Thursday, June 15, 2017

כבר ב- 1956 בגין מודיע שסיני לא חלק מארץ-ישראל

רבים עדיין תוהים איך יכול היה מנחם בגין לוותר בקלות על חצי-האי סיני והתשובה היא שהוא מעולם לא ראה באזור כחלק  של ארץ ישראל שזכות הקביעה שלעם היהודי מולדת היסטורית ובה בלבד היא תכונן מחדש הבית היהודי הלאומי חלה עליו
והוכחה לכך היא בנאומו מה- 18 בנובמבר 1956 להלן בעיתון חרות


^

Sunday, April 2, 2017

מנחם בגין מול שלטון דוד בן-גוריון 1960

כתבה חדשה של עפר אדרת


פרוטוקול מ-1960, שנחשף בידי ארכיון הכנסת, מתעד את הישיבה היחידה בתולדות המליאה שנערכה בדלתיים סגורות וסווגה כסודית ביותר. על הפרק: ביקורת האופוזיציה על שלטון היחיד של בן גוריון, זלזולו בכנסת ופגיעתו בדמוקרטיה

31.03.2017 
עופר אדרת 

פרוטוקול הדיון שהתקיים במליאת הכנסת ב–26 בדצמבר 1960 נראה במבט ראשון כמסמך רגיל, שמתעד עוד ישיבה שגרתית שנערכה בבית הנבחרים. מבט נוסף בו מגלה כי מדובר במסמך יוצא דופן. הכיתוב "סודי ביותר", שמתנוסס בראשו, הוא העדות לכך.

"הדיון המדובר היה הראשון והיחיד אי פעם שבו נערכה ישיבת מליאת הכנסת בדלתיים סגורות והפרוטוקול שלה סווג כסודי ביותר", אומר ההיסטוריון ליאור בריכטה מאוניברסיטת חיפה. לפני כמה חודשים הוא פנה לארכיון הכנסת, וביקש לקבל לידיו את פרוטוקול הדיון החסוי. בכנסת פנו לארכיון המדינה וקיבלו אור ירוק לכך. "אלמלא פנייה זו, הפרוטוקול היה נותר חתום בארכיון הכנסת", אמרה ל"הארץ" מנהלת ארכיון הכנסת, אינדה נובומינסקי.


עיון במסמך, ממרחק של כמעט 60 שנה, מגלה כי לא היתה כל סיבה להסתרתו מהציבור, והוא מעורר את השאלה כמה מסמכים מסווגים נוספים מוסתרים ללא צורך. "ממה נפשך? כלומר, על מה הרעש? למה כונסה ישיבת מליאת הכנסת בחשאיות מוחלטת של 120 ח"כים?", תוהה ההיסטוריון ד"ר ניר מן, יועץ היסטורי למוזיאון הכנסת, שמוקם בימים אלה.

פרטים חדשים על פרשיות ביטחוניות או מדיניות עלומות אמנם לא ניתן למצוא בפרוטוקול הזה, אך בין שורותיו מסתתר עניין אחר, אקטואלי מאוד גם בימינו: טענות קשות שהפנתה האופוזיציה — שהיתה אז בצד הימני של המפה — נגד התנהלות הממשלה בראשות דוד בן גוריון, אותה כינתה "מרות יחיד". "האופוזיציה חשה בזלזול המופגן של בן גוריון כלפיה", אומר מן. אותו זלזול בא לידי ביטוי ב"התעלמות הבוטה של בן גוריון", כדבריו, אשר "שיקפה התייחסות מבטלת".

מדוע התקיים הדיון בדלתיים סגורות ותחת סיווג "סודי ביותר"? הסיבות לכך טכניות בעיקרן. מנחם בגין, ראש תנועת החרות, אשר לימים התמזגה בליכוד, חש שאינו מקבל תשובות מספקות לשאלותיו בענייני ביטחון, אותן הפנה לוועדת החוץ והביטחון. בניסיון לעקוף את הוועדה הוא ניסה לעשות תרגיל פרלמנטרי, ולהעביר את הדיון אל מליאת הכנסת. על הרקע הזה כונסה "ישיבה בדלתיים סגורות, על מנת להחליט אם לקיים את הדיון בדלתיים סגורות", כפי שנכתב בפרוטוקול הישיבה.

