אין פרשת השבוע בחנוכה

שיעור פרשת השבוע לא יתקיים ביום חמישי הקרוב (25.12.08) מפאת חג החנוכה, השיעורים יתחדשו ביום חמישי הבא (1.1.09).

עדותה של ז'וטה הרטמן

ביום השואה האחרון נערך במרכז מורשת בגין ערב זיכרון אשר התמקד במחתרת אצ"י בגטו ורשה (הארגון הצבאי היהודי המזוהה עם בית"ר) ובקרב המכריע אותו ניהלה בכיכר מורנובסקי. מחתרת זו נלחמה לא פחות מאשר ארגון המחתרת אי"ל (ארגון יהודי לוחם המזוהה עם השמאל הציוני והקומוניסטים בראשות מרדכי אנילביץ) אך שמם ועלילות הגבורה שלהם פשוט נמחקו מעל דפני ההיסטוריה (פרופ' משה ארנס עוסק במחקר בנושא שיראה אור בספר עד סוף השנה).

במהלך האירוע הוקרנה עדות מיוחדת של ז'וטה הרטמן מאחרוני הלוחמות של אצ"י בגטו המתארת את הקרבות הנואשים מול הגרמנים ואת היחס לו זכתה כאשר הגיעה לארץ וסיפרה את מה שהתרחש . לאחר מכן פנו אלינו מספר רב של אנשים בבקשה להעלות את העדות לאינטרנט וכך עשינו.

ניתן למצוא את העדות באמצעות הלינק לחץ כאן לעדות לחילופין ניתן להיכנס לאתר www.youtube.com ופשוט להקיש בעברית את השם ז'וטה הרטמן או מרד גטו וארשה. העדות מחולקת לשלשה חלקים בני 7 דקות כל אחד.

העדות מצמררת ומרתקת!

אירועי תשרי

אירועי חודש תשרי במרכז מורשת בגין

- יום עיון בנושא מודל הדת והמדינה האמריקאי מול המקרה הישראלי.
- ליל לימוד הושענא רבה.
- חוג פרשת השבוע חוזר!
- ערב השקה לספרו החדש של פרופ' מנחם לוין.


חול המועד סוכות במרכז מורשת בגין

ביום ראשון, ה' חול המועד סוכות תשס"ט 19.10.08 נקיים בשיתוף מדרשת עין פרת ובמסגרת פסטיבל לימוד היהדות "שערייך" יום עיון שבסיומו יערך ליל הלימוד הושענא רבה.
האירוע יתקיים במרכז מורשת בגין בירושלים (רחוב ש.א נכון 6 ) הכניסה חופשית!
יום עיון בנושא מודל הדת והמדינה האמריקאי מול המקרה הישראלי
"in god we trust"
10:00-11:30 מקורות המחשבה הפילוסופית האמריקאית
פרופ' מיכאל רוזנק- "כיצד חושב האדם הדמוקרטי?" עיון בג'ימס דואי.
ד"ר מיכה גודמן- " החוויה הדתית והחוויה היהודית"
ד"ר אופיר העברי- "מחשבותיו של טוקוויל על יחסי דת ומדינה: דגמים שונים ליחסים, והשלכותיהם החברתיות והתרבותיות."

12:00-13:30 : מודל הדת והמדינה האמריקאי:
פרופ' אשר מעוז- "דת ומדינה בחוקה האמריקאית – לקחים למדינת ישראל"
פרופ' ארנון גוטפלד- "הפרדת הכנסייה מבית המשפט העליון בארה"ב – מיתוסים פופולאריים ומציאות קשה."
ד"ר מיכאל קוצ'ין- "הדת האמריקאית והדת הנוצרית -- הרהורים תיאולוגיים על מרוץ 2008"

15:30- 14:00: הוגים יהודים אמריקאים:
יו"ר- פרופ' אלה בלפר
דרור בונדי- "אברהם יהושע השל: אלוהים חי ואכפתי - בשורה מהפכנית ורלוונטית".
הרב ד"ר יעקב כהן- "הגותו של מרדכי מ. קפלן וחשיבותה ליהדות הישראלית".
הרב שלמה ריסקין "הגותו של הרב סולוביצ'יק".
16:00-17:30- כינון החוקה בישראל:
יו"ר: מר הרצל מקוב
פרופ' ידידיה שטרן- "דת, מדינה, חוקה: על חלומות ועל סיוטים".
פרופ' אברהם דיסקין- "גבולות החוקה".
ד"ר מיכה גודמן- סיכום הכנס.


ליל לימוד הושענא רבה - ערב הפתיחה של חוג פרשת השבוע תשס"ט
גם השנה יקיים מרכז בגין ערב לימוד בליל הושענה רבה. ליל הלימוד יציין את פתיחת העונה הרביעית של חוג פרשת השבוע במרכז בגין, השיעורים במהלך הלילה יועברו ע"י המרצים שילוו את החוג השנה.
תכנית השיעורים:
21:00- ד"ר מיכה גודמן- "גבולות הפלורליזם - מחשבות חדשות על הפתיחות התלמודית"
22:00- ד"ר שלי גולדברג- "גילוי אליהו"
23:00 – מר ירמי סטביצקי- על חג הסוכות- הגותו של השפת אמת.
00:00- ד"ר עידו חברוני- "על התורה ועל העבודה": על רבנים שלמדו תורה מאנשי העולם.

חוג פרשת השבוע חוזר!
החל מיום חמישי 23.10.08 בשעה 19:00יתחדשו שיעורי פרשת השבוע במרכז בגין. השיעורים על חומש בראשית יועברו ע"י ד"ר עידו חברוני- חבר סגל במכון מנדל למנהיגות ומרצה לספרות חז"ל במרכז שלם ובמכללת הרצוג.
השיעורים על חומש שמות יועברו ע"י מר ירמי סטביצקי והשיעורים על חומש ויקרא ע"י ד"ר שלי גולדברג.


"בין מדע למדינה" ערב השקה לספרו החדש של פרופ' מנחם לוין-
" מגילת מנחם- ממאבק לשחרור לאומי לאתגרי הננו- טכנולוגיה"
קבלת פנים: 18:30
ברכות:
מר הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת בגין
דוברים:
פרופ' יעקב שביט, אוניברסיטת תל אביב- "ז'בוטינסקי והמדע".
פרופ' הילל וייס, האוניברסיטה העברית-
פרופ' משה ארנס- "תרומתן של התעשיות הביטחוניות למדינת ישראל".
פרופ' מנחם לוין- מחבר הספר
הערב יתקיים ביום ראשון כ"ז בתשרי תשס"ט 26.10.08 במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים.
מספר המקומות מוגבל, נא אשרו השתתפותכם בטל' 02-5652020

נמשכת ההרשמה לקורסים של מרכז בגין:
תקשורת פוליטית- סוגיות הנוגעות בקשר שבין תקשורת לפוליטיקה, הקורס יועבר ע"י מגוון מרצים מעולם התקשורת והאקדמיה. בין המרצים פרופ' יחיאל לימור, אראל סג"ל, דודי זילברשלג ונדב העצני .
'קשים גרים לישראל כספחת', האמנם? גיור וזהות יהודית. מפגש עם מקורות המשפט העברי בנושא הגיור תוך התייחסות לשאלת הזהות היהודית. מרצה: עו"ד יעקב שפירא.
מפגשים על שפת הקבלה- . במסע אל תוך חכמת הקבלה נעמיק את ההתבוננות בשורש נשמתו של האדם ונעמוד על פניה המגוונים של ההוויה. מרצה: ד"ר שלי גולדברג.
"אלוהים לשלטון בחרתנו" תנועת החירות, מהמדבר הפוליטי להגה השלטון. מרצה: ד"ר דויד שוורץ
"יורים ובוכים?"יחסי צבא חברה ופוליטיקה בישראל- הקורס יעסוק ביחסי צבא-חברה בישראל תוך התייחסות תיאורטית, תרבותית ופוליטית לשלל סוגיות העומדות בראש סדר היום הציבורי. מרצה: ד"ר אודי לבל.
"ונזכור את כולם?" שכול זיכרון והנצחה בישראל. על שכול ואבל בהקשר הפרטי והלאומי והקשר שבין פוליטיקה וזיכרון לאומי. מרצה: ד"ר אודי לבל
הקורסים יפתחו לאחר החגים ויתקיימו במהלך השבוע בשעות הערב.
פתיחת הקורסים מותנית במספר הנרשמים.
לפרטים, הרשמה וקבלת קטלוג הקורסים המלא: 02-5652026, www.begincenter.co.il, arielc@begincenter.org.il.

נפטר מייסד המרכז, הרי צבי הורביץ

צבי (הרי) הורביץ, יוזם ומקים של קרן ההנצחה ולאחר מכן, מרכז מורשת מנחם בגין, הלך לעולמו בלילה של ג' תשרי לאחר התקף-לב. בן 84 היה במותו.

הרי נולד בלטביה ומשפחתו היגרה לדרום אפריקה ב- 1934. הוא הצטרף לתנועת הנוער של מחנה ז'בוטינסקי, בית"ר, והיה בין מנהיגיה המקומיים הבולטים. לאחר מכן, הצטרף למפלגה הרביזוניסטית והיה לעורכו של השבועון "ג'ואיש הראלד". לראשונה נפגש עם מנחם בגין ב- 1946 בדרך חזרה מהקונגרס הציוני שנערך בג'נבה והם נשארו ידידים אישיים ושותפים לדרך עד למותו של בגין ב- 1992.

עם עלייתו של בגין לשלטון, הוא ביקש מהרי להצטרף אליו וכעבור שנה, עלו הרי ואשתו פרידה ארצה והרי היה ליועצו של בגין לענייני הסברה והעם היהודי. הוא גם שירת בשגרירות ישראל בושינגטון המופקד על נושא העם היהודי ואף היה יועצו של ראש הממשלה יצחק שמיר באותו תפקיד.

למחרת מותו של בגין, הרי, אשר היה בביקור בדרום אפריקה, הצהיר על כוונתו להקים קרן ומוסד לשימור מורשתו של מנחם בגין והדבר קרם עור וגידים. ב- 1998, הכנסת העבירה את חוק הנצחה של מנחם בגין וב 16 ביוני 2004, מרכז מורשת בגין פתח את שעריו.

אנו שולחים את תנחומינו לאלמנה, פרידה, לבנו הלל ולכלתו ג'ניפר, לנכדיו: עירית, אילן, ולשרון ולבעלה ג'יי הורי הנינים: בועז ואיתן.



יהי זכרו ברוך.

כנס 30 שנה לועידת קמפ דייויד

30 שנה להסכמי קמפ - דיויד:
בימים שני ושלישי כ"ב- כ"ג באלול תשס"ח 22-23.9.08 יקיים מרכז מורשת בגין בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן אירוע לציון 30 שנה להסכמי קמפ דיויד.
ביום שני 22.9.08 בשעה 19:00 יערך במרכז בגין בירושלים ערב פתיחה בהשתתפות מר הרי הורביץ- נשיא קרן מורשת בגין, פרופ' משה קווה- נשיא אוניברסיטת בר אילן, הנשיא לשעבר יצחק נבון ושופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין.
למחרת, החל מהשעה 10:00 יתקיים יום עיון בנושא באוניברסיטת בר אילן ברמת גן בהשתתפות אנשי אקדמיה וציבור.
הזמנה לאירוע מצורפת להודעה.



לפרטים והרשמה מרכז בגין 02-5652020

קורסי סמינר חורף

קורסים במרכז בגין- סמסטר חורף תשס"ט, 2008-2009

"יורים ובוכים?" יחסי צבא חברה וביטחון בישראל:
הקורס יעסוק ביחסים הייחודיים שבין חברה לצבא בישראל, תוך שיבהיר את השלכותיהם החברתיות, התרבותיות, הביטחוניות, הפוליטיות והתקשורתיות. בקורס ילמדו מודלים עיוניים להבנת יחסים אלו וינותחו מקרי אירוע רבים. דגש מיוחד יושם על מעמדן של תנועות חברתיות, שינויים תרבותיים וטכנולוגיים והופעתם של "שחקנים חדשים" בעיצוב מדיניות הביטחון הישראלית.
בין הנושאים שילמדו בקורס:
דעת קהל ומדיניות הביטחון
הפיקוח האזרחי על הביטחון
הסרבנות הפוליטית והשלכותיה
יחסי צה"ל ותנועות חברתיות
יחסי דת וצבא
יחסי נשים וצבא
על גנרלים בפוליטיקה
על פוליטיזציה של צה"ל
מלחמות ותקשורת.
מרצה ומרכז: ד"ר אודי לבל (המכללה האקדמית ספיר, המרכז האוניברסיטאי אריאל), מחבר ועורך ספרים בנושאי זיכרון, חברה, צבא ותקשורת.
ימי שני, 17:30-19:00, שיעור ראשון 5.11.08
מספר מפגשים: 12
מחיר: 700 ₪.


ונזכור את כולם? שכול זיכרון והנצחה בישראל
הקורס יעסוק במרכזיותו של הזיכרון הלאומי בחברה הישראלי, בשיקולים הפוליטיים שעיצבו את ההנצחה הישראלית, במאפייני שיח השכול בחברה הישראלית ובהשלכותיו החברתיות והתרבותיות. בקורס ילמדו מודלים עיוניים מתחום הפסיכולוגיה השיקומית, החברתית והפוליטית, ינותחו מקרי אירוע רבים מכל שנות קיומה של המדינה ויובהר הקשר בין הזיכרון לפוליטיקה.
בין הנושאים שילמדו בקורס:
אצ"ל, לח"י והזיכרון הישראלי
מלחמת העצמאות ושיח השכול
מלחמות יום כיפור, לבנון והתהוות 'השכול הפוליטי'
משפחות שכולות והשיח הציבורי
שכול אזרחי מול שכול צבאי
הפרטת השכול הישראלי
מהקרבה לקורבן – שינויים בתפיסת השכול הישראלי
מרצה ומרכז: ד"ר אודי לבל (המכללה האקדמית ספיר, המרכז האוניברסיטאי אריאל), מחבר ועורך ספרים בנושאי זיכרון, חברה, צבא ותקשורת.
ימי שני, 19:30-21:00, שיעור ראשון 5.11.08
מספר מפגשים: 12
מחיר: 700 ₪.

קורס תקשורת פוליטית:
הקורס יעסוק בסוגיות הנוגעות בקשר שבין תקשורת לפוליטיקה. בין הנושאים שידונו במהלך הקורס יהיו אתיקה תקשורתית, הקשר בין הון שלטון ותקשורת, יחסי גומלין תקשורת- ציבור, ניצול פוליטי תקשורתי, העולם החרדי והתקשורת, הטיה תקשורתית, תקשורת ודיפלומטיה תקשורתית, הצנזורה העצמית בתקשורת ועוד.
את ההרצאות יעבירו אנשי תקשורת בכירים לצד מרצים מעולם האקדמיה.
רשימת המרצים: יאיר שטרן, נדב העצני, פרופ' אלי פולק, אריה אבנרי, אבי גור, עמוס גורן, דודי זילברשלג, אראל סג"ל, ד"ר תמיר שפר, משה נגבי, אמנון לורד ופרופ' יחיאל לימור.
ימי שלישי, 18:00-19:30, שיעור ראשון 4.11.08
מספר מפגשים: 12
מחיר: 700 ₪.
 

