Thursday, December 20, 2007

על ספרו של אבי שילון במוסף הארץ

איזה איש

אלברט איינשטיין חשב שהוא מנהיג מפלגה נאצית ובן גוריון קרא לו היטלריסט. 30 שנה אחר כך הוא העיף את מפא"י מהשלטון ועשה שלום עם מצרים. 15 שנה לאחר מותו רואה אור הביוגרפיה המלאה הראשונה על מנחם בגין ועל המסע יוצא הדופן שעשה מהשוליים הסהרוריים להנהגת המדינה - ובחזרה. מחברה, העיתונאי אבי שילון, היה בן שנתיים ב-77', אבל מספיק להסתכל באולמרט, הוא אומר, כדי לראות עד כמה בגין רלוונטי

מאת גידי וייץ

דיוקנו של הגבר הצנום בעל השיניים הקדמיות הבולטות והשיער הדליל, זה שהעיד על עצמו
שהוא "איש מכוער", הופץ בכל הישוב. המבוקש מספר 1 של הסזון, מפקד האצ"ל מנחם בגין, הסתתר אז ברחוב הבשן בתל אביב, מחופש לרב בשם ישראל ססובר. איתו בדירה הקטנה שהו הרעיה עליזה, התינוק בני, בנם הבכור, וקצין המבצעים של האצ"ל, איתן לבני, אביה של שרת החוץ. את הזמן העבירו שני הקודקודים במשחקי שחמט. השנה היתה 1944, ובחוץ ערכו ההגנה והבולשת הבריטית מצוד נגד אנשי האצ"ל. חלקם הוסגרו לבריטים והוגלו למזרח אפריקה, אחרים נכלאו בחדרי מעצר שהוכנו מראש בקיבוצים. אליהו תבין, ראש המודיעין של המחתרת, נכלא במערה במשמר העמק וחוטפיו מההגנה עקרו את שיניו, הכריחו אותו לשהות בתוך צרכיו וקינחו בביום העלאתו לגרדום. אלו שחמקו לחצו על בגין לערוך פעולת תגמול מהדהדת. בגין סירב בתוקף. "לעולם לא אתן יד למלחמת אחים", הכריז. לבני לא אהב את הקו הפסיווי שהוביל המפקד. ארבעה חודשים אחרי תחילת הסזון הוא דיווח לבגין שאנשי האצ"ל מתכננים לחטוף את ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרת ואת אחד מראשי הש"י, אפרים קרסנר. "אנחנו עוקבים אחריהם", גילה לבני. "סבלנו מספיק. החברים אינם יכולים לעמוד בכך". בגין, שלא דווח מראש על המעקבים, הופתע והבין שחבריו מאתגרים את מנהיגותו. הדילמה היתה חריפה. אם יאשר את החטיפה, הוא עלול לסבך את היישוב באורגיית דמים; אם יסרב, עלולים חבריו תאבי הנקם למרוד בו. "זה לא ייגמר טוב", ניסה להניא את לבני, "מפה לא יהיה מעצור ליצרים ולאכזריות". "אם לא נחליט על מעשה", השיב לבני, "מישהו יעשה את זה עצמאית". בגין הציע ללבני לערוך הצבעה בקרב מפקדי האצ"ל, והפעולה נדחתה על חודו של קול. אבל לבני לא הפסיק ללחוץ, עד שבגין הציע פשרה: "אני מציע לאסוף מאה איש, להשתלט על אזור בירושלים העתיקה ולהניף עליו את הדגל. ניפול שם עד אחרון החיילים - אבל איש לא יאמר שהאצ"ל לא מילא את שליחותו". יוזמת ההתאבדות היממה את לבני ונתפסה בעיניו כעדות מוחצת למצבו המנטלי הירוד של המפקד. "אני אסרב למלא את הפקודה הזו", אמר לבגין. "איתן, אתה תמרה את פי? תקבל ממני פקודה ותסרב לבצע?" שאל בגין. "לא דבר פשוט לסרב לך", ענה לבני, "אבל ממילא לא תצליח לאסוף מאה איש". מאז התרופף הקשר בין השניים ולבני עקר מדירת המפקד ומצא מקום מסתור חדש. בגין נותר נאמן לעקרונותיו. גם כעבור ארבע שנים, כשביקשו חבריו לנקום על הטבעת אלטלנה ואחד מהם הצהיר שבכוונתו לחסל את בן גוריון, התייצב בגין בביתו והזהיר: "אם אתה רוצה להרוג יהודים, תירה בי קודם". "האחריות