ההד של מנחם בגין בדו"ח לוי

אדמונד לוי כמחייה יוזמתו הגנוזה של בגין  

לפני 33 שנים, כשהיה שופט העליון בדימוס נציג הליכוד בעיריית רמלה, הוא ראה כיצד ראש הממשלה דאז פועל למתן לגיטימציה בינלאומית לבנייה מעבר לקו הירוק. פרוטוקולים מפגישה היסטורית שערך בגין עם מרגרט תאצ'ר מראים כי אז כמו היום, טיעוני הרגש לא זכו לנקודות זכות רבות מעבר לים

חיים לוינסון

עד הצהרת בלפור הגיע השבוע שופט העליון בדימוס אדמונד לוי בדו"ח המאחזים החדש שהגיש, כדי לבסס את מסקנתו המשפטית כי זכותם של היהודים להתיישב בארץ ישראל, ואין זה כיבוש. את הטענה הזו לוי לא המציא: הימין טוען אותה זה שנים, אולם ללא הצלחה בינלאומית כבירה. 

מי שניהל מאבק דיפלומטי על חוקיות ההתנחלויות היה מנחם בגין. במאי 79', בזמן שלוי היה כפוף אליו מפלגתית - כנציג מפלגת הליכוד בעיריית רמלה - הגיע בגין לפגישה היסטורית בדאונינג 10 עם ראש ממשלת בריטניה הטרייה מרגרט תאצ'ר. על הפרק: המזרח התיכון. מסמכים סודיים שפורסמו בלונדון - הכוללים את פרוטוקול הפגישה, מכתבים של השגריר ומזכרים נוספים - מלמדים שבמהרה הפכה פגישה זו גם לוויכוח היסטורי, המזכיר במידת מה את הוויכוחים שאוהב ראש הממשלה בנימין נתניהו לנהל גם היום. הטענה הישראלית לזכות על הארץ, המתווספת לאיום הטילים על מישור החוף, ומחוזקת בסבל שעבר העם היהודי בשואה. גם אז טענו בצד השני, ובמקרה הזה בבריטניה, כי אפשר לחיות ביציבות דווקא באמצעות שלום. 

לפגישה הגיע בגין חודשיים בלבד לאחר שחתם על הסכם השלום עם מצרים, והתקבל באותה התקופה ביראת כבוד בכל בירות העולם. ואילו תאצ'ר היתה רק בתחילת דרכה בראשות הממלכה המאוחדת, רק שלושה שבועות קודם לכן עברה מתפקיד יו"ר האופוזיציה לכיסא ראש הממשלה. בגין היה אחד מאורחיה הראשונים במעונה הרשמי.

בין שתי הבטחות 

לצד הסכם השלום ההיסטורי היתה זו גם תקופה בה תנועת ההתנחלויות החלה להוות משקולת מדינית על ישראל. בגין היה כבול בין שתי הבטחות: מחד גיסא הבטיח, כחלק מההסכמים עם מצרים, לקדם את תוכנית האוטונומיה של הפלסטינים. אולם מאידך גיסא היתה לו הבטחה שנתן כלפי פנים: לאחר שנבחר לתפקיד ראש הממשלה מיהר לבקר בשטחים והבטיח שיהיו "עוד הרבה אלוני מורה". באותם הימים היה בגין על גג העולם - היו אלה ימי האופוריה שאחרי הניצחון בבג"ץ בית אל ולפני התבוסה בבג"ץ אלון מורה. אולם המנהיגים מעבר לים עקבו בדאגה והחלו להמטיר שאלות. 

לפגישה בלונדון התלוו לבגין יועציו יהודה אבנר ודן פתיר, והשגריר אברהם קדרון. לתאצ'ר הצטרף שר החוץ, פטר קרינגטון. בתחילה דנו במשבר בלבנון ומעורבות סוריה, אולם לאחר זמן קצר תפסו ההתנחלויות את עיקר הדיון. קרינגטון לא בזבז זמן ואמר כי תהליך הקמתן המתמשך בגדה המערבית הוא סיבה לדאגה בבריטניה - ואף מציב קושי אמיתי במשא ומתן עם המצרים. בגין דבק בטיעון חוקיות ההתנחלויות, לדבריו גם מזווית המשפט הבינלאומי, ודאי מזווית הביטחון הישראלי. הוא אף העניק לתאצ'ר העתק מתורגם מבג"ץ אלון מורה, והקריא חלקים נבחרים. 