'קשים גרים לישראל כספחת', האמנם? גיור וזהות יהודית
במהלך הקורס ניפגש עם מקורות המשפט העברי בנושא הגיור ונידרש לשאלת הזהות היהודית. נשאל מהו מהותו של הליך הגיור וננסה לבחון האם היהדות מתייחסת לתופעה בחיוב. נבדוק האם במהלך התקופות השונות נוצר שינוי בדרישות מהמתגייר ונשאל האם המצב הסוציולוגי- דתי השפיע על הכרעות הפוסקים בנושא. במסגרת הקורס ינותחו גם אירועים אקטואליים רלוונטיים כגון פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול בנושא הגיור והקמת ועדת נאמן בנושא.
במסגרת הקורס נפגש עם מקורות תנאיים, טקסטים תלמודיים, חיבורים מתקופת הגאונים, ספרי פסיקה מימי הביניים ועוד..
מרצה: עו"ד יעקב שפירא, ממונה, המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, מרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת שערי משפט.
ימי שלישי: 19:30-21:00, שיעור ראשון 4.11.08
מספר מפגשים: 12
מחיר:700 ₪

מפגשים על שפת הקבלה
חידת האדם על חוויותיו הקיומיות היא תכלית עיוננו. תורת הסוד היהודית חושפת את ייעוד האדם, את יסודו הנעלם של העולם ואת המשמעות הפנימית שבתורה. במסע אל תוך חכמת הקבלה נעמיק את ההתבוננות בשורש נשמתנו ונעמוד על פניה המגוונים של ההוויה.
בין הנושאים:
מי את תורת הסוד?
נחיצות לימוד תורת הסוד בדורנו
תכלית ירידת הנשמה לגוף הפיזי
צפונות האות והמספר
עוצמת הדממה ורזי הקול
נצחיות הנשמה
סוד אברי גוף האדם.
מרצה:  ד"ר שלי גולדברג, אוניברסיטת בר-אילן, מרצה לקבלה וחסידות, מתמחה בחסידות ובחקר נצחיות הנשמה והחיים אחרי החיים.
ימי שני 19:00-20:30, שיעור ראשון 24.11.08
מספר מפגשים: 5
מחיר: 450 ₪.


"אלוהים לשלטון בחרתנו"- תנועת החירות- מהמדבר הפוליטי להגה השלטון
הקורס יעסוק במסע ההיסטורי של תנועת החירות החל מהקמתה כמפלגת אופוזיציה שהשפעתה שולית ועד למהפך הגדול ב 1977 שהביא את מנחם בגין לראשות הממשלה.
במהלך הקורס נצא למסע היסטורי במטרה להבין את שורשי המחלוקת בין המחנה הרוויזיוניסטי למחנה הפועלים ההסתדרותי, מחלוקת שעיצבה את מפת הפוליטיקה והחברה הישראלית. נתאר אירועים מכריעים מתקופות שונות כגון הסזון, פרשת אלטלנה, פרשת השילומים, המהפך של 1977 ועוד.
בין הנושאים שידונו במהלך הקורס:
הרקע ההיסטורי להקמת תנועת החירות.
חשיבות האידיאולוגיה המפלגתית מבית היוצר של זאב ז'בוטינסקי.
מנהיגותו של מנחם בגין - ממפקד האצ"ל ועד לראשות הממשלה.
- הקורס ילווה בסרטים, נאומים מצולמים וקטעי ארכיון נדירים מארכיון מרכז מורשת מנחם בגין.
מרצה: ד"ר דויד שוורץ מרצה באוניברסיטת בר אילן ובמרכז האוניברסיטאי אריאל יהודה ושומרון
ימי חמישי 17:00-18:30, שיעור ראשון 6.11.08
מספר מפגשים: 12
מחיר: 700 ₪.

הנחות והטבות:
- 15% הנחה לנרשמים ליותר מקורס אחד.
- 10% הנחה לנכים ואנשי כוחות הביטחון.
- 10% הנחה לבעלי כרטיס ירושלמי.
- 10% הנחה לסטודנטים.
- 10% הנחה לגמלאים.
- כל נרשם יקבל כרטיס כניסה זוגי למוזיאון בגין!

לפרטים נוספים
קבלת קטלוג הקורסים בדואר והרשמה: 02-5652020
, www.begincenter.co.il, arielc@begincenter.org.il
מרכז מורשת מנחם בגין, רח' ש.א. נכון 6, ירושלים

כשוייצמן כתב לצ'רצ'יל על הסיזון...באפריל 1944

וייצמן לצ'רצ'יל: יהודים הסגירו אנשי הלח"י לבריטים
מסמך דרמטי שופך אור על חיסול אנשי המחתרת ביבנאל
מאת נדב שרגאי

בערב חג הפסח תש"ד (7.4.1944) נכנסה שיירה צבאית בריטית למושבה יבנאל, מדרום לטבריה. החיילים והשוטרים, מצוידים בתת מקלעים, פנו הישר לביתו של מנחם לונץ ("אלעזר" בכינויו המחתרתי), שם הוסתר איש הלח"י הפצוע שבתאי דרוקר ("ציון"). הבריטים הקיפו את הבית, הציבו מסביבו את כלי הירייה ופתחו באש. מתוך הבית הושבה אש רפה בלבד. בספרו על הלח"י כתב איש הארגון נתן ילין מור כי ציון הפצוע נפגע מכדורי הבריטים וביקש מאלעזר לעשות עמו חסד ולהרוג אותו. אלעזר נעתר לבקשת חברו ואחר כך ירה את הכדור האחרון שנותר באקדחו לתוך פיו שלו. הבריטים המתינו כמה שעות ורק לאחר שלא הגיע סימן חיים מן הבית הנצור, פרצו אליו ומצאו את השניים מוטלים ללא רוח חיים. 64 שנים היו אנשי הלח"י משוכנעים שהייתה הלשנה - שהבריטים הגיעו אל הבית ביבנאל כתוצאה משיתוף פעולה עם נאמני "ההגנה" והנהגת היישוב בארץ, אולם לא הייתה בידיהם כל הוכחה לכך. היבנאלים הכחישו ומכחישים עד היום אפשרות שמי מאנשי המושבה היה מעורב בכך. ואולם, סרט שהופק באחרונה על ידי "העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל וחלליה" מספק לאנשי הלח"י את ההוכחה המיוחלת: בסרט, הנקרא "גבורת היחיד", נחשף מכתב שכתב נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, לראש ממשלת בריטניה דאז וינסטון צ'רצ'יל, שם הוא מצהיר כי "הצלחת פעולת המשטרה במקרה יבנאל הינה הודות לשיתוף פעולה של הציבור, שנתן מידע רב ערך למשטרה". המכתב, מיום 12.4.44, וכן מזכר שצורף אליו והועבר דרך מזכירו האישי של צ'רצ'יל, נחשפים בסרט על ידי חוקר המחתרות ותקופת המנדט, העיתונאי לשעבר שלמה נקדימון. נקדימון צילם את המסמכים בארכיון הלאומי הבריטי בלונדון. וייצמן, שהיה מן המצדדים הגדולים בשיתוף הפעולה עם הבריטים, קובל שם בפני צ'רצ'יל על כך שהבריטים טופלים עלילות על הנהגת היישוב היהודי, ומאשימים אותה בהיעדר שיתוף פעולה. הוא מציין את מקרה יבנאל כ"עדות לעזרה שניתנה על ידי הציבור היהודי בכללותו, שצוינה באחרונה על ידי קצין משטרה בכיר בחיפה". ילין מור מספר בספרו כי מספר ימים אחרי האירוע "החלו מגיעות אלינו ידיעות, כי איש מאנשי המקום, בעל דרגה ב'הגנה', ומשירות הידיעות שלה, הוא שמסר לבריטים את דבר בואו של בחור חשוד לביתו של מנחם לונץ, והוא שהדריך אותם במידע מדויק". לונץ ודרוקר שנהרגו ביבנאל, מונצחים עד היום על גבי שלט צנוע הקבוע בפתח הבית שבו מצאו את מותם, ואשר רומז בעקיפין לאפשרות ההלשנה: "בבית זה, ביום י"ג בניסן תש"ד, בטרם יבחל העם בכלי שעבוד, עמדו נצורים בקרב אחרון ונואש, בודדים מול שפעת קלגסי המשעבד, לוחמי חרות ישראל". השתלשלות העניינים שהובילה למותם של השניים החלה שלושה שבועות לפני אותו ערב פסח. היתה זו תקופת ה"סזון" (ראו תיבה) והלח"י היה הארגון המחתרתי היהודי הנרדף ביותר בארץ. אנשיו החליטו שבהיתקלויות עם הבריטים הם יעשו הכל כדי שלא להיאסר, והחלו להסתובב כשהם מסתירים בבגדיהם את נשקיהם האישיים. בבוקר ה-19.3.44 ירד איש הארגון ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") מאוטובוס בפינת הרחובות מאז"ה ודרך פ"ת בת"א. ניידת של הבולשת הבריטית שחשדה בו נצמדה אליו, הוא ברח לתוך בניין ולבסוף נורה בחדר מדרגות ברחוב מאז"ה. חבריו ביקשו לנקום את מותו, ובימים הבאים פתחו באש על שוטרים בריטים ברחבי ת"א והרגו אחדים מהם. דוד הוליאנסקי ("עמי") ויוסף רוזנבוים ("ברוך") מונו להדפיס את מודעות האבל על מותו בעיר חיפה. בשבת, ה-2 באפריל, באו עמי וברוך למוסך קטן ברחוב טבריה בעיר, ששימש מחסן למחתרת. ברוך התכופף אל מכונת השכפול, אקדחו נשמט ופלט ירייה שחדרה לבטנו. עמי נסע כדי להזעיק עזרה. הוא חזר למחסן ברחוב טבריה יחד עם משה בר גיורא ("ישראל") ושבתאי דרוקר ("ציון"), אך להפתעתם הם לא מצאו שם את ברוך. רק אחרי בירורים, הסתבר שהוא נמצא ברחוב טבריה 20, ומקבל טיפול רפואי. כשראה את חבריו, צעק להם ברוך: "תברחו. הם טילפנו למשטרה". השניים סירבו לנטוש את חברם, ואז הופיעו במקום שני קצינים בריטים וסרג'נט יהודי. ישראל, עמי וציון זינקו למרפסת וברחו. ברוך נפצע קשה בחילופי האש. את שהתרחש באותן דקות מתאר בספרו ילין מור: "בשארית כוחותיו זעק ברוך לעבר הסרג'נט היורה: 'חדל לירות. אתה יהודי, פן אפגע בך... הוא הזהיר וקיים. משלא נשמע היורה לאזהרתו, הוציא ברוך רימון שהיה טמון בכיסו, דרך אותו, והשליכו בכיוון הסרג'נט שליד החלון, שנפצע בכל חלקי גופו... כשדם נוזל מעורקיו, זינק מן המיטה, הגיע למרפסת וקפץ החוצה". הוא מת מפצעיו לאחר שעונה על ידי שוטרים בריטיים. ציון, שנפצע ברגלו בחילופי האש, הועבר לביתו של אלעזר, הוא מנחם לונץ, ביבנאל. ימים ספורים אחר כך באו לשם הבריטים והרגו את שניהם. התחקיר, התסריט והבימוי של הסרט המתאר את האירועים יצאו אל הפועל הודות לדיתה שטמר וגיסתה נאווה, שעמלו על המלאכה למעלה משנה. שתיהן נזהרות מלקבוע - למרות המכתבים שנקדימון מציג - שהייתה הלשנה בוודאות. ילין מור כותב, שלמחרת אירועי יבנאל הוא זומן לאליהו גולומב, מפקד ההגנה. גולומב, לדבריו, תיאר את ההתרחשות הדרמטית וסיכם: "אני כולי נרעש ונרגש. אם השכלתם להקים בחורים כאלה, לא יצלח עליכם שום נשק, ואיש לא יוכל לכם". תקופת הסזון? המאבק שניהל ארגון "ההגנה" נגד האצ"ל והלח"י בסוף שנת 1944, במטרה לאלץ את המחתרות לחדול מפעולותיהן נגד הבריטים, שהגבילו את העלייה. במקביל, החלה הסוכנות לשתף פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת חבריהם לבריטים. בתצלום: שלט ההנצחה בבית ביבנאל

הכרזה למפגש פרשת השבוע המיוחד ערב ט' באב

אתר חדש לביהכ"נ אחדות ישראל

כאן

כנס אקדמי וספר חדש

יום עיון בנושא 60 שנה להקמת תנועת החרות ולציון 95 שנה להולדתו של מנחם בגין:

ביום חמישי, י"ג באב תשס"ח, 14.8.08 נקיים יום עיון בשיתוף אוניברסיטת חיפה בנושא 60 שנה לתנועת החרות.

יום העיון יתקיים במרכז בגין בירושלים ויכלול 3 מושבים ופאנל סיום, היום יחל בשעה 10:00 בבוקר וימשך עד 17:30 בערב.

פרטים נוספים בהזמנה המצורפת.

מספר המקומות מוגבל, ההשתתפות בהרשמה מראש בטלפון 02-5652020.




חדש בהוצאת משרד הביטחון, אוניברסיטת חיפה ומרכז בגין: "המורדים" – מאבק האצ"ל בבריטים עורך: יעקב מרקוביצקי

330
עמודים בכריכה קשה.

מחיר מומלץ: -.89 ש"ח;
מחיר מיוחד למנויי מרכז בגין בהזמנה ישירה מהמרכז: -.65 ₪ בלבד.
• את ההזמנה ניתן לבצע גם באמצעות פנייה טלפונית: 02-5652020
• בפקס 02-5652010 או דרך הדוא"ל: offices@begincenter.org.il

שלטי הכוונה ליד המרכז

אירוע מוצלח של השקת ספרה של גאולה כהן

הנוכחים באולם




גם הבן צחי, ח"כ צחי הנגבי, יו" ועדת חוץ ובטחון, הגיע



גאולה כהן מלווה בראש המרכז הרצי מקוב



מירי מס, מבית הוצאת ראבון מס, נושאת דברים



אחדים מן האורחים

מכתבו של משה ארנס על מפקד מרד גטו ורשה

בית"ר ומרד גטו ורשה

לפי רשימת הביקורת של פרופ' יחיעם ויץ על ספרו של מיכה באלף מביא הספר תרומה חשובה להבנת עיצוב זיכרון השואה בתנועה הקיבוצית בפרט, ובגלל מרכזיותה של התנועה הקיבוצית בעשורים הראשונים של מדינת ישראל גם במדינה בכלל. טבעי היה שהתנועות הקיבוציות בחרו בגיבורי מרד גטו ורשה כסמל של ההתנגדות היהודית למרצחים הגרמנים בתקופת השואה: כל תנועה וגיבוריה.