של בגין להצלחת הפרויקט הציוני היא עצומה", אומר העיתונאי אבי שילון, שמוציא השבוע ביוגרפיה עבת כרס, ראשונה מסוגה, על בגין (הוצאת עם עובד). "ניקח את המקרה האחרון שיכול היה להוביל למלחמת אחים, ההתנתקות. דיברו שם על אלטלנה, המתנחלים, ודיברו שם על סזון נוסף. מה האתוס של בגין בהקשר הזה? חד וחלק, שלא תהיה מלחמת אחים. אם ערב קום המדינה היתה עומדת דמות אחרת בראש האופוזיציה, זה יכול היה בוודאי לגלוש לאלימות קשה. בתוך זה אתה יכול לראות איך יוזמת ההתאבדות שהציע ללבני ממחישה את הפלירט שהיה לו עם המוות. היתה איזו תפיסה שלהיות קורבן זה מעין גאולה עצמית". חמש שנים עבד שילון, בן 32, עורך מדור הדעות ב"ישראל היום" ובעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, על הפרויקט הסבוך. נדמה שבתולדות הפוליטיקה הישראלית אין דמות מורכבת ורבת פנים כמו בגין. "באתי מבית עם תודעה ציונית עמוקה. לא מימין ולא משמאל, משפחה שכאילו אוהבת את הנשיא", הוא מסביר, "וכשלמדתי תולדות עם ישראל, הסיפור של בגין ריתק אותי כי הוא לא סופר באמת מהתחלה ועד הסוף. אני חושב שבגין הוא המנהיג האידיאולוג האחרון. כבר בימיו הוא היה סיפור נדיר, מושך במשונות שלו. מספיק להתייחס לפרדוקס בין הנואם להמונים בשיאו לבין השתיקה הרועמת בערוב ימיו כדי להסתקרן. הדרמה סביבו עצומה". זאת לא משימה כבדה מדי בשביל בחור צעיר? "כשאתה רציני, היותך צעיר זה רק יתרון. בגילי בגין כבר היה מפקד האצ"ל. לצורך הביוגרפיה השתמשתי גם בכלים עיתונאיים והקפדתי על כלים וכללים אקדמיים שרכשתי. כבחור ששייך לדור שמוגדר לכאורה כלא אידיאולוגי, הבנתי במהלך העבודה עד כמה בגין הוא עדיין נושא טעון. דווקא משום כך הרגשתי שיש לי פרספקטיווה מזוקקת, בהירה יותר, לעומת המטען הכבד, והמטשטש, שנושאים אנשי התקופה והחומרים הכתובים שלהם". הספר הוא ניסיון ראשון לתאר את קורות חייו של בגין מהילדות בבריסק ועד להסתגרות החידתית ברחוב צמח. חלק ניכר ממנו מוקדש לבגין הצעיר, בעיקר לתקופה בה פיקד על האצ"ל. בחלק המתאר את שתי הקדנציות של בגין כראש הממשלה לא יכול היה שילון להשתמש בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, מאחר שאלה עדיין גנוזים בארכיונים ואסורים בשימוש, והוא ניסה להשלים את התמונה באמצעות ראיונות שערך בעצמו וגם בכאלה שנערכו על ידי מרכז מורשת בגין, וכן באמצעות ספרים, עיתונים וחומרי ארכיון אחרים מהתקופה. אחד מהישגיו הוא ראיון שקיים עם בני בגין, שמאז פרש מהפוליטיקה מתמיד בשתיקתו. לפני כשנתיים, כשהתפרסם הספר "מנחם בגין - דיוקנו של מנהיג" מאת הפסיכולוג ד"ר עופר גרוזברד, התרעם בגין הבן על הפרשנות הפסיכולוגית שהציע גרוזברד לאישיותו של אביו. בתגובה הוא בחר לשתף פעולה עם שילון. "בני בגין הוא איש ישר", מעיד שילון, "והוא סייע לי להאיר עוד צדדים אינטימיים בחיי אביו, למרות שהשיחה איתו היתה תחומה לעניינים קונקרטיים. הביוגרפיה הזאת בשום פנים ואופן לא מייצגת את דעתו. אני יודע שהציעו לו מיליון דולר לכתוב את הגרסה שלו והוא לא מוכן. הוא אומר שאת ההיסטוריה יכתבו היסטוריונים ולטעמו אין לבני משפחת בגין זכויות יתר".

