Tuesday, December 29, 2009

חוזר מנכ"ל - הפעלת תכנית ייחודית בנושא עולי הגרדום – תחרות ארצית לתלמידים בכיתות ח'-ט'


9. תכניות לימודים

9.15 חינוך למורשת ישראל

(תשע) 1–9.15 הפעלת תכנית ייחודית בנושא עולי הגרדום – תחרות ארצית לתלמידים בכיתות ח'-ט'


1. רקע

משרד החינוך מפעיל תכנית ייחודית בנושא "עולי הגרדום" המיועדת לתלמידים בכיתות ח'-ט' בבתי הספר במגזר היהודי. התכנית עוסקת בערכים של גבורה, הקרבה ודבקות ברעיון התחייה הלאומית סביב דמותם ופועלם של עולי הגרדום.

לתלמידים תינתן הזדמנות לבטא את עמדתם ואת תחושותיהם ביחס לדמותם ולפועלם של עולי הגרדום באמצעות תחרות ארצית של חיבורים ויצירות אמנות בנושא זה. התחרות מופקת על ידי משרד החינוך בשיתוף "בית מורשת אצ"ג (אורי צבי גרינברג)" ו"מרכז מורשת מנחם בגין", והיא מאפשרת שימוש באמצעי ביטוי מגוונים:

א. חיבורים/מאמרים/סיפורים/שירים וכד'

ב. ציור/רישום/צילום/פיסול/מיצב/וידאו-ארט/ניו-מדיה.

המורים מתבקשים לעודד את התלמידים לקחת חלק בתחרות וכן להנחות אותם בהגשת העבודה. התוצרים יוערכו על ידי צוות היגוי מקצועי, ולזוכים יוענקו פרסים ותעודות הוקרה במעמד שר החינוך.

2. נושאים לעבודות בתחרות

  • שיחה דמיונית שקיימתי עם עולה גרדום ברגעיו האחרונים בכלא
  • מכתב אחרון של עולה גרדום למשפחתו
  • מכתבה של אם או חברה לעולה גרדום בימיו האחרונים
  • אתה משתתף בוועדה להנצחת אישים; מה הם הנימוקים שתשתמש בהם להצדקת הנצחתם של עולי הגרדום?
  • המסרים והערכים העולים ממעשה עולי הגרדום שנשאף להנחיל לדורות הבאים
  • "במותם ציוו לנו את החיים"; האם התכונות והערכים שהנחו את דרכם של עולי הגרדום מתאימים גם לחיינו היום?
  • "נאשמים מאשימים" – נאומיהם של הנידונים באוזני שופטיהם (מאפיינים של סגנון ותוכן)
  • דמיון ושוני בין "הרוגי המלכות" מתקופת השלטון הרומי ובין "עולי הגרדום".

3. תבחינים להערכת היצירות

3.1 הבעה טקסטואלית (מאמר עיוני, שיר, מחזה)

תוצרי הכתיבה יכולים להיות מסוגות שונות: שיר, סיפור, מאמר עיוני וכד'. יצירות הספרות תוערכנה על פי אמות מידה ביקורתיות מקובלות, תוכניות וצורניות כאחד, כגון עיצוב מקורי של הנושא, לשון ההולמת את הסוגה, מבנים רטוריים מעניינים, שימוש ייחודי ב"אמצעים אמנותיים" וכיו"ב.

העבודות תוערכנה על פי שלוש קבוצות של תבחינים: תוכן, מבנה ולשון.

א. בממד התוכן יבואו לביטוי:

– דיון מעמיק בשאלה המוצגת במטלה;

– הבעת עמדה אישית ברורה ומנומקת;

– שימוש בדוגמאות מתחומים שונים ומגוונים;

– כתיבה המשקפת מקוריות ויצירתיות.

ב. בממד המבנה יבואו לביטוי:

– קשר לוגי ברור בין רכיבי המבנה;

– פתיחה וסיום הולמים.

ג. ההיבט הלשוני ישקף שימוש מדויק ומגוון בלשון, בהקשרים ובאמצעים הרטוריים המתאימים לסוגה.

הכתיבה תכלול עד 1,000 מילים, ותודפס בקובץ WORD, גופן "דוד", גודל 12 ורווח 1.5. יש לשמרה בסיומת (R.T.F.) Rich Text Format.

3.2 הבעה אמנותית (ציור, פיסול, קומיקס)

המשתתפים יוכלו לבחור במגוון אמצעים: ציור, רישום, צילום, פיסול, מיצב, קומיקס.

לכל יצירה יצורף דף עמדה שבו יתאר התלמיד, בשפת האמנות את תהליך היצירה ויסביר את הקשר שבין התוכן למימושו באמצעים אמנותיים.

4. המסגרת הארגונית

4.1 הלמידה העיונית

את התכנית ילמדו בכיתות ח'-ט' מורים המלמדים מורשת תרבות ישראל, מורים להיסטוריה ו/או מחנכים: הזמן המומלץ להוראת הנושא הוא כ-3 שיעורים עיוניים. גיליון למידה ומדריך למורה בנושא עולי הגרדום נשלחו לבית הספר ואפשר למצאם גם באתר המטה למורשת ותרבות ישראל: www.education.gov.il/mate.

4.2 כרזת מידע

בימים הקרובים תישלח לבתי הספר כרזה הכוללת מידע מפורט על התחרות. מנהלי בתי הספר מתבקשים לתלות כרזה זו על גבי לוח קיר מרכזי בבית הספר ולהסב את תשומת לב התלמידים אליה.

4.3 הערכת העבודות

תהליך ההערכה ייעשה על ידי ועדה ארצית שישתתפו בה נציגים של משרד החינוך, "בית מורשת אצ"ג" ו"מרכז מורשת מנחם בגין" בהתאם לתבחינים שצוינו לעיל.

4.4 טקס הענקת הפרסים

טקס הענקת הפרסים יתקיים ביום שלישי, כ"ג באדר התש"ע (9.3.10), ב"מרכז מורשת מנחם בגין" בירושלים. הטקס יועבר בשידור חי בטלוויזיה החינוכית וישתתף בו שר החינוך.

4.5 הפרסים לזוכים

פרסים יוענקו לשלושה זוכים מתחומי הבעה שונים בכל אחד משלושת המקומות הראשונים:

– מקום ראשון: 3,000 ש"ח

– מקום שני: 2,000 ש"ח

– מקום שלישי: 1,000 ש"ח

5. לוח הזמנים

5.1 למידה עיונית בכיתות: עד יום שישי, כ"ט בטבת התש"ע (15.1.10)

5.2 הגשת העבודות לתחרות: עד יום שישי, י"ד בשבט התש"ע (29.1.10)

5.3 הערכת העבודות: עד יום חמישי, ד' באדר התש"ע (18.2.10)

5.4 טקס הענקת הפרסים: ביום שלישי, כ"ג באדר התש"ע (9.3.10).

6. דרכי העברת העבודות

העבודות תועברנה אל משרד החינוך, לכתובת זו: המטה למורשת ותרבות ישראל, המזכירות הפדגוגית, רחוב דבורה הנביאה 2, ירושלים 91911.

אפשר להעביר עבודות גם בדואר האלקטרוני tehilaam@education.gov.il.


לבירורים ולשאלות אפשר לפנות אל המטה למורשת ותרבות ישראל
(מטה שנהר), טל' 02-5603537 ו-02-5603543,
דוא"ל
tehilaam@education.gov.il.

Monday, December 28, 2009

מכתבים ל"הארץ" בנושא עולי הגרדום

בתגובה על "היסטוריונים: תוכנית הלימוד של שר החינוך מקדשת את המוות" מאת אור קשתי ("הארץ", 22.12)
הופיע מכתבי:


בידיעה מובאים קולות של "מורה ותיק להיסטוריה בתיכון בתל אביב" וכן "היסטוריון בכיר", היוצאים נגד התוכנית ללמד את תלמידי ישראל על גבורתם של יחידים מול השלטון הזר הבריטי, במאבק המזוין לשחרור לאומי.

אני תוהה, הרי בשנים האחרונות נשמעו קולות שתבעו לימוד של נושאים אחרים הנתונים במחלוקת, כגון שירי מחמוד דרוויש וה"נכבה". האם אותם אנשים שצוטטו, אפילו בעילום שם, יצאו נגד היוזמות הללו בזמנן, או אולי רק נרטיב אחד מקודש מבחינה פדגוגית במדינת ישראל - זה של האויב?

ישראל מידד


וכן מכתבו של יהודה קידר:

אין דבר הממחיש יותר את החיוניות של יוזמת שר החינוך, גדעון סער, מאשר דבריו של אבשלום חביב בפני בית הדין הצבאי שדן אותו למוות: "העוז ותעצומות הנפש נשאבים כאן משני מחצבים: המגע המחודש של הנוער העברי עם אדמת אבותיו, המחזיר לו את מסורת העוז של גיבורי העבר, ולקח השואה, המלמד אותו כי אנו עומדים במערכה לא רק על חירותנו, כי אם על עצם קיומנו" (הוצא להורג ב-29 ביולי 1947).

חיזוק לדבריו נשמע מגרונם החנוק של חבריו עולי הגרדום, ויחיאל דרזנר: "יצאנו להוכיח לכם, שיש בארץ זו דור עברי חדש שלא יסבול השפלה... ויילחם על כבודו בכל מחיר" (הוצא להורג ב-16 באפריל 1947). חבריהם שעלו לגרדום הוסיפו, שכבוד העם ודבקותם במולדת דחפו אותם למעשי הגבורה, שאולי נראית לדור של ימינו כ"מקדשת את המוות", ולא היא.

אין בקולם גם לא מלה אחת על מוות, ולא חלילה על ההתאבדות, אף כי המצב שבו היו נתונים הביא עליהם גורל מר כזה.

בשיחות הרבות שהיו לי עם בחורים יפי נפש אלה שמעתי אותם מביעים את רצונם להוכיח לעולם, שהעם שלנו הוא עז נפש, ושהדור שלהם/ שלנו לא צמא דם הוא אלא שואף לחיים בריאים במולדת הנכספת.

חשתי תמיד בשיחותי עם דוב גרונר (שעלה לגרדום ב-16 באפריל 1947) ועם מאיר פיינשטיין (שהתאבד בצינוק בתלייה ב-21 באפריל 1947) את עומק הצער על השואה: אני שומע את גלגלי הרכבות שהובילו את אחינו ואחיותינו לשמד. הרעש הזה לא נותן לי מנוחה, אמר פיינשטיין.

לא היו לי מלים בפי לנחמם.

בבגדים אדומים, נידונים למוות על ידי בתי משפט צבאיים של המנדט הבריטי, בחצר הקטנה של הכלא התהלכו הלוך וחזור. כבוד העם שלנו היה משאת נפשם.

הם לא היו דתיים במובן הריטואלי, אבל חרדים היו לגורל העם, שהיה נתון תחת הכיבוש האכזרי הזר, שחסם את הדרך להצלת שארית הפליטה. גיבורים היו מאונס. לא בחרו להיות גיבורים. לא קידשו את המוות. קידשו את החיים.

אומץ לבם ונחישותם מוכרחים להיות נר לא רק לרגלי הנוער שלנו בדור הזה, אלא יסוד ומסד לדורות הבאים. חובה על מערכת החינוך להנציח מורשת זאת למען בניית חברה מוסרית שורשית ולמען עתידנו בארץ.

פרופ' יהודה קידר

אסיר ציון/פדוי שבי, לוחם פלמ"ח

ערד



עקיבא אלדר תוקף את התוכנית על עולי הגרדום

עקיבא אלדר | מחבלים או עולי גרדום

בעוד כמה שנים, לא רבות, יש לקוות, יפרסם שר החינוך של פלסטין איגרת לתלמידים לקראת השקתה של תוכנית לימודים חדשה שיזם משרדו. התוכנית תעלה על נס את פועלם של לוחמי חירות פלסטין, שהוצאו להורג בידי כוחות הכיבוש הישראליים. התוכנית תכלול תחרות חיבורים על פועלם של ראאד סוכארג'י, ענאן סובוח ורסאן אבו שאראח, שלושת תושבי שכם, שנורו בידי חיילי צה"ל ב-26 בדצמבר 2009, בחשד שהתנקשו בחייו של מתנחל יהודי על אדמת פלסטין. "אני מקווה שהתוכנית, המספרת על מסירות הנפש של השאהידים למען קוממיות פלסטין, תהווה מנוף לחיזוק הקשר והידע של התלמידים על מאבקו של אש"ף להקמת המדינה", יאמר השר הפלסטיני. "אני מאמין שסיפורם של השאהידים, אמונתם ומסירות נפשם יהוו מופת ערכי לבני הנוער שלנו".

נכון, השורות האלה, בשינויים המתבקשים, לקוחות מתוך דברי הברכה של שר החינוך גדעון סער, שיזם פעילות לימודית חדשה סביב תריסר עולי הגרדום, שהוצאו להורג או התאבדו בתקופת המנדט הבריטי. גורם במשרד החינוך טען, שסער רתם את היחידות המקצועיות כדי לקדם את הנושאים הערכיים הקרובים ללבו. הוא מחה באוזני כתב "הארץ" אור קשתי, על שהשר מכניס את האידיאולוגיה שלו לחומר הלימודים. היסטוריון בכיר הוסיף, שהיותם של עולי הגרדום קורבנות אינה מצדיקה את הפיכתם לנושא ללימוד.

אז מה נספר לילדה מרחוב שלמה בן יוסף, שתתעניין בפועלו של חלוץ עולי הגרדום, שהשתתף בהתקפה על אוטובוס נוסעים ערבי והוצא להורג בידי הבריטים ביוני 1938? מה נאמר לילד משדרות האצ"ל, שישאל שאלות על המחתרת שהציגה "תג מחיר" לכובש הזר? "נעבור נושא", או שמא נדבר סרה בארגון, שהגיב על ההוצאה להורג של אנשיו בידי הכובש הבריטי ברצח של יותר מ-70 גברים, נשים וילדים ערבים בפיגועי טרור בשווקים בערים מעורבות?

