות האצ"ל בתחנת הרכבת ובמלון המלך דויד בירושלים.

סיורים יצאו מידי שעה עגולה בשעות 17:00-10:00 ממרכז מורשת בגין, מחיר: 30 ₪.

בשעות 12:00 ו 16:00 יצאו סיורי סגווי באותו מסלול במחיר 180 ₪ (מגיל 16 ומעלה).

לכל הפעילויות יש להזמין מקומות בטלפון 02-5652011.

מוזיאון אסירי המחתרות- ירושלים:

הדרכות לקהל הרחב בשילוב קטעי משחק בנושא "מאבק המחתרות להקמת המדינה" וסיורים בעקבות פעולות האצ"ל במגרש הרוסים .

שלושה סיורים משולבים (ביקור במוזיאון וסיור במגרש הרוסים) יצאו בכל יום בשעות 11:00, 13:00, 15:00, מחיר: 30 ₪. יש להזמין מקומות בטלפון: 02-6233166. המוזיאון פתוח בחול המועד בין השעות 18:00-09:00

עכו:

מוזיאון אסירי המחתרות בעכו

סיור חווייתי במוזיאון הכולל סרטים, חדשניים, תפאורה, מיצגי קול ומוצגים מקוריים אשר ימחישו את סיפורם של אסירי המחתרות בכלא עכו.

דגש יושם על פריצת כלא עכו ע"י כוחות האצ"ל ב 4 במאי 1947.

יש להזמין מקומות בטלפון 04-9911375.

תל אביב:

מוזיאון האצ”ל בתש”ח על שם עמיחי פאגלין- "גידי" )ר'ח גולדמן 15 , תל אביב(:

פעילות לכל המשפחה :סיורים בעקבות פעולת האצ”ל לשחרור יפו בהשתתפות שחקן יצאו ממרכז סוזן דלל בתל אביב ויסתיימו בביקור במוזיאון האצ”ל בתש”ח. הסיור במוזיאון יכלול מוזיאון חי וכן מפגש עם לוחם האצ”ל יוסק'ה נחמיאס.

הסיורים ייצאו מידי שעה עגולה בין השעות 17:00-10:00, מחיר: 30 ₪.

יש להזמין מקומות מראש בטלפון 03-5177180 או 03-5172044

מוזיאון האצ"ל ברחוב המלך ג'ורג':

ביקור במוזיאון האצ"ל הכולל סרטים, מסמכים, תצלומים, תצוגת כלי נשק ועוד.

רחוב המלך ג'ורג' 38 תל אביב, 16:00-9:00, לפרטים ולתאום סיור: 03-5253307, 03-5284001


--------------------

"למען ההוד הנסתר"

אירוע הצדעה ללוחמים לציון 80 שנים להקמת הארגון הצבאי הלאומי

בתכנית:

ברכות:

צביקה עדן, מנהל יחידת המוזיאונים במשרד הביטחון

איציק מלצר, מנהל מוזיאון האצ"ל בתש"ח

הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת בגין

יאיר אסיסקוביץ, יו"ר ברית חיילי האצ"ל



מסכת תולדות האצ"ל בשילוב תמונות, סרטונים נדירים ושירי מחתרות

מנחה: דן כנר

קטעי שירה:

חבורת הזמר " הבנימינים" בניצוחו של מר צביקה כספי והזמרת כרמל תדמור

יום חמישי, י"ז בניסן תשע"א (21.4.2011) בשעה 19:00 ברחבת מוזיאון האצ"ל בתש"ח (רח' גולדמן 15, תל אביב).

הכניסה חופשית, אין צורך לאשר השתתפות. סיכות דש עם סמל האצ"ל יחולקו למשתתפים.

לפרטים: 03-5177180, 02-5652011



^

Thursday, March 24, 2011

יש לכם תמונות של האצ"ל?

מרכז בגין יצא בקמפיין יחד עם אתר הפייסבוק של ידיעות אחרונות של איסוף תמונות מתקופת האצ"ל, שימו לב לקישור

בנוסף, הכנסת יקיים אירוע חגיגי לציון 100 שנה להולדתו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל אשר יתקיים בכנסת במעמד יו"ר הכנסת ראובן ( רובי) ריבלין
האירוע יתקיים ביום שלישי כ"ג באדר ב' התשע"א - 29.3.2011
לוח זמנים
12:30 התכנסות וכיבוד ברחבת האודיטוריום. בכנס
14:00 הטכס בהשתתפות יו"ר הכנסת ראובן ריבלין , פרופ' נאור אריה
16:30 דיון חגיגי במליאת הכנסת בנושא דוד רזיאל

Saturday, March 12, 2011

שלמה נקדימון על היחסים האישיים בין בגין לבין סאדאת


במלאת 19 שנה למותו של מנחם בגין משרטט העיתונאי שלמה נקדימון, שהיה יועצו לענייני תקשורת, את היחסים האישיים שהתפתחו בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא מצרים אנואר סאדאת

מאת שלמה נקדימון

לאנואר סאדאת היה צחוק מתגלגל שאת עוצמתו כיוון כרצונו. את הצחוק הזה, בטון הגבוה שלו, שבו הדביק לעתים את הסובבים אותו, נידב נשיא מצרים ב-1 בינואר 80', כאשר אירח באסואן את שותפו לחוזה השלום בן עשרת החודשים, מנחם בגין. הם חרגו לעניינים בינלאומיים, בהם אירועים שלא בישרו טובות באפגניסטן, באיראן, בסעודיה, בקרן אפריקה, בלוב ובסוריה. סאדאת נהנה לשחזר באוזני אורחו את סיפורה של תקרית בגבול מצרים-לוב בחודשים יוני ויולי 77'.

