בהארץ
65
שנה אחרי ||
המעורבים בהרג הסרג'נטים עוד שותקים
פגישה מקרית עם חבר אצ"ל על ספסל בנתניה, הביאה את הבמאי פלג לוי לחקור את תליית שני הסמלים הבריטיים - שאחד מהם היה יהודי עופר אדרת 06.08.2012 בבונקר מאובטח וצר שנחפר מתחת למלטשת יהלומים בנתניה, הוחזקו באמצע חודש יולי 1947 שני סמלים בריטיים שנחטפו בידי האצ"ל. ב-1 באוגוסט באותה שנה דיווח "הארץ" לקוראיו כי "נמצאו שתי הגויות". פלוגה של נוטרים איתרה אותן "בתוך חורשת אקליפטוס ממשלתית" ליד נתניה.
העיתון הבריטי "דיילי אקספרס" היה חד יותר. בכותרת הראשית שלו נכתב: "בריטים תלויים: התמונה שתזעזע את העולם", ומתחתיה הופיעה תמונה קשה לצפייה בה נראים שני החיילים הצעירים תלויים על עץ, כשהם כפותים וראשיהם מכוסים. בסוף השבוע מלאו 65 שנה לאירועים הדרמטיים האלה, שכונו לימים "פרשת הסרג'נטים", והסעירו את היישוב כולו. בחמש השנים האחרונות הקדיש איש הקולנוע פלג לוי זמן רב כדי לחקור את הפרשה לעומקה, כחלק מסרט תיעודי שהוא מכין יחד עם היוצר הדוקומנטרי הוותיק הרב קרוסני. "צריך להבין שעדיין יש אנשים רבים שמפחדים לפתוח את הסיפור הזה", אמר לוי.
ביום חמישי בלילה הוא הוביל קבוצה של 70 איש, בני 11 עד 95, לסיור בעקבות התחנות האחרונות בחייהם של שני החיילים הבריטים, לרגל יום השנה להירצחם. הקבוצה כללה בני משפחה של כמה מגיבורי הפרשה - ובאופן טבעי עוררה גם דיון סוער. התחנה הראשונה היתה רחוב הרצל 15 בנתניה, המקום בו נחטפו. משם המשיך למבנה בו הוסתרו. את הסיור סיים ב"חורשת הסרג'נטים" בקרית השרון, "שם הגיעה הפרשה לשיאה", כדבריו.
תלייתם של הסרג'נטים היתה שיאה של מערכה עיקשת שניהל הארגון נגד הבריטים, במהלכה הוא חטף חיילים ופקידים בריטים כקלפי מיקוח לשחרור או המתקת עונשם של לוחמים יהודים שנידונו למוות בידי הבריטים. בין 1938 ל-1947 נידונו למוות בידי הבריטים 12 יהודים, חברי אצ"ל ולח"י. עשרה מהם הוצאו להורג בתלייה. השניים הנותרים התאבדו בכלא. השלושה האחרונים ברשימה היו אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. לאחר חטיפתם הורה מפקד האצ"ל, מנחם בגין - ששהה בדירת מסתור בתל אביב - לחטוף בני ערובה בריטים כדי לשחררם.
שני הסמלים הבריטים היו טרף קל: הם נהגו להתראות עם איש שרות הידיעות של "ההגנה", אהרן ויינברג, ולמסור לו מידע מודיעיני על הכוחות הבריטיים. ביום שישי 11 ביולי 1947 הם הוזמנו לבילוי איתו בקפה גן-ורד בנתניה. באותה שעה ישבו שם כמה אנשי אצ"ל. חוליית תצפית עקבה אחריהם מרחוק וליוותה אותם גם כשעזבו את המקום. ליד בניין המועצה נעצר רכב ממנו זינקו ארבעה לוחמי אצ"ל, התנפלו על הסרג'נטים ובאיומי אקדח חטפו אותם. לאחר שהבריטים תלו את שלושת עולי הגרדום האחרונים, הורה בגין לתלות בתגובה את הסרג'נטים. לימים אמר כי היתה זו "ההחלטה הקשה בחיי" והגדיר אותה "גמול אכזרי". לוי התעניין במיוחד בזווית היהודית של הפרשה: קליפורד מרטין, אחד הסרג'נטים הבריטים שהוצאו להורג בידי האצ"ל, היה בן לאם יהודייה, שנימול ודיבר עברית. לאחר שנחטף, פנתה אמו לחבר פרלמנט בריטי יהודי וביקשה את עזרתו. הרגע ההיסטורי האירוני הזה לא נותן ללוי מנוח. "אני שואל את עצמי איך העובדה שהחטוף היה יהודי השפיעה על החוטפים מהאצ"ל מחד ועל המפקדים הבריטים מאידך".