לאור המאמץ שהשקיעו במשך שנים התנועות הקיבוציות בעיצוב זיכרון השואה בכלל, ובמרד גטו ורשה בפרט, אפשר להבין כיצד עוצב הזיכרון הקולקטיווי של אירועי המרד תוך התעלמות מחלקם של חברי בית"ר (אצ"י) בלחימה. מונחת כאן גם תשובה חלקית לשאלה הנשאלת לאחרונה: מדוע לא דאגה התנועה הרוויזיוניסטית ואחריה תנועת החרות להבליט את חלקם של הבית"רים במרד. התשובה היא שלא עמדו לרשותן כלים דומים לאלה שהיו לתנועות הקיבוציות בשנים שבהן עוצב הזיכרון הקולקטיווי של מרד גטו ורשה.

ויץ נצמד לנארטיב המקובל של המרד כאשר הוא מכנה את מרדכי אנילביץ' "מפקדו של המרד בגטו ורשה". כפי שידוע היום, במרד השתתפו שני ארגונים - אי"ל ואצ"י - שלא התאחדו, וניהלו קרבות נפרדים. הקרב המרכזי של המרד - "הקרב על הדגלים" - קרב שנמשך יותר משלושה ימים ושבו הונפו הדגל הציוני (כיום דגל ישראל) והדגל הפולני, התנהל בין כוחות אצ"י בפיקודו של פאבל פרנקל וכוחות גרמניים בכיכר מוראנובסקי. למרד היו שני מפקדים: מרדכי אנילביץ', מפקד הארגון היהודי הלוחם, ופאבל פרנקל, מפקד הארגון הצבאי היהודי.

משה ארנס

סביון

קריאת ככר בהרצליה על שם מפקד מרד גטו ורשה

פאבל פרנקל הי"ד יונצח היום בהרצליה

שליחה לחבריםשמךכתובת דואר אלקטרוני לשליחהסגירת חלוןשליחה נוספתשליחה לחברים
גרסה להדפסהמפקד האצ"י במרד גטו ורשה יזכה הערב לכיכר עירונית על שמו. סיפורו המדהים נחשף בידי משה ארנס, שתיקן את העוול ההיסטורי


בהרצליה ייערך היום (א') טקס מיוחד ומרגש – טקס שיעשה צדק היסטורי וייתן כבוד לאיש צעיר, בית"רי בנשמתו, מפקד האצ"י במרד גטו ורשה, פאבל פרנקל.

את סיפורו של פאבל חקר וחשף פרופסור משה ארנס, שר הביטחון לשעבר, שלקח את נושא חקר השואה, או יותר נכון הגבורה בכלל ומרד גטו וורשה בפרט כפרויקט חייו. פרופסור ארנס חקר, תישאל, נבר בארכיונים וגם נעזר בפולנים, והכל כדי להגיע לחקר האמת ולתת כבוד לאיש צעיר שבמו ידיו פיקד על עשרות לוחמי הארגון הצבאי היהודי, וזכה לרגעי תהילה בקרב המפורסם על כיכר מורונובסקי בגטו ורשה, קרב שאפילו הפולנים רואים בו קרב מכונן.

המיתוס היהודי ידע עד היום לפרגן בעיקר לארגון אי"ל (ארגון יהודי לוחם) בפיקודו של מרדכי אנילביץ', שכבודו במקומו מונח, אולם נדמה שפאבל ולוחמי האצ"י נשכחו והושכחו בעיקר בגלל השתייכותם הפוליטית והתנועתית, דבר שפרופ' ארנס מנסה כעת לתקן.

חבר מועצת העיר הרצליה, ירון עולמי, בעצמו בית"רי, שמע את פרופסור ארנס בהרצאה מאלפת במסדר ז'בוטינסקי, ולקח על עצמו להוביל מהלך שבו הרצליה תזכה בכבוד להיות העיר הראשונה בארץ שתיתן כבוד ותנציח את פרנקל הצעיר, וכך היה. ארנס הוזמן להופיע בפני ועדת השמות העירונית, שהמליצה למועצת העיר להנציח את פאבל פרנקל בכיכר עירונית, והמועצה אישרה את ההמלצה פה אחד.

וכך היום בשעה שש יונצח סוף-סוף פאבל פרנקל בכיכר בהרצליה ברחוב הדר פינת לייב-יפה, בטקס שישתתפו בו מלבד פרופ' ארנס וחבר המועצה ירון עולמי גם שגרירת פולין בישראל, דני דנון ראש ההנהגה העולמית של בית"ר, מנהל מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר, מנהל מדרשת בגין הרצל מקוב וחבר הכנסת לשעבר עוזי לנדאו.

ארנס ועולמי מקווים שבעקבות הרצליה ערים נוספות בישראל יכירו בפועלם של אנשי האצ"י וינציחו את מפקדם פאבל פרנקל ברחובות, כיכרות או גנים עירוניים.

סוף-סוף. שלט רחוב ע"ש נכון ליד רח' המלך דוד

אין יותר טענות של חוסר הימצאות ברחובות ירושלים.

מהיום, יש שלט רחוב ליד פינת רח' המלך דוד, מול הכניסייה הסקוטית

קריאת רחוב ע"ש מפקד מרד גטו ורשה

טקס קריאת כיכר ע"ש פאבל פרנקל

ביום ראשון הקרוב, י' תמוז תשס"ח (13 ביולי 2008), בשעה 18:00 יערך טקס קריאת כיכר ע"ש פאבל פרנקל (מפקד הארגון הצבאי היהודי ZZW במרד גטו ורשה) בעיר הרצלייה. הטקס יערך בכיכר שבצומת הרחובות הדר ולייב יפה במעמד ראש עיריית הרצלייה, פרופ' משה ארנס ושגרירת פולין בישראל.

פאבל פרנקל הנו אחד הגיבורים האלמוניים של מרד גטו ורשה. במשך עשרות שנים הושכח תפקידו ותפקיד אנשיו, לוחמי הzzw אנשי בית"ר שלחמו בקרבות העיקריים במרד גטו ורשה. עתה לאחר מחקרו של פרופ' ארנס בדבר תפקידם של אנשי בית"ר בגטו לקח על עצמו חבר מועצת העיר הרצלייה, ירון עולמי להעביר החלטה הקובעת כי עיריית הרצלייה תהיה לעיר הראשונה בה יונצח פאבל פרנקל. הטקס פתוח לקהל הרחב.

השקת ספרה החדש של גאולה כהן

האלטלנה בחדשות

משט וטקס זיכרון בהשתתפות לוחמים שהיו בספינה

- הודעה מטעם מרכז מורשת מנחם בגין

▪ ▪ ▪
ביום שישי, ה- 20/6/08 בשעה 10:00 יערוך מרכז מורשת מנחם בגין בשיתוף איגוד השייטים הישראלי, החברה העירונית אתרים ומרינה תל אביב משט זיכרון וטקס זיכרון ימי לציון 60 שנה לפרשת אלטלנה תחת הסיסמה "מלחמת אחים לעולם לא".

60 שנה לאחר אחד האירועים הקשים בתולדות הקמת מדינת ישראל ייערך טקס האזכרה הימי ויתקיים במקום בו טובעה הספינה מול חוף פרישמן בתל אביב, בהשתתפות לוחמים שהיו על האלטלנה, סירות מכל רחבי הארץ, צופי ים ותנועת אתגרים. במהלך הטקס ייאמרו דברי זיכרון שיישמעו בכל ספינות המשט ברשת הקשר, יושלכו זרים מהספינות והן ישוטו במעגל שלוש פעמים סביב מקום ההטבעה המשוער כפי שנהוג בטקסים ימיים.

=========================

שיעור היסטוריה

מאת תום שגב

• האם שיפץ בן-גוריון את הפרוטוקולים על פרשת אלטלנה


1. תעלומת התותח הקדוש

אוניית העולים והנשק של אצ"ל "אלטלנה" הגיעה לחופי ישראל ב-20 ביוני 1948; לבואה קדם משא ומתן בין נציגי הארגון לבין הממשלה, אך המגעים נכשלו וצה"ל הפגיז את האונייה, מול חופי תל אביב. זו היתה אחת הפרשות הטראומטיות בתולדות הפוליטיקה הישראלית. העיתונים ייחסו לדוד בן-גוריון את המלים: "מבורך התותח שהפציץ את האונייה הזאת. תותח זה יהיה ראוי לעמוד בבית המקדש, אם ייבנה". זה היה "התותח הקדוש": צמד המלים שיוחס לבן-גוריון כראיה לעומק שנאתו למנחם בגין.

למעשה היתה זו המצאה עיתונאית: בן-גוריון לא אמר "תותח קדוש", אך אחת לכמה שנים עוד מתעוררת השאלה מה בדיוק הוא כן אמר. לכאורה, צריך רק לבדוק בפרוטוקול של ישיבת מועצת העם שנערכה ב-23 ביוני 1948. לפי הפרוטוקול אמר בן-גוריון: "מבורך הוא התותח שהפציץ את האונייה הזאת". ובהמשך: "מובן שטוב היה לולא היה צורך להשתמש בו, בנשק בכלל, ואילו היתה האונייה נמסרת לנו בשלמות - אבל לאחר שלא נמסרה - הדבר הטוב ביותר שאפשר היה לעשות היה - להטביע אותה".

מתברר שגם על פרוטוקולים קשה לסמוך. העיתונאי הוותיק שלמה נקדימון, היודע על "אלטלנה" יותר מכל חוקר אחר ועומד לפרסם מהדורה חדשה של ספרו על הפרשה, גילה שפרוטוקול הישיבה שופץ לקראת פרסומו. נקדימון יודע זאת מפני שהרישום המקורי שנעשה במהלך דבריו של בן-גוריון נשמר גם הוא באחד הארכיונים ועל פיו אכן אמר בן-גוריון שהתותח ראוי לעמוד בפתח בית המקדש, אך מלים אלה נמחקו מהפרוטוקול לפני שנמסר לדפוס. לא ברור אם בן-גוריון עצמו ניסה לרמות את ההיסטוריה או מישהו מטעמו. כך או כך, "ניקוי" פרוטוקולים לקראת פרסומם הוא נוהג מקובל בכנסת.

============================

כך נערכו הכוחות למתקפה על אלטלנה

בפקודת המבצע לקראת המתקפה על 'אלטלנה', הנחשפת לאחר 60 שנה כותב המח"ט ציון אלדד: "היוזמה נתונה במקרה זה בידי האויב..."
שמעון כהן


לאחר שישים שנה נחשף תיעוד ממוסמך של היערכות כוחות צה"ל למתקפה על אוניית הנשק 'אלטלנה' שבימים אלה מצוין יום השנה לטיבועה מול חופי תל אביב. ההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין, המציג את המסמכים קובע כי אלה לא הוצגו מעולם בציבור, ואף בפני מומחים וחוקרים של הפרשה הכואבת לא נחשפו המסמכים.

תחת הכיתוב 'סודי ביותר – מידי' כותב ציון אלדד (קליינמן), קצין המבצעים החטיבתי של חטיבת עציוני, את פקודת המבצע לאבטחת כיתורה של האנייה. "אלדד היה ממפקדי הסזון ומקורב מאוד לבן גוריון", מציין ומזכיר מילשטיין.

"לאור התפתחות המאורעות בחלקים אחרים של הארץ יש חשש שחלקים מסוימים של האוכלוסייה היהודית במרחב החטיבה יתמרדו נגד השלטון הישראלי", כותב אלדד למפקדי הצבא הרלוונטיים. אלדד מעלה חשש שמא אותם חלקים באוכלוסיה, כהגדרתו, "ינסו לפגוע בכוחותינו ו/או להשתלט על אובייקטים חשובים של כוחותינו".

על מנת להבהיר את נחיצות ההיערכות הצבאית נגד אנשי 'אלטלנה', אנשי האצ"ל ותומכיהם, מוסיף אלדד ומזהיר את מפקדי הצבא: "חלקי האוכלוסייה העלולים להתמרד מאורגנים במסגרת צבאית הפועלת בחלקה במסגרת רשת ההגנה של כוחותינו".

בהמשך פקודת המבצע מגדיר אלדד את הכוחות תוך הבהרה חד משמעית של 'מי לנו ומי לצרנו'. את פירוט אנשי האצ""ל כולל מפקד המבצעים אלדד תחת הכותרת "האויב", ומנגד את סד"כ הצבא הנערך למתקפה על האונייה הוא מגדיר כ"כוחותינו".

התיוג 'אויב' שב ומופיע לאורך הפקודה כולה כלפי אנשי האצ"ל. כך, בין השאר גם בסעיף 'המועד'. בסעיף זה קובע אלדד כי "מאחר שהיזמה במקרה זה נתונה בידי האויב יש לנקוט מיד בכל הסידורים הדרושים".

בסעיף המטרה קובע אלדד בפקודה כי זו "לדכא כל ניסיון פגיעה בכוחותינו, בבסיסנו או בכל אובייקט אחר. למנוע כל תגבורת מזוינת מלהגיע לירושלים".

בהמשך הפקודה מופיעים פרטי ההיערכות כאשר כוחות מתחמשות בקו ראשון ואילו כוחות רזרבה נערכים בעורף. זאת בשעה בה כוחות אחרים, מכוחות גדוד בית חורון, עורכים מחסומי ביקורת בכבישים. במחסומים אלה אמורים, ע"פ התכנון, הכוחות לערוך "זיהויים לקביעת הזהות הצבאית או האזרחית של הנוסעים, ויפרוק את הנשק מכל האזרחים המזוינים ויעצרם, וכן יעצור כל אזרח הידוע כאיש אצ"ל".

גם אמצעי הלחימה בהם ישתמשו כוחות הרזרבה מפורטים בפקודת המבצע: "משוריינים נושאי תותח ומכונת ירייה, משוריינים נושאי שני מקלעים, ג',מ,ס, עם חוליית נושאית תתי מקלע". כמו כן מפרט אלדד את דרכי ההתקשרות בין הכוחות ומפקדים.

אלדד מציין בסוף פקודת המבצע כי "במידה שהמבצעים מזדקק לכוחות נוספים יפקיעם מהגדודים, מן היחידות המתאמנות". עם זאת ציין בסעיף הבא כי "בדרך כלל אין להוריד נשק או כוחות מן הכוח המוצב בקווים מכל קווי האויב הערבי".