הניסיון הזה נכשל לבסוף, אך חשיבותו בעצם קיומו, משום שהוא סיפק לאופוזיציה הזדמנות להביך את הקואליציה. "לעשות שריר ולתת פייט", מול הרשות המבצעת, כדברי מן, כדי להבהיר כי אינה שבעת רצון מהתנהלותו הכוחנית של בן גוריון.

את הביקורת הקשה כלפי בן גוריון ביטא עמיתו של בגין, ח"כ אריה בן־אליעזר, ממייסדי ומראשי תנועת החרות. "מרותו של אדם יחיד על מוסדות השלטון במדינה, על מערך הביטחון והצבא, גם אם היחיד אזרח הנהו, אינה מרות אזרחית. מרות יחיד היא", אמר בפתח דבריו בדיון.

בהמשך פירט כי לפי החוק, כמקובל במשטר דמוקרטי, הממשלה צריכה לשאת באחריות לפעולותיה בפני הכנסת, ולמסור לה דין וחשבון. אלא שבן גוריון, לדבריו, מצפצף על החוק הזה. "לעתים אין הממשלה מוסרת כלל דין וחשבון על פעולותיה, ולעתים מוסרת היא דין וחשבון שאינו תואם את האמת, מנוגד לעובדות", אמר.

"מרות היחיד בשלטון המדינה היא אבסולוטית ומביאה להתכחשות לחוק, לפגיעה בכנסת ולירידת מעמדה של הממשלה", הוסיף. "הכנסת איננה יכולה, איננה רשאית, לוותר על זכותה הראשונית לקבל דין וחשבון על פעולות הממשלה, כפי שמצווה החוק... חובת הממשלה לדווח לכנסת על פעולותיה. תפקידה של הכנסת לפקח על פעולות הממשלה. זו רוח הדמוקרטיה, אין אחרת".

על הפרק, באותם ימים, עמדו כמה פרשיות ביטחוניות שהאופוזיציה ביקשה לקבל עליהן דין וחשבון מהממשלה, ללא הצלחה. בראשן פרשת לבון ("עסק הביש"), "פרשה נפתלת ועתירת תסבוכות, שטלטלה את המערכת הפוליטית, וסימנה את תהליך ירידת בן גוריון מהמפה הציבורית", כדברי מן. יום לפני ישיבת המליאה המסווגת החליטה הממשלה לזכות את פנחס לבון, שר הביטחון לשעבר, מהאשמות שנתן את ההוראה לעסק הביש ב–1954 — פעולת הטרור שביצעה ישראל במצרים בהסוואה.

פרשה אחרת על סדר היום אז היתה ההתפטרות של הרמטכ"ל חיים לסקוב. גם עסקאות נשק בין ישראל לגרמניה הטרידו את מנוחתה של האופוזיציה.

בהתייחסו להתנהלות הממשלה, המסתירה מידע מהכנסת, אמר בן־אליעזר: "שיטה זו מטעה את חברי הכנסת הנדרשים להביע את דעתם בהצבעה על נושאים ידועים. שיטה זו הנה הגורם הראשי המכין את הרקע, הנושא עמו חיידקים המולידים פרשיות כפרשת לבון".

בן גוריון לא התרגש מהביקורת. כשעלה לדוכן הנואמים, אמר: "חבר הכנסת בן־אליעזר צריך פעם להבין, שאין הוא הכנסת ואין הוא ועדת החוץ והביטחון, אלא רק אחד החברים. יכולים לקבל דעתו או לא לקבל דעתו, והוא לא יבוא לספר מעשיות".

בן גוריון אמר כי אם ההחלטות שקיבלו הממשלה והכנסת בנושאים השונים, "אינן נעימות לאדונים — זה עסקם". עוד הוסיף: "לא על כל הדברים, לא על כל הפרטים ולא על כל מעשי יומיום מוסרת הממשלה דו"ח לכנסת. יכולה הכנסת לתבוע מכל שר שימסור לה דו"ח על כל מה שהיא רוצה".

לבסוף אף שיגר עקיצה אל עבר בגין: "אדון בגין יודע סודות על ויכוחים שהיו בין סגן שר הביטחון או לא סגן שר הביטחון... אינני יודע מניין יש לו ידיעות אלו — משירות מ.ב?" (ראשי התיבות של מנחם בגין, פרפזה על ש.ב, השב"כ, ע"א).

