רשימת טעויות נוספת בספרו של אבי שילון

בהמשך למכתב שהועלה ביום 8 בינואר, להלן עוד רשימה של טעויות. המשכים יבואו:

הספר, "מנחם בגין: 1913 – 1992" מאת אבי שילון מתיימר להיות "ביוגרפיה מלאה", המבוסס על "מלאכת המחקר". הוא מודה שהוא השתדל לכתוב גם על ההקשר של ההתפתחויות ההיסטוריות על סמך המקורות שהיו לו. בתחילת עבודתו הוא היה "נעדר רגשות" ו"חסר פניות" אך מהר למד שהנושא הוא "טעון".

אנחנו טוענים כאן כי מר שילון כשל בכתיבתו. גם אם נפלו טעויות שצריכות להיות באחריותו של המו"ל, ובמקרה זה של הוצאה לאור די מכובדת, "עם עובד", לא על כך אני נתלים. החסרונות של הספר הן בתחום של אי-דיוק משווע, חוסר התאמצות בחומר הארכיוני וההיסטורי, חוסר הכרה של התקופות, האירועים והאישים במהלך חייו של נשוא-עבודתו ובנוסף, אי-התמודדות עם עבודות מחקריות שנעשו בעבר, דבר בסיסי בכל עבודה מחקרית.

כתוצאה מכל זה, לא רק שמוגש לקורא ספר בעייתי מבחינת העבודות היסטוריות לאשורן בצורה הפשוטה ביותר אלא שהקורא מוזמן להסיק מסקנות שלא על בסיס האמת.

להלן, אנו מציינים חלק בלבד של הטעויות שהתגלו בפנינו בקריאה בספרו של שילון.


א. בעמ' 451, נטען שבזמן כהונתו של בגין בראשות הממשלה אירע הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל. והרי בספטמבר 1948, נורה למוות בהתנקשות פוליטית הרוזן ברנדוט ובינואר 1957, נורה ונרצח רודולף קסטנר.

ב. באותו עמ' 451, נרמז שבגין היה אחראי כתוצאה מנאומיו המעכירים ומשפתו המתלהמת להקמת מחתרת יהודית ולתחילת רוח מנשבת של גזענות. על פי הגיון זה, יש לשאול האם היה דוד בן-גוריון אחראי בצורה כלשהי להנחת פצצות ליד דירתו של שר החינוך דוד פנקס ב- 1952? האם היה אחראי למחתרת "ברית הקנאים"? האם היה אחראי להקמת "מחתרת מכלות ישראל" אשר פוצצה הצירות הרוסית ב- 1953?

ג. בעמ' 14, טוען שילון כי בבריסק הייתה תחושת מחנק כי התעמולה האנטי-יהודית גברה "ברחבי ליטא". בריסק נמסרה לשלטונה של פולין בין השנים 1919 – 1939.

ד. בעמ' 15 נכתב ש"הנאצים כבשו את בריסק בפעם השלישית" כאשר צריך להיות "בפעם השניה". אולי הוא התכוון שהגרמנים במלחמת העולם הראשונה היו כבר אז נאצים? אגב, הפניה מס' 17 שם לא"ע איננה מבססת טענתו.

ה. עמ' 16, נטען שיום הולדתו של בגין 16.8.1913 היה ערב שבת. ה- 16 באוגוסט 1913 היה יום שבת.

ו. בעמ' 24, נרמז כאילו בגין הוא המדאיג את ז'בוטינסקי בכך שהוא מטפח "פולחן מנהיג" כלפיו בעוד ז'בוטינסקי דאג מאבא אחימאיר וחוגו של אקטיביסטים.

ז. בעמ' 26 נטען שבשנת 1937, הופצה "שמועה" שהסוכנות היהודית מעכבת הענקת רשיונות עליה לבית"רים. זו הייתה לא שמועה אבל האמת. במקרה אחד, נלקח בחזרה סרטיפיקט מאחד לאחר שגילו שהוא בית"רי ובצר לו, התאבד. ראה בהרחבה, כולל מסמכים ותעודות, ב"ספר בית"ר, קורות ומקורות, כרך ב, אל העם, חלק שני, מאת ח. בן-ירוחם (חן מרחביה), עמ' 600 – 616, לדוגמא אך יותר חשוב, ראה באותו ספר, כרך ב, חלק ראשון, עמ' 183 – 251 על התקופה של 1934 מסביב לפרשת "פקודת 60 וספיחיה.