"ישראל ובריטניה הן שתיהן מדינות קטנות שמסיבות מגוונות מצופה מהן לנהוג בסטנדרטים יותר גבוהים", אמרה תאצ'ר. פרוטוקול הפגישה מלמד כי תאצ'ר סברה כי הסדר שלום מקיף יושג, וכי הוא האינטרס של ישראל ושל המערב. היא הפצירה בבגין להגן על אורח החיים שאידיאולוגיות סובייטיות מעמידות בסכנה. כחלק מטיעוניה להימנע ממלחמה אף אמרה כי היא מודאגת מכך שיהודים רבים ממחוז הבחירה שלה לפרלמנט (בצפון לונדון) ייאלצו לבוא לישראל להילחם במקרה הצורך. אולם בגין התעלם, והדגיש כי ממשלתו תציית להחלטת בית המשפט העליון הישראלי. אולם מהתמלילים עולה כי זה לא היה רק עניין של חוק, אלא גם של גיאוגרפיה. הוא אמר כי אם אש"ף ישתלט על ההרים של הגדה המערבית - האזור הצפוף של מישור החוף יהיה בסכנת ארטילריה וטילים. כדי להמחיש את הסכנה, סיפר בגין על פיגוע שהיה בפתח תקווה באותו הבוקר, שבו נרצחו אשה ובתה (סול וזהבית אבודרהם) והוסיף כי אם אש"ף יקבלו חופש לירות, שפיכות הדמים תהיה קבועה. 

אולם בגין הציג גם תוכנית פעולה - במסגרתה יקבלו הפלסטינים אוטונומיה מלאה, ויבחרו את נציגיהם לאדמיניסטרציה ויחסי פנים. אולם ענייני הביטחון יטופלו על ידי ישראל. הוא הדגיש כי ישראל לעולם לא תסכים להקמת מדינה פלסטינית, מכיוון שזו תהיה על בסיס סובייטי, שהרי אש"ף הם סוכנים סובייטים. "זו הסיבה שקרטר התנגד למדינה פלסטינית וגם המלך חוסיין", הדגיש. לדבריו, הערבים יוכלו לקבל זכות הגדרה עצמית ב-22 מדינות ערביות. "למה שהמדינה היהודית תהיה בסכנה מהקמת המדינה הערבית ה-23?". הטיעון הבא היה מתחום ההיסטוריה - הבטחתו של לויד ג'ורג' לכך שהאדמה של פלסטין שייכת לישראל. 

מתמליל השיחה, אי אפשר ללמוד על הטון שבו נאמרו הדברים אולם לנוכח ההמשך ניתן לשער כמה סלדו מארחיו של בגין מדבריו. קרינגטון אמר לראש הממשלה הישראלי שיניח בצד את העניינים החוקיים - המשך ההתנחלויות בגדה המערבית יפחית את הסיכוי להשגת הסכם. בגין נשאר בעמדתו, הוא יודע שיש שאמרו שההתנחלויות לא חוקיות, אבל הוא מקשיב לבית המשפט העליון ולא למה שאמר איאן גילמור (פוליטיקאי בריטי). 

בשלב הבא, עבר בגין לטיעוני השואה והזכיר לבני שיחו את הסבל שעבר העם היהודי וכי אף אחד לא פעל להצילם. "על רקע זה יש להבין את ההשקפות הביטחוניות של ישראל", אמר. אולם שר החוץ הבריטי השיב שביטחון של אדם אחד יכול לאיים על אדם אחר. תאצ'ר ניסתה לפייס, ואמרה כי "היא לא מכירה מצב כזה שבו מפרידים בין אוטונומיה פוליטית לטריטוריאלית. מה יהיה אם הערבים ישיגו רוב בכנסת?". לכך מצא בגין תשובה בהגירה - לדבריו יש זרם נמשך של יהודים שמגיע מברית המועצות, וגם מקנדה ארצות הברית ואמריקה הלטינית. 