בשלהי יוני 77', סמוך לאחר תחילת כהונתו של בגין כראש ממשלה, החלו לרווח שמועות על אפשרות שמצרים תחתום על חוזה שלום עם ישראל. כמחאה החלו אלפי לובים לצעוד לגבול מצרים תחת הסיסמה "צעדה לקהיר". ב-20 ביולי עצרו כוחות מצריים את הצעדה. בתגובה המטירה ארטילריה לובית אש על העיר סאלום, שבצד המצרי. למחרת היום אף פשטו עליה כוחות לוביים (בצד פשיטה בקטע גבול אחר) של גדוד הטנקים ה-9, שקיבל מטרייה אווירית ממטוסי קרב לוביים מסוג מיראז' 5.

סאדאת זימן את מטה צבאו. שלוש דיוויזיות וחיל האוויר הצטוו להכות בחזרה. המצרים היכו בלובים בלי רחמים. מטוסיהם הפציצו ערי גבול והחי"ר כבש אותן. סאדאת שקל לכבוש את לוב, אך נענה לפנייתן של כמה מדינות אחיות להימנע מכך וכפה על לוב הפסקת אש. אחרי זמן נסוג הצבא המצרי מהשטחים שכבש על אדמת לוב.

אנו, יועציו של ראש הממשלה בגין, עקבנו ממרחק אחרי שיחת השניים, שהתנהלה ברחבה שנשקה לבריכת מלון אוברוי באסואן, שבו התארחה הפמליה הישראלית. זו היתה דרכו של סאדאת, לנהל שיחות ארוכות בארבע עיניים, בלי צורך במתורגמן (בזכות בקיאותם של השניים באנגלית). והנה סאדאת ובגין קמו ממקומותיהם, פסעו אל רצועת הבטון שהקיפה את הבריכה. המארח פרש מפה, הצביע באצבעו על נקודה מסוימת והשניים גהרו מעליה. מאוחר יותר התברר לנו שסאדאת הצביע על זירת הקרבות שבה הנחיל צבאו מהלומה רבתי על הלובים.

בשלב מסוים נפסקה השיחה (היו עוד שתיים בהמשך השהות באסואן) ושני המנהיגים ניגשו אל שולחן אירוח שניצב בסמוך, ואז קלטנו את צחוקו המתגלגל של סאדאת האומר: "הוי מועמר, כמה אבידות גרמנו לך..." - הוא נקב במספר 2,000. לשמע סאדאת משתבח כך באוזני אויב מאתמול על האבידות שצבאו גרם למדינה ערבית אחרת, חשבנו, אנו הישראלים, שאלה "סימני משיח".

שנה אחרי הקרבות, ב-14 ביולי 78', פירסם השבועון האמריקאי "טיים" רשימה שבה טען כי באמצע יולי 77', כאשר התרחשו ההתנגשויות בגבול הלובי-מצרי, העביר המוסד הישראלי מידע למצרים על קיומה של תוכנית לובית לרצוח את סאדאת. ישראל לא הגיבה על הפרסום ב"טיים", אבל לאחר הירצחו של סאדאת ראיינתי את בגין (זה היה כבר אחרי שובי לעבודתי העיתונאית ב"ידיעות אחרונות") והוא אישר באופן כללי כי ישראל העבירה למצרים כמה פעמים אזהרות על תכנון ניסיונות לרצוח את נשיאה.

עניינו של קדאפי העסיק הרבה את סאדאת. שנה אחרי השיחה עם בגין באסואן, עלה העניין בשיחה בין סאדאת לבין שר הביטחון עזר ויצמן. השניים שוחחו בחדרו של סאדאת בקמפ דיוויד, שם כינס הנשיא ג'ימי קרטר מפגש פסגה משולש - אמריקאי-מצרי-ישראלי - כדי לגהץ את המשא ומתן לשלום הבלתי נגמר. מה מצבו של קדאפי, שאל ויצמן את סאדאת ב-6 בספטמבר 78'. "יצא שוב מדעתו", השיב סאדאת, "הוא התיר לפועלים להשתלט על מפעלים, חנויות ומכוניות פרטיות. האיש משוגע".

מול הצחוק המתגלגל של סאדאת למדנו להכיר גם את תגובותיו ברגעי כעס. ביולי 79' הזמין סאדאת את בגין להתארח באלכסנדריה, בירת הקיץ ההיסטורית של מצרים. שום נושא מוגדר לא היה על סדר היום. חוזה השלום הותיר זנבות שנזקקו לפתרון והשניים אהבו מאוד לגלוש לבעיות בינלאומיות. וכך, ב-10 ביולי בערב, הגענו למעון הקיץ הנשיאותי באל-מעמרה שבאלכסנדריה. האורח ומארחו התבודדו תחת עץ רחב ענפים בפינת המדשאה המרהיבה, ואחרי שיחה לא ארוכה נקראנו לשולחן ערוך כהלכה. המארח הרשמי היה מושל אלכסנדריה, ד"ר פואד חלמי, אדם משכיל, רחב אופקים, ש"השתלט" על השיח סביב השולחן.

בגין, כדרכו, דאג להקפיד שלא להביך בשום מקרה את סאדאת, לא באנגלית מצוחצחת מדי ולא בבקיאות עודפת בכל נושא שהוא. אבל המעמד קסם מאוד למושל המארח, שלא נצר את לשונו, והפליג לפרקים שונים ורחוקים בהיסטוריה. דבריו לא נראו לסאדאת. מיקדתי בו את מבטי וראיתי כיצד עור פניו השחום האדים והלך, ועצמות לחייו הזדקרו יותר ויותר. כשהסתיימה הארוחה ביקש סאדאת מבגין לגשת עמו לפינה, ואמר לו, "אתה יודע מיהו המארח?" כן, השיב בגין, מושל אלכסנדריה, והחמיא לו על ידענותו. ואז השמיע סאדאת משפט מאוד לא מחמיא על תבונתו של ד"ר חלמי.

שני אירועים אלה התרחשו אחרי שנחתם חוזה השלום ב-26 במארס 79'. בגין דבק בדעתו שחוזה שלום בין מדינות יש להשיג במשא ובמתן ישיר ביניהן, וגם אחרי החתימה הוא חש בצורך להמשיך להידבר במישרין עם סאדאת. לו נערך מחקר מקיף מדוקדק על הולדת השלום, היה נכלל בו פרק נרחב ביותר על מאמצו של בגין לבסס את התהליך על מגע ישיר עם הנשיא המצרי.