ערבי הרג את ארלוזורוב

שיעור היסטוריה

מאת תום שגב

1. ממה מת ארלוזורוב

ביום שישי 16 ביוני 1933, בשעות הערב, יצאו חיים וסימה ארלוזורוב לטייל בחוף תל אביב. ארלוזורוב, ממנהיגי מפא"י, לא חזר הביתה. הוא נורה ומת בבית החולים "הדסה". 75 שנה לאחר מכן נמשך הוויכוח מי רצח אותו בעוצמה רגשית ופוליטית המזכירה את סערת הוויכוח שהביאה ב-1982 להקמתה של ועדת חקירה. מרכז רבין יזם השבוע דיון אחד, מרכז ז'בוטינסקי דיון שני. אלה טוענים אתם אשמים, אלה משיבים - הערבים עשו את זה.

הפוליטיקה מאפילה בתוך כך על פרט חשוב, והוא שארלוזורוב מת כתוצאה מהזנחה רפואית. אילו קיבל טיפול נכון, מיד, ייתכן מאוד שהיה נשאר בחיים. אך בדומה לשאלה מי לחץ על ההדק ומדוע, יש עדויות סותרות גם על הטיפול שקיבל ארלוזורוב בבית החולים.

על פי הדו"ח של ועדת החקירה, יצאו כשעתיים וחצי מפציעתו ועד שהחל ארלוזורוב לקבל את הטיפול הנכון. הדו"ח ציטט את אחד הרופאים שניתחו אותו, ד"ר מכס מרכוס: הוא האמין שאילו הקדימו לתת לפצוע עירוי דם - הוא היה ניצל. כשהובא ארלוזורוב לבית החולים לא היה שם רופא שיכול לבצע ניתוח חירום. זה היה המחדל הגדול. ראשוני האנשים שהגיעו לבית החולים לא היו רופאים, אלא עסקנים פוליטיים. הרופאים הגיעו בזה אחר זה. בחלק מהזמן הזה ארלוזורוב עוד היה בהכרה, אחות נתנה לו זריקות לשיכוך כאבים.

בהקשר זה קיימת עדות שוועדת החקירה לא הכירה כנראה, של מלי דנציגר, אחותו של שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן. היא נכללת בעדויות מפי ותיקי תל אביב, שהקליט שמשון חלפי ובתו רחל הוציאה לאור כמה מהם ("חולמים בחולות", הוצאת משרד הביטחון). על פי עדותה, בא לביתם שליח על אופנוע כדי להזעיק להדסה את בעלה, ד"ר פליקס דנציגר, שהיה רופא. עד שהגיע, היה מאוחר מדי.

ועדת החקירה ציינה את שמותיהם של חמישה רופאים שטיפלו בארלוזורוב, שמו של דנציגר אינו ביניהם. בעת שמסרה את עדותה, היתה מלי דנציגר בת 97. בנה מיכאל השלים את עדותה: "אבי חזר באותו הלילה הביתה והיה כל כך מרוגז ממה שקרה, שלא יכול היה לדבר. ד"ר מרכוס, כירורג שעבד עם אבי והיה אתו באותו לילה בחדר הניתוח, חזר אתו וסיפר לאמי ולי: הציוד הרפואי בהדסה היה לקוי. כשד"ר דנציגר נתן הוראה לעירוי של מי מלח - מה שצריך היה לעשות שלוש שעות קודם - התברר כי צינור העירוי נוזל. הרופא האחראי של הדסה קשר את החורים בצינורות עם מטפחת. ד"ר דנציגר ביצע את הניתוח והוציא את הכדור. כשהתברר שארלוזורוב מת, הוריד דוקטור דנציגר את כפפות המנתחים, זרק את המכשירים בכוח על הרצפה וקרא: 'לא הערבי הרג את ארלוזורוב - כי אם דיר החזירים הזה!'" לדנציגר היה באותה תקופה בית חולים משלו.

כתבה על האלטלנה במעריב

האם אתם מזהים את עצמכם על האלטלנה?
60 שנה אחרי שטובעה מול חופי ת"א במרכז למורשת בגין מקווים שפרסום צילומים נדירים מאוניית האצ"ל יסייעו לאתר ניצולים שעדיין חיים

מיכל שפירא | 17/6/2008 9:03

60 שנה לאחר הפגזת אוניית המעפילים אלטלנה נחשפות לראשונה תמונות מתוך האונייה, ובהן ניתן לראות את לוחמי האצ"ל רגע לפני ההגעה לישראל, מחזיקים בכלי נשק, מחוייכים ונרגשים.

לוחמי האצ''ל על האלטלנה באדיבות המרכז למורשת בגיןצילומים נדירים שהגיעו לאחרונה למרכז מורשת בגין בירושלים חושפים לראשונה את אוניית האלטלנה מבפנים. עד היום נראו רק תמונות של אוניית המעפילים בחופי תל אביב, כשהיא עולה באש לאחר הפגזת צה"ל. בצילומים ההיסטוריים החדשים מופיעים עשרות מעפילים, לוחמי ארגון האצ"ל, כשהם מחזיקים בכלי ירייה, מטיילים על סיפון האונייה ונרגשים לקראת ההגעה לחופי ארץ ישראל.

את התמונות החזיקה עד היום פנינה הורוביץ, אחת מניצולות אלטלנה, שמתנדבת כיום במרכז בגין. לדברי הרצל מקוב, מנכ"ל המרכז, המטרה היא למצוא עוד מניצולי הספינה שעדיין חיים.

ביום שישי הקרוב בשעה 10:00 בבוקר, בשיתוף עם מרינה תל אביב ואיגוד השייטים הישראלים, הם מתכוונים לערוך משט זיכרון לציון 60 שנה לפרשת אלטלנה, תחת הסיסמה "מלחמת אחים לעולם לא". הטקס יתקיים במקום בו טובעה הספינה מול חוף פרישמן בתל אביב, ומארגני האירוע מקווים שבאמצעות פרסום הצילומים הנדירים ניתן יהיה להגיע ללוחמים שהיו על סיפון האלטלנה.




הכירו על הסיפון
אחת הניצולות הידועות של האלטלנה היא אסתר (במבי) קדישאי, רעייתו של יחיאל קדישאי, מי שהיה ראש לשכתו המיתולוגי של ראש הממשלה מנחם בגין. קדישאי שמחה לשמוע על חשיפת התמונות, וסיפרה על חוויותיה.

"אני זוכרת הכל, היתה שמחה גדולה באונייה", היא אמרה. "לא שהיו שם תנאים טובים, אבל זה בכלל לא עניין אותנו. אני אמנם לא הייתי מעורבת בעניינים של המפקדים ולא היה לי מושג ממה שהולך, רק היינו שמחים שאנחנו באים לארץ".

קדישאי הוסיפה כי על אף הצילומים שבהם נראים המעפילים
מחזיקים בכלי ירייה, הם לא תכננו להילחם בצה"ל. "כל מה שקרה כשהגענו לישראל היה בשבילי הפתעה גמורה. אם החזקנו רובה זה רק בשביל להתאמן למקרה שתהיה עלינו התקפה בזמן הנסיעה, חלילה לא כדי להתקיף אנשים בארץ", היא מזדעקת.

"כל ההפלגה הזאת היתה בהסכמתו של בן גוריון. כל מה שקרה אחר כך לא היה צריך לקרות, ולא היה צריך להטביע את האונייה. זה אסון נוראי". עבור בני הזוג קדישאי לפחות, יצא דבר אחד טוב מהמסע בספינה: הם הכירו על הסיפון, ועד היום הם נשואים באושר.


13 לוחמים הרוגים
אלטלנה הוא שמה של אוניית נשק של ארגון האצ"ל, עליה היו 900 מעפילים ניצולי שואה שהפליגו לישראל בזמן מלחמת העצמאות. ראשי היישוב חששו כי בכוונת האצ"ל לבצע הפיכה, ולאחר שראשי הארגון סירבו למסור לידיהם את השליטה המלאה בספינה, הפגיז אותה צה"ל ב-22 ביוני 1948, מול חופי תל אביב, והטביע אותה. 13 לוחמי אצ"ל ועוד שלושה לוחמי צה"ל נהרגו בקרב.


האונייה נרכשה בשנת 1947 על ידי האצ"ל, ושמה "אלטלנה"-נדנדה באילטקית-היה שם העט של המנהיג הרוחני של הפלג הרוויזיוניסטי ביישוב, זאב ז'בוטינסקי. תחילה תוכננה האונייה להיות רק ספינת מעפילים, אך לבסוף הוחלט להסב אותה לספינת נשק. לפי עדות מפקד האונייה, היו ארוזים בבטנה 5,000 רובים , 450 מקלעים, 5 זחל"מים, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים.

משט אלטלנה

משט זיכרון לציון 60 שנה לפרשת אלטלנה

"מלחמת אחים לעולם לא"

-20/6/200819


המרכז למורשת בגין,איגוד השייטים הישראלי, החברה העירונית אתרים ומרינה תל אביב

מזמינים אותכם למשט "אלטלנה":


יום חמישי, ה- 19/6/08 :

11:00: מפגש בעלי ספינות ושייטים בים, מול כפר וויתקין ויציאה למשט העממי שישחזר את מסעה האחרון של האלטלנה- כפר ויתקין- חוף פרישמן, עגינה במרינה תל אביב.

19:00: קבלת פנים, והתכנסות במרינה תל אביב.

19:30: ערב בנושא פרשת האלטלנה יתקיים ברחבת מרינה תל אביב. נא להרשם לצורך השתתפות.

יום שישי, ה- 20/6/08:

8:30: תדרוך שייטים וכלי שייט לקראת המשטים במועדון המרינה בתל אביב ויציאה לים.

10:00: טקס אזכרה ימי מול חוף פרישמן, בהשתתפות סירות מכל רחבי הארץ, צופי ים ותנועת אתגרים. לכל המעוניינים להשתתף תצא ספינה מנמל יפו אשר תקח חלק בטקס.

11:00: משט תחרותי


פרטים והרשמה:

משה פוקסמן שעל, מרכז בגין 025652004, mfuksman@begincenter.org.il

תיקון ליל שבועות

דוכן מרכז בגין בשבוע הספר בירושלים

סקר על הגולן ועל ירושלים

סקר: הישראלים מעדיפים לוותר על ירושלים ולא על הגולן

מאת לילי גלילי

תגיות: סוריה, מו"מ, ישראל, סקר

70% מהישראלים גורסים שאין להסכים לנסיגה מהגולן גם תמורת הסכם שלום עם סוריה. לעומת זאת, רק 65% סבורים כי אין לחלק את ירושלים תמורת הסכם שלום עם העולם הערבי. נתונים אלה כלולים בסקר מקיף שערך מכון המחקר "מאגר מוחות" בניהולו של הפרופ' יצחק כץ בעבור המרכז למורשת מנחם בגין. הסקר, שהגיע לידי "הארץ", נועד לבחון את תפישת הריבונות והעצמאות של הישראלים בשנת ה-60 למדינה.

בפרק המחקר המוקדש לגבולות המדינה, בולטות שתי מגמות: האחת היא הקשחה כללית של עמדות, לפיה 68% מן הנחקרים רוצים לשמר את המצב הקיים, הכולל החזקה בגדה ובגולן. השנייה היא העדפה של רמת הגולן על פני כל חבל ארץ אחר בכל הפרמטרים שנבדקו. רק 4% מכלל הנשאלים בחרו באופציה של "גבולות הקו הירוק עם יו"ש אבל בלי רמת הגולן", לעומת 18% - פי 4.5 - שהעדיפו את אופציה של "גבולות הקו הירוק עם רמת הגולן, אבל בלי יו"ש". בסקר לקחו חלק 1,149 תושבי ישראל, ובהם גם ערבים-ישראלים.

לפי אותה גישה, הצהירו 35% מהמשתתפים בסקר על נכונות בעלת סיכוי "בינוני עד גבוה מאוד" לפעול בצורה בלתי חוקית כדי למנוע פינוי מרמת הגולן. כמחצית מזה - 18% - הכריזו על נכונות לפעולה בלתי חוקית במקרה של פינוי התנחלות גדולה, כמו אריאל.

בשיחה עם "הארץ" אמר ח"כ יוסי ביילין, כי לפרסום אומדנים כאלה של דעת קהל יש השפעה על מנהיג המוביל את המהלכים. "המטרה של סקר כזה היא לאותת 'אל תיגעו בגולן, כפי שאמרו בזמנו לאהוד ברק, וזה אכן הפחיד אותו. האם זה משפיע על מנהיג? בהחלט כן. האם זה צריך להשפיע? בהחלט לא". להערכת ביילין, העמדה תשתנה ברגע שראש ממשלת ישראל יציג בפני הציבור את מלוא המשמעות של הסכם כזה והשלכותיו מול חמאס ואיראן.

לדבריו, יתמוך בראש הממשלה אהוד אולמרט בכל מהלך מדיני ויתמוך בו בהצבעה. "במקרה כזה, ראש ממשלה לא זקוק למעמד מוסרי אלא לרוב בכנסת", אומר ביילין.

חידוש בכניסה

על דב גרונר

למה בכה המפקח דנלי
זיכרונות השוטר הבריטי שהתיידד עם איש אצ"ל דב גרונר"
מאת תום שגב

מנקודת ראותו של המפקח ג'ון דנלי זה התחיל ב-21 באפריל 1946. הוא היה אחראי על משטרת רמת גן, אך באותו יום שהה מחוץ לתחנה. כשנודע לו שאנשי אצ"ל תוקפים אותה חשב רק על דבר אחד: אשתו ושני הילדים שהו בדירתם, בקומה שמעל התחנה.

אנשי הכנופיה, כפי שכתב דנלי לימים, השתמשו בתכסיס פשוט: קודם צילצלו לתחנה ודיווחו על קטטה בין יהודים לערבים. רוב השוטרים זינקו מיד למקום התגרה והתחנה נשארה כמעט ריקה. התוקפים באו במשאית צבאית גנובה; מחציתם לבשו מדים בריטיים והעמידו פנים שהם מובילים איתם חבורה של גנבים ערבים. כולם פרצו לתחנה והחלו לרוקן את מחסן הנשק והתחמושת שלה; זו היתה מטרת הפעולה.

התוקפים לא ניטרלו מיד את אלחוטן התחנה וזה הצליח להזעיק את דנלי ממשטרת פתח תקוה. כשהגיע דנלי למקום עם אנשיו ראה את המשאית העמוסה בתחמושת מתרחקת, אך לפני שכל אנשי אצ"ל עלו עליה. אחד התוקפים יצא מהתחנה כשהמשאית כבר לא היתה שם. דנלי ירה בו ופצע אותו בפניו. זה היה דב גרונר.

כשלושים שנה אחר כך רשם דנלי את זיכרונותיו ובנו מסר אותם באחרונה למרכז למורשת בגין בירושלים. זה מסמך מיוחד במינו: הוא מתעד קרבה, כמעט חברות, שנוצרה בין מפקח המשטרה הבריטי לטרוריסט היהודי.