ח. הסוגיה של בגין והאצ"ל מטופלת בצורה חובבנית ורדודה וכתובה בצורה עיתונאית (עמ' 26 – 30). אי-שימוש, למשל, בספרו של דוד ניב, "מערכות האצ"ל", מעיד אי חוסר יכולת מחקרית. מה עוד, אלא התערבותו של בגין בפרשת השלשה מראש פינה כאשר בגין בעצם "שיקר" כשהעביר תעודת לידה מזוייפת על מנת להציל את חייו של אחד הנאשמים, א' שיין, איננה מוזכרת, וזאת בביוגרפיה.

ט. בעמ' 31 – 32 מציין שילון שלאחר שהתמנה לנציב בית"ר פולין, בגין ביקש חופשה לצורך התמחות בעריכת דין. אלא תקופת התמתחותו כבר הייתה שנתיים לפני כן, ראה: Perlmutter 80 וכן Temko 44, שני ספרים בביבליוגרפיה. יכול להיות ששילון לא הבין את האנגלית?

י. להסתמך על מקור כגון "העולם הזה" להשערה או קביעה, בעמ' 32, שעד שפגש את אשתו לעתיד עליזה "כנראה לא ידע אשה", איננו רציני.

יא. בעמ' 32, טוען שילון שעליזה ומנחם בגין נישא שלשה חדשים לאחר היכרותם ב- 1937 אך תאריך הנישואים היה ב- 29 במאי 1939, שנתיים לאחר מכן, ראה גולן/נקדימון, עמ' 49. בנוסף, עליזה ארנולד הייתה בת 19 כשנישאה והרי היא נולדה ב- 1920.

יב. בעמ' 34 – 35, מציין שילון, בהתבסס על שיחה עם יעקב בנאי, שבגין אולי העביר אלף דולר לפולני מפוקפק כדי להציל את משפחתו. מעבר לפקפוק בסיפור עצמו, הרי ביוגרף רציני היה לפחות מסייג את עצמו ובמיוחד כשאין תיעוד כלשהו ובעוד שבאותה תקופה הרבו בית"רי וילנה לבקש כסף מאנגליה ומארה"ב כי היה חסר להם. שילון מגדיר אלף דולר כ"סכום עתק" והוא צודק, בהתחשב בתקופה, סכום דומה לימינו היה כ- 50,000$. ושילון אינו מטיל שום ספק בסיפור! אגב, שילון אינו נוגע ביפור הטרגי של אחותו אשר השאירה בנה בן השנתיים אצל הוריה וככל הנראה נספה בשואה. אחד הדברים הראשונים שעשו בני הזוג בגין בהגיעם ארצה היה למלא טופס חיפוש קרובים על שמו, דבר המעיד על דאגתם.
יג. בעמ' 36, נטען ע"י שילון שבגין שמע בשידור רדיו מלונדון על מותו של ז'בוטינסקי ב- 4.8.1940. מכיוון שז'בוטינסקי מת בניו-יורק בשעות הערב של 4.8, אין זה סביר כלל שבגין שמע על כך באותו תאריך. לעומת זאת, בספרם של Hirschler and Eckman, מופיע בעמ' 51 שהבשורה על מותו של ז'בוטינסקי עבר לוילנה בטלגרם. משום מה, הספר אינו מופיע ברשימת הביבליוגרפיה.

יד. שילון אינו כולל את סיפור שיירת המעפילים שבגין הוביל לגבול לרומניה בסוף אוגוסוט 1939 ואינו מפרט את סיפור בריחתם של משפחות בגין, שייב ופרידמן מזרחה וצפונה, כולל כליאתו של בגין בבית מעצר סובייטי למשל כמה ימים, דבר המעיד על חוסר הימצאות בגיבור ספרו.

טו. לבסס את כל הסיפור של העריקה מצבא אנדרס בעמ' 49, על עדות אחת של משה ארידור, ללא תוספת מראי-מקום מחקריים הוא עוד עדות לחוסר הרציניות ב"מחקר". מה עוד, וגלב סיפר צבא אנדרס בעמוד הקודם, בספריית מרכז בגין נמצא ספרו של אנדרס בתרגום לעברית.

