תגובת ראש המרכז לפרסום בעיתון הארץ אודות הפגנת השילומים

פורסמה לאחרונה בעיתון הארץ רשימה שהייתה בעצם פרק מתוך ספרו של פרופ' יחיעם וייץ אודות הפגנת השילומים

ראש מרכז בגין, הרצל מקוב, שלח את המכתב הבא לפרסום אלא נתקל בסירוב
לפרסמו

בתגובה ל"היום שבו מנחם בגין נהפך לבריון" קטע מספרו של פרופ'
יחיעם וייץ שפורסם ב10/12
מאת הרצל מקוב- מנכ"ל מרכז מורשת מנחם
בגין

היסטוריונים רבים נופלים בפח של לקיחת עובדות
היסטוריות
והכנסתן לקונטקסט של ימינו. גם פרופ' יחיעם וייץ שמנסה לתאר
בספרו,שפורסם בהרחבה
בהארץ, את ההפגנה נגד השילומים נפל לאותו
הבור. מלבד העובדה כי ההפגנה
מול הכנסת לא הייתה של מפלגה נגד השלטון או של
ארגון עובדים להעלאת שכרו צריך לזכור
כי באותם ימים דברים חריפים ופעולות
קיצוניות מצד אישי ציבור היו לגיטימיות בשיח
הישראלי.
היום אנו נוטים להתרגש
מכל גידוף של הרב עובדיה, וטוב שכך (חבל רק שאנו
לא עקביים ומקבלים את גידופי
טומי לפיד) אבל בשנות החמישים לא התרגשו כאשר בן
גוריון כינה את זאב (ולדימיר)
ז'בוטינסקי :"ולדימיר היטלר" ועל מנחם בגין הוא כותב
"הוא טיפוס היטלריסטי
מובהק, גזעני, מוכן להשמיד כל הערבים למען שלמות הארץ, מקדש
כל האמצעים למען
המטרה הקדושה-שלטון אבסולוטי". אנינותו של יחיעם וייץ
לא רגשה
עקב דברים אלה
ולא פורסם מאמר בהארץ המתיחס להתבטאויות הנזכרות.

המאבק בשילומים לא
היה מאבק פוליטי בלבד אלא אמוציונאלי כאשר
לנגד עיניו של בגין לא עמד
הרווח הפוליטי מהמעשה אלא זכרם של הוריו ובני משפחתו
שהושמדו על ידי הגרמנים.
ההכרזות הקשות והאמוציות של המפגינים ברובם ניצולי שואה
אשר איבדו את היקרים
להם רק מספר שנים קודם לנוכח כוונת ממשלת ישראל לחתום על הסכם
עם הממשלה
הגרמנית והמספק לה גושפנקא נוספת במאמציה לחזור למשפחת העמים. הסכם אשר
בגרמנית
נושא את הכותרת "וידרגוטמכונג" כלומר תיקון העוול שנעשה לעם היהודי תמורת
פיצויים כספיים. רגשות אלו אפיינו גם את מפ"ם והשמאל הישראלי אל מול ההצהרות
הזועמות של בגין אותם מביא פרופ וייץ כהוכחה להיותו "מסוכן לדמוקרטיה" הייתי
מפנה
אותו להפגנות שערכה מפ"ם באותה תקופה ואת דברי ראשיה כמו חייקה גרוסמן
באותן
ההפגנות נגד השילומים "אין טעם לחיינו אם רק נצעק על העבר ולא נילחם על
העתיד." וייץ גם מתעלם מהטרמינולוגיה הנקוטה בפי יריבי בגין, ובעיקר בן
גוריון
אשר שפתו עשירה בגידופים כלפי מנחם בגין. נכון שהשאלה מי התחיל? היא לא
כל כך חשובה
אבל סיפור חצי האמת הוא גרוע משקר, ואנו מצפים ממי שמתיימר להיות
היסטוריון לא לספר
חצאי אמיתות.
במאמר מציין הכותב כי" בעיקרו של
הנאום עמדה תפישתו(של בגין
ה.מ.)כי המאבק אינו פוליטי בעל גבולות מוגדרים, אלא
מאבק רליגיוזי ומוחלט" במקומות
אחרים, קובע וייץ כי המאבק בשילומים נבע
משיקולים פוליטיים ונימוקו :בתחילה לא
התנגד בגין לשילומים אולם לאחר שראה את
היתרון הפוליטי במאבק, שינה טעמו והחל
במערכה. על כגון זה כבר נאמר על חוקרים
כי יש להם הרבה תיאוריות עם מעט מדי עובדות.

"חיבתו היתרה" של
פרופ' וייץ לתנועת החרות ולמנהיגה גרם לו ככל
הנראה לקבוע כי במהלך המאבק על
השילומים בגין קיבע את הדימוי של "תנועה פוליטית אשר
בראשה עומד בריון". כנראה
שהדימוי התקבע רק במוחו של וייץ בעוד דווקא
הציבור בבחירות לכנסת
השלישית שבאו אחרי המערכה על השילומים הכפיל את תמיכתו
במפלגתו של בגין והפך
אותה למפלגה השנייה בגודלה .