הם נפגשו בשנית כתשעה חודשים אחרי ההתקפה על התחנה: גרונר עבר בינתיים סדרה של טיפולים בבית החולים ודנלי נשלח ללוות אותו לבית המשפט הצבאי בירושלים; הוא אזק את עצמו אל האסיר שלו וכך נגזר עליהם לבלות יחד במשך שעות רבות, כמעט קשורים בטבורם, כדברי דנלי. מטבע הדברים נכנסו לשיחה.

דנלי לא סלח לגרונר על שהוא וחבריו סיכנו את אשתו וילדיו. מן הראוי שתתביישו, אמר לו. גרונר הבטיח שלא התכוון לפגוע במישהו, בעיקר לא במשטרה, אלא בא רק כדי לשדוד את הנשק שבתחנה. במבט לאחור הירהר דנלי שלא היה צריך להתפייס עם גרונר בקלות כזאת, אך הזמן עשה את שלו, הרוחות הצטננו, וגם כוונת אצ"ל לרצוח אותו כדי שלא יוכל להעיד במשפט התבטלה, כפי שסיפר לו אחד מאנשי ההגנה. שוב ושוב הדגיש שהוא היה רק שוטר, ולא התערב בפוליטיקה.

ההליכים בבית המשפט הצבאי לא היו לרוחו; הוא תיאר אותם כהצגה. בעודם ממתינים לכניסת השופטים סיפר לו גרונר על השואה ובעקבות שמואל ב', פרק ז', פסוק 10, אמר: "ושמתי מקום לעמי לישראל". דנלי תיאר את גרונר כברנש יהודי קטן וצנום, אך גרונר השאיר עליו רושם עמוק שלא עתיד היה לשכוח כל עוד חי. בתוך כך הצליח גרונר לשכנע את השוטר הבריטי ששבועת הנאמנות שלו למלכו אינה מחייבת אותו לשרת בארץ ישראל. "למעשה הסביר לי שלא הייתי יותר וכנראה אף פחות משכיר חרב", כתב דנלי.

כשהתייצב על דוכן העדים כעד ראשון מטעם התביעה נתן לו גרונר קריצה גדולה כאומר "זה בדיוק מה שקרה", אך גרונר עצמו החרים את בית המשפט. בהפסקה הוא ודנלי כבר היו חברים טובים. הם חילקו ביניהם את ארוחת הצהריים המשטרתית, גרונר קיבל שתייה קלה ואז חזרו השופטים והודיעו שגזרו עליו עונש מוות. גרונר צעק "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".

דנלי היה מזועזע. הוא החזיר את האסיר שלו למשטרה והלך. לפני שהגיע למכוניתו קראו לו לחזור: גרונר רצה להגיד לו עוד משהו. הוא שאל אם יאות דנלי ללחוץ את ידו, דנלי הסכים כמובן ולחץ את שתי ידיו. גרונר אמר שבנסיבות אחרות הם היו יכולים להיות חברים וביקש שדנלי לא ירגיש רע כשישמע שתלו אותו. הוא עשה רק את חובתו כפי שהבין אותה - ודנלי עושה את שלו. "פניתי ללכת לכיוון המכונית המשוריינת שלי, דמעות ירדו על לחיי", כתב דנלי.

דנלי קיווה שגרונר יקבל חנינה. בשלב מסוים הסכים גרונר להגיש בקשה ובכך היה מכיר בסמכות הבריטים לשפוט אותו; על כן יש יסוד להניח שהבריטים היו חסים על חייו. אבל ראשי אצ"ל נתנו לו להבין שחייו חשובים פחות ממותו; גרונר ציית: הוא הוצא להורג בתלייה ואצ"ל זכה בגיבור.

====================

המכתב שנשלח כתגובה


כתבתו של תום שגב, "למה בכה המפקח דנלי", (2.5) התבסס על מסמך בן 9 דפים והשוואה לגירסה המלאה מביאה למספר תגובות. ראשית, בקשר ליריות שנורו בידי לוחמי אצ"ל על השוטרים מציין שגב ש"גרונר הבטיח שלא התכוון לפגוע במישהו, בעיקר לא במשטרה". הציטטה המדוייקת מתוך המסמך היא כך: "הוא [גרונר] הבטיח לי שנמסרו להם הוראות מחמירות שלא לפגוע באף לא אחר ובמיוחד בשוטרים כי המטרה היחידה הייתה לתפוס נשק ותחמושת" וגרונר ממשיך ומסביר כי אילולא שני השוטרים היו משליכים את נשקם כפי שנצטוו, "שום ירי לא היה מתבצע". עדותו זו, לגבי האפיון ההנחיות מהפיקוד של האצ"ל להימנע מפציעה, מאירה את רמת המוסריות של האצ"ל וראוי היה שתיכלל בכתבה.

שנית, המפקח דנלי מודה במסמך שגרונר בעצם לא ירה או אפילו לא כיון נשקו כלפי מישהו ובעצם, הואשם רק בנשיאת נשק ובכל זאת, הצדק האנגלי היה שבית הדין הצבאי הבריטי פסק עליו עונש מוות. השתוממותו של דנלי מצביעה על צדקת התנהלות המרד בהדרכת מנחם בגין אשר התכוונה, בין היתר, להשמיט את הבסיס המוסרי מהשלטון המנדטורי אפילו בקרב פקידיו וחייליו.

לגבי התוספת של שגב, אודות פרשת בקשתו של גרונר לחנינה, כן או לא (ראה "מוסף הארץ", 20.1.05 ולפני כן ב"כותרת ראשית" לפני כמעט 25 שנה), ומבלי לשוב ולהתווכח מה היה מהלך הדברים, הרי עיוות הוא לכתוב ש"ראשי האצ"ל נתנו לו להבין שחייו חשובים פחות ממותו". ראשית, ראשי אצ"ל תיכננו מבצע שחרור אך היה זה גרונר שדחה אותו בשלב מוקדם. שנית, כחייל במחתרת ידע גרונר שההחלטה לבקש חנינה היא שלו בלבד. שלישית, אם הבריטים היו מוכנים לחון אותו יכלו לעשות כן נוכח הלחץ מחוגים פוליטיים בארה"ב - אחותו הייתה כבר אזרחית אמריקאית – והפניות שנעשו בעניין חנינה אפשרית, ללא בקשה מגרונר עצמו.

אם כבר, היה ראוי ששגב יצטט ממכתבו האחרון של גרונר אל מנחם בגין כעדות נאמנה למצב רוחו ולאמונתו בדרכו והם השתקפו כך: "אני כותב את השורות האלה 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלה אין משקרים. והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי. חיילו הנאמן – דב."


ישראל מידד
אחראי לתכנים ומידע
מרכז מורשת מנחם בגין
ירושלים

קביעת שלט זכרון בכיכר מוראנובסקה וורשה

ביוזמת משה ארנס ובסיוע מרכז בגין, נקבע שלט זכרון ליד מה שהיה כיכר מוראנובסקה שבוורשה, פולין להנציח את אנשי אצ"י, הבית"רים, אנשי הצה"ר ואחרים אשר לחמו במרד נגד הגרמנים. הטכס נערך ב-15 באפריל

אירוע ציון ליום השואה

שתי ידיעות אודות הפעילות ביפו

שני צעירים הפגינו נגד "הגירוש מיפו" - ונעצרו


בעת שמאות בני אדם ציינו מול מוזיאון האצ"ל בת"א 60 שנה למערכה על יפו, הפגינו עשרות פעילי שמאל במחאה על "הנכבה הפלשתינית"

מאת יגאל חי

המשטרה עיכבה אמש (חמישי) לחקירה שני צעירים שהתפרעו במהלך הפגנה מול מוזיאון האצ"ל בטיילת של תל אביב, בעת שבמקום נערכה עצרת לציון 60 שנה למערכה על יפו. המפגינים מחו ואמרו, כי "גירוש תושבי יפו מ-48' ועד היום לא נראה לנו כסיבה למסיבה."

העצרת חתמה יום של סיורים מיוחדים, שאורגן על ידי המרכז למורשת מנחם בגין ומשרד הביטחון, ברחובות שכונת נווה צדק בהם ניהלו לוחמי האצ"ל את ההתקפה על יפו ועל שכונתה הצפונית, מנשיה. מטרת הקרב הייתה לשים קץ להתקפות על שכונותיה הדרומיות של תל אביב, התקפות שגבו עשרות הרוגים ומאות פצועים, מירי צלפים ערבים.

קבוצת הפעילים, בהם חברי ה"ועדה העממית למען ערביי יפו", אנשי עמותת "זוכרות" ופעילים חברתיים מתל אביב, קיימו סיור אלטרנטיווי מחאתי, באותו מסלול. בעלון שהפיצו הפעילים נכתב, כי "ציון 60 שנה למדינת ישראל מהווה גם הזדמנות טובה לראות את הצד השני של הקמת המדינה: הנכבה הפלשתינית. הסיור בעקבות ניצחון אנשי האצ"ל הוא גם סיור בעקבות חורבן יפו וגירוש תושביה."

בהפגנת הפעילים למען יפו השתתפו עשרות מפגינים, ששרקו במשרוקיות ותופפו על מחבתות וצלחות. המשטרה נערכה בכוחות גדולים לאירוע וגידרה את המפגינים במחסומים, במטרה למנוע מהם מלהתקרב למוזיאון. במהלך ההפגנה התעמתו המפגינים עם השוטרים, עד שאלו הרחיקו את המפגינים מהמקום.

==========================================

המשטרה עצרה צלם בעת שמילא את תפקידו

צלם "העיר" תיעד ריסוס כתובות גראפיטי במחאה על סיורים למורשת האצ"ל, נעצר ומצלמתו הוחרמה אף שכלל לא השתתף במעשה

מאת רוני זינגר-חרותי

בית משפט השלום בתל אביב שיחרר אתמול (חמישי) בצהריים חמישה עצורים, בהם צלם עיתון "העיר" אורן זיו, לאחר שנתפסו בלילה כשהם מרססים כתובת גראפיטי באזור נווה צדק במחאה על סיורים למורשת האצ"ל שנערכים במקום. זיו נכח במקום לצורך עבודתו, ולא השתתף בריסוס הכתובות.

סמוך לשערה 02:00 הגיעו חבורת הצעירים, איה זמיר, דן אואן, אנה מירקין ואדר גריבסקי, כשהם מלווים בזיו, למתחם סוזן דלאל. מהמקום מתחילים הסיורים שמקיים בית האצ"ל במסגרת ציון 60 שנה למדינת ישראל. הסיורים נמשכים עד לבית האצ"ל סמוך לשפת הים, ובמסגרתם מסופרת מורשת הארגון. הצעירים התכוונו לרסס כתובות מחאה לאורכו של המסלול, וזאת בטענה כי סיפורי המורשת אינם כוללים את סיפורם של תושבי יפו הערבים במלחמת העצמאות. עוד טוענים הפעילים כי אצ"ל פעל כארגון טרור לכל דבר ויש לספר זאת.

השוטרים התעלמו

הצעירים החלו לרסס כתובת אחת בה נכתב "לאן נעלמו ערביי יפו?", ואולם בעודם עושים זאת עצרו אותם בלשי מרחב ירקון במשטרת תל אביב. זיו סיפר ל"הארץ" כי מיד הוציא את תעודת העיתונאי שהוא מחזיק בתוקף והציג בפני השוטרים וכן אמר כי הוא במקום לצורכי עבודה.

ואולם השוטרים התעלמו מדבריו ועצרו אותו, וכן החרימו את מצלמתו. במשך שעות ארוכות הוחזקו החמישה במעצר, אף שהצלם ביקש לעדכן את מערכת "העיר" בעניין, ואף שטען כי החוקרים יכולים לאמת את טענותיו אם רק ישוחחו עם עורכיו. עם זאת, השוטרים לא איפשרו לו לשוחח עם איש.

השופט: הפעילות אינה מעלה עילת מעצר מסוג שהוא

החמישה הובאו הבוקר לבית המשפט ובמהלך הדיון טען נציג המשטרה כי הצלם השתתף באופן פעיל בהשחתת הרכוש. השופט עידו דרויאן, כתב בהחלטתו כי "פעילות של השחתת מקרקעין מכוערת וחמורה ככל שתהיה לא מעלה ולא מעוררת כל עילת מעצר מסוג שהוא". באשר לצלם כתב כי "קיימת סבירות גבוהה שאכן שהה במקום לצורך ביצוע עבודתו העיתונאית". השופט שיחרר ארבעה מהחשודים בערבות עצמית נמוכה, ואילו באשר לעיתונאי כתב כי לא מצא שום בסיס או צורך להציב תנאי לשחרורו.

לאחר ששוחרר אמר זיו ל"הארץ" כי הוא מצלם מזה כשנתיים בעיתון "העיר" אירועים
שונים, ובשבוע שעבר צילם את ההכנות של ארגון האצ"ל לסיורים ואתמול התבקש על ידי המערכת להצטרף לפעילות המחאה. "צלמים וכתבים מצטרפים לפעילויות מחאה שונות ולא ברור לי למה המשטרה מתעקשת לעצור עיתונאים שבסך הכל ממלאים את תפקידם". עם זאת, המשטרה מסרבת להשיב לו את מצלמתו.

עוד כתבה

אירוע עם המטיף ג'ון הייגי

אירוע השקת ספר במרכז

טיול של עובדי המרכז

כמדי שנה, עובדי מרכז בגין יצאו לטיול הפעם לבית שאן, קבוץ גשר ולעין מודע


משחקי הפעלה וגיבוש

בתיאטרון הרומאי בבית שאן


מאזינים להסבר על בית שאן הרומאית

ארוחת בוקר ליד אנדרטת הבקעה


טעימת חיזוק ליד עין מודע - שליד קבוץ שלוחות

תמונות מהאירועים האחרונים

ביקור מזכיר הממשלה מר עובד יחזקאל





ערב "אבשלום פיינברג












"

לקראת מלחמת ששת הימים

דווקא מנהיג גח"ל, מנחם בגין, התחרט בצורה נחרצת יותר. אין ספק כי מה שחשב על אשכול לפני המלחמה התברר לבגין לאחר מעשה כנטול ממשות. היה לו, לבגין, את אומץ הלב להכריז: טעיתי. אבל אין ספק כי תביעתו הדרמטית של בגין להחזיר את בן גוריון לראשות הממשלה נועדה להמחיש את תחושתו לגבי חומרת מצבה של ישראל באותם ימי המתנה. היום, ארבעים שנה אחרי, קשה להמחיש את משמעותו של צעד זה מבלי להזכיר כי משנות ה-40', בימי ההתקוממות נגד הממשלה הבריטית והספר הלבן, ועד לאמצע שנות ה-60', ראה בן גוריון בבגין גרסא היטלראית, לא פחות. יום אחרי פנייתו של בגין לבן גוריון שינה האחרון את יחסו אליו מקצה אל קצה ואף נתן לכך ביטוי בכתובים.