לאחר עיון בפרוטוקול קובע ד"ר מן, כי על אף ההפסד הנקודתי לאופוזיציה — אשר לא הצליחה לקיים את הדיון המבוקש במליאה — היא נחלה ניצחון בכך שאחרי אותו דיון "לא בן גוריון ואף לא אחר הרהיב עוז לפקפק בכבודה של ועדת החוץ והביטחון ובמעמדן של ועדות הכנסת", כדבריו. "אירוע מיותם זה נותר באלמוניותו לכאורה, אולם חרף בדידותו המזהרת הוא הטביע חותם כתמרור דמוקרטי מובהק בתולדות כנסת ישראל".

עמיתתו, הדסה גרינברג־יעקב, מנהלת פרויקט ההקמה של מוזיאון הכנסת, מוסיפה כי הפרוטוקול הגנוז הזה יהיה חלק מאוסף המוזיאון שיקום בבניין הכנסת הישנה — בית פרומין בירושלים — ויציג את תולדות הכנסת בעשורים הראשונים

^לקום המדינה, כולל דילמות שחלקן רלוונטיות גם היום.

מי צווח?

וכך כתב יצחק לאור

 הראשון שעמד על צווחנותו של בגין היה ז'בוטינסקי. בוועידת בית"ר בפולין ב-1937, כאשר בגין קרא תיגר על המנהיג, אמר ז'בוטינסקי בתורו: "אנו סובלים שריקות מכונה, עגלה וכולי, והדבר מובן. ואולם, אין לסבול את חריקת הדלת, כי אין בה כל תועלת, אין בה צורך. גם הנאום, גם מחיאות הכפיים הם חריקת דלת שאין בה טעם ותועלת. אין בבית"ר מקום לפטפוט כזה... הדברים שנשמעו מפי האדון בגין הם חריקה כזאת וצריך לדכא באכזריות כל מיני חריקות כאלו"

יפה עשה לאור

פתאום ז'בוטינסקי, בדרך כלל ה"פשיסט", הופך להיות המתורבת כדי לנגח את בגין

אז בגין לא צווח. אם היה מישהו שקצת הרים קול זה היה ישראל שייב (אלדד) באותו כינוס שאגב, נערך בשנת 1938

ולבסוף, ז'בוטינסקי הצביע בעד השינוי

אין אור ללאור שצווח בכתיבה

^

Saturday, February 18, 2017

בעקבות ציטטה של בגין בידי ח"כ עודה

בדיון בכנסת ביום 22 בפברואר 2016 , ח"כ איימן עודה ציטט מפי דיון קודם בכנסת ב-21 במאי 1951 וניסה להקיש מהמציאות דאז והמקרה של "מחתרת ברית הקנאים"


אדוני השר, דיברת על המערך. אני רוצה לדבר אתך על מנחם בגין, ראש הממשלה המיתולוגי של הליכוד, שאהוב על כל כך הרבה אנשים בבית הזה. הוא התנגד נחרצות לשימוש במעצרים מינהליים. ב-21 במאי 1951 הוא הגיב בנאום מעל במה זו על הודעתו של השר שרת על הפעלת חוקי חירום ומעצר מינהלי כלפי חברי מחתרת "ברית הקנאים". כך אמר בגין – הוא אמר: לא נכון. יש חוקים רודניים. יש חוקים בלתי מוסריים. יש חוקים נאציים, כך הוא אמר – יש חוקים נאציים. אל תשאלו אותי מי קובע איזה חוק הוא נאצי ואיזה חוק הוא בלתי מוסרי. החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי. וחוק בלתי מוסרי הוא גם בלתי חוקי.

בדקתי והנה הקטע שמתייחס לפרשת מעצרם של חברי ברית הקנאים.  אבל שימו לב, בגין בעצם מצטט מדברי הסניגוריה של אנשי מפא"י על חברי ה"הגנה" וה"פלמ"ח" אשר הועמדו לדין כדי להצדיק המונח "נאצי".