בסקר שערך השנה "מעריב" הוא קטף את המקום הראשון, לפני בן גוריון, בדירוג ראשי הממשלה לדורותיהם. לנוכח כישלונו המתמשך של המשא ומתן עם הפלסטינים נראה השלום עם מצרים כאחת ההחלטות המדיניות הנבונות של מנהיג ישראלי, אם לא הנבונה שבהן. גם לממשיכי דרכו יש יד בהאדרת שמו. לאורם של חוות השקמים ורחוב כרמיה נחמד להיזכר בראש ממשלה שאחרי שפרש מתפקידו גילו מקורביו שאין לו מספיק כסף לרכוש דירה לעצמו, ומול מפעלות המינויים הפוליטים של מיטב שרינו קל להתפעל מהתשובה שסיפק בגין לתביעות חבריו עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה: "לא הגעתי לשלטון כדי לחלק ג'ובים לחברי אצ"ל". "דפוס המנהיגות של בגין היה הפוך לחלוטין מזה של אולמרט, נגיד", מאבחן שילון. "הוא אמר: אני לוקח את כל המשא עלי. אם אכשל אעניש את עצמי בהלקאה עצמית. בגין היה ללא ספק מתפטר לנוכח ממצאי ועדת וינוגרד, ספק אם היה נעזר בסוללת פרקליטים. זה לא מקרה שחלה טרנספורמציה חיובית ביחס אליו". בימיה הראשונים של המדינה היה הדימוי של בגין שונה בתכלית. במסעו הראשון לארה"ב כראש חירות, בדצמבר 48', ציפתה לו קבלת פנים צוננת. בגילוי דעת ב"ניו יורק טיימס", עליו חתמו בין השאר אלברט איינשטין וחנה ארנדט, נטען שחירות היא "מפלגה הדומה למפלגות הנאציות והפאשיסטיות". בגין הגיב למתקפה בארסיות: "איינשטיין הוא אמנם גאון מהסוג שמתגלה פעם באלף שנים, אבל בכל זאת אני מבין במתמטיקה יותר ממה שהוא מבין בפוליטיקה". גם בארץ זכה ליחס דומה, כפי שמראה שילון בספרו. "עיניו מתרוצצות ושפתו העליונה העבה נרעדת כמו אצל חיה העומדת להסתער בשיכרון על הדם", כתב עליו הפובליציסט אריה גלבלום בעיתון זה, שבימים ההם הרבה להשוותו למוסוליני. בשנות ה-60 כתב בן גוריון למשורר חיים גורי: "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני... מקדש את כל האמצעים למען המטרה הקדושה: שלטון אבסולוטי... כששמעתי בפעם הראשונה בחיי נאום של בגין ברדיו שמעתי את קולו וצריחתו של היטלר". הדימוי המנאץ הזה הוליד, להערכת שילון, טיפול מיוחד בבגין, שטען כי השב"כ עוקב אחריו. שילון: "פעם בנאום בכנסת הוא הצביע למעלה ואמר: 'אתה, אתה זה שעוקב אחרי'. אנשים חשבו שהוא תמהוני, אבל להערכתי באמת עקבו אחריו. נכון שכשהוא ערך הפגנה בשנות ה-50 והיה מטוס בשמים והוא אמר לקהל 'בואו נעשה לו שלום', פה הוא קצת הגזים". לא ברור ממה חששו השלטונות. "בגין תרם תרומה עצומה לגיבוש הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל", טוען שילון ומדגים זאת בספר בהרחבה. בשנות ה-50, כאשר עמד בן גוריון להורות לשב"כ לאסור את אורי אבנרי, הזהיר בגין את איסר הראל כי "יקים קול צעקה" אם ייאסר עיתונאי בשל עמדתו. בשנות ה-70, כשגולדה שלחה חוקרי שב"כ ללשכות השרים כדי לברר מי מהם מדליף, סילק אותם בגין מעל פניו. "בשלטון דמוקרטי לשירותים החשאיים אין זכות לפקח על הממשלה", אמר. כשנבחר לראשות ממשלה, הזהיר את ראש השב"כ אברהם אחיטוב: "אני אוסר עליך להשתמש בעינויים". אפילו בזמן ההפגנות הסוערות נגדו בעקבות מלחמת לבנון סירב בתוקף לתחינתו של שר הפנים, יוסף בורג, להורות למשטרה לסלק את קבוצת המפגינים מטעם שלום עכשיו. הללו לא חדלו לעדכן על לוח שהציבו מול ביתו את מספר ההרוגים במלחמה. "זו זכותם הדמוקרטית", אמר. בשנות ההסתגרות שלו האיץ בבן טיפוחיו דן מרידור, אז שר המשפטים, להשלים את חקיקת "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". שילון: "הוא טבע את הביטוי 'הפתק הקדוש' בבחירות הראשונות, בתגובה לביטוי 'התותח הקדוש' שבו כינה בן גוריון את הירייה על אלטלנה. ישראל אלדד לעג לבגין: 'איך אתה מייחס קדושה לפתק?' אחרי קום המדינה הוביל בגין - שהיה אז מנהיג של כנופייה במובן מסוים, אידיאולוגית אמנם - להשתתפות מיידית במשחק הדמוקרטי. ב-63' הוא הציע לבטל את הממשל הצבאי על ערביי ישראל ומאוחר יותר הציע לספח את השטחים ולתת אזרחות לפלסטינים. גם בהחלטות דרמטיות כמו הפצצת הכור בעיראק היה לו רוב בממשלה לפעולה והוא המתין לרוב גדול יותר. גם בלבנון הוא חיכה. "היה לו כבוד עמוק למערכת המשפטית", הוא ממשיך. "כשהוא היה ראש ממשלה ובג"ץ פסל את הבנייה באלון מורה, הוא הגיב כך: 'יש שופטים בירושלים'. לא במקרה דווקא מסקנות ועדת כהן, אחרי מלחמת לבנון, הן ששברו אותו. ברגע שהטיחו בו האשמות משפטיות, הוא לקח את זה כדבר החמור ביותר. לא היה לו את העניין הזה של רבין, 'בלי בג"ץ ובלי בצל"ם'". הוא לא היה ממנה את דניאל פרידמן לשר המשפטים? "שום סיכוי. אחד הקווים הכי מהותיים של בגין זה מערכת המשפט וכיבוד החוק". אם הוא היה כזה דמוקרט, למה כולם קראו לו פאשיסט? "בני בגין סיפר לי שבקמפ דיוויד, כשהוא התנגד להחזרת כל חצי האי סיני, הוא אמר לאבא שלו: 'בלוקשייקי (בכלא הסובייטי) לא חתמת על ההודאה, אז פה תחתום?' הוא יכול היה לומר לו, 'אבא, אל תעשה את ההסכם הזה', אבל הוא העדיף להשתמש בדימוי הכי מלודרמטי, וזה בשיחה אינטימית בין אב לבן. הדרמה הזאת היא משהו שהיה טמון ברטוריקה ובגינונים של בגין, והרטוריקה הדרמטית אפשרה להציג אותו כפשיסט. כמובן שגם לנאומים המשולהבים ולהפגנה הסוערת בעקבות הסכם השילומים יש חלק ביצירת הדימוי". ההפגנה הסוערת ההיא, שהתקיימה בירושלים בתחילת 1952, ממחישה שהדימוי לא היה מופרך. אז, כמו בנאומי הבחירות של 81', לא הפגין בגין אזרחות למופת. "בן גוריון, העריץ הקטן והמניאק הגדול הזה... מתוך ידיעות שקיבלנו זה עתה, אדון בן גוריון העמיד שוטרים ובידיהם רימונים וגזים מדמיעים שהחניקו את אבותינו ויש לו בתי סוהר ומחנות ריכוז!" הוא צעק לעבר אלפי המפגינים. מאות מהם החלו לרוץ לעבר הכנסת, על הבניין הושלכו אבנים שניפצו את החלונות וחדרו לאולם המליאה. יוסף בורג הציע לבן גוריון להימלט מחשש לחייו. בן גוריון סירב: "אם אצא זה הסוף של הפרלמנט הישראלי". שילון סבור שדווקא בהפגנה זו, שנדמה היה שתחסל לבגין את הקריירה (הוא הושעה לאחריה לשלושה חודשים מפעילות בכנסת), עשה בגין את הצעד הראשון בדרך להשגת השלטון. "באופן פרדוקסלי ההפגנה הזאת עיצבה את בגין כאופוזיציונר רציני שמאתגר את מפא"י לא רק בנושא הביטחון והשטחים", הוא אומר. הובלה, אמת ואחריות שמונה פעמים נכשל בגין בניסיון לתפוס את השלטון, עד 77'. מבין שלל הסיבות שהביאו למהפך - מלחמת יום הכיפורים, המיאוס ממפא"י, ההתעוררות המזרחית וכד' - מפנה שילון זרקור דווקא למלחמת ששת הימים. ישיבתו של האופוזיציונר הדחוי בממשלת אשכול, כשר ללא תיק, ריככה את דימויו הציבורי. בגין אף גילה איפוק ושיקול דעת ערב המלחמה. שילון: "הוא הציע לשלוח את שליח המוסד לאירופה כדי לנסות ולדחות את המלחמה בכמה ימים. הנה הגיעה עת הקרב, ובגין שהטיף עוד מהשנים הראשונות שאנחנו צריכים לכבוש גם את עבר הירדן המזרחי לא מעז לדחוף למלחמה. פה באה שוב לידי ביטוי הקוטביות בין הרטוריקה לפרקטיקה".