אלא שבגין, אחרי שהיה לאחד ממעצבי מדיניותה של הממשלה, נוכח לדעת כי מה שראה מבחוץ לא חפף בדיוק את מה שראה מבפנים. לפחות בתחילת דרכו בממשלה מצא בגין כי קיימת זהות מחשבתית בינו לבין אשכול, ראש הממשלה, וגם בינו לבין דיין, שבלי לחצו של בגין לא היה נעשה שר ביטחון.

אחרי מותו של אשכול ספד לו בגין בישיבת הממשלה: "ראש הממשלה הוכיח שכל הדברים שהיו קשורים כביכול בתדמיתו, היו דברי סלף. זה כלל לא נכון שלא היה מסוגל לקבל החלטות... כל מה שנתרחש במלחמת ששת הימים – אשכול היה ראש הצוות שבלעדי הסכמתו או יוזמתו לא היה מתבצע... ירושלים... רמת הגולן... איחוד ירושלים... עם ישראל צריך לדעת שלוי אשכול עשה הרבה מאוד בשבילו".

---------------------------
שלמה נקדימון, מחבר הספר "לקראת שעת האפס" (הוצאת "רמדור", 1968) – הספר הראשון על המשבר הפוליטי שקדם למלחמת ששת הימים. המחבר הוא חתן פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה, 1993

ערב אבשלום פיינברג

חברי סיעת קדימה בביקור במרכז בגין

טכס האזרכה ליד קברו של מנחם בגין השנה

בדיווח של ערוץ 7:-
כולל קטע וידיאו

בבית העלמין היהודי בהר הזיתים נערכה אחר הצהרים האזכרה השנתית, במלאת 16 שנים מותו של ראש הממשלה ה-6 מנחם בגין ז"ל. בין המשתתפים: משפחתו, ח"כים מהליכוד כיום ובעבר ואישי ציבור נוספים.

ח"כ לשעבר דוד לוי אמר לאחר האזכרה לערוץ 7 כי דווקא בימים אלו מרגישים את חסרונו של בגין, "מנחם בגין היה מנהיג, אדם דגול, יהודי גאה ומעל הכול ענו. בגין היה נחוש בהגנה על ארץ ישראל ורגיש בהגנה על עם ישראל, השילוב של שני הדברים אפיינו את האיש שלא ישכח לעולם".

לוי חושב שאם כיום בגין היה בשלטון, מצבה של מדינת ישראל היה הרבה יותר טוב, "לא היינו מגעים למצב הזה, הוא היה מפיח תקווה ובטחון בלב כל אזרחי ישראל ולכן העם אהב את בגין והוא אהב את העם".

יו"ר סיעת הליכוד,גדעון סער אמר כי מנהיג כמו בגין הוא עניין נדיר, "אף אחד מאיתנו איננו יכול לעלות למעלה מגדולתו, מנהיגים כמו בגין מגעים לאומה פעם בכמה דורות, אנו נמשיך לכת בדרכו ולעשות את המוטל עלינו".

ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד) הביע את געגועיו למנהיג, "אי אפשר להימנע מהשוות ראש הממשלה היום, שאומר שאין מה לעשות עם הטרור וצריך להתרגל למצב, ומילים כאלה מגבירים עוד יותר את הגעגועים להנהגת מנחם בגין. כולי תקווה שעם ישראל יעשה את ההשוואה המתבקשת וישלח את הנוכחי הביתה על מנת לבחור תחתיו מישהו שאולי מזכיר במשהו את מנחם בגין".

כתבה על הספרייה במרכז בגין בעיתון הארץ

ספריית מרכז בגין, ירושלים

ספריית מרכז בגין נפתחה לקהל עם פתיחת המרכז באוגוסט 2004. הספרייה הוצגה לנו על ידי הספרנית ברוריה בן סניור רומנוב, שתחילת הקשר שלה עם בגין היתה בידידות של אביה, ד"ר מאיר קהאן, זקן אנשי המחתרת, עם בגין, שאותו הכיר בתנועת בית"ר בפולין. כשהיתה בת 12 התחבא בביתם "דוד ישראל", שעם קום המדינה התברר כמפקד המחתרת, מנחם בגין. באותה שנה שאלה ברוריה מספרייתו של בגין את "ספר האגדה" של ביאליק-רבניצקי לצורך בית ספר (היא לא זוכרת אם החזירה).

מאת ורד לי | צילום: אלכס ליבק

ספר ספרים משוער: בספרייה כ-3,500 כותרים על בגין ומורשתו, מתוכם כמה מאות ספרים מספרייתם הפרטית של עליזה ומנחם בגין.



ז'אנרים בולטים בספריית מרכז בגין: ספרים הקשורים למנחם בגין, פועלו ומורשתו כגון המחתרות ולמאבקן בשלטון הבריטי, המהפך ב-77', השלום עם מצרים, פיצוץ הכור העיראקי, ספרים הנוגעים במקומות, ארגונים ותקופות מתוך סיפור חייו, על בריסק עיר הולדתו ועל זאב ז'בוטינסקי מורו הרוחני.


ז'אנרים בולטים בספרייה הביתית של בגין: ספרי פילוסופיה רבים של אריסטו, ניטשה והרמב"ם, ספרי משפט, והרבה ספרים על תנועות שחרור לאומיות ועל לוחמי חרות מרחבי העולם. בנוסף, יש ספרי בלשים באנגלית, בייחוד של אגאתה כריסטי, שעליזה מאוד אהבה לקרוא.

שפות: עברית, אנגלית, צרפתית ויידיש.

מדיניות השאלה: הספרייה היא ספריית עיון בעיקרה ולא ספריית השאלה. ספר הנמצא בעותקים אחדים הספרנית הרחומה משאילה.

תקציב הספרייה: תקציב הספרייה מסתכם בכמה אלפי שקלים בשנה. הספרייה מתבססת בעיקר על תרומות של אנשים שהיו קשורים לבגין, אנשי מחתרות ומבקרים במוזיאון. ספרים במספר רב של עותקים מועברים לחנויות ספרים משומשות ותמורתם מקבלים זיכוי עבור ספרים חדשים. בנוסף מתקבלים ספרים ממשפחות של אנשים שהלכו לעולמם ושמם מונצח על מדבקות בתוך הספרים.

רכישות אחרונות לספרייה: "הדרך אל הפנתיאון", שכתב ד"ר אודי לבל, שמפרט כיצד הודחקו אנשי אצ"ל ולח"י מהזיכרון הממלכתי עד לעלייתו של בגין לשלטון.

הספר הישן בספרייה: ספר משנת 1868, שהתקבל ממשפחתו של ברוך הורוויץ ז"ל, "SINAI AND PALESTINE", שראה אור בלונדון. הספר כולל מפות נהדרות ותיאורים גיאוגרפים של השטח.

הספר היקר ביותר בספרייה: "בגין היה אדם ללא נכסים או ממון, כך שגם בספרייתו לא ניתן למצוא ספרים נדירים ויקרי ערך", אומרת ברוריה.

הספר שהיה אהוב על בגין: התנ"ך והמחזה "אויב העם" של איבסן (מקור: יחיאל קדישאי, מזכירו האישי של מנחם בגין)

הספר המבוקש ביותר על הקוראים בספרייה: "המרד", זיכרונותיו של בגין מתקופת המחתרת.

לאיזה ספר הקוראים חוזרים הכי הרבה פעמים? "לילות לבנים", שכתב בגין ובו הוא מתאר את תקופת מעצרו במחנה כפייה סובייטי.

הספרים המיוחדים בספרייה: "למחרת עלות בגין לשלטון", אשר ראה אור ב-1956 על ידי סופר בשם ירובעל (צבי לבנון). ספר זה מוזכר כאחד הספרים הראשונים שנכתבו במדינה בז'אנר של מדע בדיוני פוליטי המשרטטים אוטופיה פוליטית. המחבר, מאוהדי בגין, מתאר אוטופיה שבה בגין משנה את הכלכלה לכלכלת שוק חופשי ; ספר נוסף הוא "בגין", מאת המשורר אהרון שבתאי, שכתב פואמה על בגין והמחתרת ב-1986, מאז המשורר החליף את דעותיו מהקצה אל הקצה.

הקדשות יקרות ללב: ב"חצרו של קיבוץ", אלבום צילומים מאת פטר מירום, שקיבל בגין לאחר הרצאה סוערת בקיבוץ הגושרים, נכתב: "לבגין, הידיד וגם יריב כהלכה, מזכרת על ערב מהנה בשם חברי הגושרים" (1970). הסופר השחור אלכס היילי, מחבר הספר "שורשים", שהפך לסדרה מצליחה על העבדים באמריקה, כתב לבגין ולמשפחתו הקדשה וחתם "ממשפחת קונטה קינטה" (העבד האפריקאי שהתחיל את השושלת).

הקדשה ייחודית שכתב מנחם בגין לברוריה הספרנית: בספרו "המרד" כתב בגין: "לברוריה באהבה מדוד ישראל 'הבטל'ן בעל הזקן'" (ברוריה מבהירה: "בתקופה שבה בגין התחבא בביתנו הוא היה לעתים מגיע מחופש לרב ססובר בעל הזקן, וכילדה קטנה שאלתי אותו למה הוא אף פעם לא הולך לעבוד").

מה הספרים שהקוראים "מאבדים" הכי הרבה פעמים? נעלמה מהספרייה חוברת מיוחדת שהוציא משרד השיכון במספר עותקים מצומצם, על פרויקט שיקום שכונות ובו תמונות ופירוט העבודות בשכונות.

הספרים שמנחם בגין קרא בימיו האחרונים: בספרייה מצויים הספרים שנמצאו ליד מיטתו של בגין בזמן שחלה הידרדרות במצבו, שהובילה למותו: "Where the Buck Stops" אסופה מכתביו של הנשיא האמריקאי הארי טרומן; ספר על תפקידו של קיסינג'ר בממשל ניקסון

.

אירוע אזכרה למנחם בגין

מכתבים למוסף הארץ בקשר לכתבה על בגידת בריטניה

חבל מאוד שד"ר מאיר זמיר לא טרח ברשימתו על מהלכי בריטניה במזרח התיכון בין השנים 1944 – 1948 להרחיב את התייחסותו מעבר למעגל של דוד בן-גוריון ("בגידת בריטניה; נקמת צרפת", 1.2.08). אמנם יש אזכור של אצ"ל ולח"י ו"התנגדותם המזויינת לשלטון הבריטי" אך קו הזמן שזמיר משרטט מעלה מחשבות נוספות.


אם זמיר מציין את "יכולתו, הכמעט-נבואית של בן-גוריון לחזות... התפתחויות אזוריות ובינלאומיות", מה היא הערכתנו כלפי מנחם בגין אשר פתח במרד נגד השלטון הבריטי עוד בפברואר 1944, שלא לדבר על המלחמה אשר הכריז על בריטינה יאיר שטרן ב- 1940 במיוחד, נוכח העובדה שהיה זה בן-גוריון אשר, באיחור רב, הצטרף לאצ"ל ולח"י - ולא להיפך, רק באוקטובר 1945 בעוד בגידתה של בריטניה החלה, על פי זמיר, באוגוסט 1944 שנה קודם? ואם נכון שבגידתה של בריטניה יצאה לפועל באוגוסט 1944, מה לנו לעשות עם הטענה בת ה-60 שנה המאשימה את ההתנקשות בלורד מוין בקהיר ע"י שני האליהו מלח"י שהיא אשר הרחיקה את צ'רצ'יל מהתמיכה בחלוקה ובהקמת המדינה היהודית? הרי אותה התנקשות אירעה בתחילת נובמבר 1944.


דרוש כאן מחקר נוסף, חופשי ועצמאי מלחצים פוליטיים או אידאולוגיים, על מנת לבחון את השאלה האם, בנוסף לגירוש הבריטים מהארץ, מלחמתם של אצ"ל ולח"י בעיקר, יחד עם אותם חודשי מרי עברי מאוחד בין 11.1945 – 7.1946, אף גירשה את הבריטים מסוריה ולבנון?


ישראל מידד

שילה


===========================

בתגובה לכתבה "בגידת בריטניה, נקמת צרפת", 1.2.08):

ברשימתו, החל מקיץ שנת 1944, חבל מאוד שד"ר זמיר לא התייחס לתוכן שיחתם של משה דיין-מנחם בגין כפי שמופיע בספרו של בגין, "המרד", ובספרו המשלים של יעקב שביט, "עונת הציד - הסזון". ספרו של בגין יצא לאור כבר ב- 1951 ובהדפסות רבות לאחר מכן וקשה לחשוב שזמיר אינו מכיר אותו. ספרו של שביט יצא בשנת 1976 בהוצאת הדר . בשיחה זו, המתוארת בעמ' 195 ב"המרד" (ובעמ' 164 בשביט) שהתנהלה בסוף ספטמבר 1944, דיין, כשליחו של דוד בן-גוריון שאמור היה לפגוש את בגין אך סירב, אמר לבגין שבנו של וינסטון צ'רצ'יל, רנדולף, מסר לבן-גוריון, ש"יש תוכנית חדשה ביחס לארץ-ישראל...ברור שהיהודים יקבלו משהו רציני. התכנית קשורה בעבר-הירדן. צ'רצ'יל אמר: 'אני חלקתי פעם את ארץ-ישראל – אני אאחד אותה מחדש ואשוב ואחלקנה'...הוא רוצה בפתרון רדיקלי?".

בהמשך, בגין מקשה על דיין ושואל אותו "ואם יציעו לכם 'חלוקה רעה'?" ומשיב דיין: " לא נקבל. ישנה באמת תכנית-חלוקה לפי האסכולה של 'קהיר': היא קשורה לתכנית סוריה רבתי [ההדגשה שלי]. היא גורסת בין השאר שחלק מהגליל ואפילו כמה מישובי העמק יצורפו למדינה הערבית...ואם ינסו לכפות עלינו את התכנית ההיא – נעשה מרד". ואכן, אותו "מרד" של דיין התגשם אלא כאיחור של שנה, כפי שזמיר מציין, כאשר בן-גוריון מצטרף לבגין, ויוזם את "תנועת המרי העברי".

נוכח הידיעה שבכל זאת, כנראה, ידעו מנהיגי הישוב שבריטניה עלולה לבגוד ברעיון הקמתו מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל ע"י צמצום נוסף של גבולותיו וצירופם למדינת סוריה הגדולה, השאלה המחקרית היא האם אותם מנהיגים היו זקוקים להדלפות מהצרפתים, כפי שרומז זמיר או, היו זקוקים לחשיבה מדינית ותעוזה כדי להצטרף כבר ב- 1944 למרד של בגין והאצ"ל וכמובן, של הלח"י.