לסיום הייתי מפנה
את הפרופ' ליחיאל
קדישאי ראש לשכתו של מנחם בגין אשר היה נוכח באחת הפגישות של נחום
גודלמן, נשיא
הקונגרס היהודי העולמי ומהנושאים ונותנים עם ממשלת גרמניה על הסכם
השילומים ,
עם בגין אשר סיפר כי גולדמן אמר לבגין "בייגין, דע לך, הייתי מתבייש
ביהדותי עד יומי האחרון אילו לא היו מתקיימות ההפגנות נגד
השילומים
כפי שאתה ניהלת אותם".

===========================

לאחר הפרסום הנ"ל, התברר שלמחרת היום רשימתו של הרצל מקוב הופיעה בעריכה:

מאבק פוליטי - ואמוציונלי
ההתבטאויות הנסערות של בגין בזמן משבר השילומים לא היו יוצאות דופן בשנות ה-50
מאת הרצל מקוב
היסטוריונים רבים נופלים בפח של לקיחת עובדות היסטוריות והכנסתן להקשר של ימינו. גם פרופ' יחיעם ויץ ("היום שבו מנחם בגין נהפך לבריון", "הארץ", 10.12), שמתאר בספרו החדש את ההפגנה נגד הסכם השילומים, נפל לאותו בור. מלבד העובדה שההפגנה מול הכנסת לא היתה של מפלגה נגד השלטון, או של ארגון עובדים להעלאת שכרו, צריך לזכור, כי באותם ימים דברים חריפים ופעולות קיצוניות מצד אישי ציבור היו עניין לגיטימי בשיח הישראלי.

היום אנו נוטים להתרגש מכל גידוף של הרב עובדיה, וטוב שכך, אבל בשנות ה-50 לא התרגשו כאשר דוד בן-גוריון כינה את זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי: "ולדימיר היטלר", ועל מנחם בגין הוא כתב: "הוא טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני, מוכן להשמיד כל הערבים למען שלמות הארץ, מקדש כל האמצעים למען המטרה הקדושה - שלטון אבסולוטי".

המאבק בשילומים לא היה מאבק פוליטי בלבד, אלא אמוציונלי. לנגד עיניו של בגין לא עמד הרווח הפוליטי מהמעשה, אלא זכר הוריו ובני משפחתו שהושמדו על ידי הגרמנים. ההכרזות הקשות והאמוציות של המפגינים, ברובם ניצולי שואה שאיבדו את היקרים להם רק כמה שנים קודם, היו לנוכח כוונת ממשלת ישראל לחתום על הסכם עם ממשלת גרמניה שסיפק לה גושפנקה נוספת במאמציה לחזור למשפחת העמים. בגרמנית נושא ההסכם את הכותרת "וידרגוטמכונג", כלומר תיקון העוול שנעשה לעם היהודי תמורת פיצויים כספיים.

רגשות אלה איפיינו גם את מפ"ם והשמאל הישראלי. אל מול ההצהרות הזועמות של בגין שמביא ויץ כהוכחה להיותו "מסוכן לדמוקרטיה", אפשר לבחון גם את ההפגנה שערכה מפ"ם באותה תקופה, ואת דברי ראשיה, כמו חייקה גרוסמן: "אין טעם לחיינו אם רק נצעק על העבר ולא נילחם על העתיד".

ויץ מתעלם מהטרמינולוגיה שהיתה נקוטה בפי יריבי בגין, ובעיקר בן-גוריון, ששפתו עשירה בגידופים כלפי בגין. במאמר מציין הכותב, כי "בעיקרו של הנאום עמדה תפישתו של בגין, כי המאבק אינו פוליטי בעל גבולות מוגדרים, אלא מאבק רליגיוזי ומוחלט". במקומות אחרים קבע ויץ, כי המאבק בשילומים נבע משיקולים פוליטיים. בתחילה לא התנגד בגין לשילומים, אך לאחר שראה את היתרון הפוליטי במאבק, שינה טעמו והחל במערכה.

ויץ קובע, כי במהלך המאבק על השילומים קיבע בגין קיבע את הדימוי של "תנועה פוליטית אשר בראשה עומד בריון". ואולם, בבחירות לכנסת השלישית, שבאו אחרי המערכה על השילומים, הכפיל הציבור את תמיכתו במפלגתו של בגין והפך אותה למפלגה השנייה בגודלה.

פרופ' יחיאל קדישאי, ראש לשכתו של מנחם בגין, היה נוכח באחת הפגישות של נחום גודלמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי ומהנושאים ונותנים עם ממשלת גרמניה על הסכם השילומים, עם בגין. לדבריו, גולדמן אמר לבגין: "דע לך, הייתי מתבייש ביהדותי עד יומי האחרון אילו לא היו מתקיימות ההפגנות נגד השילומים כפי שאתה ניהלת אותם".

הכותב הוא מנכ"ל מרכז מורשת מנחם בגין