טז. ההערות בפרק ג' המפנות אל "העיר, 17.4.92", מי המחבר?

יז. בעמ' 52, נטען ש"בעת הפילוג [באצ"ל] היה בגין בפולין". באותו זמן בגין כבר היה בוילנה. נטען עוד "ולא היה מעורב ביריבות הפנימית באצ"ל", אך כן היה מעורב ובמכתבים עם יוניצ'מן ששילון מצטט מהם בפרק הקודם, כוללים הערות בנדון.

יח. בעמ' 53 נטען ש"בסתר ליבו קיווה [בגין] שימונה לראש הצה"ר" אך ללא ביסוס כלשהו. טיעון כזה, די מרכזי באישיותו של בגין, ללא אסמכתא שקולה לקליפת השום.

יט. בעמ' 55 נטען שהיו שהעדיפו למנות את אריה בן-אליעזר למפקד האצ"ל "אך מכיוון שהיה מוכר לבריטים, נגנז הרעיון". אך גם בגין היה "מוכר" לבריטים. אין כאן הגיון.

כ. בעמ' 57, נטען שבשלהי ינואר 1944, מולאו "שלשה חדשים בתפקידו החדש" של בגין כמפקד האצ"ל. עפ"י "אוסף מקורות ומסמכים", כרך ב', יעקב מרידור הודיע על התפטרותו ב- 1.12.43 ובכרך ג', הודעתו של בגין על קבלת הפיקוד פורסם רק ב- 26.1.44. לכל היותר, בקושי חודשיים עברו.

כא. הערה 2 לעמ' 57 טוענת שהפרוטוקולים של מפקדת האצ"ל נשמרו בסליק בתל-אביב. אלא שזה היה בפתח-תקווה בהתחלה ורק אח"כ לת"א.

כב. הרשום העולה מהקריאה בעמ' 61 שרצף האירועים הוא שאין מבצעים בין ההתקפה המשולשלת הראשונה ב- 12 בפברואר לבין פעולת "הקיר" בספטמבר. פעולות נוספות כללו: 27.2 התקפה משולשת על משרדי מס ההכנסה; 23.3 תקיפה משולשת של המטה הארצי של הבולשת ושל מרכזים אזוריים של ביפו ובחיפה הבולשת; 17.5 פשיטת על תחנת השידור ברמאללה; וכן, 14.7 פיצוץ משרדי הטאבו והמטה המחוזי של הבולשת בירושלים.
כג. בעמ' 72, טוען שילון נשלח משה סנה לפגישה עם בגין ביום 31.10.44 לקראת הכרזת ה"סזון". בפגישה זו "התייצב שותף" אליהו גולומב. בעמ' 73 מופיעה הפניה למקור לציטטות מתוך השיחה. מקור זה, הממוספר 74 בעמ' 470 מפנה את הקורא לספר ההגנה, כרך ג, חלק שלישי, עמ' 1887 – 1893 אך מקור זה מתייחס לשיחה שהתקיימה בין משה סנה לבגין ביום 9.10.44 ללא נוכחות גולומב שלא היה בארץ.
בנוסף, בעמ' 72, מובאת ציטטה מפי אליהו גולומב מאותה פגישה שגולומב לא היה שותף לה עם הערת מקור 73 המפנה את הקורא לספרו של יהודה לפידות ללא ציון עמוד. גולומב אכן נפגש עם בגין יחד עם סנה ואולם פגישה זו נערכה ביום 31.10.44 כפי שמועבר בספר ההגנה, ג', חלק ראשן, עמ' 534. נראה שיש להסיק מכך ששילון או שאינו יודע לקרוא או שהסתמך על מקורות אחרים מבלי לבדוק אותם כלל.
מה עוד אלא שבעמ' 1893 שם בספר ההגנה, מופיעה הודעת המטכ"ל של ההגנה על יוזמת הסזון נגד האצ"ל אך שילון אינו רואה צורך לציין שבעוד נציגי ההגנה מנהלים מו"מ עם בגין, בעצם מבצע הסזון כבר בתכנון מתקדם וזאת, מבלי להתייחס למהלך הדברים שבוודאי יש להם השפעה על התנהגותו של בגין.