אילנה בראון
ירושלים

מכתב למוסף ספרים של הארץ שעדיין לא התפרסם

יוסי שריד התרשם בצורה חיובית מהביוגרפיה החדשה על מנחם בגין אשר חיבר אבי שילון ("כגודל האישיות, גודל הטרגדיה", 9.1.08) וקובע שהיא "ערוכה היטב, בקפידה ובאחריות". ואולם מי שרק קצת מכיר את תולדותיו של בגין על רקע של תקופותיו ותפקידיו, - באירופה לפני המלחמה, במחתרת, באופוזיציה ובשלטון - אינו יכול אלא לחשוב שהספר יצא לאור בצורה רשלנית ובחוסר רציניות נוכח הטעויות הרבות, הרבות מדי, קטנות וגדולות, שישנן בספר. אמנם שילון הודה ש"היו כמה שגגות, כפי שקורה לצערי בספר בהיקף כזה, אך הן כבר מתוקנות לקראת המהדורה הבאה (תגובות, "הארץ", "ספרות ותרבות", 25.1.08) אך חוששני שגם הוצאה שנייה זו לוקה בכל הבעייתיות של המהדורה הראשונה.

ראשית, אין זה ספר במובן האמיתי של "מחקר אקדמי" אלא כתיבה עיתונאית משופרת. עיקר תרומתו של שילון היא בניחושים שלו מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין וגרוע, מה שהוא ממציא על מנת לדאוג שקוראיו לא יאבדו עניין גם במחיר שינוי בגירסה ההיסטורית לטובת הגירסה הדרמטית. שנית, העובדות והמקורות של שילון לא תמיד הם באמת עובדות. מתוך העשרות הרבות של מקרים של אי-דיוקים, חוסר מקצועיות מחקרית, מיצגי-שווא ואי-יכולת לשלוט בחומר הרב הקשור לחייו של בגין שאני איתרתי, הנה מקבץ של כמה דוגמאות.

א. הפרסום של הספר טוען שהוא הביוגרפיה המלאה הראשונה אלא שאך לפני שנה וחצי יצאה לאור ביוגרפיה אחרת, של ד"ר עופר גרוסברד, "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג" שזכה לכתבה ארוכה בידי דליה קרפל ב"מוסף הארץ" ב-
13.5.06. אין בספר גם שום התמודדות עם הביוגרפיות המלאות הרבות שנכתבו על בגין בשפה האנגלית (בין היתר, של פרלמוטר, טמקו, סילבר, סופר, הבר, גרבאסי, והירשלר/אקמן). מה עוד אלא שאין שילון מצטט מספרו האוטוביוגרפי של שמואל תמיר, "בן הארץ הזאת" שיצא לאור כבר ב- 2002. הספר אף אינו נכלל בביבליוגרפיה למרות שתמיר מהווה ציר מרכזי בחייו הפוליטיים באופוזיציה של מנחם בגין וגם בהקמת ממשלתו הראשונה. תמיר מוזכר כ- 10 פעמים בספרו של שילון אבל שום חומר מספרו של תמיר כלול בספרו של שילון. אם חיפש שילון חומר דרמטי, חבל שהתעלם מספר זה.

ב. בעמ' 451 בספרו של שילון נכתב שבימי כהונתו של בגין בראשות הממשלה אירע הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל ושם נרמז שסגנונו המתלהם של בגין היה מעורב בו. אלא שבספטמבר 1948, הרוזן ברנדוט נורה למוות ובינואר 1957 נרצח רודולף קסטנר.

ג. בעמ' 15 נטען שהנאצים כבשו את בריסק בפעם השלישית ב- 1941. יש להניח שטיעון זה יכול להיות נכון רק אם נסכים שהגרמנים אשר כבשו את בריסק לראשונה במלחמת העולם הראשונה כבר אז היו נאצים אליבא דשילון.

ד. בעמ' 103, כותב שילון שבגין "נראה כמו פקיד אדיב אך לא יוצלח" והערת השוליים מס' 63 לכאורה צריכה להעיד על המקור לתיאור זה. אך בספרם של גולן ונקדימון בעמ' 149, שהוא המקור, אין שום זכר לאמירה כשלהי בדומה ל"פקיד אדיב לא יוצלח".
שילון, כך, כנראה, התרשם.

ו. באותו עמ' 103 כותב שילון כי "בשנת 1947...כבר היה אצ"ל חבול ומותש". שנת 1947 הייתה שנת השיא בפעילויות של המחרת, שנת גידול באמצעים, במתגייסים ובהשפעה.

ז. בעמ' 147, כותב שילון "בדצמבר, חודש לפני מועד הבחירות לאספת המחוקקים, יצא בגין לביקורו הראשון בחו"ל בתפקיד מנהיג לגיטימי". בגין כבר נחת בניו-יורק ב- 24 בנובמבר ושילון, אשר מנצל עד תום, וללא תמימות, את ספרו של יחיעם ויץ, "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית", היה יכול לדעת זאת מידיעה בעיתון "חרות" מ- 25.11 המצוטט שם בעמ' 180.

ח. בעמ' 104, שילון מתאר איך אחותו הגדולה של בגין, רחל הלפרין, "באותה העת [של שנות המחתרת]..לאחר עלייתה ארצה...הציקה לו בקושיות רבות". אבל רחל הלפרין עלתה ארצה עם משפחתה רק בשנת 1962 ואף פעם לא ביקרה בארץ לפני כן. שילון התבלבל או ניחש – או סתם פיברק?

ט. בעמ' 153, שילון כותב שעיתון "חרות" נסגרה ב- 1965. היא נסגרה ב- 1964.

י. בעמ' 107, שילון קובע שבגין התקשה להורות לאנשיו "לרצוח" את שני הסרג'נטים שייתלו בנתניה ומצטט מעדותו של עמיחי פגלין המופיעה בעמ' 172 בביוגרפיה של גולן ונקדימון על בגין. אלא ששם, פגלין מצוטט אומר בדיוק את ההיפך: "פגלין עתיד לספר כי היסוסיו של מפקד האצ"ל לא נבעו מתוך רתיעה מפני ההוצאה להורג" אלא מחשש לגורל אנשי אצ"ל שאולי לא יצליחו להימלט. על פניו, נראה ששילון מסלף עדות מתועדת ומחליפה אותה בהשערה פרשנית אישית.

אגב, בקשר לפגלין, שילון מתפאר בבזיקה שהוא "יצר" בין יחסי בגין ועמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל, לאריאל שרון (שם, בתגובתו, 25.1). אך הוא חוטא מבחינה מחקרית כאשר בטיפולו, בעמ' 145, בפרשת "דחיקת פגלין מהמקום השני ברשימה [לכנסת הראשונה]" מעבר לכך שהוא אינו ממציא עבורנו כל אסמכתא שאי-פעם פגלין היה במקום השני, הרי פוסח שילון פרשה אחרת שיכלה לשפוך אור על היחסים בין בגין לבין פגלין. בקיץ 1948, גידי נשלח לצרפת ושהה שם זמן ממושך אך כשבגין ביקש לסיים את קיומו של האצ"ל באירופה, סירב גידי לחזור ארצה ונשאר שם לעסוק בענייני מחתרת בניגוד לעמדתו של בגין
עד לחודש נובמבר (ראה" תבין, "חזית שניה", עמ' 244 והלאה). ביוגרף רציני, עם עורך משכיל, היה מוצא במתח זה חומר מעניין. שילון לא.

יא. בעמ' 155, שילון מצטט את בגין אומר בדיון בכנסת (ב- 9.11.1949): "עליתי על הבמה וראש הממשלה המשיך לשבת באולם". הציטטה המדויקת היא: "הנה עליתי על הבמה, וראש הממשלה עדיין מוסיף לשבת באולם" (דברי הכנסת, כרך ג', עמ' 21, עמודה ב'). מה כל כך קשה בלהעתיק משפט אחד של עשר מלים?

יב. בעמ' 108, שילון חוזר לפרשת שני הסרג'נטים וכותב על "סלידתו של בגין מן הפעולה" ומסתמך על ראיון עמו ב- 1991. אך באותו ראיון כל מה שבגין אומר הוא שהפעולה היתה "מעשה אכזרי". איפה כאן 'סלידה'? וכידוע, מעולם לא התנצל בגין או הביע סלידה או חרטה מפעולה כלשהי של האצ"ל.

יג. בעמ' 158, כותב שילון שלזאב ז'בוטינסקי יצאו מוניטון על יחס ה"זלזול" שלו כלפי הדת. דומני שהיה על שילון לבסס טיעון זה כי לאמיתו של דבר, גם אם ז'בוטינסקי לא היה איש מאמין, לא היה לו יחס של זלזול כלפי הדת ויתר על כן, משנת 1935 והלאה, עקרונות של לאומיות-דתית התקבלו עליו במידה לא קטנה.


יד. בעמ' 160 – 161, כותב שילון כי ערי ז'בוטינסקי, לאחר שהפסיק את חברותו בכנסת כחבר חרות, לא השתתף בבחירות לכנסת השניה, ו"עזב את הארץ לטובת קריירה אקדמית (פרופסור למתימטיקה בטכניון באדיס-אבבה)". אבל אין זה נכון. ערי ז'בוטינסקי לימד בטכניון בחיפה בין השנים 1951 – 1963 בשנת 1963, פנו אליו ממשרד החוץ לצאת לשליחות לאדיס-אבבה ושם שהה שנתיים בלבד. ב- 1965, חזר ארצה ונשאר בה עד לפטירתו ב- 1969.

ספרו של אבי שילון מתיימר להיות "ביוגרפיה מלאה", המבוסס על "מלאכת המחקר". הוא איננו כזה. הוא פוסח על נושאים חשובים ומעוות עניינים אחרים. החסרונות של הספר הן באי-הדיוק המשווע בפרטים משמעותיים, חוסר שליטה בחומר הארכיוני, אי-הימצאות ביריעה ההיסטורית הרחבה, חוסר הכרה של התהליכים, האירועים והאישים במשך חייו של נשוא-עבודתו ובנוסף, אי-התמודדות עם עבודות מחקריות שנעשו בעבר, דבר בסיסי בכל עבודה מחקרית.

כתוצאה מכל זה, לא רק שמוגש לקורא ספר רשלני ומבולבל מבחינת העובדות ההיסטוריות – ואין כאן בעיה לש הגהות בלבד כי עוד דפדוף במקור נוסף היה מתקן את הטעויות - אלא על סמך כל זה, הקורא מוזמן להסיק מסקנות שלא על בסיס האמת. אולי כך כותבים בעיתון או במקומון אבל לא ספר מחקר.
בעצם הספר הוא הבעיה. בספר יש 'מציאות' שאיננה מבוססת דיה, לפחות מבחינה מחקרית. המחבר כותב בז'אנר חדש: סוג של "היסטורית-ספרותית", כדבריו ב"הארץ" ב- 25.1.08. ולכן, גם אם מותר לכל ביוגרף לפרשן את נשוא כתיבתו, כשיש בספר זה סילופים, עיוותים ושקרים לגבי שמות, תאריכים, ציטטות, מקורות ועוד ולאין-ספור, אין אלא להטיל כלל ספק בערכו כספר שניתן להסתמך עליו.

אולי ניתן להבין את קביעתו של שריד לגבי העריכה הטובה והאחראית של הספר רק אם נזכור שבגין כשל בשמונה מערכות בחירות עד שזכה להרכיב ממשלה (1949, 1951, 1955, 1959, 1961, 1964, 1969, 1973) ולא שבע פעמים כפי ששריד כותב בפתח רשימתו. ומי אחראי לטעות? יוסי שרד עצמו? אבי שילון? מרכז מורשת מנחם בגין?

ישראל מידד
שילה

תגובת אבי שילון לרשימת ישראל מידד בהצפה

תפקידו של הביוגרף
17/02/2008

תגובה לתגובתו של ישראל מידד

קשה שלא להעריך את המאמץ של ישראל מידד, מאנשי מרכז מורשת בגין, שבחר בגיליון השבוע שעבר (הצופה, 1.2.08) להתנצח עם המבקר ישי פרנקל כדי לשכנע שהביוגרפיה שכתבתי – "בגין – 1913-1992" (הוצאת עם עובד) – ראויה דווקא לביקורת שלילית.

מעניין לגלות כי מה שהחל בדרישת המרכז לגנוז את הספר, משל אנחנו חיים בבריה"מ הסובייטית, ממשיך כעת, לאחר למעלה מחודש וחצי של השמצות, במעין קרב מאסף, הפעם נגד המבקרים, בניסיון לשכנע כי המחקר רעוע.

מידד אף מציין בגאווה כי אצלו במרכז, "בדיקת הספר בעיצומה". אני כבר מודה על המחמאה הגלומה: אם כל כך הרבה זמן ומאמץ נדרשים לבדיקת הספר כנראה שיש בו מחקר מספיק עשיר. אבל הוא מתעקש שהמחקר לא רציני. זכותו.

העובדה שהספר לא מוצא חן בעיני המרכז, בניגוד למבקרים ולקהל הרחב שכבר חיסל מהדורה ראשונה, היא, איך לומר, די ברורה. ועדיין - מה יש בו בספר, שכל כך מבהיל את אנשי המרכז? מדוע הם מנסים לשכנע בכל דרך כי הספר אינו ראוי?

התשובה פשוטה: בגין מתואר בו בצורה שלא תוארה מעולם, על בסיס מחקר מעמיק ומהימן. המגמה להשחיר את הספר אבסורדית: לו אכן הייתה הביוגרפיה כה גרועה – האם אף אחד מהקוראים והמבקרים לא היה מסוגל להרגיש בכך אלמלא אנשי המרכז הסבו את תשומת ליבו? ובכלל, מדוע הם אינם מזמנים אותי לפולמוס עקרוני על דמותו, ומתעקשים להשמיץ? אשמח לשוחח עימם ולפרסם את הדיון.

זו אחת הסיבות לכך שהטענות של מידד בעיקר משעשעות. לשם הנימוס, אסתפק בכך שאומר כי מבין כל הערותיו של מידד ניכר כי אינו מהבקיאים במלאכת ההיסטוריון, כל שכן בכתיבת ביוגרפיה. פרנקל כבר השיב לחלק מטענותיו. אני אתמקד בנוספות.

הוא קובל, למשל, כי ציינתי שנאומו של בגין, עקב הקמת המדינה, היה משמעותי וחשוב אך לא הצגתי אותו במלואו. זו בעיניו: "בעיה מחקרית".

אולם מהו תפקידו של הביוגרף? לאסוף חומר, לקרוא, להבין, לפרש ואז לברור מבין החומר את החלקים הראויים להתפרסם. לטובת העניין, והקוראים, ניסיתי לדלות מהנאום את החשוב והמעניין, לטעמי כמובן, בעוד שלטובת הקורא-החוקר הפניתי להערות השוליים כדי שיוכל להשיג את החומר הגולמי ולפרש כדרכו שלו. זהו האל"ף-בי"ת של כל מחקר ביוגרפי.

לעצם העניין, מעבר למליצות המתחייבות מן המעמד, ומאופיו של בגין - מבחינה היסטורית, ואישית, החלק הדומיננטי, והפחות מוכר, בנאום נעוץ בכך שבגין העדיף אז גישה ניטרלית במאבק הבין גושי; ביקש להעלות את כל העולים גם ללא תשתית חומרית ראויה (..."יגורו תחת כיפת השמיים") וציין את חשיבות היחס לגר. ואלו אכן הדברים שהדגשתי.