מוחמד אנואר אל-סאדאת, שהתמנה לנשיא בהיותו בן 52, נמנה עם מובילי מרד הקצינים החופשיים שהדיחו את המשטר המלוכני במצרים ב-52'. ואכן, בעת הביקור באלכסנדריה, ביולי 79', הובאנו לארמון בשוליה המערביים של העיר, כדי לקרוא את מסמך הוויתור של המלך פארוק על המלוכה. בעוד חבריו למרד לחמו נגד ישראל ב-48' (וענדו את כוכב המלחמה), היה סאדאת כלוא בחשד של מעורבות ברצח מדינאי מצרי, אלא שזוכה מחוסר הוכחות.

ב-70', עם מינויו לנשיא כיורשו של גמאל עבד אל-נאצר, שמת באורח פתאומי, פתח סאדאת במהלכים מדיניים להחזרת חצי האי סיני לשליטה מצרית ולהקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ועזה. כשמהלכיו לא נשאו פרי פתח ביום כיפור 73' (יחד עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד) במלחמה נגד ישראל כדי להניע באמצעותה מהלך מדיני. המלחמה הולידה ב-75', בתיווך אמריקאי, שני הסכמי הפרדה בסיני בין צבאות ישראל ומצרים, שכללו גם החזרת שטחים בסיני. הסכמים אלה, הצהיר סאדאת, היוו את "הצעד הראשון שפתח את תהליך השלום".

במשך השיחות עם סאדאת, אחרי חתימת חוזה השלום, הרשה לעצמו גם שר החוץ הישראלי משה דיין להעלות קטעים נוסטלגיים באוזני סאדאת. כשהתארח בביתו באיסמעיליה סיפר לו דיין, כי כשר ביטחון בממשלתה של גולדה מאיר (70'), הציע להסיג את צה"ל 30 ק"מ מקו תעלת סואץ ולאפשר למצרים להפעיל אותה מחדש לשיט בינלאומי.

"אני יודע, משה, אני יודע", השיב סאדאת לפי הכתוב ברישומי דיין. "זה היה גאוני, באמת גאוני". ואז הוסיף, "אני יודע שהגברת (כך הקפיד לכנות את גולדה) לא רצתה בכך". לא רק היא, הסביר דיין, "לדאבוני גם את מפקדי צבאנו לא הצלחתי לשכנע כי תעלה פתוחה לשיט תהווה קו הגנה טוב יותר מאשר מערכת ביצורים. הבאתי את הצעתי בפני עוזר שר החוץ האמריקאי ג'וזף סיסקו וראש ממשלתנו. סיסקו תמך, אך הממשלה דחתה אותה".

דיין, צריך להזכיר, נענה לבקשת בגין לכהן כשר החוץ שלו בעת שהרכיב את ממשלתו הראשונה אחרי המהפך ב-77', אף שבא מהצד השני של המתרס הפוליטי. הוא היה לאיש סודו המרכזי של בגין בממשלה ויחדיו בישלו את המהלכים המדיניים, בעיקר מול מצרים.

כאשר נעשה ראש ממשלה, פגש בגין, אז בן 66, בנשיא אמריקאי חדש, שנכנס לתפקידו בינואר 77'. ג'ימי קרטר, אז בן 53, הציב לעצמו מטרה: לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא החל בניסיונו להביא לכך, ללא הצלחה, עם קודמו של בגין, יצחק רבין. לבגין היתה בארצות הברית תדמית של מנהיג שמרני רדיקלי, שוחר מלחמות, תדמית שהושחרה עוד יותר על ידי יריביו בישראל. הם לא ידעו כי על סף קום המדינה פירסם, כמפקד אצ"ל, קריאה לערביי ארץ ישראל לעשות שלום, מאחר שהם אינם אויבים. בעת כהונתו כשר בממשלת הליכוד הלאומי נמנה עם מנסחי הצעת הממשלה למצרים ולסוריה שבוע אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, ב-19 ביוני 67', לכרות חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי תוך התחשבות בצורכי הביטחון של ישראל. עם הכרזת ניצחונו בבחירות של 77' קרא בגין למנהיגי מדינות ערב לדבר עמו שלום פנים אל פנים.

פרופ' אריה נאור תיעד והסביר בספרו "בגין בשלטון" את עמדותיו המדיניות של בגין לאורך השנים והשינוי שהתחולל אצלו בהקשרים מדיניים, היסטוריים ופרשנויות משפטיות חדשות לדברים ששלל תמול שלשום. כבקיא בחוק הבינלאומי ידע בגין שממשלה חדשה אינה יכולה להתנער מהתחייבויות קודמותיה במדיניות חוץ. עם השנים חל גם מיתון הדרגתי בפרשנותו של בגין למונח "שלמות המולדת", לאמור: מחויבות אידיאולוגית כן, אך גם הכרה בעובדה שלא כל הרצוי ניתן להשגה, אלא אם כן תזדמן שעת כושר היסטורית. כך נהג בהיותו שר בממשלת הליכוד הלאומי, שהיה בין יוזמי הקמתה.

זמן קצר לאחר כניסתו לתפקידו כבר עיצב בגין מסמך משותף עם דיין בתחום המדיני, ללא ספק גמיש למדי בהשוואה לתדמית הנוקשה שהולבשה עליו, מפתיע מבחינת העמדות שייחסו לו עד אז, כפי שהעיד נאור, שהוזמן על ידי בגין לכהן כמזכיר הממשלה. בגין שיקע עצמו בהררי המסמכים של המגעים המדיניים שקיימו קודמיו, מאיר ורבין, קיבל דיווחים חיים מאירי עיניים מדיין, שכשר הביטחון היה שותף בכיר למגעי מאיר.