בגין תמיד היה איש של רעיונות גרנדיוזיים, ואלה נשאו לא פעם נופך סוריאליסטי, שלא לומר מטורלל. במלחמת יום הכיפורים, מספר שילון, כשבגין שימש כחבר בוועדת חוץ וביטחון, הוא הציע באחת הישיבות לפלוש לדמשק "בטנקים שעליהם יתנוססו דגלי ישראל, ולהעמיס את כל בני הקהילה היהודית ולהעלותם לישראל". חלק מסוד קסמו נבע מכך שמאחורי אישיות המנהיג הגדול מהחיים, שרבים העריצו ורבים לא פחות תיעבו, הסתתר פולני פשוט וצנוע, יהודי תם. זה לא רק העובדה שהיה מפקד מחתרת שלא ידע לירות. כשאנואר סאדאת הודיע בפרלמנט של מצרים שהוא מוכן לבוא לכנסת, מגלה שילון, היו בגין ועליזה שקועים בצפייה בסרט טלוויזיה, כמו בכל מוצאי שבת (בגין צפה באדיקות ב"דאלאס" ואף אירח את כוכבי הסדרה בלשכתו). יש מי שסוברים שבגין נגרר להסכם השלום עם מצרים על ידי דיין ועזר וייצמן המתונים. "אני לא מקבל את זה", טוען שילון. "ב-75', בוועידה של חירות, בגין אמר במפורש 'אנחנו נוכל לוותר בסיני', וממילא הקרקע להסכם עם מצרים נסללה עבורו מוקדם יותר. הרי סאדאת רצה להיפגש גם עם גולדה והיא סירבה, והיה גם ניסיון דומה דרך צ'אושסקו. יחד עם זה נדמה לי שבגין - אולי בגלל המבנה הנפשי שלו - רצה במקרים מסוימים להיות מובל. אחרי הסכם השלום הכינו מסמך לציון ההסכם וכתבו בו שממשלת בגין החליטה להוריד ישובים. הוא ראה את המסמך הרשמי של משרד החוץ, עצר אותו ואמר: 'לא, הכנסת היא שהצביעה על הורדת הישובים'. מה זה הכנסת? זה הוא. באותו אופן הוא בחר את דיין לשר החוץ ואת וייצמן לשר הביטחון, הוא ידע מה הם רוצים ולאן זה יוביל. עובדה שאחרי ההסכם עם המצרים, כשהוא רצה למנוע את ההסכם עם הפלסטינים, הוא גרם לזה שדיין ווייצמן יעזבו. הוא ידע מתי הוא רוצה שיובילו אותו ומתי לא". במקום הצמד המתון מינה בגין שני קיצוני סופה, יצחק שמיר לחוץ ואריאל שרון לביטחון. שירי השלום נזנחו לטובת מכונות הירייה, ואת בגין המצליח של הקדנציה הראשונה החליף בגין הכושל של הקדנציה השנייה. גם כעת לא היו חסרים רגעים פנטזיונרים. בספר מצטט שילון שיחה שקיים בגין עם אלוף פיקוד צפון יאנוש בן גל ב-81', ובה הציע לו תוכנית לפתרון בעיית הקטיושות בצפון: "אנחנו ניכנס, נתפוס את המזוקן (ערפאת), נוציא אותו מהבונקר ונעמיד אותו למשפט בירושלים, ממש כמו את אייכמן". לשאלה אם רימה שרון את בגין במלחמת לבנון, עונים בנו בני ומזכירו קדישאי תשובות הפוכות: קדישאי משוכנע שבגין לא הולך שולל בידי שרון, ואילו בני סבור שאין ספק ששרון רימה את אביו. שילון נוטה לאמץ גישה דיאלקטית: "שרון כן רימה את בגין, אם אתה מתייחס לזה כמו שבני מתייחס לזה, כלומר פשוטו כמשמעו. בגין כתב לרייגן שהפעולה תיעצר אחרי 40 ק"מ, אמר דברים דומים בכנסת וגם הודיע לאשתו, ביום הראשון למלחמה: 'אני הולך ל-48 שעות לבונקר וחוזר הביתה'. מנגד, אם אתה בוחן את ההתפתחות של מלחמת לבנון