כד. בעמ' 73 קובע שילון שמבחינתו של בגין הייתה השואה רצף אסוציאטיבי אישי למאבק בבריטים לא פחות משהייתה אירוע היסטורי חד-פעמי וחריג. ההערה לקביעה זו מפנה את הקורא לדברים של סיירוס ואנס שהתרשם שבגין הושפע עמוקות כאשר נחשף בנעוריו לאנטישמיות בפולין. מעבר לחוסר הרלוונטיות של אנטישמיות פולנית למעשי הנאצים בשואה, הרי הביטוי "רצף אסוציאטיבי אישי" יכול להיות חלק מאישיותם של מאות אלפי ישראלים אם כי הוא אינו מוסבר דיו ונקרא כמו מינוח סתום.

כה. בעמ' 76 טוען שילון כי כרוזים של לח"י בשנת 1944, כינו את מוין כרוצח ללא הפנייה. אלא שכרוזים אלה ייחסו דווקא לנציב העליון מק-מייכל את התואר רוצח. לח"י התייחס למויין בחוזר פנימי בשבט תש"ד (ראה: כתבי לח"י, א, עמודות 458 – 460 ואף שהוא מאוים שם ("לח"י...יקצצו את היד שהורמה נגד תקומת ישראל") הוא אינו מכונה "רוצח" ואין כל התייחוסת אחרת בפרסומי לח"י עד להתנקשות בו. שילון מתבלבל עם כרוז נגד מק-מייכל מחודש אב תש"ד (ראה שם, עמודות 643 – 644).

כו. בעמ' 76, נכתב שבעבור חכים ובית-צורי, ההתקשות בלורד מוין היתה "הזדמנות להפר את שגרת הבטלה שבחייהם". כל קורא סביר היה מבין שהבחורים לא עשו כלום ורק חיפשו הרפתקאה כשהכוונה היא חוסר המעש, כביכול, במבצעי מחתרת. גם זו לא מדוייק כי רק באוגוסט אותה שנה, השתתף בית-צורי בתכנון התנקשות בנציב העליון וחכים, אשר שירת בצבא הבריטי וירד למחתרת רק בתחילת 1944, השתתף בפועל בהתנקשות בנציב העליון.

כז. בעמ' 77, מייחס אמירתו של בגין בישיבת מפקדת האצ"ל שאם יתפסו אותו "תמשיכו בלעדי", לשילוב של חדש קונקרטי או שמא מלודרמתיות? מכיוון שבאותו זמן פעל ה"סיזון" מצד אחד, ובכל מקרה, מפקד מחתרת אמור לומר דבר כעין זה, אולי המלודרמתיות היא של שילון?

כח. בעמ' 79, שילון, בסקירתו על ה"סזון", מזכיר כי יעקב מרידור גורש מן הארץ ב- 22 בפברואר 1945 אבל פוסח על גירושם של 251 אנשי אצ"ל ולח"י ב- 19 באוקטובר 1944 למרות שבעמוד הבא הוא מדגיש ש"העריכו רבים כי בגין ייכנע לאנשיו וישנה את עמדתו בדבר ההבלגה" נוכח הסזון. והנה, 251 איש, חלקם אשר לא השתייכו לאצ"ל מוטסים ליבשת אפריקה ועדיין בגין מצליח לרסן את חייליו.

בעמ' 80 שילון כותב כי יעקב תבין הוחזק במערה במשמר העמק. תבין נחטף והוחזק בהתחלה בקבוץ גבעת השלשה שם בוצע בו טכס גזר דין מוות הכולל נקישת פטיש האקדח "על ריק", ללא ידיעתו של תבין. משם הוא הועבר לעין חרוד איפה שהוחזק משך יתר התקופה.

כט. עדותו של איתן לבני בעמ' 86 אודות תוכנית כיבוש העיר העתיקה בירושלים תוך התאבדות אכן מופיעה בספרו של לבני בעמ' 122 – 123 ואולם בניגוד לקביעתו של שילון שלבני "אפילו לא ניסה להסביר מדוע" הוא לא ימלא פקודה כזו, לבני אכן הסביר את עמדתו והיא מופיעה בספר "המעמד" בעמ' 123 מהשורה 6 עד 13. אגב, ראוי היה ששילון יציין שתוכנית כזו היא מקבילה לתוכנית ה- 40,000 של ז'בוטינסקי לפלוש לארץ-ישראל ב- 1939 או 1940 ולכבוש את ירושלים עד אחרון הלוחמים. ראוי גם ששילון היה מציין שפעולת התאבדות כזו הייתה חריגה בכל מבצעי האצ"ל ובגין אף חיבר כרוז "מודיעין ולא מצדה" כדי להדגיש את ההבדל בין הקנאים של בית שני ולוחמי האצ"ל השואבים דוגמא מהמכבים דווקא.