עם היבחרו ביקר אצל בגין סנטור אמריקאי חשוב, ריצ'רד סטון, בחברת השגריר האמריקאי סם לואיס. לשאלתם אם הוא מקבל את החלטות האו"ם 242 (67') ו-383 (74') שבעבר התנגד להן, השיב בחיוב. הוא אף הסכים להשתתפות ישראל בוועידת ז'נבה. תשובות ה"הן" שלו התבססו על ההכרה בעובדה שממשלה חדשה אינה יכולה להתעלם מהחלטות קודמתה. בהמשך אף הגיע למסקנה כי בלעדי מסירת סיני למצרים אין שום סיכוי להשיג עמה שלום. לדידו של בגין לא היתה שום עכבה אידיאולוגית במסירת חצי האי סיני, שקדושת ארץ ישראל אינה חלה עליו.

קרטר שאף לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי בוועידת השלום למזרח התיכון בהשתתפות כל המדינות הנצות ובחסותן של ארצות הברית וברית המועצות. ועידה זו, שהתכנסה לראשונה ב-73' בז'נבה, לא כונסה שוב מאז. קרטר כבר היה אחרי שיחות וחילופי מכתבים עם סאדאת. על פי עדותו של וויליאם קוונדט, חבר בכיר במועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית ועד מקרוב למהלכים, הרי בפגישה הראשונה באפריל 77' "סאדאת היה שותף מובהק לקרטר בתחושתו שהשעה היא שעת חירום ויש להגיע לכלל הסכם עוד ב-77'".

מהרגע הראשון שבו החל במהלך המדיני, בפגישתו הראשונה עם קרטר ב-19 ביולי 77', תבע בגין להיוועד במישרין עם סאדאת. זו היתה גם משאלתו של סאדאת בשיחתו עם שר החוץ האמריקאי סיירוס ואנס, ב-4 באוגוסט. ב-26 באוגוסט "גייס" בגין את נשיא רומניה ניקולאי צ'אושסקו לשכנע את סאדאת. ב-16 בספטמבר, לאחר מעורבות מלך מרוקו חסן השני, נועדו בארמונו דיין וסגן ראש ממשלת מצרים לענייני הנשיאות, מוחמד חסן אל תוהאמי, שגרירו של סאדאת למבצעים מיוחדים (שכבר קיים מגעים עם ראש המוסד יצחק חופי, שעשה במרוקו כבביתו). ב-29 באוקטובר נחת סאדאת בבוקרשט, שמע מפי צ'אושסקו את מבוקשו של בגין, ובספרו "סיפור חיי" כתב כי סמך על שיפוטו של נשיא רומניה, שבטח והאמין ברצון השלום של בגין.

בסיכומו של דבר גברה משאלתו של בגין למשא ומתן ישיר על משאלתו של קרטר לכינוס מחודש של ועידת ז'נבה. עם זאת, השאיפה המשותפת לסאדאת ולבגין להגיע להסדר בלי תיווך אמריקאי התגלתה כבלתי אפשרית ומעורבותו של קרטר היתה לצורך עליון.

לעומת קבלת הפנים המפוארת שערכה ירושלים לסאדאת בנובמבר 77', התעלמה מצרים מבגין, בראשית הדרך, כמעט לחלוטין. סאדאת מיאן להזמין את בגין לביקור גומלין בקהיר, גם לא הסכים שינאם בפרלמנט המצרי. הוא הסביר זאת בנימוקי ביטחון והציע להזמין את כל הפרלמנט לאיסמעיליה, שם קיים בגין את ביקורו הראשון במצרים. אבל בגין הפך להיות טרף קל לעיתונים מצריים. הם עלבו בו, הציגוהו כשיילוק, חביבם היהודי של האנטישמים. מאוחר יותר השווהו גם להיטלר, ועל כך התנצל סאדאת. שר החוץ האמריקאי, סיירוס ואנס, דיווח לשר הביטחון עזר ויצמן (שהיה אחראי לפרק הצבאי בחוזה השלום) כי "סאדאת עשה טעות קרדינלית בצורה שחירף וגידף את ראש הממשלה במשך חצי שנה, ואף אמרתי זאת לסאדאת".

בגין בלע את העלבונות. כאשר הגיב עשה זאת בקרב עמיתיו, לא מעבר לכך (פעם, ברגע של רוגזה, העיר: "סאדאת רוצה לעשות שלום עם מדינה לא קיימת"). לעומת זאת, סאדאת לא היה מסוגל לשאת את הדיווחים הנרחבים בתקשורת הישראלית על המשא והמתן. הוא פנה לבגין ואמר, "במצרים יש הרבה עיתונים. העם שלי אוהב לקרוא עיתונים. אבל כשאני לא רוצה שמשהו יתפרסם, אז זה לא מתפרסם". בתגובה הרצה בגין בהרחבה לסאדאת על מבנה הדמוקרטיה הישראלית, ועל הצורך שלו לדווח למוסדותיה - הממשלה, מפלגות הקואליציה, ועדת החוץ והביטחון - והסביר כי אינו יכול לסכור את פיהם של שומעיו גם אם הם מתבקשים לא לגלות את תוכן הדברים.

סאדאת ניסה להסביר את מצבו יוצא הדופן מול ארצות ערב, השוללות את מגעיו עם ישראל, כאשר הדיווחים המפורטים מזינים אותן במלחמתן נגדו. בגין הבין ללבו, אך חזר והסביר כי אינו יכול להפוך את הדמוקרטיה הישראלית על פיה והביע באוזניו את הערכתו לכושר עמידתו מול יריביו הערבים.

סאדאת לא הירפה מהתביעה להקים מדינה פלסטינית, כאשר מנגד הציג בגין את תוכנית האוטונומיה לערביי יש"ע, לתושבים - לא לשטחים. סאדאת הגיש מסמך בן 11 עמודים. לאחר שקרא בו, העיר בגין: "מסמך כה קיצוני לא הוגש קודם". בגין הודיע וחזר והודיע: "לא אתן ידי למסמך שפירושו מדינה פלסטינית".

