שמזכיר קטע זה מספרו של עמוס עוז
הספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז הוא סיפור ילדותו של הסופר בירושלים, שיש בו אהבה ועצב. אבל יש בו קטע מאוד מצחיק. זוהי סצינה שבה הילד הבגיניסטי עמוס נוכח באסיפה של מנחם בגין בקולנוע "אדיסון" בירושלים בראשית שנות ה50:
"אחת לכמה שבועות היתה חצי ירושלים נאספת בימי שבת, באחת-עשרה בבוקר, לשמוע את נאומיו חוצבי הלהבות של מנחם בגין באסיפות של תנועת החירות באולם אדיסון בירושלים, שהיה האולם הגדול ביותר בעיר...
האולם היה מלא תמיד מפה לפה באוהדי האצ"ל ובמעריציו של מנחם בגין האגדי, כמעט כולם גברים... אבל ניכר היה איזה קו דק, סמוי, שחצץ בין שלוש-ארבע השורות הקדמיות, השורות שנשמרו לאינטליגנטים נשואי הפנים, ותיקי מערכות בית"ר, עסקני התנועה הרוויזיוניסטית, מפקדיו לשעבר של ארגון האצ"ל, שהיו כמעט כולם יוצאי פולין וליטא וביילורוס ואוקראינה, לבין ההמון הספרדי, הבוכרי, התימני, הכורדי והחלבי שאכלס את כל חלקי האולם. ההמון הלוהט הזה הצטופף ביציעים, במעברים, לאורך הקירות ואף באולם המבוא וברחוב, ברחבה שלפני אולם אדיסון."
"מר בגין פנה לדבר על אודות המלחמה הבאה ועל מרוץ החימוש המתחולל במלוא עוזו ברחבי המזרח התיכון,אלא שבפי מר בגין,כמו בפיותיהם של כל בני דורו,מכל המפלגות, כלי נשק נקראו בשם כלי זין.החימוש נקרא זיון..."
"מר בגין לגם שתיים-שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל, הניע בראשו שלוש-ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או כמקונן, והחל למנות בקול מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות:
"הנשיא אייזנהאואר מזיין את משטרו של נאצר!
בולגנין מזיין את נאצר!
גי מולה ואנתוני אידן מזיינים את נאצר!!
כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אוייבנו הערבים!!!:
פאוזה, קולו של הנואם נמלא בוז וגועל:
"ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?"
דומיית תדהמה ירדה על האולם, אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות:
"לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!"
כמה מחיאות-כפיים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי-אמון למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל. בתוך כל השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים-עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי שרוף בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות כמו ראי, שלו יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק...
והילד הזה ניסה בכל כוחו להחניק את צחוקו,רצה למות בו במקום מבושה,אבל הצחוק המבועת,ההיסטרי,כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ: צחוק משתנק,שטוף דמעות כבר,צחוק ניחר עם פרצי צוויחה צורמים,צחוק דומה להתייפחות ודומה לחנק.
וכבר גם הנואם הבחין בו, והפסיק מנאומו, והמתין, סבלני, מחייך לו בנדיבות ובטאקט, עד שסבא אלכסנדר, סמוק והמום ומרותח כמי שחרב עליו כל עולמו, תפס באוזנו של הילד והקים אותו בשצף-כוח וגרר אותו "בעד האוזן" קבל כל השורה השלישית, קבל כל קהל המוני אוהבי המולדת שבירושלים, משך וגרר משך וגער משך ונהם בייאוש...
וכאשר יצאו שלושתם מאדיסון, הגורר הרותח מזעם והנגרר הנחנק ודומע בצחוקו והאוזן העלובה שכבר האדימה כסלק, הניף סבא את ימינו וסטר לי באבי-אבי על לחיי הימנית, ואחר כך הרים את שמאלו וסטר על לחיי השמאלית בכל תנופת שנאתו היוקדת לשמאל, ומפני שהיה ימני מאוד בהשקפתו ולא רצה לסיים בשמאל אלא חזר וסטר לי על לחיי הימנית, לא סטירה חלשלושה-גלותית-פייסנית ברוח תולעת יעקב כי אם סטירת לחי אמיצה, לאומית-ניצית, סטירה זקופת קומה ורווית הדר וזעם.
... תנועת החירות ומפלגת הליכוד, מצידן, הפסידו באותו בוקר את מי שאולי יכול היה ליהפך ברבות הימים לאחד מנסיכיהן הזוטרים, נואם קדחתן, אולי חבר כנסת רטורי ואולי אף סגן-שר בלי תיק..."
(עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" עמוד 479)^
No comments:
Post a Comment