הנה:

מנחם בגין (תנועת החרות):
... הרי פעולתכם איננה באה להבטיח את שלום הציבור. המעשה שעשיתם הוא מעשה טרור מחפיר, זדוני, המבזה את המדינה הזאת יותר מכל הפשעים שאותו ארגון שאתה קורא לו "ברית קנאים" ביצע או עומד לבצע, כי במדינת ישראל, כיום הזה, קיים מחנה ריכוז.
מ"מ ראש­ הממשלה מ. שרת: להגנת המדינה.
לא! לא להגנת המדינה - ולערעורו של בטחון המ­דינה ולבזיון שמה. אין מחנות ריכוז המבטיחים את הגנת המדינה­ מחנה ריכוז מערער בטחונה של כל מדינה. מעשי ­טרור של ממשלה גוררים מעשי טרור. הנסיון צריך ללמדכם. אנחנו האנשים שנלחמנו בשלטון והסרנו את חוקיו, קראנו לנוער העברי להפר גם את הצווים והפקודות שלבם, משום שהיה בהם שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי. אנחנו קוראים לנוער העברי לכבד את חוקי ישראל, לשמור את צווי הכנסת ואת החלטות הממשלה, המתקבלות על יסוד חוקי הכנסת. אנחנו מזהירים אתכם מפני הדרך הנלוזה הזאת. עשיתם דבר חמור ביותר: פתחתם מחנה ריכוז בישראל!
מ"מ ראש ­הממשלה מ. שרת:
לא תבחר בין חוק לחוק: כל חוק הוא חוק.
מנחם בגין (תנועת החרות):
לא נכון! ישנם חוקים רודניים, ישנם חוקים בלתי­ מוסריים, ישנם חוקים נאציים (קריאה מספסלי מפא"י: אתה קובע זאת?)
אני קובע שהיועץ המשפטי שלך אמר בפני בית דין בריטי כי חוקי החירום שבהם השתמשת לא נחקקו כמותם אפילו בגרמניה הנאצית. אל תשאל אותי מי קובע איזה חוק הוא נאצי ואיזה חוק הוא בלתי­ מוסרי, החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי; וחוק בלתי­ מוסרי הוא גם בלתי­ חוקי. על כן המעצר הוא בלתי חוקי והצוו שלכם הוא שרירותי. לא היתה לכם כל זכות לעשות זאת, כאשר קיימת כנסת, כאשר קיים בית­ דין, כאשר יש בידכם כל מערכת חקירה. למר, פתחתם מחנה ריכוז ? אתה, מר שרת, בא לחפות על כשלונותיך כשר­ החוץ על ­ידי ז'סטות של יד חזקה כממלא­ מקום שר­ הבטחון.

^

ספר חדש על בגין: "הצודקים והנרדפים"

על ספר חדש על מנחם בגין 


ספרים עיון

בספר זה מתואר כיצד מנחם בגין ושותפיו להנהגת חרות לשו את דמותו של האב המייסד של התנועה הרוויזיוניסטית בדרכם משולי הפוליטיקה אל השלטון

רפי מן, 17.02.2017   

בנובמבר 1960 נפתחה במכון ז'בוטינסקי תערוכה לציון 80 שנה להולדת מייסדה ומנהיגה של התנועה הרוויזיוניסטית. בפינה שהוקדשה לחפציו האישיים של זאב ז'בוטינסקי הונחו גם התפילין שנמצאו בעיזבונו. בנו, ערי ז'בוטינסקי, תבע לסלק פריט זה מהתצוגה. אביו, כך אמר, לא השתמש בתפילין. אחרי דיון קצר נענתה דרישתו.

הוויכוח על התפילין שיקף מאבק משמעותי הרבה יותר, שבמרכזו לא היו רק שאלת מקומה של הדת היהודית בדרכו של ז'בוטינסקי, אלא גם אופן עיצוב דמותו בזיכרון הציבורי. לצד ז'בוטינסקי של המשפחה היתה גם הדמות ששימשה כחומר ביד היוצר למנחם בגין בבואו לבנות את חרות, מפלגתם של יוצאי האצ"ל. בגין הניף את תמונתו של ז'בוטינסקי כחלק ממיצובה הרוויזיוניסטי של מפלגתו והתפילין התאימו לשאיפתו לשוות ממד יהודי מובהק לתנועה, בין היתר כדי לחזק את החיבור בינה לציבור המזרחי בישראל.

ז'בוטינסקי לא סיים את תפקידו ההיסטורי גם לאחר שהלך לעולמו ביום קיץ לוהט ב–1940, בביקור במחנה של תנועת בית"ר באזור ניו יורק. בקרב מאמיניו ותומכיו נותרה דמותו חיה ופועמת עוד עשורים רבים אחר כך. בראש העמוד הראשון של "המשקיף", יומון המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, נכללה מדי יום השורה "בהשתתפותו הקבועה של זאב ז'בוטינסקי", גם בשנים שכבר היה טמון בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.