אכן, אישר סאדאת, "זו מדינה פלסטינית, אבל היא תהיה מפורזת".

בגין: "מדינה ופירוז סותרים זה את זה..."

"אמליץ שהיא תהיה קשורה בירדן", הגיב סאדאת.

בגין: "יש לנו קונסנזוס בפרלמנט נגד הקמת מדינה פלסטינית".

"אני מצטער", השיב סאדאת, "אין אמון. אני חשבתי שלאחר בואי לירושלים, הכל ישתנה, וראשית כל יהיה אמון..."

בגין, מצדו, השקיע מאמצים רבים להסביר מדוע ישראל לא תוכל להתפנות מיהודה ושומרון. "לא רק משום שזו ארץ אבותינו", אמר, אלא גם משיקולי ביטחון. גם כאשר סאדאת הרים את קולו, וגם כאשר השתררו רגעי מבוכה, בגין התרשם כי העדפתו הראשונה של סאדאת היא החזרת סיני.

בסך הכל קיימו המנהיגים כ-20 פגישות בארבע עיניים. אחרי חתימת הסכם השלום ירדה כמובן תכיפות השיחות אבל הקשר האישי בין סאדאת לבין בגין נמשך. בגין ביקר במצרים, סאדאת בישראל. ארבעה ימים לפני הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ביוני 81' נועדו השניים בשארם א-שייח', מבלי שבגין יכניס את סאדאת בסוד המבצע הצפוי. אחרי ההפצצה הגיבה מצרים בחריפות רבה, ובגין שיגר אל סאדאת איגרת אישית על מניעי המבצע. "אללה יסלח לך, יא מנחם", אמר הנשיא בערבית לשגריר משה ששון, שמסר לו את האיגרת, אבל גם הוסיף: "כפי שאמרתי למנחם בעבר, איש לא יוכל לזעזע את תהליך השלום".

מעבר לשיחותיהם ניהלו בגין וסאדאת חליפת מכתבים כרסתנית, שתוכנה היה כמובן מתון יותר מחילופי הדברים בעל פה. במכתב מ-15 באוגוסט 80' העיר סאדאת (על מכתב קודם): "סיפורם של בני ישראל החל בארץ מצרים. גלוי וברור כי רצון האל הוא כי סיפור זה ימצא את השלמתו גם כן במצרים".

השיב בגין ב-18 באוגוסט: "ההיסטוריה של עם ישראל לא החלה במצרים. היא החלה בארץ שממנה אני כותב לך תשובה זו. באותם ימי קדם, הארץ נקראה כנען... וכך מתועד הסיפור בספר הספרים שהנו ההשראה למונותיאיזם..." - כאן הביא בגין ציטוט מלא מהמקרא כיצד הגיע עם ישראל למצרים.

סאדאת הבין כי התנצחויות לא יצמיחו תועלת למטרה המיוחלת, וב-27 באוגוסט שלח אגרת פיוס לבגין. "לא היתה זו כוונתי לפתוח בחילופי דברים רטוריים או פולמוסיים שלא ישרתו מטרה מועילה כלשהי. אני דווקא הונעתי אך ורק על ידי רצוני העז לחקור כל דרך אפשרית כדי לבדוק אם קיים בסיס משותף לחידוש שיחות האוטונומיה. לאחר שהרחקנו לכת כפי שהרחקנו בחילופי המכתבים וההשקפות הנוכחיים, חושבני שאין זה נחוץ, אף לא מועיל, להמשיך בוויכוח על עמדה זו או אחרת... אני גם מאמין כי זהו הכרח היסטורי שבמוקדם או במאוחר נגיע להסכם על כל הנושאים שטרם נפתרו".

למעשה, אחרי חתימת חוזה השלום עברה מערכת היחסים בין בגין לבין סאדאת למישור יותר אישי וידידותי. בפגישה באלכסנדריה ביולי 79', הציע סאדאת לבגין לפנות אליו בשמו הפרטי אנואר. בגין הגיב: "אני אקרא לך כמו עד היום 'אדוני הנשיא', אבל אתה בהחלט יכול לפנות אלי בשמי הפרטי". וכשפנה אליו בגין בתוארו הגיב סאדאת "לא, לא, לא", ואז, בראשונה, פנה אליו בגין בשמו הפרטי.