גם ההרוג הבריטי השני, מרווין פייס, היה "אחד משלנו", כדבריו. "הוא היה מעורה בארץ, עזר ליהודים, ודיווח להם על תוכניות של הבריטים", אמר. אביו של פייס כתב אף הוא מכתב לבגין, בו ביקש שיחוס על חייו. על המעטפה כתב: "למפקד הארגון", ללא כתובת. עובד דואר, איש אצ"ל, העביר את המכתב לידיו של בגין, אשר השיב לו בתשדורת רדיו גלויה: "עליך לפנות לממשלתך צמאת הנפט והדם". לוי מגדיר את תלייתם של הסרג'נטים "טרגדיה", ומבקש כעת "לסגור מעגל" ולהכליל אותם ברשימת "עולי הגרדום" היהודים. העניין של לוי בפרשה החל לפני שש שנים, על ספסל ציבורי בנתניה. "פגשתי שם, לגמרי במקרה, את משה מולדבסקי, חבר אצ"ל, שסיפר לי על הפרשה. הוא אמר לי שכשהבריטים החלו לתלות יהודים, היו שאמרו בקול כי יהיה זה סופה של האימפריה, והזהירו אותם לבל ישברו את המפרקת של 'העם קשה העורף הזה', השואף לחזור לארצו".
לפני שהלך לעולמו סיפר חבר מפקדת אצ"ל, שמואל כץ, ללוי כי "הבריטים הבינו שאחרי ההליכה של עולי הגרדום בראש מורם לחבל התלייה ואחרי תליית הסרג'נטים - אין יותר מקום להסלמה. המשחק נגמר". בספרי ההיסטוריה מצוינת הפרשה כאחד הגורמים שהובילו לסיום המנדט הבריטי בארץ. הזעזוע העמוק שהותירה הפרשה בישראל ובעולם נותן את אותותיו עד היום, 65 שנה לאחר מכן. באחת הסצנות שצילם לוי נראים שניים מגיבורי הפרשה: יוסי מלר, איש אצ"ל שהשתתף בחטיפת הסרג'נטים והלך לעולמו לפני שנה וחצי, ומאיר נוביק, איש "ההגנה" שהפעיל אותם כמודיעים. רצה הגורל, ושניהם התגוררו באותו בית אבות - אך סירבו לדבר זה עם זה.
65
שנה אחרי ||
המעורבים בהרג הסרג'נטים עוד שותקים
פגישה מקרית עם חבר אצ"ל על ספסל בנתניה, הביאה את הבמאי פלג לוי לחקור את תליית שני הסמלים הבריטיים - שאחד מהם היה יהודי עופר אדרת 06.08.2012 בבונקר מאובטח וצר שנחפר מתחת למלטשת יהלומים בנתניה, הוחזקו באמצע חודש יולי 1947 שני סמלים בריטיים שנחטפו בידי האצ"ל. ב-1 באוגוסט באותה שנה דיווח "הארץ" לקוראיו כי "נמצאו שתי הגויות". פלוגה של נוטרים איתרה אותן "בתוך חורשת אקליפטוס ממשלתית" ליד נתניה.
העיתון הבריטי "דיילי אקספרס" היה חד יותר. בכותרת הראשית שלו נכתב: "בריטים תלויים: התמונה שתזעזע את העולם", ומתחתיה הופיעה תמונה קשה לצפייה בה נראים שני החיילים הצעירים תלויים על עץ, כשהם כפותים וראשיהם מכוסים. בסוף השבוע מלאו 65 שנה לאירועים הדרמטיים האלה, שכונו לימים "פרשת הסרג'נטים", והסעירו את היישוב כולו. בחמש השנים האחרונות הקדיש איש הקולנוע פלג לוי זמן רב כדי לחקור את הפרשה לעומקה, כחלק מסרט תיעודי שהוא מכין יחד עם היוצר הדוקומנטרי הוותיק הרב קרוסני. "צריך להבין שעדיין יש אנשים רבים שמפחדים לפתוח את הסיפור הזה", אמר לוי.
ביום חמישי בלילה הוא הוביל קבוצה של 70 איש, בני 11 עד 95, לסיור בעקבות התחנות האחרונות בחייהם של שני החיילים הבריטים, לרגל יום השנה להירצחם. הקבוצה כללה בני משפחה של כמה מגיבורי הפרשה - ובאופן טבעי עוררה גם דיון סוער. התחנה הראשונה היתה רחוב הרצל 15 בנתניה, המקום בו נחטפו. משם המשיך למבנה בו הוסתרו. את הסיור סיים ב"חורשת הסרג'נטים" בקרית השרון, "שם הגיעה הפרשה לשיאה", כדבריו.
תלייתם של הסרג'נטים היתה שיאה של מערכה עיקשת שניהל הארגון נגד הבריטים, במהלכה הוא חטף חיילים ופקידים בריטים כקלפי מיקוח לשחרור או המתקת עונשם של לוחמים יהודים שנידונו למוות בידי הבריטים. בין 1938 ל-1947 נידונו למוות בידי הבריטים 12 יהודים, חברי אצ"ל ולח"י. עשרה מהם הוצאו להורג בתלייה. השניים הנותרים התאבדו בכלא. השלושה האחרונים ברשימה היו אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. לאחר חטיפתם הורה מפקד האצ"ל, מנחם בגין - ששהה בדירת מסתור בתל אביב - לחטוף בני ערובה בריטים כדי לשחררם.
שני הסמלים הבריטים היו טרף קל: הם נהגו להתראות עם איש שרות הידיעות של "ההגנה", אהרן ויינברג, ולמסור לו מידע מודיעיני על הכוחות הבריטיים. ביום שישי 11 ביולי 1947 הם הוזמנו לבילוי איתו בקפה גן-ורד בנתניה. באותה שעה ישבו שם כמה אנשי אצ"ל. חוליית תצפית עקבה אחריהם מרחוק וליוותה אותם גם כשעזבו את המקום. ליד בניין המועצה נעצר רכב ממנו זינקו ארבעה לוחמי אצ"ל, התנפלו על הסרג'נטים ובאיומי אקדח חטפו אותם. לאחר שהבריטים תלו את שלושת עולי הגרדום האחרונים, הורה בגין לתלות בתגובה את הסרג'נטים. לימים אמר כי היתה זו "ההחלטה הקשה בחיי" והגדיר אותה "גמול אכזרי". לוי התעניין במיוחד בזווית היהודית של הפרשה: קליפורד מרטין, אחד הסרג'נטים הבריטים שהוצאו להורג בידי האצ"ל, היה בן לאם יהודייה, שנימול ודיבר עברית. לאחר שנחטף, פנתה אמו לחבר פרלמנט בריטי יהודי וביקשה את עזרתו. הרגע ההיסטורי האירוני הזה לא נותן ללוי מנוח. "אני שואל את עצמי איך העובדה שהחטוף היה יהודי השפיעה על החוטפים מהאצ"ל מחד ועל המפקדים הבריטים מאידך".
גם ההרוג הבריטי השני, מרווין פייס, היה "אחד משלנו", כדבריו. "הוא היה מעורה בארץ, עזר ליהודים, ודיווח להם על תוכניות של הבריטים", אמר. אביו של פייס כתב אף הוא מכתב לבגין, בו ביקש שיחוס על חייו. על המעטפה כתב: "למפקד הארגון", ללא כתובת. עובד דואר, איש אצ"ל, העביר את המכתב לידיו של בגין, אשר השיב לו בתשדורת רדיו גלויה: "עליך לפנות לממשלתך צמאת הנפט והדם". לוי מגדיר את תלייתם של הסרג'נטים "טרגדיה", ומבקש כעת "לסגור מעגל" ולהכליל אותם ברשימת "עולי הגרדום" היהודים. העניין של לוי בפרשה החל לפני שש שנים, על ספסל ציבורי בנתניה. "פגשתי שם, לגמרי במקרה, את משה מולדבסקי, חבר אצ"ל, שסיפר לי על הפרשה. הוא אמר לי שכשהבריטים החלו לתלות יהודים, היו שאמרו בקול כי יהיה זה סופה של האימפריה, והזהירו אותם לבל ישברו את המפרקת של 'העם קשה העורף הזה', השואף לחזור לארצו".
לפני שהלך לעולמו סיפר חבר מפקדת אצ"ל, שמואל כץ, ללוי כי "הבריטים הבינו שאחרי ההליכה של עולי הגרדום בראש מורם לחבל התלייה ואחרי תליית הסרג'נטים - אין יותר מקום להסלמה. המשחק נגמר". בספרי ההיסטוריה מצוינת הפרשה כאחד הגורמים שהובילו לסיום המנדט הבריטי בארץ. הזעזוע העמוק שהותירה הפרשה בישראל ובעולם נותן את אותותיו עד היום, 65 שנה לאחר מכן. באחת הסצנות שצילם לוי נראים שניים מגיבורי הפרשה: יוסי מלר, איש אצ"ל שהשתתף בחטיפת הסרג'נטים והלך לעולמו לפני שנה וחצי, ומאיר נוביק, איש "ההגנה" שהפעיל אותם כמודיעים. רצה הגורל, ושניהם התגוררו באותו בית אבות - אך סירבו לדבר זה עם זה.
No comments:
Post a Comment