ל. בעמ' 87 מוסר שילון את מספרי הפעילים שנעצרו בתקופת הסזון אבל דומה שהוא מתבלבל בין מעצרים של כוחות הפלמ"ח וההגנה לבין מעצרים שביצעו הבריטים. אין הוא מציין עמודים בספרים שהוא מזכיר, דבר המקשה על בדיקת האמינות והעובדות הנכונות. למשל, שילון כותב שבזכרונותיו, טען בגין שעד מרס 1945 נעצרו כאלף וחמש מאות אנשי אצ"ל ושריצ'רד קרוסמן טען כי הוסגרו יותר מאלף פעילים. אבל בגין כותב ב"המרד", בעמ' 205, שהמספר 1500 של קרוסמן "היה כנראה מפורז" וטוען שרק "מאות רבות' נמסרו לבולשת הבריטית.

לא. בעמ' 91, שילון כותב כי "כבר בשלהי שנות הארבעים טען כי בעתיד תתפרק הברית [המועצות] למדינות לאום למיניהן" אך ההפנייה היא לחוברת "השקפת חיים" שתוכנה היה נאום של בגין בתחילת 1951.

לב. בעמ' 95, כותב שילון כי בגין, ביחס לערבים שיחיו במדינת ישראל שתקום, לא שלל בתור פתרון אופציה אחרת שהיא טרנספר מרצון ושהאצ"ל לא יעמוד בדרכם אם הערבים יבכרו לחיות עם אחיהם בעיראק. בהנחה שזו ציטטה מדוייקת, על שילון היה להזכיר כי ההצעה הזאת של טרנספר מרצון לעיראק הייתה של מפלגת הלייבור הבריטית משנת 1944 ולא יוזמה של בגין או האצ"ל.
לג. בעמ' 97, שילון מציין שתוכנית הפיצוץ במלון המלך דוד היה לפוצץ את האגף הצבאי והמנהלי של הבריטים אלא שהוא ממשיך וכותב: "אך דבר מה השתבש [באזהרה] ובפיצוץ נהרגו תשעים ואחד בני אדם...". מלשון הכתיבה, הקורא מבין שגם אנשים שלא היו באגף הבריטי נהרגו ואין זה נכון. רק אותו אגף הותקף ורק הוא קרס. באותו עמוד שילון טוען שבאוקטובר 1938 רכשו שלטונות המנדט את המלון אלא שהשלטון הפקיע כמה קומות וכשנתיים אחר כך, הפקיע את כל האגף הדרומי. מעולם לא רכשו הבריטים את המלון.

לד. בעמ' 98, לאחר שקיבל את ההוראה לבצע את פיצוץ המלון, כותב שילון כי בגין "חש כמי שמצא מטמון". מניין לו? זו כתיבה עיתונאית-בדיונית, ללא ביסוס מחקרי. הוא מוסיף צבע לתיאור אבל איננו מייצג כתיבה מחקרית.

לה. בעמ' 99, שילון מתאר איך חיים לנדאו מחבל ברדיו בדירתו של בגין כדי למנוע ממנו להמשיך ולשמוע את הדיווחים על תוצאות פיצוץ מלון המלך דוד ע"י כך ש"חיבל בחוטי המקלט". אך במקור למידע זה, ספרם של גולן ונקדימון בעמוד 117 כתוב שלנדאו "ניתק בגניבה אחת הנורות במכשיר ודימם אותו". מדוע רואה שילון צורך לשנות פרט קטן?

אך המקור מספק מידע חשוב ששילון אינו רואה לנכון לכלול בביוגרפיה המאיר על אישיותו של בגין. גולן ונקדימון מציינים שכאשר עמיחי פגלין – גידי נכנס לחדר בגין אמר לו שאינו יודע איזו תקלה אירעה אבל אין אתה נושא באחריות אישית; כולנו אחראים במידה שווה"/

אלא שחמור יותר, בהמשך, בראש עמוד 100, שילון מעתיק כמעט מילה במילה מעמ' 118 בספרם של גולן ונקדימון, וזאת מבלי לציין את המקור, וכותב על הסתייגותו של גלילי לגבי קביעת זמן הפיצוץ בצהריים. בספרם של גולן ונקדימון, כתוב שבגין "הכחיש זאת". שילון אינו מציין זאת ומשאיר את הרושם כאילו גלילי צדק.

שילון שוב בוחר לפסוח על קטע ממקור אחר, המצוטט אצלו בספר, כאשר המקור דווקא מפריך אחד הטיעונים ששילון מעלה הזורק אור שלילי על בגין. מדובר בויכוח על לוח-הזמנים בקביעת שעת הפיצוץ. שם בעמ' 100, הוא מצטט את גלילי אומר לבגין "לא הייתם אמורים לפעול בשעת הצהריים..." אך בספר "גידי", כאמור המצוטט ממנו (ראה הערה 43 למשל), בעמ' 157, כתוב על תהליך ניסוח "ספר ההגנה" כאשר בטיוטה אחת, שלא הובאה לבסוף, הופיע שיצחק שדה שוכנע שאין אפשרות לחדור לבניין בשעות הלילה ובנוסף, שבית הקפה היה מתמלא בשעות הפסקת העבודה ולכן נבחרה שעה משעות העבודה כדי להניח את הכדים. כל החלק הזה, ששילון אמור היה להכיר ואשר שופך אור על נושאים שהוא עצמו מעלה, משום-מה אינם ראויים להיכלל בספר. כמו כן, תוכן הטיעון הנגדי של פגלין מופיע גם בספרם של גולן ונקדימון בעמ' 118. אין זאת אלא סלקציה מכוונת של מניעת מידע מן הקורא.

לו. בעמ' 101, טוען שילון שדבריו של בגין אחרי הצלחת מבצע המלקות "הפתיעו" את חבריו. ראשית, המקור שם הוא ספר "המרד" אבל אותו ספר יצא לאור ב- 1950. אבל לעצם הדברים, איך הוא ידוע שחבריו של בגין הופתעו? קביעתו של בגין שהבריטים "מחבבים את השוט" איננה יוצאת דופן לאור תולדות כל תלמיד תיכון בבית ספר פרטי באנגליה או, כפי שבגין מציין ב"המרד", כפי שיכול להעיד כל יליד במושבות הרבות של אנגליה משך מאות השנים האחרונות. בנוסף, התיאורים שמבצע המלקות רוממה את רוחו, שהוא "התמוגג מהמבצע" ושהמבצע "הרימה את קרנו" והיה נקם על הבריון השכונתי מילדותו אינם מבוססים. נראה שהם השערות אישיות של שילון.

חמור מכל הוא המשפט המסיים בפרשה זו "השוט שהצטיידו בו לביצוע הפעולה היה בעיני הבריטים המושפלים עילה לעונש החריף (הכוונה למוות בתליה)". שילון רומז כאן שחלק מהאשמה לכך שלוחמי אצ"ל נתלו רובץ גם על בגין אלא שכפי שהוא עצמו קובע במשפט אחד לפני משפט זה, הם הואשמו בנשיאת נשק וסעיף זה בכתב האשם הוא אשר חייב פסק דין מוות.

לז. בעמ' 103 כותב שילון כי "בשנת 1947...כבר היה אצ"ל חבול ומותש". שנת 1947 הייתה שנת השיא בפעילויות של המחרת, שנת גידול באמצעים, במתגייסים ובהשפעה.

לח. בעמ' 103, טוען שילון כי בעוצר של 1947 "רבים מפעילי אצ"ל נלכדו". להד"ם. בעוצר של מרס 1947 פחות מ- 30 איש נעצרו ומביניהם רק כמה אנשי אצ"ל בודדים. לעומת זאת, מבצעים רבים באותה תקופה בוצעו והבריטים נאלצו לסיים את העוצר מוקדם מן המתוכנן. גם בעוצר הגדול של אוגוסט, מספר אנשי אצ"ל שנלכדו היה מועט. ובאותו עמ' 103, כותב בפעם-המי-יודע-כמה שה"אופטימיות של בגין היתה תלושה מן המציאות" ללא ביסוס גם אם הוא מוסיף "היה ערך רב בימיו במחתרת" לאותה אופטימיות. זו כתיבה עיתונאית ולא מחקרית ודווקא לכתיבה כזו אין ערך.
בדיקת המקור של שילון לקטע הנ"ל הוא עדותו של יוסף ליזורוביץ בספרם של גולן ונקדימון. ראשית, פגישת המפקדים נערכה בבפרואר 1947. שנית, הרבים שנלכדו היו עוד מקודם, לפני העוצר ולית-מאן-דפליג שרבים מאנשי אצ"ל בשלוש השנים האחרונות נעצרו ע"י הבריטים כי הרי רק בסיזון, הודות להלשנות והמסירות של ההגנה, קרוב ל- 800 חשודים בהשתייכות לאצ"ל נעצרו.

