מכתבים למוסף הארץ בקשר לכתבה על בגידת בריטניה

חבל מאוד שד"ר מאיר זמיר לא טרח ברשימתו על מהלכי בריטניה במזרח התיכון בין השנים 1944 – 1948 להרחיב את התייחסותו מעבר למעגל של דוד בן-גוריון ("בגידת בריטניה; נקמת צרפת", 1.2.08). אמנם יש אזכור של אצ"ל ולח"י ו"התנגדותם המזויינת לשלטון הבריטי" אך קו הזמן שזמיר משרטט מעלה מחשבות נוספות.


אם זמיר מציין את "יכולתו, הכמעט-נבואית של בן-גוריון לחזות... התפתחויות אזוריות ובינלאומיות", מה היא הערכתנו כלפי מנחם בגין אשר פתח במרד נגד השלטון הבריטי עוד בפברואר 1944, שלא לדבר על המלחמה אשר הכריז על בריטינה יאיר שטרן ב- 1940 במיוחד, נוכח העובדה שהיה זה בן-גוריון אשר, באיחור רב, הצטרף לאצ"ל ולח"י - ולא להיפך, רק באוקטובר 1945 בעוד בגידתה של בריטניה החלה, על פי זמיר, באוגוסט 1944 שנה קודם? ואם נכון שבגידתה של בריטניה יצאה לפועל באוגוסט 1944, מה לנו לעשות עם הטענה בת ה-60 שנה המאשימה את ההתנקשות בלורד מוין בקהיר ע"י שני האליהו מלח"י שהיא אשר הרחיקה את צ'רצ'יל מהתמיכה בחלוקה ובהקמת המדינה היהודית? הרי אותה התנקשות אירעה בתחילת נובמבר 1944.


דרוש כאן מחקר נוסף, חופשי ועצמאי מלחצים פוליטיים או אידאולוגיים, על מנת לבחון את השאלה האם, בנוסף לגירוש הבריטים מהארץ, מלחמתם של אצ"ל ולח"י בעיקר, יחד עם אותם חודשי מרי עברי מאוחד בין 11.1945 – 7.1946, אף גירשה את הבריטים מסוריה ולבנון?


ישראל מידד

שילה


===========================

בתגובה לכתבה "בגידת בריטניה, נקמת צרפת", 1.2.08):

ברשימתו, החל מקיץ שנת 1944, חבל מאוד שד"ר זמיר לא התייחס לתוכן שיחתם של משה דיין-מנחם בגין כפי שמופיע בספרו של בגין, "המרד", ובספרו המשלים של יעקב שביט, "עונת הציד - הסזון". ספרו של בגין יצא לאור כבר ב- 1951 ובהדפסות רבות לאחר מכן וקשה לחשוב שזמיר אינו מכיר אותו. ספרו של שביט יצא בשנת 1976 בהוצאת הדר . בשיחה זו, המתוארת בעמ' 195 ב"המרד" (ובעמ' 164 בשביט) שהתנהלה בסוף ספטמבר 1944, דיין, כשליחו של דוד בן-גוריון שאמור היה לפגוש את בגין אך סירב, אמר לבגין שבנו של וינסטון צ'רצ'יל, רנדולף, מסר לבן-גוריון, ש"יש תוכנית חדשה ביחס לארץ-ישראל...ברור שהיהודים יקבלו משהו רציני. התכנית קשורה בעבר-הירדן. צ'רצ'יל אמר: 'אני חלקתי פעם את ארץ-ישראל – אני אאחד אותה מחדש ואשוב ואחלקנה'...הוא רוצה בפתרון רדיקלי?".

בהמשך, בגין מקשה על דיין ושואל אותו "ואם יציעו לכם 'חלוקה רעה'?" ומשיב דיין: " לא נקבל. ישנה באמת תכנית-חלוקה לפי האסכולה של 'קהיר': היא קשורה לתכנית סוריה רבתי [ההדגשה שלי]. היא גורסת בין השאר שחלק מהגליל ואפילו כמה מישובי העמק יצורפו למדינה הערבית...ואם ינסו לכפות עלינו את התכנית ההיא – נעשה מרד". ואכן, אותו "מרד" של דיין התגשם אלא כאיחור של שנה, כפי שזמיר מציין, כאשר בן-גוריון מצטרף לבגין, ויוזם את "תנועת המרי העברי".

נוכח הידיעה שבכל זאת, כנראה, ידעו מנהיגי הישוב שבריטניה עלולה לבגוד ברעיון הקמתו מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל ע"י צמצום נוסף של גבולותיו וצירופם למדינת סוריה הגדולה, השאלה המחקרית היא האם אותם מנהיגים היו זקוקים להדלפות מהצרפתים, כפי שרומז זמיר או, היו זקוקים לחשיבה מדינית ותעוזה כדי להצטרף כבר ב- 1944 למרד של בגין והאצ"ל וכמובן, של הלח"י.


אילנה בראון
ירושלים