מילא דרישתו המשונה של מידד להכתיב לי כיצד לכתוב, כמה ואיך; אבל מדוע הנקודות הבולטות בנאום זה מכפישות בעיניו את בגין?
באותו אופן הוא כועס כי ציינתי שבמצע "חרות" השתמש בגין רק פעם אחת בתואר המפורש "מדינת ישראל", וזאת מכיוון שלטענתי היה מסוייג מן הממסד הבן גוריוני. למרבה האירוניה, מידד עצמו טוען שהוא בדק את החומרים בהם הסתייעתי ומצא שבגין השתמש בביטויים רבים לגבי מדינת ישראל, בהם "מולדת", "מדינתנו", "מדינה עברית", אדמות המדינה" וכיוצא בכך.

נו? הוא שאמרתי. הרי בכך מחזק מידד את טענתי: בגין השתמש בכינויים שונים למדינת ישראל, אך נמנע באותה העת מהתואר המפורש.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שמידד הבין, בטעות, שבגין מסוייג מהקמת המדינה, ואילו אני, כמובן, הדגשתי כי המסוייגות של בגין היא מבן גוריון והממסד המאפ"יניקי, שדחק אותו ושלט במדינה ובמוסדותיה. אגב, הביוגרפיה מוכיחה כי כך נהג אז בגין גם כלפי צה"ל, אותו העדיף לכנות "צבא ישראל", כדי להימנע מהזיקה בין ארגון ההגנה לצה"ל.

ואלה הן רק דוגמאות, במסגרת המקום הקצר שהוקצה לי.

לסיכום, ניכר כי ביקורתו של מידד נעוצה באי הבנה במקרה הטוב; ובתחושה – הטבעית למי שמתפרנס כעת מהנצחתו של בגין - כאילו מחקרי ניסה לפגוע בזיכרו. ולא היא. ניסיתי לפצח ולפענח את דמותו בהגינות, מבלי לשייף ולגלף את ההיסטוריה. לא נותר לי אלא להצטער שהביוגרפיה מציעה גילויים חדשים ואבחנות מרעננות יותר מהדרך בה רוצים להנציח את בגין במרכז למורשתו.

רשימה של חיים שיין על הביוגרפיה של שילון

המנהיג האחרון מסוגו

בימים של אובדן דרך מנהיגותי חשוב להיזכר במנחם בגין, שהיה מוכן לשלם מחיר אישי למען הרעיונות בהם האמין. רשימה אישית בעקבות הביוגרפיה החדשה
חיים שיין

הספר "בגין 1992-1913" הוא ביוגרפיה מקיפה של מנחם בגין - האיש שהיה מפקד הארגון הצבאי הלאומי בימים של טרם הקמת המדינה, מייסד תנועת החרות ומנהיג הליכוד, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, אדריכל הסכם השלום עם מצרים הגדולה במדינות ערב וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978.

כתיבת ביוגרפיה על אישיות פוליטית היא אתגר מורכב, על אחת כמה וכמה כשמדובר במנהיג יהודי ישר דרך ואמיץ לב, שמגיל צעיר הקדיש את חייו לרעיון שיבת ציון וחידוש קוממיות עם ישראל בארצו ולמאבק על דמותה החברתית וצביונה הערכי של המדינה; מנהיג שנולד בבריסק הרחוקה בימי מלחמת העולם הראשונה והובא למנוחת עולם בהר הזיתים בירושלים, בירת מדינת ישראל העצמאית.

תסמונת הדעה הקדומה
מנחם בגין שיעבד את עצמו למען כלל ישראל והיה מוכן לשלם מחיר אישי למען הערכים והרעיונות בהם האמין - ערכים שהיו מבוססים על מורשת ישראל ועל הגותו של מורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי (1880-1940). דרכו של בגין, אישיותו המיוחדת, צניעותו, דבקותו במטרה, אמונותיו ומהלכיו, עוררו כלפיו הערצה אך גם סלידה. כך, רוב מחברי הספרים והמאמרים שנכתבו עליו ברבות השנים, בעברית ובאנגלית, סבלו מתסמונת הדעה הקדומה וההתייחסות האישית. קשה מאוד לכתוב על בגין מתוך נקודת מבט אובייקטיבית, ורבים מהכותבים שפטו את בגין ודרכו מתוך השקפת עולמם שלהם, רקעם וחינוכם.

הביוגרפיה שכתב אבי שילון היא למיטב ידיעתי הראשונה שנכתבה על ידי אדם צעיר שמפאת גילו משוחרר מהדעות הקדומות של מי שהיו עדים לחילוקי הדעות ביישוב ולמאבקים הפוליטיים היצריים סביב שבירת שלטון האליטות הוותיקות, התפיסות המדיניות הנציות, מדיניות ההתנחלות והידוק הזיקה שבין דת ומדינה. שילון הצליח להאיר באור הגון את אישיותו החידתית של בגין, ותרם תרומה חשובה שבאה לאפשר לדור הצעיר בישראל להכיר את האיש ופועלו על רקע המהלכים שקדמו להקמת המדינה ובשנות קיומה.

קולו הרועם בכיכר מוגרבי
היכרותי הראשונה עם בגין היתה בעודני ילד, כשאבי ז"ל נשא אותי על כתפיו לכיכר מוגרבי בתל אביב לשמוע את הנואם הדגול והמלהיב. קולו הרועם וההתרגשות שאחזה בקהל האלפים היו מחוויות הילדות החזקות שלי. כעבור שנים, כנער צעיר, הייתי סר לביתו הצנוע ברחוב רוזנבאום בתל אביב, שהיה בית פתוח בשבת אחר הצהריים.

באותם ימים, כשהיה במדבר האופוזיציוני, היו מגיעים לביתו ותיקי האצ"ל, ואני הייתי מהצעירים שבחבורה. הנוכחים בחדר הקטן והעמוס ביקשו לשמוע את דעתו בענייני פוליטיקה, אבל הוא דווקא העדיף לדבר איתי על סוגיות מפרשת השבוע. זכורני שפעם הקשה: כיצד הפרשה בתורה המתארת את מתן התורה קרויה על שמו של יתרו, כהן מדין?

לאחר מלחמת יום הכיפורים בה נפצעתי קשה, הגעתי לביתו מבית החולים וסיפרתי לו על המחדלים האיומים בחזית הדרום. בגין הרגיע אותי ואמר שאסור לפגוע בהורים השכולים וצריך לנקוט רגישות רבה בדיבורים על המחדל. כעבור שנים, כשעבדתי במשרד ראש הממשלה בעת שבגין היה ראש הממשלה, למדתי ממנו פרק בדאגה לכל אזרח באשר הוא, ובעיקר לעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקטית, בה שלטון החוק מחייב את הכל.

זיקה איתנה למסורת היהודית
מתוך היכרותי עם בגין, עליי לציין כי מחבר הביוגרפיה הצליח לזהות את ערכיו ואת דפוסי החשיבה שלו, שהיו המניעים להחלטותיו ומעשיו. מתוך החומר שבכתובים (הגם שפרוטוקולים חשובים מישיבות ממשלה עדיין חסויים) ומראיונות עם אנשים שהכירו את בגין הורכב "פאזל" מרשים. שילון זיהה את תודעתו היהודית של בגין כתשתית להבנת פועלו, כמו גם את דאגתו לעתידו הפיזי והרוחני של העם היהודי ואת תפיסתו כי לקח השואה מחייב עירנות מתמדת בדאגה לביטחונה של ישראל, עוצמתה ויכולת ההרתעה שלה (כפי שבאה לידי ביטוי בהשמדת הכור העיראקי).

בגין הפנים את הלקח ההיסטורי משלהי בית שני, לפיו יש למנוע בכל מחיר מלחמת אחים, כמו גם את התובנה לפיה רק זיקה איתנה למסורת היהודית תבטיח את תעצומות הנפש הנדרשים ממי שחפץ חיים במזרח התיכון, בו שולטים החרב והסיף כבר מאות שנים. בגין האמין כי צדק סוציאלי יתרום ללכידות חברתית שהיא הכרחית לביסוס הדמוקרטיה.

המחבר אינו נמנע מלפרט גם את חולשותיו של בגין - האדם והמנהיג: חולשות שבאו לביטוי בימי "הסזון" בהם לוחמי האצ"ל נרדפו והוסגרו לאנגלים (הוא הציע שחיילי האצ"ל יבצעו פעולת התאבדות בירושלים העתיקה); בזמן המאבק הקשה על הסכם השילומים עם גרמניה (ההסתערות שלו על הכנסת); ובתקופת המלחמה בלבנון, שבעקבותיה באה שקיעתו הטראגית.

אמנם, בהשפעת חולשותיו, רגישותו ומורכבותו של בגין נתפס מחבר הספר לאבחנות פסיכולוגיות שאין להן הוכחה מובהקת (למשל דפוסים של מניה דפרסיה), ומוטב שאת האבחנות הפסיכולוגיות היה משאיר למי שמומחיותם בכך. כמו כן, יש בספר כמה טעויות עובדתיות, בעיקר טכניות, עליהן כבר עמדו האמונים על מורשתו של בגין. ואולם באלה אין כדי לגרוע מחשיבותו של הספר ומהמאמץ הנועז להתמודד עם אחד מגדולי המנהיגים שקמו למדינת ישראל, מנהיג שעיצב במידה רבה את המדינה כדמוקרטיה בימים שהיה באופוזיציה לשלטון הכל-יכול של מפא"י והצעיד אותה לשלום עם מצרים, שלום שמחזיק מעמד עד היום למרות הקשיים והספקות.

מנהיגות המודרכת על ידי חזון
בימים אלה של אובדן דרך מנהיגותי, כשמנהיגי ישראל עסוקים אך ורק בשרידותם האישית מתוך התנהלות אופורטוניסטית מובהקת; כשעשרות אלפי אזרחים מצויים תחת הפגזות בלתי פוסקות וחיילים מאבדים

את האמון במנהיגים ובמפקדיהם, חשוב לזכור ולהזכיר - גם מתוך נוסטלגיה - כי יש דפוסים אחרים של מנהיגות: מנהיגות שרואה את אחריותה לכלל, ולא את עצמה, ויודעת לשלב פלדה כלפי חוץ וחוטי משי כלפי פנים; מנהיגות המודרכת על ידי חזון ולא על ידי סקרי דעת קהל. אם הספר עורר תקווה כי אפשר גם אחרת – דיו.

באחרית הדבר לספרו כותב המחבר: "נראה כי בגין היה המנהיג האחרון מסוגו. דפוסי המנהיגות שלו אינם הולמים את מדינת ישראל הנוכחית. יכולתו לסחוף את ההמונים, מסירותו לתפקידו, החשיבות שהקנה לעקרונותיו, למסורת האידיאולוגית שממנה ינק – כל אלה שייכים לתקופה אחרת, שספק אם תשוב" (עמ' 447). אני מאוד מקווה שהמחבר טועה. מדינת ישראל זקוקה לשובה של מנהיגות אידיאולוגית, סוחפת ובעלת עקרונות, שתקומם - ויש אומרים תברא מחדש - את ישראל ברוח החזון הציוני והמורשת היהודית.

ד"ר חיים שיין הוא מרצה לפילוסופיה של המשפט במכללת שערי משפט

תמונות מפיצוץ מלון המלך דוד ע"י האצ"ל

עשן ההיסטוריה

62 שנה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל נחשפות הבוקר לראשונה תמונות שצילם חייל בריטי דקות ספורות לאחר האירוע בו נהרגו 91 איש



תמונות שהגיעו בשבוע שעבר לישראל מעניקות חיים ומראה לאחד האירועים ההיסטוריים הבולטים בתקופת ההתנגדות למנדט הבריטי בארץ ישראל: הפיצוץ במלון המלך דוד בירושלים. את שבע התמונות, שמציגות את הרגעים הראשונים שלאחר הפיצוץ ונחשפו הבוקר לראשונה במעריב, צילם לפני 62 שנה חייל בריטי.

לידי המרכז למורשת בגין הגיעו שבע תמונות חדשות, המתעדות את הדקות שלאחר הפיגוע במלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946. את התמונות צילם חייל בריטי בשם דניס הארדקאסל, המתגורר כיום במיאמי שבפלורידה.

הארדקאסל, הנמצא בשנות ה-80 לחייו, העביר את התמונות ליהודי-אמריקני בשם ארווין טובין, והוא ביקר בשבוע שעבר בישראל ומסר את התמונות המקוריות, שהיו שמורות היטב, לידי אנשי המרכז. "מרגש אותנו לקבל תיעוד היסטורי נדיר להתקפה הנועזת ביותר על המפקדה המבוצרת של שלטון המנדט", סיפר מנהל המרכז למורשת בגין הרצל מקוב.

"התקפה זו בלב לבו של השלטון הבריטי הבהירה כי עצמאות יהודית בארץ ישראל הנה בלתי נמנעת, והחישה את סיום המנדט", הוסיף. "התמונות יהפכו חלק מהתצוגה ומארכיון המרכז, ואנו קוראים לכל מי שברשותו חומר נוסף בנושא להעבירו למשמורת בארכיון המרכז".

7 כדי חלב מלאים ב-350 ק"ג חומר נפץ

את הפיצוץ במלון המלך דוד, בו נהרגו 91 אנשים ונפצעו 47 אחרים, ביצעו אנשי האצ"ל, אבל היה חלק מתוכנית רחבה של ביצוע פיגועים נגד ראשי הצבא הבריטי והמנדט, בעקבות אירועי "השבת השחורה", שהתרחשו בסוף חודש יוני 1946.

על פי התכנון המקורי, שנרקם בתיאום בין ראשי הארגונים הגנה, לח"י ואצ"ל, היו אמורים ביום ה-22 ביולי לפוצץ את המלון וכן את בניין האחים דוד, אך בסופו של דבר הפיגוע השני לא יצא אל הפועל.

הפיגוע התרחש בשעה 12:37 בצהריים, לאחר שאנשי אצ"ל, בפיקודו של ישראל לוי שכונה "גדעון", התחפשו למלצרים וחדרו למלון דרך המטבח של "קפה ריג'נס" בקומה התחתונה של האגף הדרומי. הם הציבו במקום שבעה כדי חלב גדולים מלאים ב-350 ק"ג של חומר נפץ, בצמוד ליסודות המבנה.

הודעה טלפונית על הטמנת חומר הנפץ נמסרה כחצי שעה לפני הפיצוץ למזכיר הבריטי הראשי בארץ ישראל ג'ון שאו, אבל זה סירב לפנות את המתחם מיושביו ולכן נהרגו בפיגוע רבים כל כך.

והנה התמונות אבל דומה שלפחות אחת מהן פורסמה כבר בספרו של תורסטן קלארק: