לא מזמן הלך לעולמו הסנטור ג'ורג' מקגוורן, שהיה מהטייסים האמריקאים שהפציצו את אושוויץ. מקגוורן לא סלח לעצמו כל חייו על שלא הפציץ את תאי הגזים, מה שהפך לסמלו המובהק של החטא הנורא: אדישות העולם לנוכח שואת יהודי אירופה.
כמה אירוני הדבר, ששבוע לאחר מותו של מקגוורן טען תום שגב בכתבה ב"הארץ", כי רק לקראת סוף שנות ה-60 החלו להופיע בארצות הברית מחקרים שגינו את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט על הפקרת היהודים במלחמת העולם השנייה ("האם העולם באמת שתק בזמן השואה?", 27.10). שגב כתב, כי "זו היתה דרכם של חוקרים, רבים מהם יהודים צעירים, להשתלב בגאווה הלאומית שהוליד ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים: לא עוד יהודונים מתרפסים לפני הפריץ כי אם פטריוטים גאים".
למעשה, הספר הראשון שמתח ביקורת על הנשיא האמריקאי בשל נטישת יהדות אירופה, היה "While Six Milion Died: A Chronicle of American Apathy" (בזמן ששישה מיליון מתו). כותבו לא היה "יהודי לאומי" אלא ארתור מורס, תחקירן רשת החדשות סי-בי-אס, שהיה ידוע במאבקו בגזענות ובמקארתיזם. הספר אמנם יצא לאור בשנת 1967, אך מאמרים של מורס בנושא פורסמו שנים רבות לפני כן.
אחריו פורסם הספר "1941-Paper Walls: America and Refugee Crisis 1938" (חומות של נייר) מאת פרופ' דייוויד ס. ויימן, על עומס הביורוקרטיה שיצר ממשל רוזוולט, שמנע מפליטים, רבים מהם יהודים, להיכנס לארצות הברית. גם ויימן לא היה יהודי. בשנת 1970 פורסם הספר "The Politics of Rescue" (פוליטיקת ההצלה) מאת פרופ' הנרי פיינגולד, מנהיג תנועת העבודה הציונית בארה"ב, שבו נכתב כי "יהדות אירופה נטחנה בין אבני הריחיים של רוצחים נאצים קפדניים מצד אחד, ובעלות ברית אדישות להירצחם מצד שני".
בשנים שלאחר מכן פורסמו דברי ביקורת רבים על מדיניותו של רוזוולט, על ידי יהודים ושאינם יהודים, מימין ומשמאל. למעשה, אחד הנושאים היחידים שבהם יש הסכמה רחבה בקהילה היהודית היום, הוא הביקורת על תגובתה של ארה"ב לשואה. אז הבה נשאיר את הפוליטיקה הישראלית והיהודית מחוץ לוויכוח, וניתן את הבמה לעובדות:
מתי העולם ידע? שגב מצטט את חוקר השואה פרופ' יהודה באואר, שטוען כי ארצות הברית ידעה על השואה הרבה יותר מאוחר, והרבה פחות ממה שמקובל לטעון. מדוע שגב מתייעץ עם פרופ' באואר ולא מאמין לטענותיהן הפשוטות של בעלות הברית? בדצמבר 1942 ארה"ב, בריטניה, ברית המועצות ובעלות בריתן פירסמו הודעה לציבור המאשרת כי הגרמנים משמידים באופן שיטתי את העם היהודי באירופה.
כמה יהודים ניתן היה להציל? לפי פרופ' באואר ניתן היה להציל אולי כמה אלפים. אולם מדוע להעלות השערה? למה לא לבדוק כמה ניצלו בפועל? בתחילת 1944, תחת לחץ אדיר מהקונגרס בעקבות המחאה של קבוצת ברגסון, הקים הנשיא רוזוולט את "המועצה לפליטי המלחמה". במהלך חודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה לחצה המועצה על ממשלת רומניה להרחיק 48 אלף יהודים מנתיבו של הצבא הגרמני הנסוג, שהשמיד את כל היהודים שנקלעו בדרכו. המועצה מימנה יוזמות להגנה על יותר מ-10,000 יהודים בשטחי הציר, אירגנה פינוי של יותר מ-15,000 יהודים מאזורים אלה, והובילה את הלחץ הבינלאומי לעצירת ההשמדה של יהודי הונגריה באושוויץ, דבר שהציל 120 אלף יהודים בבודפשט. בסך הכל המועצה מילאה תפקיד מרכזי בהצלתם של כ-200 אלף יהודים.
האם בעלות הברית יכלו להפציץ את אושוויץ? לפי המאמר, פרופ' באואר טוען כי "לא היתה אפשרות להרוס את מתקני ההשמדה בהפצצה מהאוויר, אלא במחיר חייהם של יהודים רבים". אולי הוא צודק ואולי הוא טועה, אך בטוח שלא זו היתה הסיבה לסירובו של רוזוולט להפציץ את אושוויץ.
למעשה, כשמשרד המלחמה האמריקאי דחה את בקשותיהם של ארגונים יהודיים להפציץ את אושוויץ, כלל לא הוזכרה סכנת הפגיעה באזרחים. ג'ון מק'קולי, סגן שר המלחמה האמריקאי, טען שלאחר שלמד את הנושא, הסיק שעל מנת להפציץ את אושוויץ יש "להסית" את המפציצים משדות הקרב. מק'קולי שיקר. לא היה צורך להסית מפציצים, שכן רבים מהם טסו בשמי אושוויץ והפציצו מפעל שמן במרחק של פחות משמונה קילומטרים מתאי הגזים.
ג'ורג' מקגוורן, שהיה הטייס של אחד המפציצים שטסו בשמי אושוויץ אמר דברים דומים. "היינו צריכים להפציץ את אושוויץ", הוא אמר בראיון, "זו היתה הזדמנות מצוינת להרוס את מסילות הרכבת ובכך להקשות על הובלת היהודים למוות ולמחוק את תאי ההשמדה מפני האדמה".
האם היהודים התנגדו להפצצת מחנות ההשמדה? לפי המאמר, "הסוכנות היהודית התנגדה להפצצת אושוויץ". על פי פרוטוקול דיון מ-11 ביוני 1944, דוד בן-גוריון אכן התנגד לקריאה לדרוש מבעלות הברית להפציץ את אושוויץ, בטענה ש"אנחנו לא יודעים מה באמת המצב בפולין". אבל כעבור שבועיים הגיע לירושלים דו"ח האסירים נמלטים מאושוויץ, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, אשר חשף את האמת על מחנה ההשמדה. מאותו הרגע הסתובבו מנהיגי הסוכנות היהודית בעולם והתחננו בפני שגרירי בעלות הברית להפציץ את מחנות ההשמדה: חיים וייצמן ומשה שרת בלונדון, נחום גולדמן בוושינגטון, שליחו הסודי של בן-גוריון בקהיר אליהו אפשטיין, ושליחי הסוכנות בבודפשט, ז'נווה וירושלים. אחת מהם היתה גולדה מאירסון, שדרשה מפעילי תנועת העבודה בניו יורק להפעיל לחץ רב ככל האפשר על הממשל כדי שיורה על הפצצת אושוויץ.
פרופ' באואר נשמע כמי שמגן על כבודו של ממשל רוזוולט בטענה שלארצות הברית לא היתה מחויבות חוקית להציל את יהודי אירופה שלא היו אזרחי ארה"ב, בדיוק כשם שלא התערבה אצל הבריטים ב-1943, כששני מיליון מתושבי הודו מתו ברעב. אך בקשתם של הארגונים היהודיים היתה צנועה בהרבה מדרישה להאכיל מיליונים בהודו: המטוסים האמריקאיים כבר טסו בשמי אושוויץ, הם יכלו בקלות להפיל כמה פצצות על המשרפות. ספינות משא של חיל הים האמריקאי שבו לארה"ב ריקות - לעתים אף מילאו אותן באבנים על מנת לשמור על יציבותן - אפשר היה בקלות להעביר בהן פליטים יהודים מאירופה ולהציל את חייהם. הבריטים יכלו לפתוח את שערי הארץ לפליטים באוניות המעפילים. במקום זאת, הם עצרו ואף טיבעו את אוניות המעפילים של עלייה ב'.
סירובם של ממשל רוזוולט ובעלות בריתו לנקוט את הצעדים הללו הוא חטא בל יכופר שאסור להכחישו, במיוחד לנו כיהודים. הצלת מאות אלפי יהודים על ידי חסידי אומות העולם, והידיעה שהיתה אפשרות להיאבק בהשמדת היהודים, הם סמנים מוסריים עליונים בעולם שלאחר אושוויץ, עולם שבו עמים ממשיכים לעמוד בסכנת השמדה על ידי משטרים אכזריים.
ד"ר מדוף הוא המייסד וראש מרכז דייוויד ס. ויימן ללימודי השואה בוושינגטון. אוריאל לוי הוא רכז הוועד למאבק ברצח עם וחבר בתנועת "דרור ישראל"
No comments:
Post a Comment