כפרקליט, יהיה קשה מאוד להוכיח ששרון רימה את בגין, משום שלכל הפעולות שרון הקפיד לקבל אישורים, רק שאת חלקם הוא קיבל בדיעבד וגם על בסיס אילוצים צבאיים שנבעו לטענתו מההתפתחות בשטח". אם התאוריה שלך על מודעותו של בגין לגבי מי מוביל אותו ולאן נכונה, אז ברור שבגין הבין מה שרון עושה. "בגין ידע מי זה שרון כשהוא מינה אותו לתפקיד. הזהירו אותו: שרון יגרור אותך ללבנון, תיזהר ממנו. אמר לו את זה משה דיין, כשגסס מסרטן, בפגישה אחרונה. אמר לו את זה שמחה ארליך, ואמר את זה בגין בעצמו: 'האיש הזה מסוכן, הוא עוד יקיף את הלשכה שלי עם טנקים'. הוא התלבט התלבטות קשה אם למנות אותו. לכן השאלה פה היא שאלת האחריות ולא שאלת האמת, ופה אני חש שזו היתה התשובה שבגין נתן לעצמו. אדם עם חוש אחריות כל כך משוכלל ומפותח כמו בגין לא יכול לתת לעצמו תשובה אחרת. בשנות ההסתגרות שלו, כשהוא כבר הסכים לדבר על שרון, הוא היה אומר: 'אתם יודעים, שרון פחד ממני', כשהוא מתכוון ששרון פחד ממנו כשהוא נכנס לפוליטיקה. רוצה לומר: שרון פחד ממני פעם, אבל לא פחד ממני במלחמת לבנון". הנפילה מלחמת לבנון הכריעה את בגין והכניסה אותו למרה שחורה ממנה לא יצא עד יומו האחרון. את הקווים הדיכאוניים באישיותו של בגין מאתר שילון כבר בימיו כמפקד האצ"ל. אליהו לנקין, מפקד האצ"ל בירושלים, סיפר כבר בשנות ה-40 על מצבי רוח משתנים שניכרו בבגין. ישראל אלדד סיפר כי בתקופת של לחץ היתה לבגין "ירידה, ואז הוא היה מתכנס בעצמו, רוצה לעזוב ולפרוש. זה שימש כמקור להשוואתו עם שבתאי צבי". גם אחרי הירי על אלטלנה בגין נעלם מהחוף והתהלך שותק ומדוכדך, ללא משקפיו שאבדו בים, ברחובות תל אביב "בעוד זעקות הפצועים וההמולה מהדהדים באוזניו", כפי שמציין שילון בספר. גם אחרי התבוסה בבחירות ב-51' הוא שקע במרה שחורה, פרש מראשות התנועה ונסע לאיטליה לכמה שבועות. זהו פרק מסתורי בעברו, וגם שילון לא פותר את החידה; הוא רק מזכיר את השמועה לפיה אושפז בסנטוריום בשווייץ עקב דיכאון. האם מות רעייתו האהובה, עוד יותר מהמלחמה, הביא לשבירתו? עליזה מוצגת בספר כדמות שאיזנה את תנודותיו הנפשיות של בעלה. כבר בשנות ה-40, כשבגין נהג לספר לה על הדרך שעשה מילדותו בבריסק ועד הפיקוד על האצ"ל ושאל בהתרגשות מופגנת: "האם קראת בעיתון מה שנכתב עלינו?", היא היתה קוטעת את דבריו: "מנחם, מישהו צריך לנקות את הבית". "היא הכירה היטב את הנפילה שאחרי הנסיקה", טוען שילון. בני הזוג חיו חיים צנועים מאוד, והנזירות ניכרה גם באישיותם: שניהם התקשו לדבר באינטימיות על עצמם. "הסובבים אותו הבחינו שכאשר נקלע לשיחה אישית נטה להשתעמם במהרה, להתכנס בעולמו", מאבחן שילון. "עליזה לא היתה שונה ממנו. מעולם לא הביעה חולשה באוזני אורחיה ומכריה ובדומה לבעלה העדיפה להתמקד בשיחותיה באומה, בדרך ובמשפחה הלוחמת". בגין שהה בביקור בארה"ב כשרעייתו האהובה נפטרה. הוא לא הפסיק לייסר עצמו על כך שלא שהה לצדה. "כשהוא קיבל את הידיעה אמרתי לאשתי מיד: 'זה הסוף, זה לא אותו בן אדם'", שיחזר יועצו הארי הורביץ. בתיה אלדד, אשתו של ישראל, הסבירה את שקיעתו בין היתר בכך "שעליזה לא היתה כדי לדחוף ולומר לו: 'אל תבכה על עצמך'". אז מה גרם לדיכאון האחרון שלו להיות כה חריף, מות עליזה? שילון: "לדעתי הדיכאון לא התחולל עקב מותה של עליזה. כשהוא קם מהשלושים, הוא חזר לפעילות נמרצת. אני חושב שמסקנות ועדת כהן, אחרי הטבח בסברא ושתילה, היו הזרז המרכזי לשקיעתו. בתחילת המלחמה בגין נתן לה נימוק מוסרי. הוא אמר: אני הולך להציל את הנוצרים. הוא לא דיבר רק על הקטיושות ועל חיסול אש"ף. בסופו של דבר ניתן להבין את מסקנות ועדת כהן ככאלה המטילות אחריות על ממשלתו לטבח. הוועדה השוותה את הטבח לפוגרומים שנעשו ביהודים. תחשוב מה השוואה כזו, על ידי שופטים, עושה למישהו כמו בגין, שהתודעה ההיסטורית שלו מבוססת כל כך על תפיסת היהודים כקורבן. פה חלה נקודת השבר". שילון מספר לא מעט על התקופה שבה, עקב דיכאונו, היה בגדר נוכח-נפקד. בדיונים שניהל ניכר כי "רק גופו היה בחדר", אבחן יוסף בורג, ומזכירו הצבאי עזריאל נבו סיפר שכשהיה שולח אליו חומר מסווג הוא היה "חוזר בלי תגובה. לפעמים הייתי צריך דברים מעשיים ואז הייתי מדבר איתו בטלפון והוא היה אומר לי: 'תשמע, תפעיל את שיקול דעתך, אם זה נראה לך בסדר אז זה בסדר'. בפועל, אנחנו היינו עושים את כל העבודה". מצבו הוסתר מהציבור הישראלי אבל בממשל האמריקאי חשדו שמשהו מוזר קורה בירושלים, אחרי שבגין דחה שוב ושוב פגישה דחופה עם רייגן. קדישאי, שעשה הכל כדי להשיב את בגין למוטב, אף הציע לו לקיים כמה אסיפות, במחשבה שאהבת ההמונים תעודד את רוחו. בגין סירב. "אי אפשר להכריח אדם לצחוק", הסביר. מצבו הלך והידרדר. כשהשתתף בדיון של קציני פיקוד הצפון נרדם לפני תחילת הדיון, והקצינים הנבוכים ניסו להעיר אותו. אפילו הנשיא יצחק נבון נחרד. "יום אחד הוא בא לדווח לי", הוא מספר לשילון, "ואני שומע אותו מחליף תאריכים ואנשים ומעמדים, ויחיאל קדישאי כל פעם מתקן לו: 'לא, זה לא ככה, זה ככה, אתה זוכר?' אבל אי אפשר לטשטש. אמרתי: הבן אדם לא מתפקד, לא מרוכז, שוכח, מערבב תאריכים, מערבב עניינים. אחר כך קיבלתי לכך אישור משרים". "הוא היה במצב של אפתיה מוחלטת", מסכם שילון. "אני לא פסיכולוג ולא רציתי להיכנס לעניינים של להגדיר מה זה, כי הוא לא נבדק. ההגדרה הכי מדויקת היא: בגין היה ראש ממשלה משותק. אדם שיושב בלשכה ואוכל קרקרים עם תה עם לימון ולא מדבר, פשוט לא מדבר. מזכיר הממשלה אז דן מרידור מספר שמרים גרוס, אמא של השבוי יוסק'ה גרוס, הגיעה ללשכה שלו, נשכבה על הרצפה שלו ובכתה: 'תתחיל לדבר עם אש"ף, תתחיל לדבר עם אש"ף'. בגין מיהר לפגישה אחרת ולא ידע מה לעשות. הוא לא רצה לצאת מהחדר כשהיא על הרצפה