בתגובה על "היום שבו מנחם בגין נהפך לבריון" ("הארץ", 10.12)
הייתי בן 16 כשעליתי עם אמי לירושלים להפגין נגד השילומים. בעת ההפגנה כלל לא זרקתי אבנים ולא התפרעתי, ובכל זאת הכו בי השוטרים באלות. ההפתעה של המפגינים שירדו לשפלה באוטובוסים היתה רבה כאשר כוחות צבא עצרו את האוטובוסים באזור לטרון, הורידו ממנו את הקשישים והסיעו אותנו לבתי כלא שונים ברחבי הארץ. אותי הכניסו לכלא אשקלון ועם עוד 35 מפגינים (בהם ח"כים ובוגרי אצ"ל) אולצנו לשכב על הרצפה בתא אחד ללא שמיכות ומזרונים. בימים הראשונים קיבלנו לחם יבש ותה מעופש בלבד.
רק לאחר מחאות ודפיקות בלתי פוסקות על דלתות התא (ושירה ללא הפסקה כל הלילה) קיבלנו למחרת מזרונים, ובהתארגנות של כסף שלנו התחלנו לקבל מזון סביר. לא הוצגו בפנינו, לא בעת המעצר ולא לאחריו, כל אישורים לסיבת המעצר. לאחר שבוע ימים בכלא הופענו בפני שופט, והוא הורה לשחררנו - זאת רק לאחר שנלקחו מאתנו טביעות אצבעות כאילו היינו פושעים מסוכנים.
המעצר הזה כמעט שעלה לי בסילוק מבית הספר התיכון שבו למדתי, בתירוץ של המנהל שאני פושע מסוכן. לימים נוכחתי כי המעצר ההזוי הזה הביא לדחיית בקשתי להתקבל לקורס קצינים אף שעברתי את מבחני הקצונה בהצטיינות יתרה.
מתי זיתי-אלבוים
הרצליה
*
הרושם העולה מן הפרק שהתפרסם מתוך ספרו של פרופ' יחיעם ויץ הוא, שבאותו יום רק תנועת החרות הפגינה בירושלים. האמת היא, שחברי מפלגות אחרות היו בירושלים באותו יום וקיימו מפגנים סמוך לכנסת. אין ראיות ברורות שהשתתפו במהומה ליד הכנסת, אך גם אין ראיות שלא עשו כן.
השימוש במלה "בריון" הוא בעייתי, וראוי היה להופיע בכותרת המאמר בתוך מרכאות שכן זו קביעה ערכית סוביקטיווית של ויץ עצמו. בגין נאם בלבד. אם כבר, נכון היה להשתמש במונח "חוליגן" אשר בא מפיו של דוד בן-גוריון, אם כי הוא התכוון לאו דווקא לבגין, אלא למפגינים.
ישראל מידד
שילה
No comments:
Post a Comment