שגב מתעלה על עצמו

וגם: מיהו היטלר

לפני שבועיים הערתי כאן שדוד בן גוריון ומנחם בגין נהגו להשוות זה את זה להיטלר. יש עניין בכך שהיטלר נכנס לשיח הציבורי בארץ ישראל כגידוף פוליטי. ישראל מידד, המפרסם באינטרנט אתר שנקרא "יומן מרכז מורשת מנחם בגין", טען במכתב ל"הארץ" כי בגין רק קרא לבן גוריון "חוליגאן", אך לא השווה אותו להיטלר. מידד לא צריך להרחיק לכת: ספר חדש בעריכת אברהם דיסקין, שהוציא מרכז מורשת בגין ("מאלטלנה עד הנה"), מצטט בעמ' 23 פקודת יום בחתימת "המפקד" (כלומר בגין) שהופצה למחרת ההתקפה על "אלטלנה" ובה מתואר בן גוריון כ"דיקטטור מטורף".

המסמך, מ-23 ביוני 1948, ניתן לקריאה באתר האינטרנט של ארכיון ז'בוטינסקי. נאמר בו ש"משטר הרודנות" של בן גוריון יקים "מחנות ריכוז". מי שדיבר שלוש שנים אחרי סיום מלחמת העולם על דיקטטור מטורף שיקים מחנות ריכוז - דיבר על היטלר, גם אם לא הזכיר אותו בשמו.

לא היתה זו הפעם הראשונה: במארס 1948 התפרסם בעיתון "חירות" מאמר אזהרה: "שליחי הפאשיזם הבן-גוריוניסטי לא יסתמו את פינו (...) משטר של רודנות דמים, של עינויי גסטאפו - קום לא יקום בישראל". בגין דיבר על "מחנות ריכוז" ישראליים גם בנאומו בכנסת נגד הסכם השילומים עם גרמניה, בינואר 1952. במאי 1963 האשים בגין את בן גוריון בשיתוף פעולה עם היטלר והימלר והשווה אותו גם לוידקון קוויזלינג, שכיהן בחסות הנאצים כראש ממשלת נורווגיה.

כמו כן, ידיעה לא חתומה ב"חירות" משנת 1942 נשאה את הכותרת "במרתפי הגסטאפו השמאלנית". בגין יצר בתקופת המנדט משולש רטורי המתואר בעבודת מסטר שכתב אמיר פלג: הבריטים סייעו לגרמנים להשמיד את היהודים ובן גוריון סייע לבריטים, כמו ראשי ה"יודנראטים", או "מועצות היהודים" שהקימו הנאצים. כך נסללה הדרך לכבשני מיידנק, כתב בגין.

*

המסקנה: שלא כמו בן-גוריון, בגין לא כינה בן-גוריון "היטלר".  ובנוסף, חלק גדול מה"השוואות" ששגב מציין לא בהכרח מתייחסים למשטר הנאצי אבל למשטר הסטלניסטי-הסובייטי שבגין התנסה בו, כאסיר בגולאג.

בגין, בן-גוריון ו...היטלר

בתגובה לרשימה "מורשת אבות" במדורו של תום שגב, "שיעור בהיסטוריה" (22.6.2012)

קובע מר תום שגב ש"גם מדינאים גדולים אומרים לא אחת דברי שטות ודמגוגיה" ומתייחס לדוד בן-גוריון ומנחם בגין אשר השנה, משרד החינוך החליט שהתלמידים יתרכזו בשני ציונים אלה, ראשי ממשלה ושרי בטחון, וילמדו תכונותיהם המנהיגותיות. שגב חושב ששר החינוך גדעון סער עוד יצטער על הבחירה. בין יתר הדברים שכותב ברשימה שגב, הוא מציין שבגין ובן-גוריון "נהגו להשוות זה את זה להיטלר".