מנחם בגין, כותבת אופירה גראוויס קובלסקי בספרה "הצודקים והנרדפים", נטל על עצמו משימה מורכבת כשהקים את חרות ערב הבחירות לאסיפה המכוננת. הוא ביקש להציג מפלגה צעירה ולוחמת שתתבסס על הארגון הצבאי הלאומי ועל מורשתו ותהיה שונה מהמפלגה הרוויזיוניסטית של ימי המנדט, שגם היא התמודדה באותה מערכת בחירות. מנגד הוא ביקש לאמץ כמה מסמליה המובהקים של מפלגה זו — ובראשם דמותו של ז'בוטינסקי כאב המייסד, גם אם זו הוצנעה בפרסומי אצ"ל בימי המחתרת.

לכן הרבתה תנועת החרות באזכור השם ז'בוטינסקי ב–1948 ובשנים הבאות, ובפרסומיה צוטטו תכופות קטעים משיריו וממשנתו. שימוש בולט, לעתים מוגזם, נעשה בתמונותיו האיקוניות באירועי המפלגה, בעיקר בשנותיה הראשונות. "בגין הקפיד להופיע כשברקע נמצאת תמונתו של ז'בוטינסקי כדי להציב משוואה נראית לעין בלא צורך בתוספת מילולית", כותבת גראוויס קובלסקי. "כך נוצר ההקשר הפנים־תנועתי שז'בוטינסקי, תנועת החרות ובגין חד הם" (עמ' 189). למשימה זו גויסו גם חלק מבני משפחת ז'בוטינסקי, שהוזמנו למלא תפקיד טקסי בולט בחלק מכינוסי חרות. משום כך גם שולב הבן ערי ברשימת חרות לאסיפה המכוננת, אבל עם הזמן לא מצא בה את מקומו ופרש.

ז'בוטינסקי היה נחוץ לבגין כסמל בעיקר בשנים הראשונות שלאחר ייסוד המפלגה, כאשר זו חיפשה לגיטימציה ציבורית. במחקרה מצאה הכותבת כי עם השנים התכווצה תמונת ז'בוטינסקי על הבמה בכינוסי חרות. ב–1969 כבר מוקם ז'בוטינסקי לצדו של הרצל, שניהם בתמונות קטנות יותר מאשר בעבר.

היחס לז'בוטינסקי והדרך שבה לשו את דמותו בהתאם לצרכים המשתנים של המפלגה הוא רק מרכיב משמעותי ומאיר עיניים אחד מרבים בספרה של גראוויס קובלסקי. הספר מוקדש לדרך שבה עוצבה ונבנתה דמותה של תנועת החרות באמצעות מיתוסים, סמלים וטקסים. הוא מבוסס על עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' יחיעם ויץ — ההיסטוריון הבולט של תנועת החרות — ופרופ' מעוז עזריהו. במבוא לספר מציינת המחברת כי למרות ההפרדה המקובלת במדע המדינה בין ראיית תהליכים פוליטיים כמאבקי כוח רציונליים לבין השימוש האמוציונלי במיתוסים ובסמלים הנתפשים כתעמולה, לאלה האחרונים דווקא יש משקל משמעותי בפוליטיקה. לכן היא מפרקת לגורמים מהלכים שונים שנקט בגין בתחום המיתוסים והסמלים ומצביעה על השימושים שעשה בהם כדי להתמודד עם מפלגות יריבות, לגייס תמיכה ציבורית ובעיקר לפלס את הדרך משולי המחנה אל מרכז המפה הפוליטית.

בגין השכיל להשתמש בנחיתותה של חרות כקבוצה שנודתה על ידי הממסד השולט — "בלי חרות ומק"י" — כמנוף אידיאולוגי. הוא הפך אותה לדגל שהעניק לחברים ולמצביעים אמונה בעצמם, בצדקת דרכם, בכבוד המגיע להם. באותה נשימה גם ידע לטעת בהם את המוטיבציה של החשים שהם נרדפים על לא עוול בכפם.

תחת מטריית "הצודקים והנרדפים", כשמו של הספר, יכלו להסתופף לא רק יוצאי אצ"ל, שחשו מודרים מהפנתיאון הלאומי לאחר מלחמת העצמאות. היה שם מקום לקבוצות נוספות, שבגין ועמיתיו היטיבו לזהות, ובראשן בני עדות המזרח, עוד לפני גלי העלייה הגדולה ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה.