בגין אהב להחדיר לבני שיחו תודעה היסטורית הקשורה בעם היהודי. במטוס, בדרך חזרה מאיסמעיליה (26.12.77) סיפר לי ראש הממשלה את סיפור המעשה הבא: במשך השיחות אמר סאדאת כי אחת הסיבות שהניעוהו לבוא לירושלים היתה החלטתו לשבור את התסביך של דוד בן גוריון לכפות בכוח על הערבים לעשות שלום עם ישראל. בתגובה התייצב בגין להגנתו של בן גוריון, בעבר יריבו המושבע, וגולל את נסיבות היווצרותה של מלחמת העצמאות ב-48'. "סיפרתי בהרחבה על פלישת צבאות ערב, בכללם מצרים בפיקודו של המלך פארוק, וכל מה שבא אחרי המלחמה, שעל אף הסכמי הפסקת האש המשיכו לפגוע בישראל. הזכרתי לנשיא את הסיסמאות שרווחו במצרים ערב מלחמת ששת הימים להשליך את ישראל לים. סאדאת אישר כי סיסמאות אלה זכורות לו היטב".
בגין פרש בהרחבה את תולדות העם היהודי, סיפר למארחו על שני בתי המקדש בירושלים והפנה אותו לספריו של יוסף בן מתתיהו כדי לקרוא את תיאוריהם. באחת הפגישות, כאשר הרימו כוס של ברכה ליום הולדתו ה-59 של סאדאת, אמר בגין באיחוליו: "אנו יודעים שנולדת בכפר קטן ועלית במעלה המדרגות למעמד לאומי ובינלאומי תוך מאבק רצוף. יש לנו הערכה עמוקה כלפיך כאיש וכמנהיג. אני מאחל לך עד מאה-ועשרים כמסורת הברכות מימי משה רבנו. הוא עזב את ארצך עם עמנו והלך 40 שנה במדבר בדרכו לארץ המובטחת. והיום, כשבאנו לארצך בכיוון הפוך, זה נמשך (במטוס), ראה זה פלא, רק 40 דקות".
סאדאת מצדו אהב לספר, ובהתרגשות, על קבלת הפנים שלה זכה בישראל. "יזמתי את נסיעתי לירושלים כי רציתי להסיר מחיצות של חוסר אמון. רציתי שתשרור רוח חדשה באזור. כשחזרתי אמרתי לחברי: קרה פה משהו לא רגיל, שכמותו לא היה אפילו בימי הזוהר הגדולים כאשר קודמי נאצר הלאים את תעלת סואץ".
באחד המכשולים שבדרך אמר סאדאת לבגין, "דבר איתי בגילוי לב, שהרי אין לנו ברירה: אנחנו מוכרחים להמשיך בדרך שהתחלנו בה ואין ממנה נסיגה".
"אכן", השיב בגין, "זה בדיוק מה שאני כל הזמן מבקש ממך, שהרי החלטנו בינינו 'לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים'".
ברגע של גילוי לב סיפר סאדאת לבגין ולעמיתיו כיצד בחר בחוסני מובארק, מפקדו המהולל של חיל האוויר, לכהן כסגנו. מובארק היה מעורב במהלכים שקדמו לחתימת חוזה השלום. אחרי החתימה זימן אליו סאדאת את מובארק: "אמרתי לחוסני שכאשר יחליף אותי על כס הנשיאות יהיה עליו לשמור על חוזה השלום כעל בבת עינו. חוסני התחייב". ואכן, עד ליומו האחרון על כס הנשיא מילא מובארק את ההתחייבות בנאמנות.

בגין זכה להרבה מחמאות במחקרים למיניהם, ראש וראשונה בספרו של וויליאם קוואנדט ("קמפ דיוויד - השלום והמשחק הפוליטי"), על הדרך שבה ניהל את המשא והמתן עם סאדאת. בגין עצמו החמיא לסאדאת. "מן הרגע הראשון הוא מצא חן בעיני", הקפיד לומר, "היה בעל חזון".

לשר החוץ דיין הפריעו היחסים האינטימיים שנוצרו בין סאדאת לבין שר הביטחון עזר ויצמן (שאותו כינה עזרא). בספרו "הלנצח תאכל חרב" ציין דיין כי גם בין סאדאת לבגין נוצרו יחסים לבביים ובהיפגשם היו מתחבקים. "יחסו אלי היה קורקטי אולם לא מעבר לזאת... את יחסי הקרבה שנוצרו בין סאדאת לבין עזר ובגין ראיתי בחיוב, אף שלא הייתי תמיד בטוח כי ישראל יוצאת נשכרת מאינטימיות זאת".

Friday, March 11, 2011

נוסח רשמי של דברי ראש הממשלה לכבוד זכרו של מנחם בגין בכנסת



09/03/2011 - יום רביעי ג' אדר ב תשע"א

-הטקסט עבר התאמת עריכה-

ידידי ורעי יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית בייניש ושופטי בית המשפט העליון עדנה ארבל, מרים נאור וחנן מלצר, בני משפחת בגין, חסיה, לאה, רותי ובני.

וידוי אישי. אני הכרתי את בני לאורך השנים, אבל לא באמת הכרתי אותו. ואחת הזכויות שנפלו בחלקי כראש ממשלה היא להכיר את בני, באמת להכיר אותו, וללמוד להעריך אותו, ואני מקווה שלא אגרום לך להסמיק, ללמוד לאהוב אותו אחרי זה כפי שאתם אוהבים אותו.

והרבה פעמים כשאני שומע את בני אני שומע את אביו, לא בחיקוי אלא מתוך מעיינות אמת שנובעים ופורצים על פני השטח, לפעמים בשנינות, לפעמים בלהט, לפעמים בקור רוח בניתוח אנליטי, אבל תמיד בעקרוניות צרופה ובאמת ובכנות. ואני חושב שזו תרומה ייחודית לחיים הציבוריים שלנו. ואני רוצה להביע בזה גם את הערכתי למשפחת בגין הרחבה שכוללת פה גם רבים מידידיו שסייעו בידו, יחיאל, שרים שמכהנים היום כמו דן מרידור, ושרים שכיהנו בעבר כמו יורם מרידור, אני רואה כאן גם את אמנון רובינשטיין, וחברי כנסת בעבר ובהווה, ואתכם כל מוקירי זכרו ומכבדי מורשתו של אחד המנהיגים הגדולים שקמו לעם ישראל בעת החדשה.

תזדקק אדוני היושב ראש להרבה סמינרים כדי למצות את משמעות מנהיגותו ואת תרומתו למדינתנו ולעמנו, אבל בחרת היום לדון על מנחם בגין והפרלמנטריזם הישראלי. היום אנחנו מדברים הרבה על צירוף המילים: מדינה יהודית ודמוקרטית. ובכן מנחם בגין היה יהודי בכל מאודו, והוא היה דמוקרט בכל הווייתו. יהודי זה מובן מאליו, הוא היה ספוג במורשת ישראל, בתולדות עמנו, בצו ההיסטוריה שהועידה לו תפקיד מרכזי בשיקום ריבונותנו במולדתנו.

גם כשהיה ראש ממשלה הכנסת הייתה המקום החשוב ביותר בעיניו, ואני מוכרח להגיד גם החביב ביותר בעיניו. הוא אהב את ההתנצחויות, הוא אהב את המליאה, הוא אהב את מלאכת הנאום שהוא היה גדול בה. הוא אהב להקשיב ולהשיב למבקריו, זה אגב לפני דיוני ארבעים חתימות שהנהגנו פה כל עשרים ואחד יום. מנחם בגין לא ראה שום סתירה בין לאומיות יהודית ודמוקרטיה. להיפך, הוא ראה בהם כלים שלובים שמזינים זה את זה, ניזונים זה מזה. והוא ראה בדמוקרטיה שני דברים יסודיים. קודם כל, שני עקרונות שכדאי לשים לב להם היום משום שהנושא הזה עומד על סדר היום העולמי ביתר שאת. הדבר הראשון הוא שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ועל כן חילופי השלטון נעשים על ידי החלטת הרוב. נו, זה לכאורה דבר ברור אבל הוא איננו מובן מאליו.