קרינגטון הזכיר לבגין שלבריטניה יש ניסיון בעצמאות: אוטונומיה כפי שהוא מציע לא יכולה להתרחש. תאצ'ר חזרה על דאגתה מאחיזה סובייטית במזרח התיכון. ואילו אז שלף בגין את הטיעון המנצח: המערב נכשל בהפצצת המסילה לאושוויץ בסוף מלחמת העולם השנייה. לישראל יש צבא שימנע את הישנות השואה. קרינגטון לא התרצה. הוא אמנם הבין את הרגשות בנוגע לעבר, אך לדבריו יש יותר מדרך אחת להשגת התוצאה הרצויה, גם ללא עוינות. 

הפגישה הזו היוותה את הבסיס לעוינות שרחשה תאצ'ר לבגין, אף על פי שעד היום מתעקש יועץ התקשורת דן פתיר שהפגישה היתה טובה. כחודש אחר כך בא חוסני מובארק - אז סגנו של סאדאת - לביקור בלונדון. פרוטוקול הפגישה מלמד, כי תאצ'ר לא הסתירה בפניו את סלידתה מבגין, ואמרה שזו היתה אחת הפגישות הקשות שחוותה. כאשר הגיע המלך חוסיין לדאונינג 10 אמרה לו תאצ'ר שלבגין יש שיטה: להסתובב עם הסכם בכיס עם מצרים ובכך להגן על עצמו ממתקפה ערבית כוללת. ובמקביל, לא לעשות דבר במסלולים אחרים. הירדנים השיבו שכך הם טוענים שנים. .

תיק המזרח התיכון

מסמכי הארכיון הבריטיים מלמדים שבתחילת דרכה, התעניינה תאצ'ר רבות בהתנחלויות ובפלסטינים. 230 העמודים בתיק "המזרח התיכון" במאי-ספטמבר 79', גדושים במזכרים מודפסים בעניין זה, ועליהם בכתב יד זעיר: "לראש הממשלה". פעם אחת ביקשה חוות דעת ממשרד החוץ, "על האופי של 'העם הפלסטיני' וכמה תוקף יש לדרישתם למדינה". קרינגטון השיב לה שאין זה עניין חוקי אלא פוליטי. לנוכח ההכרה הגוברת בזכות זו בעולם, אין טעם לבודד את בריטניה בעמדה הפוכה משל אירופה והאו"ם. 

השגריר בתל אביב באותה התקופה, ג'ו מייסון, נהג להעביר ללונדון דיווחים מפורטים: ההפגנות והעימותים עם גרעין אלון מורה, שיחות עם משה דיין בנושא וניתוח מאזן הכוחות הפנימי בתוך הממשלה. בספטמבר 79' חיבר מזכר ארוך על כוונת ממשלת בגין לאפשר ליהודים לרכוש קרקעות בגדה (החוק הירדני החל שם, עד היום, אוסר על זרים לרכוש באופן ישיר אדמה. ח"ל). מייסון הזהיר ממהלך זה, ואמר שהממשלה רוצה לנקוט מהלכים כדי להדגים שהם לא נכנעים לביקורת חיצונית; להראות לגוש אמונים שלבם עדיין במקום הנכון; ולהפחית את מספר העימותים עם הממשלה. כך המתנחלים יוכלו לקנות אדמות ללא פרוטקציות מהחלונות הגבוהים. בסופו של דבר, ממשלת בגין ויתרה על היוזמה. חלפו 33 שנים, והנה, ועדת לוי החזירה אותה לחיים. בין היתר, המליצה לבטל את החוק הירדני ולאפשר ליהודים לרכוש קרקע ביהודה ושומרון.