כרוזים של תנועת החרות מאותן שנים הציגו את יוצאי עדות המזרח כמי שהודרו מתהילת מלחמת השחרור, שההשתתפות בה היתה באותם ימים מרכיב חשוב בהון הסימבולי של אזרחי המדינה החדשה. בכרוז שכותרתו "אל אחינו, יוצאי צפון אפריקה" נכללו המשפטים הבאים: "בשדה הקרב על שחרור המולדת נטלו חלק שמנה וסולתה של היישוב, בלי הבדל מוצא ועדה. בגליל ובנגב, על הרי יהודה ובשפלת החוף, הקריבו את עצמם רבים מבני צפון אפריקה, תרמו את חייהם לעצמאות ישראל וסללו את הדרך לעלייה המונית... עד היום טרם ניתנה ליהודי צפון אפריקה שהשתקעו בישראל הזדמנות להיהפך לאזרחים מלאים במדינה".

בפרסומים שונים הודגש גם חלקם המשמעותי של המזרחים בקרב לוחמי אצ"ל, בעיקר בירושלים. כדי להדק את הקשר עמם העלתה חרות על סדר היום, בין היתר, את מצוקתם של היהודים שנותרו בארצות ערב, בטרם החלה העלייה ההמונית משם. למרכיב הדתי היה חלק חשוב בפנייה לקבוצת אוכלוסייה זו, שרבים בתוכה היו דתיים או מסורתיים. לשם כך נעשה שימוש במסגרת של תנועת אחדות ישראל, שבה היו חברים רוויזיוניסטים שומרי מסורת.

קבוצה מוחלשת נוספת שחרות פנתה אליה באופן מודע היתה הנשים. חלק מהכרזות של חרות במערכת הבחירות לאסיפה המכוננת הופנו אליהן, ולדברי גראוויס קובלסקי היה בכך חידוש: בבחירות לכנסת הראשונה פנתה חרות לנשים בטרמינולוגיה שהיתה מנוגדת לדימוי החברתי שלהן ולקודים החברתיים המקובלים. באחת הכרזות שלה, לדוגמה, עלה הצורך להגן על הנשים מפני ניסיונות להשכיח את תרומתן להקמת המדינה. "אשה עברייה — בל יאבד חלקך במלחמת השחרור", נכתב בכרוז. "בל תומעט דמותך במדינה. הירשמי לתנועת החרות". אסתר רזיאל־נאור הועברה אל קדמת הבמה לא רק מכיוון שהיתה אחותו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, אלא גם כדי להדגיש את הממד המגדרי, תוך הבלטת העובדה שהיתה חברת הפיקוד העליון של המחתרת.

הספר משרטט את המסע האטי שעשתה חרות ממערכת בחירות אחת לשנייה ומציג נקודות ציון בתהליך שבו הלכה התנועה ויצאה מבידודה. דוגמה לכך היא השתתפותם של נציגי מפלגות אחרות בוועידות של חרות, שחלקם אף בירכו את באי הכנס, ואף יותר מכך הכבוד שחלקו לה שגרירים זרים בנוכחותם. הוועידות הללו, כמו במפלגות אחרות, היו טקסים רבי חשיבות. נקודת הסיום של הספר היא זו שבה חשה התנועה כי התקבלה סוף סוף אל הפנתיאון הלאומי: העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה והטמנתן בהר הרצל בקיץ 1964.

פרק שלם מוקדש בספר למגעים שקדמו לאירוע הזה, ולדיונים על אופיו, כדי להבטיח שיהיה זה טקס ראוי למורשתו של ז'בוטינסקי וישקף את מורשת "ההדר הבית"רי" של תנועתו. ככל הידוע, לא היה מנהיג ציוני אחר שייחס תפקיד כה מרכזי לטקס — "הצרמוניה" — לא רק באירועים חגיגיים אלא גם בחיי יום־יום. כך כתב המנהיג הרוויזיוניסטי ב–1938: "הנוער הארץ־ישראלי, בפרט תלמידי בתי הספר, עושה בכללו רושם מדאיב של גסות וולגארית: הוא ביטל בחייו את המושג של 'צרמוניה' — עלינו להקימו לתחייה. כי הצרמוניה היא היא התכונה המבדילה בין פרא לבן תרבות. למדו את אנשי בית"ר צרמוניה של חיי יום־יום — למדו אותם להלביש תפארת על כל הכהונות הכי בנאליות של החיים, לצעוד לתפארת, לדבר ולצחוק ולאכול בתפארת". הטקסיות, הצרמוניות בלשון ז'בוטינסקי, מילאה על כן תפקיד חשוב בניתוב דרכו של בגין מפיקוד על מחתרת קטנה אל ראשות הממשלה ב–1977.

^

Sunday, December 13, 2015

אתרי זכרון למנחם בגין בבריסק

הבלוג שפירסם פרופ' דוד אסף על ביקור בבריסק ובאתרי זכרון של מנחם בגין

^

Wednesday, November 11, 2015

האם בגין הרס את כלכלת ישראל?

דעות
אבי שילון 

כשפרופ' דני גוטווין ניתח ב"מגש הכסף" — הסדרה של דורון צברי ואמיר בן דוד ששודרה באחרונה בערוץ 8 — את תולדות הכלכלה הישראלית, הוא הציג את מנחם בגין כאדריכל ההרס המכוון של מדינת הרווחה. כצפוי, ממרכז מורשת בגין שוגרה למועצת הכבלים תלונה בגין "הנראטיב השקרי".

בקדנציה של בגין אכן נעשה הצעד הראשון והמכריע לשינוי דיוקנה הכלכלי־החברתי של ישראל. ואולם, התזה המבריקה של גוטווין עושה חסד עם בגין כשהיא מתארת את הנהגתו הכלכלית כנובעת מתוכנית מחושבת. למעשה, יחסית לרוב ראשי הממשלה שכיהנו כאן, בגין נטה דווקא שמאלה מבחינה כלכלית.

אצל דוד בן־גוריון הוכפף הסוציאליזם לאינטרס הממלכתי. בערוב ימיו אף הציע לאסור בחוק שביתות מורים ורופאים. חניכו שמעון פרס הוא שאחראי למחיקתו האירונית של המונח סוציאליזם ממצע "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). האופן שבו סיכל יצחק רבין, בנה של "רוזה האדומה", את הצעת אברהם שוחט להטיל מס על רווחי הון הלם את נטיית לבו. על הסוציאליזם של אהוד ברק ואהוד אולמרט מיותר לדבר. לא במקרה אריאל שרון, שגדל בבית פרו־ליברלי, גיבה את בנימין נתניהו כשר האוצר.

לעומת זאת, בגין התעקש להגדיר את חרות כ"תנועתו של האדם העמל". באחד מכנסי הבחירות אף הכריז: "יש לקחת אמצעים מהעשירים לטובת העניים". כשהשתומם מהעדר מחיאות הכפיים, הסב יוחנן בדר את תשומת לבו לכך שאוהדיו נחרדו מההד הקומוניסטי שנשמע בדבריו. בגין נזהר מלשוב על הצהרתו, אך הסיסמה שהציג עם עלייתו לשלטון, "להיטיב עם העם", היתה גלגול של השקפותיו המוקדמות.

על רקע המאבק ההיסטורי בין תנועת העבודה לרוויזיוניסטים, אימוץ עמדה סוציאל־דמוקרטית נתפשה אפוא בעיניו כבלתי אפשרית. בגין התייחס לסוציאליזם כאל מושג פוליטי/מפלגתי. מסיבות דומות תמך בתוכנית שהציג שר האוצר שמחה ארליך — לא משום שירד למשמעותה הכלכלית־החברתית, אלא כי זיהה בה ביטוי לרעיונות הרוויזיוניסטיים של ליברליזם וחירות הפרט.

בשלב מסוים, הבין בגין, ש"המהפך הכלכלי" מאפשר להחזיק דולרים, אך פוגע בחלשים. הוא התנגד להצעת ארליך לבטל חלק מהסובסידיות, והתנגד גם לקיצוצים שרצה לבצע שר האוצר יגאל הורביץ. בדיעבד טען הכלכלן מילטון פרידמן, מיועצי הממשלה, שהאינפלציה וכישלון התוכנית הכלכלית נבעו, בין היתר, מחוסר העקביות של בגין.

גוטווין צודק, אפוא, באבחנתו העקרונית ביחס להשפעת "המהפך" על המצב הכלכלי־החברתי גם בימינו. אך בתוך הנראטיב הזה היה בגין מנהיג תועה — לא אסטרטג. כשדפוס מנהיגות דומה הוביל להסתבכות במלחמת לבנון — הוא הודה שאינו יכול עוד.

^