קודם כל משום שרוב העולם, רוב האנושות איננה חיה תחת שלטון דמוקרטי גם היום, והדמוקרטיה התפתחה לאט מאד. היא התפתחה על אי מסוים, שבו טבחו בני אותו האי זה בזה במשך מאות שנים והגיעו למסקנה שצריך לסייג את שפיכות הדמים הזאת באיזון של כוחות, תחילה של אצילים מול המלך ואחר כך מול שכבות אחרות בעם. ואחר כך עשו לזה קודיפיקציה, התחילו לארגן את זה בעקרונות ונכנסו לזה פילוסופים ייעודיים, ואחר כך יישמו את הפילוסופיה הזאת בפרקטיקה נוספת, ונוצר משטר פרלמנטארי שנדד מזרחה לצרפת מאנגליה, מערבה לארצות הברית, אבל עדיין לא כבש את כל העולם. ולכן לא היה מובן מאליו שהעם היהודי שלא חווה חיים ריבוניים במשך אלפי שנים יכונן מחדש את ריבונותו במשטר פרלמנטארי דמוקרטי, זה בכלל לא מובן מאליו. לנו זה נראה מובן מאליו, אבל כשאנחנו רואים עמים אחרים שנדרשים לכונן שיטת ממשל אנחנו מבינים עד כמה העיקרון הפשוט הזה שהשלטון מוכתב על ידי רצון העם ומוחלף על ידי רצון העם, לא בהפגנות בכיכרות, אלא בתהליך סדור ומתוקן, עד כמה הדבר הזה הוא קשה.

ואני חושב שהוא הוטמע בעמנו במורשות שונות אבל הוא בוצע הלכה למעשה על ידי האבות המייסדים של מדינת ישראל, ואחד מהם הוא ללא ספק מנחם בגין. העובדה שהוא קיבל ללא עוררין, אף פעם, ללא מילה, ללא הברה של עוררין את החלטת הבוחר במשך שנים רבות להערכתי סייעה וחיזקה את ההבנה שחילופי השלטון כשהתבצעו סוף סוף גם הם התקבלו ללא עוררין. ואחר כך זה מתחלף שוב, ושוב ושוב. אבל זו ההבחנה היסודית ביותר, זה הדבר הראשון שהוא נראה מובן מאליו, הוא איננו מובן מאליו. ולמנחם בגין יש כאן תרומה חשובה מאד בהפיכתו למובן מאליו. הדבר השני, ואנחנו כמובן מבינים את זה כדמוקרטים, כל אחד מכם מבין את זה, זה שכשאתה נמצא בשלטון כוחך מוגבל. גם זה רעיון לא פשוט. הוא מוגבל על ידי זכויות מוקנות, זכויות מיעוט וזכויות הפרט, ועל ידי איזון, אדוני היושב ראש, איזון בין שלוש רשויות. והאיזון הזה הוא ששומר על הדמוקרטיה.

שמירה על הזכויות זה מה ששומר על הדמוקרטיה, גם מנחם בגין הבין את זה, הוא הבין שאין אדם אחד שמורם מעל החוק, אין דבר כזה. החוק לא פוסח על אף אחד ואיש אינו פטור מעולו. הוא אמר: יהיו נושאי המשרה משרתי החברה ולא רודים בה. המשפט הזה היה נר לרגליו, הוא חי אותו, אבל אני רוצה להגיד לכם, זה רעיון מאד יהודי. זה רעיון שהיהודים הביאו לעולם, שיש חוק מעל כל אדם גם אם יהיה מלך. לא מאד מהפכני, רק שלפני שלושת אלפים שנה אם הייתם אומרים דבר כזה, לחמורבי או למי שזה לא יהיה אחר, זה לא באמת תפס. אבל נתן הנביא מוקיע את דוד המלך ואומר אתה האיש, ולא רק שהוא חי אחר כך, גם כתבו את זה בספר הספרים: איש אינו מעל החוק, לא המלך ולא האזרח. וכן, יש שופטים בירושלים.

מנחם בגין כיבד את מערכת המשפט ושמר עליה משום שהמשולש לא נשמר אם אחד מקודקודיו נשבר. אבל החוק חל על כולם, הוא נקבע ונאכף ומבוצע במשולש הזה בין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת והרשות השופטת, והוא חל על כולם. אני אומר את זה דווקא היום, ודווקא כשאנחנו מדברים על אדם שאהב את ארץ ישראל, בנה בארץ ישראל, בנה את ארץ ישראל, דיבר על הרבה אלוני מורה. הוא אהב את המתיישבים כמו אב, אבל הוא לא היה עושה הנחות. ואני משוכנע שאילו היה נמצא כאן בינינו היום, הוא לא היה מתאפק מלהביע תרעומת וגם זעזוע אל מול אותו מיעוט קטן ושולי, קטנטן וקיצוני מקרב אחינו המתיישבים שפוגע היום גם בשליחי החוק והמשפט וגם באנשים חפים מכל פשע רק משום שהם ערבים. מדינת ישראל לא תסבול ולא תשלים עם התנכלות לתושבים ערבים כשיטת מחאה נגד הממשלה.