מובן מאליו, שסער אינו מבקש מהמורים והמורות לעודד את התלמידים והתלמידות להטמין פצצות באוטובוסים של ערבים. "עולי הגרדום" הם - לטוב ולרע - חלק מהאתוס הציוני. אומות מנציחות ואף מייפות את סיפור חייהם ומותם של אלה שנפלו בדרך להשגת החירות. אנחנו הגענו לחירות. הפלסטינים מצויים, במקרה הטוב, באמצע הדרך. דווקא השר סער וחבריו בימין, שמטפחים את מורשת הטרור וההקרבה, צריכים להבין שגם לפלסטינים יש חוב מוסרי וחינוכי ל"נופלים" שלהם. לא רק לנו מותר להזכיר בספרי הלימוד את "הגיבורים", ש"מסרו את נפשם" במאבק נגד הכיבוש. מי שמעלה על נס את הפריצה לכלא עכו, כדי לשחרר "אסירים ביטחוניים" יהודים, אינו יכול להתנגד לשחרורם של "מחבלים" פלסטינים עם "דם על הידיים" - במטרה לשחרר את גלעד שליט.

ואולם, אתוס המוות והאדרת מעשי טבח בפלסטינים (או אף ביהודים, דוגמת אלטלנה) הם ההיפך המוחלט של "המופת הערכי", שהשר כתב עליו באיגרת למורים. את הערכים הנכונים - פיוס, שוויון ואי-אלימות - עליו לחפש במחוזות אחרים; עליו לעודד את מנהלי בתי הספר להזמין לכיתות את פעילי תנועת "לוחמים לשלום" - צעירים ישראלים ופלסטינים שראו אלה את אלה דרך כוונות הרובים, והחליטו להניח את נשקם ולהילחם כתף אל כתף למען השלום.

ילדי ישראל יכולים להכיר את פועלו של לוחם האצ"ל שלמה בן יוסף, שכתב ערב הוצאתו להורג "אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער, מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!" אבל ילדי ישראל חייבים להכיר את יצחק פרנקנטל, מייסדו של "חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות". זה 15 שנה, מאז שבנו החייל, אריק, הוצא להורג בידי החמאס, הוא לא חדל להטיף נגד מעשי אלימות של שני העמים ובעד שחרור מעול הכיבוש. כך, אולי, ילדי 2020 מרחוב עולי הגרדום לא יצטרכו ללמוד על מעשי ההקרבה של חיילי 2010.

Sunday, December 27, 2009

המשך לפולמוס סביב תוכנית הלימודים אודות עולי הגרדום

המוות מעולם לא היה משאת נפש"

פרופ' קידר ישב במעצר עם דב גרונר ומאיר פיינשטיין. הוא משיב לתוקפי התכנית ללימוד קורותיהם: מעולם לא ראינו במוות משאת נפש.

בימים אלה החלה יוצאת לפועל יוזמתו של שר החינוך, גדעון סער, לשלב במערכת החינוך היכרות עם פועלם וקורות חייהם של עולי הגרדום. יוזמה זו זכתה לביקורת בעיתון 'הארץ' שציטט היסטוריון עלום שם שהגדיר את המהלך כחלק מאג'נדה פוליטית, כקידוש המוות וכמרטיריות בה נוקט סער.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם פרופ' יהודה קידר, איש הפלמ"ח בעברו, שנכלא על ידי הבריטים כשבאמתחתו מכשיר אלחוט. הוא נכלא לאחר שהועמד לדין בחשד לריגול ובמהלך ימי שהותו בכלא שהה בתא אחד עם דב גרונר, מאיר פיינשטיין ואחרים שלאחר תקופת מה הועלו לגרדום.

בדבריו הוא מגיב למתקפה כלפי השר סער ותכנית הלימוד החדשה שלו, לדבריו "בלשון שאותה שמעתי אותם עצמם, את פיינשטיין, חביב וגרונר. קיימנו שיחות נפש רבות בהן הבנתי את עומק הרגשות והמחשבות שלהם. יש אולי מי שחושב שהם פעלו ממניע מפלגתי אבל זה לא נכון. הם היו נוער שקיבל פקודות. הייתה בהם אידיאולוגיה. היו בהם תחושות ברמת האדם הלוחם ולא ברמת הסכסוך הפוליטי. הייתה זו תחושה של נוער שחש את גודל השעה של החזרה לארץ האבות, נוער שחש את הפגיעה של השואה בעם היהודי. כולנו יחד חשבנו איך לעשות משהו כדי להרים את הדגל שכל כך הושפל בשואה, איך לפתוח את שערי הארץ".

בהתייחסו ישירות לטענות על קידוש המוות מבהיר פרופ' קידר ושוב ומבהיר כי "לא דיברנו בינינו על המוות. איש מאיתנו לא רצה למות. דקות לפני העלייה לגרדום אמר לי גרונר שאומר למי שיוציא את גווייתו מחדר הגרדום שבקפל שבשולי מכנסיו הוא מסתיר את צוואתו. כשפתחו את שולי המכנסיים נמצאה שם הצוואה ובה הוא כתב שאם הייתה ניתנת לו ההזדמנות לחזור על חייו לא היה משנה מהם מאומה".

"התיידדתי עם מאיר פיינשטיין ושוחחנו ארוכות בטיול החצר היומי שהיה לנו, טיול שארך שעה ביום. במשך השיחות הללו הוא חזר על כך שהוא שומע עד היום את רעש הרכבות שמובילות את האחים שלנו לשמד, וזה טורד את מנוחתו. חשנו כאב פיזי שקשה להבין אותו היום. היום אנחנו בדור אחר. מעולם לא העלנו על דל שפתנו את המושג מוות או התאבדות. משימת חיינו הייתה לא למות אלא להקים חיים בגן העדן שבארץ הזו".

ובאשר לטענות ולפיהן יוזמת השר סער מובילה לקידוש המוות בעיני בני נוער, אומר קידר כי החשש היחיד שקיים הוא חשש שמא במציאות חיינו הסוערת תהיה זולות של מונח המוות, ולכן אולי ראוי לשקול עם פסיכולוגים מה תהיה ההשלכה הנפשית של בני נוער שכותבים חיבור שאינו אלא מכתב לעולה גרדום.

.

Wednesday, December 23, 2009

ביקורת על תוכנית פדגוגית של מרכז בגין ובית אצ"ג

22/12/2009

היסטוריונים: תוכנית הלימוד של שר החינוך גדעון סער מקדשת את המוות

מש' החינוך יוזם תוכנית על עולי הגרדום

מאת אור קשתי


משרד החינוך יוזם פעילות לימודית חדשה סביב 12 עולי הגרדום, שהוצאו להורג או התאבדו בתקופת המנדט הבריטי. בנוסף לשיעורים בנושא, תכלול התוכנית, המיועדת לתלמידים בכיתות ח'-ט' במגזר היהודי, גם תחרות כלל ארצית של חיבורים ויצירות אמנות, בשיתוף "בית מורשת אורי צבי גרינברג" ו"מרכז מורשת מנחם בגין". בין הנושאים האפשריים לעבודות: "שיחה דמיונית שקיימתי עם עולה גרדום ברגעיו האחרונים בכלא" ו"מכתב אחרון של עולה גרדום למשפחתו".

"השר גדעון סער רתם את היחידות המקצועיות כדי לקדם את הנושאים הערכיים הקרובים ללבו. זו דוגמה לאופן שבו נכנסת האידיאולוגיה שלו לחומר הלימודים", אמר גורם במשרד החינוך. "זה מטריד שדווקא משרד החינוך בוחר להעביר מסר שמקדש את המוות ורואה בו דבר נשגב", הוסיף היסטוריון בכיר באחת האוניברסיטאות.

באיגרת לרגל התוכנית החדשה, כתב סער, כי הוא "מקווה שהתוכנית, המספרת על מסירות הנפש של עולי הגרדום במאבקם לקוממיות ישראל, תהווה מנוף לחיזוק הקשר והידע של התלמידים למאבק של התנועה הציונית להקמת המדינה. אני מאמין שסיפור עולי הגרדום, אמונתם ומסירות נפשם יהווה מופת ערכי לבני הנוער שלנו".

אתמול גם הודיע משרד החינוך כי בשבוע הבא יצוין "יום ז'בוטינסקי" במערכת החינוך. בתחילת החודש פורסמה הוראה בחוזר מנכ"ל, לפיה על בתי הספר להיערך לקיום פעילויות חינוכיות-ערכיות, לרבות טקסים, לציון היום וכן להקדיש שיעורים לעיסוק בדמותו ובפועלו של ז'בוטינסקי. שר החינוך עצמו יעביר שיעור אזרחות שיעסוק בז'בוטינסקי בתיכון במעלה אדומים.

משרד החינוך אף פרסם נושאים לעבודות אפשריות בתחרות התלמידים. בין השאר: "שיחה דמיונית שקיימתי עם עולה גרדום ברגעיו האחרונים בכלא", "מכתב אחרון של עולה גרדום למשפחתו", "מכתבה של אם או חברה לעולה גרדום בימיו האחרונים", "הנימוקים להצדקת הנצחתם של עולי הגרדום, במסגרת הוועדה להנצחת אישים", ו"המסרים והערכים העולים ממעשה עולי הגרדום שנשאף להנחיל לדורות הבאים".

במסגרת התחרות, יכולים התלמידים להגיש חיבורים, מאמרים, שירים, ציורים וכד'. תהליך ההערכה ייעשה על ידי ועדה ארצית משותפת של נציגי משרד החינוך, "בית מורשת אצ"ג" ו"מרכז מורשת מנחם בגין" .

"יש הבדל בין לימוד על הרצל וז'בוטינסקי לבין ההתייחסות לעולי הגרדום", אומר מורה ותיק להיסטוריה בתיכון בתל אביב, "חשוב ללמוד על האידיאולוגיה של ראשי הציונות, אבל במקרה השני ההצדקה העיקרית היא מעשיהם של לוחמי המחתרות, ובעיקר סופם".

"התוכנית החדשה ?מחבקת' את המרטיריות ומעריצה את הקורבן בגלל שהוא קורבן", אומר ההיסטוריון הבכיר, המכיר גם את תוכניות הלימודים בהיסטוריה, "אי אפשר להתחיל בקביעה שמכיוון שעולי הגרדום הוצאו להורג הם גם קדושים. היותם קורבנות לא מצדיקה את הפיכתם לנושא לימודי".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "מדובר בפרויקט חינוכי חשוב ביותר, וסיפורם של לוחמי המחתרות שעלו לגרדום איננו עניין פוליטי". עוד נמסר ש"טקסים ממלכתיים עירוניים רבים מציינים את סיפורם של עולי הגרדום".

על חומותיך שומרים


Tuesday, December 15, 2009

רשימתו של דן פתיר על בגין ורבין

רבין ובגין חסרים לי

מאת: דן פתיר, מאמר אורח

יום שני, 14 בדצמבר 2009,

ראיתי מקרוב את שניהם שמים את טובת המדינה מעל לשיקול האישי. הם חסרים לי. ואני מניח שלא רק לי


לא הוטרדתי בשום לבטים כאשר נתבקשתי להשיב על השאלה: מי היא הדמות החסרה לי
היום, בשל התכונות, החשיבה, הערכים ויישום כל אלה במציאות. למען האמת, החסר
האולטימטיבי הוא לא בדמות אחת. בשתיים. ואני משיב כך משום שהכרתי אותם מקרוב, קרוב
מאד. גם את ראש הממשלה יצחק רבין וגם את ראש הממשלה מנחם בגין. למען השקיפות
הראוייה, אקדים ואומר כי נפל בחלקי לעבוד, ברצף של יותר משמונה שנים, עם שני
"לשעברים" אלה, כדוברם ויועצם לתקשורת. היכרתים מקרוב בהיכרות קרובה ביותר, שוטפת,
בלשכת ראש הממשלה, ומחוצה לה, גם בטווח הפונקציונלי, וגם בטווח האישי, בכל עונות
ואירועי השנה.

הם חסרים לי כיום משום התיפקוד שלהם, כמנהיגים וכבני אדם,
כיוזמים ומחליטים, כסופגי ביקורת וכמגינים על עמדותיהם מבלי לחשב מראש את מדדי
הפופולריות המלווים אותם בכל מעשיהם. הם חסרים לי משום שראיתים בכל מצב אפשרי,
במצוקה ואיומים מבית ומחוץ, ובימים מסבירי פנים ומעוררי התלהבות. הם חסרים לי כי
ראיתים בימים ובשעות של התכנסות פנימית, במילוי אחריותם הראשית לחיי בני אדם,
לאזרחי המדינה במדים ובלעדיהם כשיקול עליון, ובראייה האישית של מתן עדיפויות
אנושיות, אישיות, ומימשליות בעת ובעונה אחת.

חסרים, לא רק לי

אני
מבקש לומר זאת בהתייחסות אובייקטיבית אפשרית, ובלתי אפשרית, לשני אלה ששנות ההיכרות
איתם היקנו לי מימדים עמוקים ורחבים ביותר לבחינת מנהיגות אישית, גם בעידן השוטף
וגם בראייה לאחור.

השוני בין רבין לבגין בהופעותיהם הציבוריות, היה בסגנון
ובדגשים הרעיוניים והפוליטים. ודאי ברטוריקה. אף שלא התמודדו זה מול זה בבחירות,
ההקפדה על ניקיון כפיים בהתנהלות הפוליטית היתה משותפת לשניהם. הם התנצחו מעל דוכן
הכנסת, ומעל במות אחרות. הם חלקו לא פעם זה על זה, לעתים באוקטבות פוליטיות גבוהות,
אך ידעתי כי כל אחד מהם מקפיד בראש ובראשונה שלא לחצות קווים אדומים.

והם
ידעו "לפרגן". כאשר רבין ניהל את המאבק הקשה ואת התיכנון והביצוע של מבצע אנטבה,
הוא הקפיד ליידע את בגין מראש על השלבים המכריעים. וכאשר המדינה כולה חגגה את הצלחת
מבצע החילוץ הנועז, היה זה ראש האופוזיציה (בגין) שהעתיר בכנסת את השבח העילאי לראש
הממשלה (רבין) משום שעליו מוטלת האחריות העילאית להחלטות גורליות מעין זו.

וכאשר חזר ראש הממשלה בגין עטור ההישג בחתימת הסכמי קמפ דייוויד, היה זה
רבין, ראש הממשלה בדימוס, שמיהר לשבחו על כך. וכאשר בא המהפך הידוע של בחירות 1977,
ורבין פינה את כסאו לראש הממשלה הנבחר בגין, הוא פנה לכל שרי הממשלה היוצאת וחייב
אותם ואת מנכ"ליהם, להעביר את השלטון, כל שר ושר, כל משרד ומשרד בצורה המסודרת
ביותר, בכתב ובעל פה.

ראיתי מקרוב את שניהם. כל אחד מהם, מיד עם כניסתו
ללשכת ראש הממשלה, נותן עדיפות ראשונה, בתחילה לא בפומבי, לחיפוש דרכים וערוצים
אישיים למגעי שלום עם גורמים ערביים. רבין עם ירדן ומרוקו, בגין עם מרוקו ומצרים.
וראיתי מקרוב את שניהם, וכל אחד לחוד, מעלה במובהק את השיקול הלאומי, את טובת
המדינה, מעל לשיקול האישי.

הם, כל אחד מהם, ושניהם יחד, במנהיגותם, בערכיהם
ובהתנהלותם האישית, חסרים לי. ואני מניח, לא רק לי
.

Wednesday, December 9, 2009

שוב "מפוצצים" את מלון המלך דוד

חוזרים בזמן: פיצוץ של מלון המלך דוד בי-ם

לפני 63 שנה פוצץ האצ"ל את המלון שבו שכנו המשרדים של הבריטים וגרם להרג 91 איש. כעת מבקש ערוץ בריטי לשחזר האירוע לצורך סדרה


בפברואר הקרוב יוכלו תושבי ירושלים לחזות בשחזור של אחד הרגעים ההיסטוריים הכי זכורים בתולדות העיר: פיצוץ האגף הדרומי של מלון המלך דוד בידי ארגון האצ"ל ביולי 1946 והרס את משרדי המנדט הבריטי ששכנו באותו אגף.

במכתב שהגיע השבוע למשטרת מחוז ירושלים ולעיריית הבירה מערוץ 4 של הטלוויזיה הבריטית, מבקש הערוץ אישור לצלם ברחוב המלך דוד שחזור של הפיצוץ.

בעוד הפיצוץ עצמו יצולם באולפנים בבריטניה, הרחוב עצמו אמור להפוך לזירת צילומים עם הריסות, עשן ועשרות נפגעים. הצילומים צפויים להתקיים ב-11 בפברואר ונראה כי בכוונת העירייה והמשטרה לאשר את צילום הסצנות המדוברות.

כזכור, פיצוץ המלון בידי ארגון האצ"ל, שבו נהרגו 91 איש ונפצעו עשרות רבות, נועד "לעודד" את שלטון המנדט הבריטי לעזוב את הארץ. 63 שנים אחרי כן מפיק הערוץ הבריטי סדרת דרמה היסטורית חדשה בשם "הומלנד" (ארץ מולדת), המתרחשת בישראל של ימינו ובפלסטינה המנדטורית.

הסדרה מבוימת בידי הבמאי עטור הפרסים פיטר קוסמינסקי ומופקת בארץ על ידי חברת למה הפקות, החתומה על הצלחות כמו "מדוזות", " מסעות ג'יימס בארץ הקודש", " יוסי וג'אגר", "ללכת על המים" ועוד.

"נצלם שחזור של פיצוץ מלון המלך דוד אשר התרחש בשנת 1946, ונראה פינוי נפגעים לכיוון הדשא של בניין ימק"א", נכתב בפניית הערוץ הבריטי למשטרת המחוז.

"לצורך הצילום נצטרך לחסום את הכביש חסימה 'נושמת', ונשאיר נתיב מעבר אחד לכלי הרכב הבאים מצפון ודרום. ידוע לנו שזהו ציר מרכזי בירושלים ואנו מעוניינים למזער את ההפרעה לתושבים עד למינימום. הנהלות מלון דוד המלך וימק"א משתפות עמנו פעולה, וכמובן עיריית ירושלים".

Saturday, October 24, 2009

אזכור של לוויית מנחם בגין בכתבה אודות צלם עיתונות

בכתבה בד'רוסלם פוסט אודות צלם העיתונות אסטבן אלטרמן מצאנו תמונה מהלוייתו של מנחם בגין

Wednesday, October 14, 2009

יואל מרכוס על מנחם בגין

...לבגין היה קשה עם עצמו ועם אמונתו, אך היתה לו מנהיגות והוא ידע שהעם זקוק לשלום

מקור

Wednesday, September 30, 2009

Thursday, September 24, 2009

סיורי סליחות

בתקופה זו של השנה, בה אומרים סליחות, ובעקבות ההצלחה בעשור האחרון של הבאת קבוצות לירושלים לטעום את טעם אמירת הסליחות בלילה, תחום התודעה היהודית שברבנות הצבאית הראשית מביא אלפי חיילי צה"ל לירושלים, לכותל, לנחלאות ולמקומות אחרים ובין היתר, הם מגיעים למרכז בגין להרצאות ולהיערכות לקראת נקודת הזינוק


Tuesday, September 15, 2009

היום לפני 26 שנה - מנחם בגין מתפטר

ראש הממשלה מנחם בגין מתפטר

מאת עופר אדרת

15.9.1983 היום לפני 26 שנה:


"כבוד הנשיא, על פי סעיף 23 א' לחוק יסוד הממשלה, הריני מתכבד להגיש לך את כתב התפטרותי מתפקידי כראש הממשלה. בכבוד רב ובברכת גמר חתימה טובה לך ולכל בני ביתך, מנחם בגין". זו היתה לשון מכתב ההתפטרות של ראש הממשלה מנחם בגין, כפי שנמסר לנשיא המדינה חיים הרצוג בידי מזכיר הממשלה דן מרידור.

סופר "הארץ", גדעון אלון, דיווח למחרת בכותרת הראשית של העיתון, כי "בדיוק בשעה אחת בצהריים הגיע מרידור למשכן הנשיא ונוכח צבא גדול של כתבים ומצלמות טלוויזיה הגיש להרצוג מעטפה לבנה שהכילה את כתב ההתפטרות של ראש הממשלה". עוד דיווח, ש"מזכיר הממשלה אמר לנשיא, כי בגין התכוון לבוא בעצמו, אולם משום שנאלץ להישאר בביתו הוא ביקשני למלא את השליחות במקומו".

את הפרטים האמיתיים על הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים של ההתפטרות סיפק יואל מרקוס יום קודם לכן, בכתבה שפורסמה בעמוד הראשון של "הארץ" תחת הכותרת "יציאה עצובה מן ההיסטוריה".

וכך כתב מרקוס: "ראש הממשלה לא התגלח עשרה ימים, אוכל בקושי, חדל לעסוק בענייני המדינה. מקורביו מודאגים: ?דומה שקיומו הפיסי חדל לעניין אותו, האם החליט להתאבד'"? ובהמשך הוסיף: "מאחורי מערכת שקרים סבוכה וחומות ביתו הרשמי של ראש הממשלה מתרחשת בימים האחרונים אחת היציאות היותר עצובות של מנהיג לאומי מההיסטוריה. מר מנחם בגין חדל להתגלח. מאז הופיע לישיבת הממשלה ב-4 בספטמבר לא עבר תער על פניו. הוא נתון בהסגר מרצון בקומה השנייה של ביתו הרשמי, מסרב לראות אנשים לבד ממזכירו האישי, בני משפחתו הקרובים ורופאים (...) הוא שוקע לעיני סביבתו הקרובה ומסתפק בלגימת מרק".

את הכתבה, שהכעיסה מאוד את לשכת ראש הממשלה, סיכם מרקוס במלים: "בחוגים פוליטיים נשמעת השאלה: האם בגין הוא הקורבן ה-518 של מלחמת לבנון?".

למחרת פרסם מתתיהו שמואלביץ, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הודעה מיוחדת לעיתונות, בה טען כי "המאמרים ב'הארץ' על מצב ראש הממשלה הם חוליגאניזם שיש בו כדי להצביע על נורמות של וולגריות וגסות רוח שהשתרשו בחיינו בשנים האחרונות".

"הארץ", בתגובה, כתב כי "עוזריו של מר מנחם בגין שיקרו לכל אורך הדרך לגבי מצב בריאותו, גם כאשר הוא עצמו הודה שאין ביכולתו להמשיך", וסיכם: "העיתון אינו נוהג להתווכח עם אנשי ציבור, שאינם דוברי אמת".

גם באותו יום נמשך הסיקור על אודות מצבו הפיזי והנפשי של ראש הממשלה, שהתפטר יום קודם לכן.

הסופר המדיני של "הארץ", עקיבא אלדר, ציטט גורמים ממשלתיים המקורבים לבגין, שהעריכו כי "אין להניח כי העובדה שראש הממשלה אינו מתגלח ?בגלל פריחה ואדמומיות בעור' היא המונעת ממנו לצאת מביתו. הסתגרותו נובעת ממצב רוחו הירוד ומחולשה גופנית".

אלדר הוסיף, כי "בגין המשיך להסתגר בביתו והוא ממאן לפגוש אנשים לבד מאנשי לשכתו וקרובי המשפחה. נודע כי קרובי המשפחה הביעו אתמול בשיחות פרטיות דאגה ממצבו הבריאותי של ראש הממשלה".

מרקוס, מצדו, הניח לדיווחים על בריאותו הרופפת של בגין, ותחת הכותרת "פצצת הזמן של המדינה", פנה לעסוק בגורם המרכזי להתפטרותו: מלחמת לבנון.

"היא גמרה את בגין, היא גמרה את רפול, היא גמרה את הממשלה שכיהנה שש שנים. היא גמרה 517 בחורים. מלחמת לבנון גמרה כמעט גם את אדריכלה, אריאל שרון, אך כולם הלכו והוא נשאר", כתב.

Monday, September 7, 2009

היום לפני 43 שנים: מכתב "חיים אמסטרדם

מכתב מערכת בדוי גורם לסערה במפלגת חרות

מאת ליטל לוין

6.9.1966 היום לפני 43 שנים:

כשנטלו את עיתון "הארץ" ב-26 ביולי 1966, חברי מפלגת חרות והנהלתה נדהמו למצוא מכתב למערכת שנפתח כך: "המשטר המלאכותי הנמשך עכשיו בחרות וביחוד בהרכב הנהלתה מוכיח בעליל עד כמה עלולה קבוצת בגין להיות מסוכנת אם אי פעם תגיע חלילה לשלטון". המלים צלצלו כמלותיו של בעל עניין, אך אף אחד במפלגת חרות לא הכיר את החתום עליהן, אדם בשם ש. רוזנבאום. אם לדייק, כמעט אף אחד.

מי הוא ש. רוזנבאום? הנהלת חרות פתחה בחקירה נמרצת לבירור זהותו. כחודש וחצי מאוחר יותר, כאשר ב-3 בספטמבר 1966 החליט יעקב מרידור לפזר את הנהלת מפלגתו, ידעו הכל שש. רוזנבאום לא היה ולא נברא; שהוא לא אחר מחיים אמסטרדם, חבר המרכז ועוזרו הקרוב של חבר ההנהלה וחבר "הגוש החופשי" בתנועת חרות, שמואל תמיר. הכתובת שציין "רוזנבאום" במכתבו, גורדון 2 בתל אביב, היתה שייכת לרחל הלפרין, אלמנתו של ירמיהו הלפרין. "למחרת ביקר אצלה עו"ד ש. מינצר", סיפר "הארץ", "שביקש ממנה שאם תישאל תאמר, כי היא מכירה את רוזנבאום הנ"ל והוא מקבל מכתבים על כתובתה". לפי הודאתה, ביקשה להתייעץ עם תמיר - וזה הורה לה "לעשות מה שמינצר יאמר לך".

"לאור הדברים האלה ברור לי, כי ההנהלה שהורכבה על ידי לא תוכל עוד למלא את תפקידה", אמר מרידור, שהבהיר שכשהקים את ההנהלה הצהיר בלא התנגדות מאיש כי מטרתו היא להשיב את בגין לראשות המפלגה. אבל תמיר התעקש שאין לו כל קשר למכתב; הוא קבל על "עריפת ראשים" ו"השמצות ללא יסוד".

ד"ר בדר, נגדו הגיש תמיר תביעה ל"בית הדין העליון של תנועת חרות" בשל "הפצת ידיעות כוזבות", סיפר לסופר "הארץ" שמעון סאמט כי "בימים האחרונים - עם גילוי פרשת אמסטרדם, שוב סר ממר בגין דכאונו בו היה שרוי מאז הועידה והוא מלא מרץ ורעננות לקראת הבאות".

אך גם בתמיר הפיחה הפרשה רוח עזה. בסניף חרות בירושלים גינה את ההנהגה הוותיקה בפני 150 חברי מרכז. "אין עתיד לתנועה אם סגנונה הוא דיכוי חופש הדיבור והאופוזיציה ומצד שני טיפוח של שלטון יחיד", אמר בלהט, "לא חשוב שהתנועה תזדקן ותתנוון ובלבד שאף אחד לא יזוז ממקומו מפני שהתנועה שייכת למישהו". תמיר וחברי הכנסת שוסטק וטיאר, חבריו ל"גוש החופשי" בחרות, סברו כי ההחלטה על פיזור ההנהלה והרכבתה מחדש נועדה "לחסל את ח"כ תמיר ללא משפט צדק וללא הגינות ציבורית-תנועתית". ההנהלה הארצית של צעירי חרות, שהתכנסה בבית ז'בוטינסקי בתל אביב ב-6 בספטמבר 1966, הצביעה ברוב גדול בעד "הזדהות עם ח"כ שמואל תמיר" ו"עמידה לימינו", דיווח שמעון סאמט. אפילו נבחר למועצה יו"ר חדש במקום יצחק סגל שהתפטר - יו"ר שתומך בקבוצת שוסטק-תמיר-טיאר: עקיבא נוף.

בהמשך השבוע החריפו נאומיו של תמיר. "בוץ אחד גדול ולכלוך שהנפש בוכה על כך", אמר; "כעבור זמן נביט אחורה ונאמר כי היו אלה ימים של בית מטורפים"; "מעשים היאים לג'יימס בונד" - וכיו"ב. בישיבה סוערת ב-8 בספטמבר "בריונים הטילו מוצצי פה של תינוקות לעבר שולחן האופוזיציה בראשות חברי הכנסת תמיר, שוסטאק וטיאר, וקראו לעברם ?אתם ילדים! תינוקות!", דיווח סופר "הארץ" דן מרגלית. כינו את תמיר סרטן, שטן, עוכר ישראל. חברי האופוזיציה יצאו מהישיבה ובחוץ חיכו להם אגרופי בריונים. "ראשי האופוזיציה לא נפגעו", הבהיר מרגלית.

לא חלף שבוע, ו"הארץ" דיווח שהמשבר הסתיים: הורכבה הנהלה חדשה, בלי תמיר. "אולם למעשה נמשך המשבר", הבהיר מאמר המערכת ב-14 בספטמבר. מי שעקב אחר העלילה בשבוע האחרון "והביט אל תהום זו של שנאת אחים, יתקשה להאמין כי מפלגה זו תוכל לאורך ימים לשמור על ליכודה", נכתב בנימה עגומה. וח"כ תמיר? הוא, אשר "שש אלי קרב מדיני", "נחל כשלון חרוץ בשדה שהוא קבע להתמודדות... אחת היא המסקנה: הסתערות האופוזיציה נגד ההנהגה הותיקה של חרות נהדפה"

Wednesday, September 2, 2009

מכתב במוסף "ספרים" בעיתון הארץ על בגין והאצ"ל

בתגובה לרשימתו של תום שגב על הספר "מדינת ישראל: העשור הראשון" ("הארץ, ספרים", 5.8).
אוי לו למנחם בגין ואוי להם לחיילי הארגון הצבאי הלאומי (על הלח"י אני בכלל לא רוצה להרהר) אם תום שגב מרגיש מחויב מספיק לכתוב ביטויים של הגנה על שמם הטוב כפי שעשה בביקורת המהנה שלו על הספר. ואבקש להוסיף שתי הערות בעקבות דבריו.
ראשית, אם הספר הוא תוצר של תפישת "ההיסטוריה הרשמית או, לפחות הרשמית למחצה", אולי זה טיעון צודק. אבל בוודאי הוא תוצר של "מחנה השמאל" - או של מפא"י/הסתדרות או של הפלמ"ח ובזה הצטיין העשור הראשון למדינת ישראל: הדומיננטיות של הסוציאליזם בכל תחומי החיים של המדינה ועוד, אליבא דשגב, מוכיח גם יכולת לקום לתחייה. אמנם, שגב בוודאי יתאר את המחנה הזה כ"שמאל ישן", אבל אין זה משנה באופן עקרוני. לקרוא למעלה מ-700 עמודים כדי להחליט אחרת הוא אתגר קשה.
ושנית, אם כולם (שגב אינו מפרט את כל השמות), נמנו על הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית, עולות מחשבות על טיב וטעם הידע וההכוונה הפדגוגית שהסטודנטים של אותו מוסד זכו להם ממורים ומרצים כגון אלה שתרמו לספר הנדון.
ומחשבות אלה שלי מוליכות למסקנות בקשר לתופעה של פוסט-ציונות מצד אחד ומאידך גיסא חוסר עומק ורוחב לגבי ידיעות על תולדות שיבת עם ישראל לארצו והבנתן והיכולת להתמודד עם טענות עוינות, מעבר לגבול ובתוך המחנה.
ישראל מידד
שילה

Sunday, August 30, 2009

תגובה לתום שגב

מכתב תגובה



תום שגב מביא (
ראה כאן
) את התזה של ד"ר ארז כסיף, כי בן גוריון הכריז על הקמת המדינה היות שחשש שמנחם בגין יעשה זאת בעצמו, ושהאצ"ל ינסה להתנקש בחייו.

תזה זו עומדת בניגוד להשתלשלות העניינים כפי שהביאה בגין הן בספרו "המרד" והן מעל במת הכנסת. בגין סיפר כיצד בן גוריון שלח אליו את מקורבו אליעזר לבנה בערב הכרזת המדינה. לבנה מסר לבגין, כי הודעות האצ"ל הדורשות, כי יוכרז על הקמת המדינה מיד עם תום המנדט, מסייעות לבן גוריון להתגבר על ההתנגדות להכרזה בקרב חברי מפלגתו. בנוסף, ביקש נציגו של בן גוריון, כי האצ"ל יודיע מראש שיעמוד מאחורי הממשלה הזמנית.

בגין קיבל את הבקשה והוסיף את הודעת התמיכה לכל הודעות האצ"ל.

מחקר מקיף בנושא, שערך העיתונאי שלמה נקדימון, יראה אור בקרוב.

הרצל מקוב

ראש מרכז מורשת מנחם בגין

ירושלים

Saturday, August 29, 2009

קטעי וידיאו של הופעת תזמורת דנדורמה

קטעי וידיאו של תזצורת דנדורמה

video

video

Wednesday, August 26, 2009

איפה ישנם מנהיגים כמו בגין

איפה ישנם עוד מנהיגים כמן מנחם בגין

96 שנה להולדתו של בגין, טל לאור בת לבן קיבוץ מצליחה להתגעגע לאדם שלא הכירה. הצניעות, יושרו האישי אהבת האדם, אהבת משפחתו ואהבתו הגדולה למדינה, לתושביה ולרעיון הציוני

טל לאור 17/8/2009

אתמול, ב- 16 באוגוסט, צוין יום הולדתו ה-96 של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. אינני זוכרת מי שאל פעם, האם ניתן כלל להתגעגע לאדם שלא הכרת ולא פגשת מימייך, ויותר מכך, אדם אשר לא חשת בחייך את רוחו מנשבת מעל הווייתך הפיסית והרוחנית. כבת לאם מושבניקית ואב יוצא קיבוץ, שעד היום אינו מוכן לתלות דגל ישראל על הרכב ביום העצמאות, רק בכדי שלא יזהו אותו בטעות עם המחנה הלאומי, ניתן לומר בבהירות כי האידיאה הז'בוטינסקאית לא חלפה בביתנו.

יתרה מכך, אימי מספרת כי בשנת 1977, שנת המהפך, היא שנת הולדתי, הייתה בליבה
דאגה גדולה על העתיד לבוא עלינו כמדינה. היום, למרות השקפת עולמה הפוליטית השונה, כמעט אין מהדורת חדשות בה אינה ממלמלת כמה היא "מתגעגעת לבגין". לא מזמן, ביום הולדתי העברי, ביקש חבר יקר לצאת איתי לטיול בירושלים ובמהלכו ביקור "במרכז מורשת בגין". חודשים ארוכים הוא מבקש לקחתני לשם והפעם הסכמתי בתנאי שבשובנו לתל אביב מתאמים סיור גומלין "במרכז מורשת רבין".

"יאללה, בואי נבכה קצת", אמר לי כמי שיודע על מה הוא מדבר, כשנכנסנו פנימה אל חלל המוזיאון. הבטתי בו בתמיהה מנסה להסתיר את הציניות שבי. קשה היה לי להאמין שבאמת אוכל להתחבר אל הנושא ועוד עד דמעות. אחרי שעה וחצי של חוויה היסטורית מרגשת במוזיאון, הממוקם על כתף הינום ומשקיף לעיר העתיקה, יצאתי משם רועדת.

מעבר לעיצובו המרשים של המקום, הנוף והעיבוד האור-קולי והבלתי אמצעי לתחנות חייו המרכזיות של בגין (הכולל קטעי נאומים חיים, וידאו וביקור בסלון הפרטי והאותנטי של המשפחה) מעניק הביקור במקום תחושה חזקה של אינטימיות. אינטימיות שאפיינה כל כך את המנהיג הזה, אינטימיות סימבולית שנוצרה בדיעבד ביני לבין מנחם בגין ז"ל.מקשת תכונותיו, בולטת מעל לכל צניעותו הטבעית, יושרו האישי ואהבת האדם ששרתה בו. אהבה גדולה לאשתו עליזה, אהבתו למשפחתו ואהבתו הגדולה למדינה, לתושביה ולרעיון הציוני.

תחושת החמצה

בניגוד לרבים מעולם לא הערצתי את יכולת הרטוריקה שלו, כל שכן את תוכנה. להט האגרוף המתרומם ברעד משום מה, לא נגע בי. עדיין מהדהדת בי סצנה קשה מתוך הסרט "ילדי השמש" (סרטו הדוקומנטרי של רן טל) בה מדבר בגין בחריפות ובוטות כנגד דור חלוצי הקיבוצים, מיישבי הארץ, המצטופפים סביב מקלט רדיו רעוע להקשיב לדבריו והוא שח בהם בסוג של ביטול. בחירתו הטובה בקירוב עדות המזרח אל מרכז הקונצנזוס הישראלי הייתה מבורכת, אך התייחסותו המרוחקת והמפלה כלפי ציבור אחר, הייתה קשה עבורי.אבל באופן מוזר, ועל אף שמרבית השקפת עולמו המדינית וחזונו עדיין זרים לי ביסודם, הרגשתי כי התאהבתי בבגין האדם.

בבואי אל ביתי מלווה בתחושת החמצה אודות השנים האבודות שלי עם האיש, ניגשתי להשלים את החסר בקריאה ולמידה. יש בי תחושה כי רבים מחברי ובני דורי, טרם נחשפו לערכו האמיתי של בגין ז"ל וזאת ללא קשר לדרכו הפוליטית. ייתכן כי תחושת הפספוס או הגעגוע שחשתי אינה מנותקת מהמצב הפוליטי וההנהגתי הקשה בו אנו נמצאים כיום בישראל 2009.

האומץ המנהיגותי הנדיר, היכולת לוותר על עקרונות ערכיים שורשיים אשר ליווך שנים רבות למען טובת המדינה, הנועזות והדאגה הכנה לפרט, הפשטות והיושר האישי - הן תכונות שאינן נפוצות עוד במחוזותינו. בעידן בו ראשי המדינה נאחזים בכיסאם עד זוב דם או חקירה, איני יכולה שלא להיזכר במילותיו הפשוטות והעייפות לעת פרישתו והסתגרותו: "אינני יכול עוד". פשוט כמשמעו, חבל שאין כמותו עוד. אציין כי הרשימה לעיל מוקדשת לזכרו של מנחם בגין ז"ל ואין בדברים בכדי להשוות, להוסיף או לגרוע ממנהיגים אחרים בני דורו שאינם עמנו עוד.

Sunday, August 23, 2009

בגלל מנחם בגין קמה המדינה?

לפי הכתבה של תום שגב,

ד"ר ארז כסיף, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת באר שבע, ידע השבוע רגע של נחת מהסוג שרק סופרים מכירים: הוא קבע את הנקודה מאחורי המלה האחרונה בספר חדש שכתב. כסיף היה מרוצה: אם יהיה לו מזל, הספר יחולל שערוריה. הוא אמור להיקרא "מדוע ?באמת' הוקמה מדינה ישראל" והתשובה היא שדוד בן-גוריון הכריז על עצמאות המדינה ב-14 במאי 1948 כי פחד שמנחם בגין יעשה זאת בעצמו. בן-גוריון גם חשש שאצ"ל ירצח אותו, כסיף קובע.

באחרונה הציג כסיף את התזה הזאת בכנס חוקרים רב-תחומי שנערך בירושלים מטעם מכללת אריאל ובית מורשה. הוא מבקש לקדם תיאוריה כללית בדבר משקלם של גורמי פנים בקביעת מדיניות החוץ. לגבי ישראל, הנרי קיסינג'ר כבר ניסח זאת בעבר: לישראל אין מדיניות חוץ. הכל פוליטיקה לצורכי פנים.

לדברי כסיף, הבריטים החליטו לעזוב את ארץ ישראל כתוצאה מהמאבק המזוין של אצ"ל ולח"י. לקראת צאתם היה ברור שתקום מדינה יהודית, אך השאלה האמיתית היתה מי ישלוט בה. בן-גוריון ידע שאצ"ל ולח"י נהנים מתמיכה רחבה בציבור - ואז באה ההתקפה על דיר יאסין ובעקבותיה בריחה המונית של פלסטינים. גם התפתחות זו נזקפה לזכותם של אצ"ל ולח"י.

הכרזת העצמאות הובילה בהכרח למלחמה עם מדינות ערב. בן-גוריון העריך שצבאות ערב חזקים מצה"ל; אף על פי כן "חירחר מלחמה". זה היה הימור מסוכן ולא היה עומד "במבחן וינוגרד", כותב כסיף וקובע: בן-גוריון רצה במלחמה. ייתכן שגם ההחלטה שלא לקבוע במגילת העצמאות את גבולות המדינה נבעה מהרצון "לשפוך שמן על מדורת הסכסוך וללבותו", שהרי כל עוד השאלה נשארה פתוחה, איימה ישראל על שלמותן הטריטוריאלית של המדינות השכנות וגבר הסיכוי שתהיה מלחמה. המניע - בן-גוריון קיווה להיות המצביא שתחת הנהגתו המדינה ניצלה ובכך יובטח שלטונו. כסיף אומר שלא גילה מידע חדש להוכחת התזה הזאת. הוא מסתפק בהצגת נרטיב חדש. הוא מקווה לפרסם את ספרו לקראת יום העצמאות.