מוכר לנו ממכתבו של בן-גוריון לחיים גורי מה-14 במאי 1963 בו כתב את המשפט הידוע: "בגין הוא טיפוס היטלריסטי". ויש גם את הקריקטורה שהתפרסמה ב"דבר" ביום 14 בינואר 1952 המציג את דמותו של בגים, בצללית, מאחרוי חלון שבור בהצדעת מועל-יד. ובשנות ה- 30, מורו של בגין, זאב ז'בוטינסקי, היה ל"ולאדימיר היטלר" בפי בן-גוריון. אך גם אם כינה בגין את יריבו "חוליגאן" באותו דיון על השילומים ב- 1952, ובשביל זה הורחק מן הכנסת למשך שלשה חדשים, דומני שלא בגין השתמש בכינוי "היטלר" אף פעם אחת. ונזכור שהיה זה בגין שביקש לקדם את בן-גוריון ערב מלחמת ששת הימים לעמדת שר הבטחון ואף ישבו יחד בקפה במלון "המלך דוד" בתיווכו של עזר וייצמן.

ואם יש למר שגב מקור, שיגלה לנו. אחרת נצטרך להסיק שלא רק מנהיגים עוסקים בדמגוגיה אלא לפעמים, חוקרים ועיתונאים.

^

על ספרו של אודי לבל

המאבק על השכול

בראשית הכל נראה הרואי ונאצל, אך לא עבר זמן רב והחל להישמע קולם של הדפוקים; עם השנים השתלט הקול הזה על ההיסטוריה של מדינת ישראל. מזרחים וערבים ונשים, כמובן; ניצולי השואה; יוצאי כמעט כל ארץ בתבל, מהתימנים ועד הייקים: כולם קופחו, כולם סבלו.

חוזרים בשאלה, אוי כמה הם סבלו, מבחינה משפחתית ואמונית, גם; ילדי הלינה המשותפת בקיבוצים: אוי כמה טראומטי זה היה שכולם ראו להם את האתם יודעים מה. למרבה הצער רוב הבכיינים צודקים, רוב הזמן. מישהו עוד צריך פעם לאתר את אלה מהישראלים שלא סוחבים איתם מטען של עלבונות ותסביכי אפליה, אבל בינתיים נשמע קולם של בני הדור השני. לא, לא אלה שהוריהם היו בשואה, אלא אלה שהוריהם נפלו קורבן לדיקטטורה של דוד בן גוריון, כי היו באצ"ל ובלח"י.

אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית ומדע המדינה במכללת ספיר ומכללת אריאל, כתב ספר שכולו מרירות ועלבון, אך הוא ראוי מאוד לקריאה ("הדרך אל הפנתיאון - אצ"ל לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי", הוצאת כרמל). ההיסטוריה שייכת למנצחים ובן גוריון ידע זאת. על כן סגר את שערי הפנתיאון הלאומי בפני הרוגי אצ"ל ולח"י, וציווה שישראל תזכור רק את אלה מהגיבורים שלחמו בארגוני תנועת העבודה. נכי אצ"ל ולח"י לא קיבלו סיוע, אלמנות ויתומים נשארו ללא קצבות. בן גוריון מצטייר בתוך כך כרודן קטנוני שלא הסתפק בכך שעשה היסטוריה: הוא רצה לשלוט גם בזיכרון.

המונופול הממשלתי על ההיסטוריה הותיר כמעט רק זירה אחת לבירור אלטרנטיווי: בתי המשפט. שארי ההרוגים בקרב על "אלטלנה" ואף שארים של כמה ממבצעי הטבח בדיר יאסין דרשו להכיר בהם כזכאי תגמולים ממשרד הביטחון ותביעותיהם הולידו כמה משפטים עמוסי רגש ופוליטיקה ובמרכזם השאלה מהו טרור, ומהו מאבק לגיטימי לעצמאות. מקץ 20 שנה שיכתב ראש הממשלה מנחם בגין את ההיסטוריה ועיצב תרבות זיכרון חדשה: הטרור קיבל בתוך כך לגיטימציה לאומית. הנה ספר מרתק שגם לפלסטינים כדאי לקרוא, לקראת הוויכוח אם רק הטרור של פתח, או גם פעולות חמאס וג'יהאד ראויות למקום בפנתיאון שלהם.