בוכה, והוא נכנס לשיתוק. זה הגיע למצב שארנס התקשר אליו כשר ביטחון והוא לא רצה לדבר איתו, עם שר הביטחון!" באחד מימיו האחרונים בתפקיד קרא בגין מאמר של יואל מרקוס ב"הארץ" בו קבע שמצב המדינה קטסטרופלי. לחדר נכנס מרידור ולהפתעתו אמר לו בגין: "אין מה לעשות, מרקוס צודק". כעבור זמן פרש מהתפקיד, כשכוחותיו לא מאפשרים לו אף לפגוש את הנשיא ולתת לו באופן אישי את מכתב ההתפטרות. שילון: "מבחינת דן מרידור זה היה הלם. הדבר הזה, שבגין לא מסוגל ללכת לנשיא". ב-83', כשפרש והסתגר בביתו, הותיר אחריו בגין מדינה מפולגת ומסוכסכת. פצועה ממלחמה שהוא עצמו יזם, מותשת ממאבק חברתי בין מזרחים לאשכנזים שהוא טיפח ונאנקת תחת אינפלציה משתוללת ומדיניות כלכלית פרועה. "בגין עצמו כבר רצה לפרוש כבר לפני ולא נתנו לו", מגלה שילון. "יש עדות של קדישאי שבגין אומר לו: 'מספיק, מספיק', וקדישאי עונה לו: 'מה בוער?' דן מרידור הרגיש, אבל אמר לעצמו: 'מי יכול להיות יותר טוב מבגין?' כשבגין היה אמור היה לנסוע לפגישה עם רייגן ופשוט לא היה מסוגל, מרידור בא לבגין ואמר לו: 'תשמע אדוני, אתה חייב, לא יכול להיות שלא תיסע'. אז בגין השיב: 'נכון, לא יכול להיות שראש ממשלה לא ייסע לפגוש את נשיא ארצות הברית', ושתק. בדיעבד מרידור הבין שהוא אמר לו: נכון, אני לא יכול להיות יותר ראש ממשלה". מרידור התחרט על כך שניסה לשכנע אותו להישאר? "לא. מרידור אומר, ובמידה רבה של צדק, כשהסתכלתי לצדדים וקדימה עדיין לא ראיתי מישהו בשיעור הקומה של בגין. מרידור וקדישאי באמת חיו את המיתוס של בגין. שאלתי את אריה נאור (מזכיר הממשלה הראשון של בגין): אתה רואה בן אדם שהוא גמור, שהוא משותק, אתה לא אומר לו: 'מר בגין צא לחופש, אתה נראה לי מדוכדך?' נאור ענה לי: 'אין דבר כזה לדבר כך אל בגין'". מקורביו שכרו לו דירה ברחוב צמח בירושלים ובגין הסתגר בה שנים רבות. שילון: "בשנים הראשונות בגין היה מאוד שקוע. ימים שלמים לא יצא מהמיטה. הוא קיבל את הקרובים אליו בפיג'מה במיטה, קרא המון ספרים. הוא בעיקר הקשיב. כשמזכירו הצבאי לשעבר, עזריאל נבו, הגיע אליו לעדכן אותו על מבצע משה. בגין שאל אותו שתיים-שלוש שאלות וזהו. נבו התכונן, רצה לפתוח איתו בשיחה על הדיכאון, ואז מה שבגין אמר לו זה: 'תודה רבה לך שבאת'. זה היה משפט בסיסי בשנים האלה". הוא השאיר משהו כתוב משנות ההסתגרות? "שום דבר והוא הלא הבטיח. הוא כבר אמר שיש לו מספר העמודים, 2,000, של ספר בשם 'משואה לתקומה'. ניסו הכל, אמרו לו: 'מישהו יכתוב במקומך', 'רק תדבר לטייפ'. הוא אף פעם לא אמר לא, הוא תמיד אמר: 'עוד מעט. עוד קצת. זה לא הזמן'. הייתי אומר שזאת הלקאה שיש בה יסוד של יושר. אני לא אכתוב עכשיו את ההיסטוריה, כשאין לי הפי-אנד, כשאין לי התוכנית שלי. כשאני יודע שכשלתי".*

1 comment:

yoav said...

איך קוראים לספר ? לא שמעתי עליו .


חדרי ישיבות