זה עיוות מוחלט, מוחלט של מושג המחאה האזרחית, של תפיסת המוסר האנושי, ושל רוח הצדק היהודי. הדמוקרטיה של מנחם בגין לא הייתה רק שיטת הכרעה טכנית אלא השקפת עולם ועיקרון חיים. היא הייתה אחד מארבעה עמודי התווך שמרכיבים את היסודות עליהם עומדת מדינת ישראל. השלושה האחרים, וקצרה היריעה מלהרחיב בהם כאן, הם המחויבות המוחלטת לעם היהודי, להיסטוריה שלו ולעתידו, החתירה לשלום, והשמירה על הביטחון. אני חייב להגיד שבמשך התקופה, הלא ארוכה אבל המכרעת, של עמידתו של מנחם בגין ליד הגה המדינה הוא הביא לידי ביטוי נחוש ואמיץ גם את החתירה הבלתי נלאית לשלום, גם את השאיפה העקשנית לצדק ולשוויון, וגם את השמירה הבלתי מתפשרת על ביטחון המדינה, על שלום הגליל ועל שמיים נקיים מאיום גרעיני.

למרות כל השינויים, והם כבירים, שחלו בישראל ובעולם בשנים האחרונות, בשנים שחלפו מאז הליכתו של מנחם בגין זכרונו לברכה, אני עדיין רואה בעקרונות היסוד הללו של מנחם בגין כתמרורים ומורי דרך רלוונטיים להמשך דרכנו, ובדרכו נוסיף ללכת.

תודה רבה.

^

Thursday, March 10, 2011

הכנסת מכבדת זכרו של מנחם בגין

הודעות דובר הכנסת

19
 שנים לפטירתו של מנחם בגין


ריבלין: בגין מעולם לא חשש לעמוד מול הכנסת, גם כשהייתה תוקפנית, פופוליסטית וסוערתנתניהו: גם בגין היה מביע תרעומת על מיעוט קיצוני שפוגע בערבים ובשליחי החוק; לא נשלים עם התופעה

”מנחם בגין ראה בדמוקרטיה הפרלמנטרית את שיטת המשטר ההולמת ביותר עבור הישראלים, כדי להבטיח ייצוג מיטבי עבור העם בישראל, על השונוּת ועל הפערים שבו. לדידו, ”יש שופטים בירושלים”, אבל יש גם כנסת בירושלים. הוא הכיר במקומה המכונן של הכנסת כשיקוף העמוק ביותר של קשת הדעות. לאורך כל חייו הפוליטיים ראה בכנסת את הזירה המרכזית של הויכוח.הוא שייסד את הנורמה להבאת הסכמים מדיניים לאישור הכנסת, על אף שהדבר איננו מחויב על פי חוק, וכך עשו כל ראשי הממשלה אחריו. הוא עשה זאת, משום שלא חשש לעמוד מול הכנסת, סוערת ולעומתית ככל שתהיה, ואפילו תוקפנית ופופוליסטית ככל שתהיה; אדרבה, הוא ראה בכך ביטוי לעוצמה של הדמוקרטיה הישראלית, לחיוניות ולחוסן שלה, כלפי בית וכלפי חוץ.”כך אומר היום (ד`) יושב ראש הכנסת, ראובן (רובי) ריבלין, בכנס מיוחד על ”בגין והפרלמנטריזם”, שנערך בכנסת לזכרו של מנחם בגין - ראש הממשלה, יו”ר הליכוד ומנהיג האצ”ל המנוח, שהלך לעולמו לפני 19 שנים. בכנס השתתפו גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, שופטים, שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר ובני משפחת בגין.

לדבריו, ”בגין הטביע חותם עמוק בפרלמנטריזם הישראלי. אני מאמין, שגם היום, כאשר יש המפקפקים בשיטה שלנו, היה בגין דבק בדמוקרטיה הפרלמנטארית. ייתכן שהיה מחפש דרכים לשכללה אך בשום אופן לא להחליפה. אנו מצויים בעידן שבו מותקפת התרבות הפרלמנטארית שלנו, מבית ומחוץ. ניכר היטב שישנם סדקים וזעזועים בשיח הפרלמנטארי המסורתי שהתקיים בבית הזה במשך שנים, ואף ישנם כאלו שסבורים שהשיטה הפרלמנטארית מיצתה את עצמה, ומחפשים לה תחליפים זולים. בימים אלו, גוברים הגעגועים לבגין הפרלמנטר, שבהתנהלותו ובאישיותו, היה מאלו שהניחו את אבני היסוד של הפרלמנטריזם הישראלי”.יו”ר הכנסת ציין עוד, כי ”המהפך החברתי שחולל בגין היה שיאו של תהליך שנבט בו גם כפרלמנטר. הוא זה אשר פתח לרווחה, לראשונה, את דלתות הישראליות בפני רבבות ישראלים שעד 1977 חשו כי הישראליות הנכספת הזו, ודמות ”הישראלי החדש” שניסתה לעצב, מתנכרת להם, למורשתם, למסורתם, ולתרבותם.”ראש הממשלה, נתניהו, אמר בנאומו: ”בגין היה יהודי בכל מאודו ודמוקרט בכל הווייתו. הוא שמר על מקומן של שלש הרשויות. אני משוכנע, שאילו היה איתנו הים הוא היה מביע תרעומת על אותו מיעוט קטן, קיצוני ושולי מקרב אחינו המתיישבים, שפוגע הן בשליחי החוק והן באזרחים ערבים. ישראל לא תסבול ולא תשלים עם התנכלות לערבים כשיטת מחאה נגד הממשלה. זה עיוות מוחלט של תפיסת המוסר ושל רוח הצדק היהודית. הדמוקרטיה הייתה עקרון חיים ותפיסת עולם אצל בגין, מעמודי התווך של קיום מדינת ישראל. אני רואה בעקרונותיו רלוונטיים, ובדרכו נוסיף ללכת”, סיכם רה”מ.

בכנס בכנסת נכחו בני משפחתו של מנחם בגין, חברי כנסת בעבר ובהווה ואישים נכבדים רבים. עוד נאמו בכנס השר לשעבר יורם ארידור, השר לשעבר פרופ` אמנון רובינשטיין והפרופ` מרדכי קרמניצר. הנחה את האירוע העיתונאי שלום קיטל.


מדברי ראש הממשלה בכנס