הודעות על אירוע ועל קורסים



Wednesday, August 19, 2009

אורי אבנרי: עמוס קינן טען שלא היה 'טבח' בדיר יאסין

כמו צעירים שמאליים לא-מעטים באותם הימים הצטרף ללח"י, שדגל אז באוריינטציה על ברית מועצות. עם הקמת המדינה גויסו אנשי לח"י לצה"ל החדש

עוד לפני כן השתתף בפעולת-הזוועה של אצ"ל ולח"י בדיר-יאסין. זה היווה כתם, והוא טען תמיד שהטבח לא היה יזום, או שלא היה כלל. לדבריו, מפקד הפעולה נהרג וכך אבדה השליטה בלוחמים. הוא עצמו נפצע, לדבריו, בראשית הפעולה, ולא ראה מה קרה בה

מקור

Wednesday, July 22, 2009

דבריו של ראש המרכז לרגל אירוע יום השנה ה- 69 לזאב ז'בוטינסקי

משפחת ז'בוטינסקי, רוני מילוא , גרשון סתיו, פרופ' יהודה פרידלנדר, מירון איזקסון

"זאב ז'בוטינסקי היה מוח שאפשר לקרוא לו כולל. מוחות כאלה קמים פעם אחת במשך דורות רבים, כמו אריסטו , לאונרדו דה וינצ'י, הרמב"ם שלנו".

כך תיאר מנחם בגין, המובהק, והבכיר בתלמידי ראש בית"ר את מורו ורבו.
מהיום שאני עומד על דעתי, ואולי אף לפני כן אני מנהל שיח עם זאב ז'בוטינסקי בעיקר אני מנסה לעמוד על סוד קסמו של האיש, על מקור העוצמה. הרי זה מדהים לחשוב על מידת העוצמה הנדרשת, כדי לגרום לאנשים רבים כל כך, אנשים אינטליגנטים ומוכשרים, לשנות את אורח חייהם, להפוך את כיוון התפתחותם הטבעי להקדיש את החיים, להיות מוכנים בעת מבחן למסור אותם ולהגיע ממש עד מעלות הגרדום, כדי להגשים את תורתו של אדם שהם בקושי מכירים. חלקם ראו אותו, או פגשו אותו פעם אחת בחייהם.

לא נתוניו הפיזיים היו הסיבה לנהיה אחריו, לא איש יפה תואר ולא גבה קומה היה. אולי להיפך. גם כסף לא היה בידיו וכיסו היה נקוב תמיד.

אולי חלק מהתשובה לשאלה הגדולה הזאת מה היה סוד קסמו, טמון בנושא שבו אנו עוסקים הערב, היותו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג משורר.

אחת מתכונות היסוד של משורר, בשונה מטכנאי של מילים או פזמונאי היא החיבור לאמת.
כדי לומר דברי שירה אתה צריך להיות מחובר לאמת.

וזאב ז'בוטינסקי היה איש של אמת. אמת גדולה, אמת נצחית, אמת שורפת. נדמה לי שהיכולת והכישרון לחשוף ולהציג במילים, הן בכתב והן בנאום את האמת הזו שלו, היא חלק מההסבר למקור כוחו. ואת האמת הזו הוא חצב מסלעי המציאות, מתוך התבוננות ישירה בעובדות, הבנתן לעומק ותיאורן ללא כחל וסרק. לא מתוך אשליות ותקוות שווא.

ואת האמת הזו שאב מעקרונותיהם של גדולי עולם אותם למד.

ואת האמת הזו ינק מאמונה תמימה, אינטואיטיבית ולוהטת בנצח ישראל.

והאמת הזו כדרכה של האמת חיה, קיימת ותקפה עד היום. ומהי ההוכחה לכך? אם תרצו ההוכחה החזקה ביותר היא הרצון והניסיון הקיימים עד היום לצנזר את ז'בוטינסקי. אין מקבילה לכך שהוגה ומנהיג מדיני מצונזר כ 70 שנה לאחר מותו. אנו רואים זאת באקדמיה המתעלמת ומוחקת. אנו רואים זאת למשל בניסיון של שרי חינוך מסוימים, (יש אולי לומר פוליטרוקים) המנסים לבטל את נוכחותו, הקלה יש לומר, במערכי הלימוד ואפילו יש לומר בניסיונות התמימים של פקידים למנוע הקראה של פרק כזה או אחר ממשנתו, ביום האזכרה, כי הקטע עלול להרגיז או להביך את ראש הממשלה המכהן.

למה שקטע כזה ירגיז או יביך? כי הוא אקטואלי והוא תקף והוא אמת. והאמת יש לה נטייה להרגיז בעיקר פוליטיקאים. אז בעצם אנו הרואים עצמנו תלמידיו לא צריכים להיעלב מניסיונות ההשתקה והצנזורה,אנו צריכים לראות בכך מחמאה גדולה למורנו ולתקפות תורתו.
אסור לנו חלילה להשלים ולקבל את הצנזורה, עלינו להלחם בה, כפי שהוא לימדנו, מתוך הדר ובעזרת תגר. חובה להפיץ את תורתו ואת דבריו.

יש המתחכמים ואומרים בעיקר מקרב המומרים הנוטשים את תורתו, כי אילו ז'בוטינסקי היה חי היום הוא היה מצביע למרץ. אני לא יודע להגיד עבור מי הוא היה מצביע, אבל אני משוכנע שלמרץ הוא לא היה מצביע.

ולמה למרץ אומרים המתחכמים, כי ז'בוטינסקי היה ליברל, קביעה זו נכונה אבל היא חצי מהאמת שכידוע, גרועה משקר. ז'בוטינסקי היה המבשר של הלאומיות הליברלית היהודית, הוא אכן דיבר על מתן זכויות מלאות למיעוט ולגר, אבל הענקת הזכויות גם הייתה קשורה למסגרת הכוללת של מדינה עברית משתי גדות הירדן.ז'בו היה חסיד האיזון, איזון בין לאומיות צרופה לבין ליברליות קנאית, מתח שלא פשוט לקיימו ולכן רבים נשברו, במיוחד בקרב בני תלמידיו. מעבר לכך הליברליות של ז'בוטינסקי לא הייתה, כפי שנהוג בימינו שם קוד למאבק של זכויות לאומיות של מיעוט ספציפי וכרסום בזכויות הלאומיות של העם היהודי. הייתה זו השקפה כוללת בדבר מרכזיותו וזכויותיו של כל פרט ופרט ללא הבדל. כפי שהוא כתב:

" עברי גם בעוני -בן שר:
אם עבד, אם הלך
נוצרת בן מלך
בכתר דוד נעטר".

חיברתי את השורות הללו והתכוונתי לכל אדם, יווני או באנטו, צפוני או אסקימו. הם כולם בצלם אלוהים נוצרו: ("בני מלכים" המשקיף 25.4.1941).

זאת היא ליברליות אמיתית ולא נאורות מזויפת, אבל יש עוד הבדל לגבי תפיסת ז'בוטינסקי וגישות ליברליות עכשוויות. שורש תפיסתו של ז'בוטינסקי הוא "המוסר" אבל להפעלת המוסר יש תנאי, כפי שנוסח בתביעתי:

כאשר בא אלינו יהודי, בפרט יהודי צעיר, הוא קם
ומכריז בפני העולם כולו: "אני תובע משפט וצדק בעבורי ואם לא אקבלהו, ייהפך כל העולם למדבר שממה.
במקום בו אני מלך בין מלכים אחרים – שם תהיה הקידמה שרירה וקיימת. אך אם גורלי הוא, להיות מוצא מחוץ למסגרת – לא איכפת לי אם תעלו כולכם חיים באש. עוד אוסיף שמן למדורה.

אין גאולה לעולם – אם אין חלקי בה. בראשית ברא אלוהים את תביעתי".

זאת היא עמדה, ולא חשוב אם היא תנעם לחיך או לא.
עמדה היא, שכדאי להילחם בעבורה, לסבול למענה ולהקדיש למענה את החיים.

("הקדיש שלי", "המשקיף", 13.8.1940)

כנראה שגם לעמדה זו, הבהירה כל כך , הפשוטה כל כך הצודקת כל כך גם היה חלק בסוד הקסם של אישיות יוצאת הדופן, מנהיג משורר, אשר כבשה את ליבם של רבים כל כך, בעוצמה רבה כל כך, בדרכו נלך.

Saturday, July 18, 2009

הלך לעולמו איש הטלוויזיה האמריקאית וללטר קרונקייט




כאן עם

הנשיא סאדאת וראש הממשלה מנחם בגין בירושלים בנובמבר 1977

Thursday, July 16, 2009

עוד בעניין האלטלנה ב"הארץ" מדור מכתבים למערכת

המשך ההנצחות בעניין האלטלנה מעל עמודי "הארץ":

ככה לא מארגנים מרד

בתגובה על מכתב למערכת "למה התכוון בגין - כמה נקודות" ("הארץ", 10.7)

הנקודות שמעלה אריה מאור, המגיב על מכתבי ל"הארץ" מיום 3.7, הן עובדות, אבל לא כולן. אם להסתמך על ספרו של סגן מפקד הפלמ"ח, אורי ברנר, המלא עוינות כלפי האצ"ל, הרי חודשים לפני הפלגת "אלטלנה" ארצה הורה שאול אביגור לאנשי "המוסד" במארסיי, שלא להיענות להצעת אנשי האצ"ל לרכוש את האונייה (עמ' 88). גם אם ברנר טוען, שאנשי הקשר הקבועים בעניין היו בדרג נמוך, ושכנראה יהודה ארזי, איש ה"הגנה", עלה על סיפונה כדי לבדוק אותה בסוף מאי, הרי האונייה לא היתה סוד כמוס.

לאביגור, ראש "המוסד לעלייה ב'", דווח על ידי שאול ביבר על בואה של אלטלנה לצרפת במארס. ו' הדרי המליץ לאנשי האצ"ל שאנשיהם יעלו ארצה בספינה של ה"הגנה", כי אלטלנה התגלתה בידי המודיעין הבריטי (עמ' 89).

המסקנה: לא היה שום סוד בין האצ"ל לבין זרועות היישוב המאורגן ואפילו הוצע שיתוף פעולה. זה לא מרד.

זאת ועוד, ב-3.6.48 נמסר להדרי מטעם גורם בממשל הצרפתי, שאלטלנה תישלח ארצה בקרוב עם נשק אשר סופק על ידם. ב-6.6 התקיימה ישיבה של אנשי ה"הגנה" עם אליהו לנקין בנושא. תוכן הפגישה הועבר לאביגור, אשר מסר אותו ארצה בו ביום (עמ' 93).

מברק נוסף על הפלגתה הקרובה של אלטלנה נשלח מאביגור לדוד בן גוריון ב-8.6 ושוב ב-11.6. נעשה ניסיון של בגין לעכב את בואה אשר כשל. ב-15.6 התקיים מפגש בין י' גלילי, ל' אשכול וד' כהן לבין בגין, י' מרידור, א' בן-אליעזר, ח' לנדאו וע' פאגלין בעניין בואה של האונייה. שום דבר לא הוסתר מעיני ממשלת ישראל.

גם מי שחשד אז, ואולי חושד גם היום, שפניו של בגין היו למרד או לפוטש חייב להודות: ככה לא מארגנים מרד.

ישראל מידד
שילה

אירוע ז'בוטינסקי









Saturday, July 4, 2009

בגין ובן-גוריון: השנאה והאהבה

שיעור היסטוריה יחסי האהבה-שנאה של בן-גוריון ומנחם בגין
מכתב נשכח של ראש הממשלה הראשון, שנחשף השבוע, שופך אור על יחסי האהבה-שנאה שניהל עם בגין

מאת תום שגב

דוד בן-גוריון ידע לשנוא. מעת לעת העביר את שנאתו מאדם לאדם. ב-15 במאי 1963 כתב למשורר חיים גורי: "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק: גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ; מקדש כל האמצעים למען המטרה הקדושה - שלטון אבסולוטי". שנים אחדות לאחר מכן העביר בן-גוריון את שנאתו ללוי אשכול וביקש להתפייס עם בגין. "פולה שלי היתה תמיד מעריצה שלך, משום מה", כתב לו בפברואר 1969. "התנגדתי מאוד לכמה עמדות ופעולות שלך (...) ואינני מתחרט על כך, כי לדעתי היה הצדק אתי (כל איש מסוגל לטעות מבלי שירגיש בכך) אבל מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל כמה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות הוקרתי אותך יותר ופולה שלי שמחה על כך". ב-1981 שלח ראש הממשלה בגין לגורי העתק ממכתבו של בן-גוריון אליו והשבוע סיפר גורי על מכתב זה בכנס השנתי להיסטוריה של מרכז זלמן שז"ר. בגין כתב לגורי: "העתקתי בשבילך את מכתבו של מר בן-גוריון ז"ל לא כדי ?להתפאר'. אבל מאז קיבלתי מכתב זה שאלתי תמיד את עצמי: אולי באמת דברים רבים, טרגיים ואפילו נוראיים, היו נמנעים מאתנו, לו בן-גוריון ז"ל ואני היינו מכירים איש את רעהו ?יותר'". כאן ציין כי מכתבו של בן-גוריון אליו נכתב שנים אחדות אחרי מכתבו של בן-גוריון לגורי. "איזהו איפא המכתב התקף? המוקדם יותר או המאוחר יותר? בתורת המשפט מקובל כי אם אדם ציווה נכסיו בתאריך מסוים ולאחר מכן שינה את דעתו ואת צוואתו הרי המסמך המאוחר יותר הוא המחייב ולא המוקדם יותר". ראש הממשלה לא דרש מגורי לפרסם את מכתבו. "כתבתי לך מתוך דחף אנושי ולא עוד", ציין.

מכתב תגובה בעיתון "הארץ" בנושא האלטלנה

מכתבי בעיתון הארץ

בתגובה על מכתבים למערכת "אלטלנה והקשר הצרפתי" ("הארץ", 26.6)

דן יהב מציין שלושה ספרים ולא מציין את ספרו של יעקב תבין, "החזית השנייה - האצ"ל בארצות אירופה 1946-1948", שיצא לאור ב-1973 והיה בעצם הדוקטורט שלו. נמצא בו חומר רב ומפורט על המגעים של האצ"ל עם ממשלת צרפת, כולל פרשת אלטלנה, תצלומי מסמכים רשמיים ותכתובת ענפה. בעניין הערתה של ד"ר צילה הרשקו, תבין מציין את ז'אק בוסאיי כמנהל לשכתו של ג'ורג' בידו, אשר נפגש תכופות עם שמואל אריאל.

אשר לטענה של דן יהב, כי גרסת בן גוריון היתה כי היה מדובר במרד, הרי שאיפותיהם של הצרפתים לחוד וכוונתו של מנחם בגין לחוד. בגין ואנשיו, בצרפת ובישראל, יזמו וניהלו דיונים וסיכמו את פרטי בואה של אוניית האלטלנה זמן רב מראש. לא היתה שום הפתעה בהגעתה.

הרי מדוע הסכים בגין שהאונייה תגיע דווקא לחוף כפר ויתקין, מעוז של מפא"י, אם ביקש לבצע פוטש? מדוע ירדו רוב הבאים והתפזרו בנתניה, וכך איבד האצ"ל תוספת כוח בעבור "המרד" כביכול שלו?

ישראל מידד

שילה


Tuesday, June 23, 2009

על ה"אלטלנה", צרפת ובן-גוריון

61 שנה לאלטלנה | אונייה בוערת בחוף ירושלים

אלטלנה, שבשבוע הבא ימלאו 61 שנה להטבעתה, הביאה נשק שסיפק הצבא הצרפתי לאצ"ל. מסמכים שנחשפים כאן לראשונה מגלים, שמשרד החוץ בפאריס האמין שסיוע לאצ"ל יוכל למנוע את נפילת ירושלים בידי ירדן, דבר שהיה מחזק את מעמד יריבתה המרה באזור - בריטניה. אבל צרפת לא הביאה דבר אחד בחשבון: את דוד בן-גוריון

מאת מאיר זמיר

איך הגיע נשק צרפתי אל סיפונה של האונייה "אלטלנה" ביוני 1948? מה דחף את שר החוץ הצרפתי, ז'ורז' בידו, לספק לארגון רובים, תחמושת וציוד צבאי נוסף? את רגליו של מי קיוותה הממשלה בפאריס לדחוק מהמגרש המזרח תיכוני בעזרת האצ"ל? מסמכים צרפתיים שנחשפים כאן לראשונה מספקים מעט מהתשובות לשאלות הללו.

אחד המרכזיים שבהם הוא העדות שמסר סגן הרמטכ"ל הצרפתי, הגנרל קודרו, לקצין חוקר מטעם משרד ההגנה, במסגרת תחקיר פנימי על הפרשה. קודרו, שמילא תפקיד מפתח במו"מ על העברת הנשק לאצ"ל שהתנהל בפאריס במאי-יוני 1948, אמר בעדותו ב-15 בנובמבר 1949 כי צרפת "הגיעה להסכם חשאי עם האצ"ל, שהבטיח לה יתרונות במידה שהארגון יגיע לשלטון (בישראל)". את נציג האצ"ל במשא ומתן, שמואל אריאל, הוא תיאר כ"טרוריסט שלא ייצג גוף לגיטימי ואשר פעל לתפיסת השלטון בכוח".

אריאל העיד ביום המחרת. הוא אישר שהאצ"ל חתם על הסכם סודי עם ממשלת צרפת, שלפיו הממשלה "תספק נשק לארגון להילחם בערבים". הנשק הזה הגיע בסופו של דבר אל חופי ישראל באונייה אלטלנה, שהוטבעה ב-22 ביוני 1948 מול חופי תל אביב בהוראת ראש הממשלה הזמנית, דוד בן-גוריון.

המחלוקת הפוליטית וההיסטורית העמוקה שעוררה הפרשה לא שככה גם כעבור יותר מ-60 שנים. בן-גוריון והשמאל האשימו את ראש האצ"ל, מנחם בגין, בניסיון לפוטש בעיצומה של מלחמת הקיום שניהלה המדינה שזה עתה קמה. בגין ותומכיו, מצדם, טענו שבן-גוריון יזם קנוניה צינית, שנועדה לפגוע ביריב פוליטי שביקש להביא לישראל נשק ולוחמים כדי לחזק את הצבא במלחמה נגד הערבים. אלמלא גילה בגין אחריות לאומית, מאמינים תומכיו, היתה המדינה מידרדרת למלחמת אזרחים עקובה מדם.

הדו"ח שנכתב לפני כ-60 שנים במשרד ההגנה הצרפתי והעדויות שנגבו לצורך כתיבתו נחשפו באחרונה בארכיונים צרפתיים. המסמכים שופכים אור על מניעיה של צרפת בפרשה. עולה מהם שההסכם הסודי על אספקת הנשק כלל סעיפים פוליטיים, שלדברי קודרו היו מכוונים נגד הממשלה הזמנית בישראל. לגרסת נציג האצ"ל, הערבים היו היעד שאליו כוונו אותם סעיפים.

עותק של ההסכם עצמו לא נמצא עדיין, אבל ממסמכים צרפתיים אפשר להסיק, שהמניע של בידו היה החשש מכיבוש ירושלים על ידי הלגיון הערבי הירדני בתמיכה בריטית. במחצית השנייה של מאי 1948 נהפכו המוסדות הקתוליים הצרפתיים בירושלים והקונסוליה הצרפתית בעיר לזירת לחימה בין היהודים לערבים. בידו היה מוטרד מהפגיעה בהם על ידי כוחות הלגיון. שנים אחרי האירוע רמז בן-גוריון, שהצרפתים נתנו את הנשק לאצ"ל בתמורה להתחייבות הארגון להגן על המוסדות הצרפתיים בעיר.

לפי תוכנית החלוקה, ירושלים היתה אזור בינלאומי ושתי המחתרות - האצ"ל והלח"י - פעלו בעיר כתנועות נפרדות גם לאחר הקמת צה"ל. במשא ומתן על שילוב האצ"ל בצה"ל בראשית יוני, עמדו מנהיגיו על הקצאת חמישית מהנשק שעתיד להגיע לארץ עם אלטלנה לגדוד האצ"ל בירושלים. הכישלון במגעים על השליטה בנשק ואופן חלוקתו היה בשורש העימות.

מדיניות בריטית כפולה

תביעה זו, לצד המתקפה שניהל האצ"ל נגד הממשלה הזמנית בתביעה להחיל על ירושלים את הריבונות הישראלית, העמיקו את החשדנות בין שני המחנות היריבים. בן-גוריון חשד שראשי האצ"ל חותרים להקים בירושלים בסיס כוח צבאי ופוליטי נפרד. בגין, שהתנגד לקיומו של אצ"ל כמחתרת מזוינת בשטחי המדינה לאחר הקמתה, לא פסל את המשך פעילות הארגון בירושלים. עדויות ממקורות צרפתיים מצביעות על האפשרות שראש הממשלה הזמנית ידע על פרטי ההסכם החשאי בין בידו לאצ"ל, קודם שנתן את הפקודה להטביע את אלטלנה.

בידו החליט לספק נשק לאצ"ל, ארגון שהתחרה בממשלה הזמנית, שמצדה קיבלה מצרפת תמיכה חשאית, לא רק כדי להגן על המוסדות הצרפתיים בירושלים מפני התקפות הלגיון הערבי הירדני. הוא עשה זאת למרות הידיעה הברורה על מורת הרוח שצעד זה יעורר במשרד החוץ הבריטי, שאנשיו עקבו מקרוב אחרי תנועות אלטלנה. ב-14 במאי באה לפאריס הנסיכה הבריטית אליזבת. ביקורה הרשמי היה שיאה של מדיניות שיתוף הפעולה בין צרפת לבריטניה, שבידו היה אחד מחסידיה. אף על פי כן, זמן קצר אחריו הוא החליט להעניק את הנשק לאצ"ל ללא כל תשלום.

לפי מסמכים מודיעיניים ודיפלומטיים צרפתיים מאפריל-יוני 1948, ייתכן שלבידו היה מניע נוסף - רצונו להכשיל מהלך בריטי-ירדני להשתלט על ירושלים. בקיץ 1944 הצליח המודיעין הצרפתי לגייס סוכן בממשלה הסורית, שסיפק בשנים הבאות מידע רב על הפעילות החשאית הבריטית בסוריה וביתר מדינות ערב. כשר החוץ בממשלה הזמנית של שארל דה-גול, בידו חווה על בשרו את יעילות מנגנוני המודיעין הבריטיים, שמילאו מאחורי הקלעים תפקיד מרכזי בגירוש הצרפתים מסוריה בקיץ 1945.

בידו, שהיה קתולי אדוק ועמד בראש מפלגה ימנית קתולית, ייחס חשיבות רבה לשמירת מעמד ירושלים כעיר בינלאומית. בהקמת מדינה יהודית ראה אינטרס צרפתי חיוני. לפי המסמכים הצרפתיים, פאריס חשדה שבריטניה אימצה בארץ ישראל את דפוס "המדיניות הכפולה", ששירתה אותה ביעילות בגירושם מסוריה: לצד המדיניות המוצהרת, שהדגישה את סיום המנדט ופינוי הכוחות הבריטיים ב-15 במאי 1948, המשיכו השירותים החשאיים הבריטיים לפעול כדי למנוע הקמת מדינה יהודית או למצער, לצמצם את שטחה לשפלת החוף.

הקונסוליה מופגזת

המצור על ירושלים באפריל 1948, שבו מילא הלגיון - על מפקדיו הבריטים - תפקיד מרכזי, העלה בלב הצרפתים חשד למזימה בריטית. ידיעות שהתקבלו בסוף אפריל ובמאי על מהלכים צבאיים ודיפלומטיים שנקטו הבריטים, חיזקו חשד זה. לדוגמה, הם מנעו מכוחות הפלמ"ח לכבוש את שכונת שייח ג'ראח שבצפון ירושלים; איפשרו לשתי פלוגות של הלגיון להתפרש במחנות של הצבא הבריטי בירושלים זמן קצר לפני פינויים; וקציני לגיון בריטים הוצבו בקונסוליה הבריטית.

אישור למשחק הבריטי הכפול היה הכשלתה על ידי דיפלומטים בריטים של יוזמה אמריקאית-צרפתית במועצת הביטחון ב-19 במאי, להפסקת אש כוללת. אחרי שנים של מעקב אחר האינטריגות של עבדאללה בסוריה ובלבנון, היו הצרפתים משוכנעים שבסוגיות מרכזיות פועל המלך הירדני לפי הנחיות הבריטים.

הלגיון ריכז את עיקר מאמציו באזור הבינלאומי של ירושלים. הצרפתים היו משוכנעים שבריטניה פועלת לאפשר לעבדאללה להשתלט על ירושלים כולה. בן-גוריון היה שותף לחשדות אלה. הוא גם האמין, בניגוד לראשי מטהו, שגורל המלחמה יוכרע בירושלים. בשבוע האחרון של מאי הוא הורה על שתי תקיפות במשטרת לטרון, שהוחזקה על ידי חיילי הלגיון, בניסיון לפרוץ את המצור על ירושלים. ההתקפות נכשלו והרובע היהודי נכנע ב-28 במאי.

הידיעות על התפתחויות אלה התקבלו בפאריס בעיצומו של המשא ומתן עם האצ"ל, שהיתה הערכת יתר של כוחו הפוליטי והצבאי האמיתי. הן חיזקו את חששותיו של בידו, שאין ביכולתה של הממשלה הזמנית למנוע את נפילת ירושלים לידי עבדאללה. בידו ועוזריו היו מוטרדים מאוד מהפגזת מתחם הקונסוליה הצרפתית בירושלים בידי כוחות הלגיון. הקונסול הצרפתי וראשי משרד החוץ היו משוכנעים שסוכנים בריטים עמדו מאחורי הפגזות אלו. מהירי על הקונסוליה נפצעו כמה מעובדיה ונפגע תפקודה היום-יומי. פניות של נציגים צרפתים, שדרשו מהבריטים ומהמלך עבדאללה להפסיק את הירי, לא נענו.

בראשית יוני הורה משרד החוץ הצרפתי לקונסול ארצו בעמאן להתחיל בהכנות לניתוק היחסים עם ירדן. הדיווחים שהעביר הקונסול הצרפתי בעמאן על פגישותיו עם עבדאללה מאפשרים ללמוד על דעותיו ותחושותיו של המלך הירדני בעיצומו של הקרב על ירושלים. בפגישה ב-23 במאי, היה עבדאללה חדור ביטחון ביכולתם של כוחותיו לכבוש את ירושלים בתוך זמן קצר "ונחוש להילחם בציונות ולמנוע הקמת מדינה ישראלית בגבולות ממלכתו".

הוא לעג לביצועי הצבא הסורי והביע ציפייה, כי "סיפוח פלסטין יהיה צעד לקראת הגשמת שאיפתו הגדולה בסוריה". הצרפתים ראו בדברים אלה אישור לחשדותיהם מאז פברואר 1948, כי הבריטים פועלים לנצל את המלחמה בארץ ישראל כדי לכפות על סוריה להצטרף לאיחוד האשמי בראשות עבדאללה, שיכלול חלקים גדולים מארץ ישראל ובכללם הנגב, שבתוכנית החלוקה הוקצה למדינה היהודית. לחשדות אלה היו שותפים גם מנהיגים ערבים.

בסוף מאי היו לבידו סיבות לחשוש מניצחון עבדאללה בירושלים, שיחזק את מעמדו ושיאפשר לבריטניה להגשים את תוכניתה לאיחוד האשמי של סוריה ולבנון. מעדות גנרל קודרו ומתחקיר משרד ההגנה עולה, כי בידו החליט לספק נשק לאצ"ל בשבוע האחרון של מאי, תחת לחץ זמן ומחוץ למסגרות הפורמליות.

חיזוק כוחו הצבאי והפוליטי של האצ"ל בירושלים נועד להשיג כמה יעדים: לחזק את הימין בישראל מול מפלגות השמאל בממשלה הזמנית, שמשרד החוץ הצרפתי ראה בהן כוחות פרו-סובייטיים; להבטיח לצרפת יתרונות פוליטיים-כלכליים-תרבותיים, אם יתפוס האצ"ל את השלטון; להגן על מוסדות דת ועל הקונסוליה הצרפתית בירושלים; ובעיקר למנוע מעבדאללה להשתלט בתמיכת בריטניה על ירושלים.

אבל בידו ואנשיו לא הביאו בחשבון את נחישותו של בן-גוריון למנוע בכוח את התחזקותו הצבאית של יריב פוליטי, ולו במחיר של מלחמת אחים.

פרופ' מאיר זמיר הוא מרצה למזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע


--------------------------------------------------------------------------------
תחילתה של ידידות מופלאה

באמצע 1945 נועד דוד בן-גוריון עם ז'ורז' בידו, שהיה אז שר החוץ בממשלת הגנרל שארל דה-גול. בספרו "אלטלנה" (עידנים, 1978) כתב שלמה נקדימון כי בידו הביע בשיחה אהדה לציונות וסיפר לבן-גוריון על התדרוך שקיבל מדה-גול לקראת פגישתו עם ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי שנחשב אויב הציונות: "ספר לבווין שהייתי בארץ ישראל וראיתי שהיהודים הם הכוח היחידי הבונה אותה".

אף כי ציידו את אצ"ל בנשק, היססו הצרפתים להכיר בעצמאות ישראל. חיים ויצמן, שעתיד היה להיבחר לנשיאה הראשון של המדינה, נפגש עם בידו כדי להחיש את ההכרה, כתב נקדימון. האונייה אלטלנה עוד היתה אז בלב הים התיכון. בידו היה חביב מאוד, דיווח ויצמן לבן-גוריון, אך ברור שהצרפתים מהססים להכיר בישראל מחשש לתגובת הערבים בצפון אפריקה. הכרה מלאה, "דה יורה", התקבלה רק במאי 1949.

תום שגב

Wednesday, May 6, 2009

תגובות לביקורת על ספרו של משה ארנס

06/05/2009

תגובות לרשימתו של דניאל בלטמן

תגובות לרשימה "אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות", מאת דניאל בלטמן ("הארץ, ספרים", 22.4)


למרד היו שני מפקדים
משה ארנס

גילדות לא היו רק בימי הביניים. גם כיום קיימות גילדות, ואחת כזו היא הגילדה של החוקרים הישראלים של תקופת השואה. דניאל בלטמן, שחקר את תולדות הבונד בוורשה במלחמת העולם השנייה, הוא אחד משומרי הסף של גילדה זו ותפקידו להסתער על כל אחד שמעז לחדור לשטח שהוא לכאורה שטח שמור לחברי הגילדה. לכן ביקורתו על ספרי על מרד גטו ורשה אינה בלתי צפויה: איך מעז אדם שאינו היסטוריון מדופלם לנגוע בנושא שכבר נחקר על ידי חברי הגילדה, כולל בלטמן עצמו, ולערער על מסקנותיהם?

בלטמן מעיד, ש"היסטוריונים העוסקים בחקר יהודי ורשה ופולין בשואה לא נגעו באירועי המרד זה כמה עשרות שנים". זה לעצמו מפתיע כאשר מדובר באחד האירועים החשובים בתולדות עם ישראל ובתולדות מלחמת העולם השנייה. אך לדעתו של בלטמן הכל כבר ידוע ואין צורך במחקר נוסף. וכך הוא כותב: "כאשר הגיע מועד ההתקוממות בגטו, באפריל 1943, פעלו בגטו שני ארגוני לחימה שהתפתחו מתוך (פעילות מחתרתית): 'הארגון היהודי הלוחם' (אי"ל), שאיגד את תנועות הנוער ואת מפלגות השמאל הציוני לצד הבונד והקומוניסטים היהודים והונהג על ידי חבר השומר הצעיר מרדכי אנילביץ', ו'הארגון הצבאי היהודי' (אצ"י) שאליו חברו צעירי בית"ר ופעילי התנועה הרוויזיוניסטית וצעירים אחרים בגטו שלא היו חברי תנועה פוליטית כלשהי. הוא הונהג על ידי פאוול פרנקל. שני הארגונים לחמו שכם אל שכם במרד גטו ורשה. זו תמצית העובדות והדברים בכללותם ידועים זה כבר".

האומנם? האם ידוע ברבים ששני ארגונים ניהלו את קרבות מרד גטו ורשה, ושלמרד זה היו שני מפקדים - מרדכי אנילביץ' ופאוול פרנקל? המציאות היא הפוכה. שמו של אנילביץ' מוכר ברבים בו בזמן שמעטים שמעו אי פעם על פרנקל. חלקו במרד וחלקם של חבריו באצ"י לא רק נשכח אלא גם הושכח. הטענה שהכל כבר ידוע ואין צורך להוסיף דבר על מרד גטו ורשה היא טענת סרק שאינה מעידה על הבנה בהיסטוריה ובתהליכי יצירת הזיכרון הקולקטיווי.

בניגוד לטענתו ש"העובדות והדברים בכללותם ידועים זה מכבר", בלטמן בכל זאת רומז להסתייגות מהתיאור שמופיע בספר שלי של הקרב שניהל אצ"י בכיכר מוראנובסקה, תיאור המתבסס במידה רבה, אך לא רק, על הדו"חות המבצעיים של יורגן שטרופ, גנרל משטרת האס-אס, שמונה על ידי היינריך הימלר לחסל את גטו ורשה. "הסיבה ששטרופ הפך להיות העד המוביל בטיעון שמציג ארנס היא שהוא מספק את המידע בנוגע למה שארנס מבקש להוכיח מעל לכל דבר אחר - כי לוחמי אצ"י שלחמו בכיכר מוראנובסקה בגטו ניהלו את הקרב המשמעותי ביותר מבין כל מעשי הלחימה שהתרחשו בתקופת המרד", כותב בלטמן. ומי לדעתו של בלטמן הוא העד המוביל בכל הנוגע ללחימה בכיכר מוראנובסקה, ששם הונפו הדגל הציוני והדגל הפולני על ידי לוחמי אצ"י, דגלים שהיו לסמל המרד נגד הגרמנים? לטענתו "הדו"חות של שטרופ נבחנו ונשקלו בזהירות רבה על ידי שורה של היסטוריונים שחקרו את מרד גטו ורשה ואת חיסולו". ומה מצאו היסטוריונים אלה? מצאו שהקרב בכיכר מוראנובסקה לא היה הקרב המשמעותי ביותר במרד גטו וארשה? למעשה הדו"חות של שטרופ אינם משאירים ספק בנקודה זו.

בלטמן טוען שמאמצי לבחון את אמינות הדו"חות המבצעיים של שטרופ על ידי הצלבתם מול עדויות אחרות שלו שניתנו יותר מאוחר הם "מגוחכים". האם לדעתו כהיסטוריון זה מגוחך לבחון האם עדויותיו על הלחימה בגטו ורשה השתנו עם הזמן ומטילים ספק בנוגע לאמינות הדו"חות המקוריים?

בקשר לסוגיה זו יש לציין שני דברים. ראשית, בדו"חות המבצעים היומיים של שטרופ בתקופה של 19-22 באפריל 1943 שטרופ אינו מזכיר את הנפת הדגלים על ידי לוחמי אצ"י בכיכר מוראנובסקה. רק בדו"ח המסכם של 16 במאי, ושוב בדו"ח שכתב על פי הוראת שוביו האמריקאים במאי 1946, הוא מציין אירוע זה. קיימות לא מעט עדויות של עדי ראייה, יהודים ופולנים, של אירוע דרמטי זה, ומותר להניח שבזמן הקרבות שטרופ מצא את האירוע כמביך מכדי להעביר את הידיעה לממונים עליו והלאה לברלין.

נקודה נוספת היא הסתירה שמצאו חוקרים בין הדיווח של שטרופ על מספר הנפגעים של כוחותיו בלחימה בגטו וההתרשמות של לוחמים יהודים שדיברו על מספר גדול בהרבה. דווקא בנקודה זו, כאשר אפשר היה לצפות ששטרופ ימעיט במספר הנפגעים בשורות חייליו, הדעה המקובלת היום היא שהוא דייק. גם בדיקה שביקשתי לערוך בבית הקברות לחיילים גרמנים בפולין מצביעה על כך שבנושא זה הדו"חות שלו אמינים.

בלטמן, שמאשים אותי בגישה סלקטיווית למקורות מטעמים אידיאולוגיים, ובהסתמכות יתרה על הדו"חות של שטרופ, מפנה אותי לספר "המרי והמרד בגטו ורשה", שנערך על ידי נחמן בלומנטל ויוסף קרמיש, ויצא לאור ב"יד ושם" ב-1965. הספר מוכר לי היטב ואני מצטט אותו פעמים רבות בספר שלי. אך מתברר שבלטמן חוטא בנוהג של שימוש סלקטיווי של מקורות. הוא אינו מזכיר את ההקדמה שנכתבה לספר זה על ידי יוסף קרמיש, מי שעמד בראש הארכיון של יד ושם בזמנו, וכך קרמיש כותב: "בכל הנוגע למהלך המרד גופו ולהכנות הממשיות לקראתו אין לדאבוננו במקורות היהודיים והפולנים משום מיצוי מספיק. אין הם מקיפים את כל האספקטים של המרד. כמה וכמה נקודות, שהבהרתן היתה מוסיפה רבות לחקר מרד הגטו, לא נדונו אלא בקווים כלליים בלבד... אפילו קרב שני הימים (27 ו-28 באפריל) של יחידה קרבית מזוינת כהלכה, שמנתה 120 לוחמים, לא בא כלל על ביטויו במקורות היהודיים. גם קרבות ארבעת הימים בכיכר מוראנוב (קרב כבד התחולל ביום רביעי למרד, ב-22 לאפריל, בעת שהגרמנים כבשו את הדגלים, היהודי והפולני) תוארו במקורות יהודיים תיאור מועט ביותר... את החסר בתיעוד היהודי והפולני של קורות המרד יש להשלים בהכרח במקורות גרמניים, שנכתבו בידי האויב עצמו. הדו"ות של אס-אס בריגאדהפיהרר וגנרל מאיור של המשטרה יורגן שטרופ, שנכתבו בעת המאורעות עצמם ונתפרסמו לראשונה על ידי התובע האמריקאי בימי המשפט הבינלאומי בנירנברג... נציין רק, שבלעדי הדו"חות האלה היו פחותות בהרבה ידיעותינו על משך המרד והכנתו, על היקפו ואופיו, על ציודו, נשקו וכוח האש שלו, על ההתנגדות, קשיות העורף ועל הגבורה הנפלאה של המורדים". דברים אלה מלמדים על המרכזיות של הדו"חות של שטרופ בחקר של מרד גטו ורשה.

הספר של איתמר לוין ושלומית לן, "הקרב האחרון", זוכה לביקורת יותר נדיבה מידי בלטמן. הם יוצאים בהתקפה חזיתית על הספר שלי ובין היתר מנסים להוכיח שהקרב של לוחמי אצ"י בכיכר מוראנובסקה נמשך "רק" יומיים. בכך הם נצמדים לנראטיב של יצחק "אנטק" צוקרמן וישראל גוטמן. אך לפני מי שדבק בגרסה זו עומד מכשול אחד - הדו"ח השני של שטרופ על 22 באפריל (היום הרביעי של המרד) לתקופה של אחרי השעה 12:00 של אותו יום, שבו נמסר שהקצין דמקה נהרג באותו יום על ידי "יריית אויב לתוך רימון יד שנשא עליו". כדי להתגבר על ה"מכשול" לוין ולן מציעים שדמקה נפצע ב-20 באפריל ומת מפצעיו ב-22 לאפריל. בלטמן הציע להם הסבר חלופי, שדמקה כלל לא נהרג מאש לוחמי אצ"י אלא "נהרג בהיתקלות עם פולנים שניסו להיכנס לכיכר החרבה לצורכי ביזה" (עמ' 38). לו בלטמן היה מוכן להצליב את העדויות של שטרופ שניתנו בתקופות שונות היה מוצא התייחסות של שטרופ לנפילתו של דמקה בפרוטוקול משפטו על ביצוע פשעי מלחמה שהתקיים בוורשה באפריל 1951. בתשובה לשאלת התובע מדוע ציווה להרוג 200 יהודים כנקמה על נפילתו של דמקה, הוא השיב: "אלה הם חוקי המלחמה".

הניסיון להפחית מחשיבות לחימת אצ"י בפיקודו של פאוול פרנקל במרד גטו ורשה נדון לכישלון. האמת תנצח.


--------------------------------------------------------------------------------


איפה האמת
שרה אוסצקי-לזר

למרות שלדברי דניאל בלטמן היסטוריונים כבר אינם מתעניינים בחלק של מרד גטו ורשה בקורות יהדות פולין בשואה, יפה עשה מוסף "הארץ, ספרים" שהקדיש שלושה עמודים לדיון המתחדש באירועי המרד. אני גם מודה לכותב על האזכור הנרחב של אבי ז"ל, חיים לזר-ליטאי, שהיה הראשון שחשף את חלקו החשוב אך הנסתר עד אז, של הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) מייסודה של בית"ר, בלחימה במרד.

באפריל 1945 התקיימה בלובלין עצרת זיכרון ראשונה למרד גטו ורשה במלאות לו שנתיים, בה השתתף גם אבי, וכך כתב בעקבותיה: "על הבמה מופיעים גם כמה מגיבורי המרד, מהללים ומשבחים את חברי כל ארגוני הנוער השמאליים על פעילותם המחתרתית ועל חלקם במרד ואף לא מלה על חלקה של בית"ר, אפילו לא צל של רמז! לא רצינו ולא יכולנו להשלים עם זה. נפשנו לא מצאה מרגוע...", ואכן נפשו לא מצאה מרגוע ב-50 השנים הבאות. אמנם הוא לא היה היסטוריון לפי ההגדרה האקדמית, אולם היה חדור תחושת שליחות היסטורית חזקה והעדויות והמסמכים שאסף בשנות ה-50 וה-60 משרידי הגטו ומפולנים שהיו בצד הארי, לצורך ספרו "מצדה של וארשה", כמו גם החומרים שאיתר ופירסם בשנים שלאחר מכן, משמשים עד היום תשתית מחקרית חשובה (או "נראטיב תיעודי" כהגדרתו של בלטמן) לכל מי שמבקש להמשיך ולהתחקות אחר ה"אמת" על המרד.

לא אכנס כאן לדיון מה מוסיף ספרו של משה ארנס על מה שכתב לזר ומה פגמיו וחסרונותיו. אולם יש להעריך מאוד את פעילותו הנמרצת להחייאת זכרם של אצ"י ואנשיו ואת המאמץ הרב שהשקיע בתפירת הסיפור מחדש.

גם אני התפלאתי שבחר להעלים את דוד אפלבאום מן הסיפור. ייתכן מאוד שמריאן אפלבאום, קרובו שפירסם את סיפורו, אכן היה בדאי (גם הורי שעסקו יחד באיסוף העדויות הגיעו למסקנה זו בשנים מאוחרות יותר). לפי הידוע לי מרמזים שכבר פוזרו, במחקרם החדש של לורנס ויינבאום ודריוש ליביונקה, שכתיבתו מסתיימת בימים אלה, הם עושים דיסקרדיטציה למקור פולני חשוב נוסף - הנריק איוואנסקי, מפקד המחתרת הפולנית שסייעה לאצ"י. על סמך מסמכים מאוחרים שמצאו בארכיונים פולניים הם פוסלים את עדותו שניתנה אישית לאמי חיה לזר עוד ב-1962 ושעליה חזר שוב בכמה פגישות שנערכו במשך השנים בינו לבין הורי בביקוריהם החוזרים ונשנים לוורשה.

בלטמן מערער גם על מהימנות דיווחיו של הגנרל הנאצי שטרופ. והרי מן המפורסמות היא שרמאים, גוזמאים ובדאים יש בכל מקום, וחלק מעבודת הנמלים של ההיסטוריון היא לחושפם ולמצוא סתירות בעדויותיהם. אולם העובדות הבסיסיות מוסכמות על הכל: לאצ"י היה נשק רב בהרבה מאשר לאי"ל, אנשיו היו מאומנים טוב יותר, לחלקם היה רקע צבאי של ממש, ימי הלחימה בכיכר מוראנובסקה היו מן העזים והמשמעותיים במרד והגרמנים לא הצליחו להוריד את הדגלים שהתנוססו מעל הגטו במשך ארבעה ימים. גם המתנגדים ללזר ולארנס מודים כי היו סיבות פוליטיות לגימוד חלקו המכריע של אצ"י במרד.

באשר לשאלה מדוע תנועת החירות וראשיה לא הקדישו משאבים להנצחת אנשיהם שלחמו בשואה - תקצר היריעה מלהרחיב כאן. יומניו האישיים של חיים לזר מלאים תסכול וזעם על חוסר ההיענות של מנחם בגין ואחרים בצמרת להפצרותיו לסייע במחקר, בתיעוד ובהנצחה. הוא עבד כמעט לבדו בתחום זה ופירסם שורה של ספרים ועשרות מאמרים, ובאמצע שנות ה-70 הקים מוזיאון וארכיון צנוע במרתף מצודת זאב בכספים שגייס בכוחות עצמו (המוזיאון נסגר לפני כשנתיים בשל מחסור במשאבים והחומרים הועברו לארכיון מכון ז'בוטינסקי).

עוד ב-1958 כתב: "למרבה הצער אין התנועה מעריכה נכונה את חשיבות הדברים האלה וערכם הרב. לדידם - כל מה שהם, המנהיגים הנוכחיים, לא עשו ולא היו שותפים לו - אין לו כל חשיבות. ועוד הם מלינים על מפא"י וראשה, המשכתבים את ההיסטוריה לפי האינטרסים המפלגתיים שלהם".

הפיכת מרד גטו ורשה למיתוס מצדה המודרני התאים לצרכיה של המדינה הצעירה שחיפשה סיפורי גבורה בתוך האסון הגדול של העם היהודי וכדי להתגבר על תחושת הבושה של בני הארץ נוכח ההליכה "כצאן לטבח" כביכול. שרידי אי"ל שהגיעו לארץ והתחברו לממסד הקיים סיפקו את הסחורה. אפילו התאריך של יום השואה נקבע ליום פרוץ המרד ולא, כפי שהוצע בזמנו, לעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי. בלטמן עצמו מעיד כי "הצלחתו של צוקרמן בעניין זה היא בלתי נתפשת".

יש לחזור למאמרו הידוע של אחד העם "משה", הדן במתח שבין מיתוס לאמת ההיסטורית. במקרה שלפנינו אין צורך, ואני מאמינה גם שאין כוונה, לנפץ את המיתוס של מרדכי אנילביץ וחבריו ולערער על גבורתם. השאיפה היא להתיק את המבט מן הנראטיב הדומיננטי ולבחון חלקים נוספים של הסיפור שהודחקו מסיבות פוליטיות ואחרות, להעשיר את הידע, ולעשות צדק עם אותם לוחמים אלמונים שאיש לא נותר כדי להעיד על מעשיהם. כאמור, לפחות עוד מחקר מקיף חדש אחד על האצ"י נמצא בדרכו למדפים, ואני מניחה שאף הוא לא יהיה המלה האחרונה בנושא.

התעניינות גדולה במיוחד בנושא יש כיום בפולין. ב-19 באפריל השנה הועלתה באופרה של קרקוב היצירה "Kolot min Hashoah", ועל התוכנייה מתנוסס אותו צילום של הבית הבוער המופיע על כריכת ספרו של ארנס ואשר אותו חשף לזר בארכיון ז'יך בשנות ה-60. דברי ההקדמה הם מאת המוסיקאי אדם קצ'ינסקי, אשר כילד התגורר ברחוב מוראנובסקה 6 מול מטה אצ"י ששכן בבית מספר 7 בתוך הגטו ומנהרה הובילה בין שניהם. הוא ואמו שמעו את קולות המרד וחזו בדליקה הגדולה ולימים חקרה האם מה שהתרחש שם ופירסמה על כך ספר: "המוסיקה החרישית, המתלבטת והספקנית" שעדיין נשמעת בקול תרועה גדולה בקרקוב של ימינו.


--------------------------------------------------------------------------------


האקדמיה לא עשתה מלאכתה
הרצל מקוב

שני ספרים יצאו בעת האחרונה על מרד גטו ורשה, אחד מהם נכתב על ידי משה ארנס, אשר במחקרו ובכתיבתו משתדל לעשות צדק היסטורי עם מחתרת הארגון הצבאי היהודי אשר חלקה במרד נמחק מדפי ההיסטוריה, ללא שהוא מנסה להמעיט בפועלה של המחתרת השנייה, הארגון היהודי הלוחם. מחקר זה נדרש היות שהאקדמיה הישראלית וסוכנויות הזיכרון האחרות לא עשו מלאכתן נאמנה, כך שאת שמם של מרדכי אנילביץ', "אנטק" צוקרמן וצביה לובטקין יודעים רבים (וטוב הדבר), הרי שאת שמותיהם של ליאון רודל ופאוול פרנקל איש לא הכיר ומעשי הגבורה שלהם נעלמו מטקסי הזיכרון. הדבר טמון בכך שרבים מהנהגת תנועת השמאל בגטו הצליחו לברוח בסוף הלחימה ולהגיע לארץ ישראל, שם סיפרו את סיפורם תוך התעלמות והקטנת תפקיד הלוחמים מהתנועות המתנגדות שמצאו את מותם בקרב.

ישראל גוטמן היה אחד מהם ובנוסף לרקע האישי שלו כאדם שהשתתף בלחימה מטעם תנועות השמאל הפך עם השנים לאוטוריטה האקדמית בתחום. דניאל בלטמן, המגדיר בביקורת את הפרופ' גוטמן כמורו ורבו והאדם שסייע לו בדרכו האקדמית, נבחר לכתוב את הביקורת על ספר זה. ביקורת זו, אחת מרשימות הביקורת החמורות ביותר שנכתבו מעל דפי המוסף, מכנה את הספר "יומרה חסרת בסיס", "סלקטיווי", "שטחי" "אי-אמינותו ההיסטוריוגרפית" ועוד.

למרות זאת אין הכותב מביא כל טיעון ממשי לבעייתיות הספר. הכותב מאשים את המחבר כי לא התייחס לשני הספרים היחידים שנכתבו על אצ"י, אך מיד קובע כי אחד הספרים אינו אמין והשני אינו מחקר היסטורי אלא "נראטיב תיעודי". את הסתמכותו של ארנס על הדו"חות המפורטים של הגרמנים שלחמו בגטו המוכיחים כי לוחמי אצ"י ניהלו את הקרבות העיקריים הוא פוסל, היות שכותבם, גנרל שטורפ, היה קיצוני ואנטישמי. בלטמן אינו מתמודד כלל עם תפקודם של ההיסטוריונים בפרשה זו, אולם ממשיך לדרוש מונופול על כתיבת ההיסטוריה, או אם תרצו - שכתובה.

את בגין הוא מאשים כי בניגוד למנהיגים אחרים לא חזר לשטח הכיבוש הגרמני, אך מתעלם בתור היסטוריון "אובייקטיווי" מהעובדה כי דבר זה לא היה אפשרי, שכן מנחם בגין נעצר על ידי הסובייטים ונשלח למחנה כפייה ומיד עם שחרורו הצטרף לצבא אנדרס הפולני.

לולא ידעתי שהד"ר בלטמן הוא היסטוריון, היה מתעורר בי החשש, למקרא דברי ביקורתו, כי יש לו אג'נדה פוליטית. את תלמידיו הוא מבטיח כי יפנה למקורות אמינים, כלומר לא לספרו של ארנס; לא, להבדיל, למקורות גרמניים, אלא רק לכאלו שמתארים את מרד גטו ורשה כמעשה של תנועות השמאל בלבד.

Thursday, February 5, 2009

אירועים קרובים

"יאיר"- אגדה ומציאות67 שנים להרצחו של אברהם שטרן, מנהיג לח"י

ביום רביעי, כ"ד שבט, התשס"ט 18.2.09 בשעה 19:00 נקיים בשיתוף בית מורשת אצ"ג והעמותה להנצחת מורשת לח"י ערב מיוחד לציון 67 שנים להרצחו של יאיר שטרן, מנהיג לח"י.בתכנית:-סרטון על חייו ומותו של יאיר-יאיר שטרן, הבן: "יאיר אבי- כנביא"-טובה סבוראי, לוחמת לח"י שבחדרה הסתתר ונרצח יאיר: "עם יאיר בשעות חייו האחרונות"-הרצל מקוב, ראש מרכז בגין: בין דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, לבין יאיר, מחולל לח"י-הקרנת ראיון עם רוני שטרן ז"ל- "כיצד נולד ההמנון חיילים אלמונים?" -החוקר, ד"ר אודי לבל: "יאיר, החייאתו של מיתוס" -הזמרת שולמית לבנת: שירי לח"י ואצ"ג, ליווי: פולדי הורביץ -פותחת ומנחה- גאולה כהןכיבוד קלמספר המקומות מוגבל, אנא אשרו השתתפותכם בטל' 02-5652020 מחיר כרטיס: 25 ש"ח, חיילים וסטודנטים- חינםאוטובטס בתשלום מת"א לירושלים וחזרה יצא ממסוף אל על, תחנת הרכבת ארלוזורוב, בשעה 17:30, להרשמה להסעה, בית יאיר: 03-6837681, 03-6820288


הרצאת אליצור השנתית
ביום ב', כ"ב בשבט, 16.2.09 נקיים את ההרצאה השנתית בנושא גבורה יהודית לזכרו של לוחם האצ"ל אליצור פרידמן. המרצה השנה יהיה פרופ' משה ארנס שידבר על ספרו החדש בנושא לוחמי תנועת בית"ר בארגון הצבאי יהודי (zzw) במרד גטו ורשה.
ההרצאה תתקיים בשפה האנגלית.
קבלת פנים: 17:30תחילת ההרצאה: 18:00ניתן להזמין מקומות בטלפון 02-5652020, הכניסה חופשית!


חוג פרשת השבוע
המרצה על ספר שמות הוא הרב ירמי סטביצקי.השיעורים מתקיימים מידי יום חמישי בשעה 19:00 במרכז בגין.הכניסה חופשית!

Thursday, January 15, 2009

יום עיון מטעם מכון ז'בוטינסקי: ממחתרת למפלגה

הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין
בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג

מכון ז'בוטינסקי בישראל
המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה
המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן

יום עיון

ממחתרת למפלגה, מאצ"ל לחרות

יום העיון יתקיים ביום רביעי, כ"ה בטבת תשס"ט, 21 בינואר 2009, במרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב.

מושב ראשון 10:00 – 12:00
יושבת ראש: אניטה שפירא, ראש המכון לחקר הציונות וישראל
ברכות: משה ארנס, שר הביטחון ושר החוץ לשעבר
יוסף גורני, אוניברסיטת תל-אביב
התנועה הרביזיוניסטית ותנועת העבודה: שתי דרכים בהיסטוריה

אריה נאור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
תנועת החרות ושלמות המולדת

שלמה נקדימון, חוקר ועיתונאי
בן-גוריון ובגין, מאי 1948: האם ביקש יו"ר הנהלת הסוכנות סיוע פוליטי ממפקד אצ"ל?!

מושב שני 12:30 – 14:30
יושב ראש: מרדכי שריג, מכון ז'בוטינסקי בישראל

יחיעם ויץ, אוניברסיטת חיפה
מי הוא רדיקל? הוויכוח על הדמוקרטיה בתנועת החרות, 1951-1948

נתן ברון, האוניברסיטה העברית בירושלים
רומן מפתיע: מנחם בגין ובית המשפט העליון בראשית ימי המדינה

אמיר גולדשטיין, מנהל בית ספר דנציגר, קריית שמונה
מהקמת חרות לרביזיה של הרביזיוניזם