לט. בעמ' 103, כותב שילון שבגין "נראה כמו פקיד אדיב אך לא יוצלח," ולחצי משפט זה יש הערת הפנייה לספרם של גולן ונקדימון שאין אלא להסיק שתיאור זה נמצא במקור. שם במקור, בעמ' 149 מובאת עדותו של הרי הורביץ על פגישתו עם בגין ב- 1946 אבל אין בדבריו שום אזכור הדומה לתיאור אודות "פקיד אדיב לא יוצלח". או שטעה שילון במיקום ההערה או שטעה בציטטה.

מ. בעמ' 104, מתאר שילון את מערת הנימוסים והגינונים שלו שהם היו עבורו 'קיר הברזל' עצמו". מכיוון שלמונח 'קיר ברזל' קיימת משמעות מאוד ספציפית והיא גישתו המדינית של ז'בוטינסקי לשאלה הערבית, השימוש בו במובן זה הוא כושל, מטעה ומצער שלא לומר מבלבל.

מא. בעמ' 104, שילון מתאר איך אחותו הגדולה של בגין, רחל הלפרין, "הציקה לו בקושיות רבות" באותה תקופה של שנות המחתרת. ומי העד? יונה קלימוביצקי, מזכירתו בתקופה של כ- 40 שנה מאוחר יותר. האם עדות זו יכולה להיות אמינה או היה על שילון לציין בפירוש שזו עדות שמיעה מאוחרת? הרי רחל הלפרין עלתה ארצה רק בשנת 1962 ומעולם לא ביקרה בארץ לפני כן. איך היא יכלה להציק לו בתקופת המרד בשנות ה- 40? לאמיתו של דבר, עדותה של יונה מתייחסת לתקופה המאוחרת יותר בלבד.

מב. בעמ' 105, שילון כותב ש"אנשי אצ"ל השליכו חביות ממשאיות" אך כל שהם עשו, וזאת מתא הנהג, היה לשחרר בלם של מתקן הנשיאה והחביות התגלגלו למטה מעצמן על שתי מסילות.

מג. בעמ' 105, קובע שילון ש"אין ספק כי הבריטים מאסו במנדט גם בגלל פעלותיו של האצ"ל" וזאת על רקע חילוקי דעות בקרב היסטוריונים. אך מדוע אין הוא מצטט מהמסך הבריטי הרשמי שהוא ההכרזה על סיום המנדט מיום 15.5.1948, אשר יצאה לאור מטעם משרד המשובות ומשרד החוץ יחד שם כתוב במפורש: "הוכח כי 84,000 חיילים...לא היו מספיקים כדי לקיים את החוק והסדר לנוכח מערכת הטרור שנוהלה ע"י כוחות היהודיים מאורגנים ברמה גבוהה..." את ההצהרה ניתן לקרוא בספרו של יוסף נדבה, "מי גרש את הבריטים מן הארץ?".

מד. בעמ' 106, שילון טוען בעניין ההתקפה על מועדון הקצינים בירושלים, ש"חרג בגין ממנהגו לאשר פעולה בשבת" אלא שההתקפה על מחנה שנלר, אשר הוזכרה דווקא בעמוד הקודם, גם היא בוצעה בשבת וזאת על מנת להימנע בפגיעות בחפים מפשע.

מה. בעמ' 107, לקראת ההכרעה הסופית באם לתלות את שני הסרג'נטים, שילון טוען שבגין "חש זעם, כאב ופחד" אם כי אין לו מקור לקביעה כביכול עובדתית זו. מה עוד אלא בהמשך שם, שילון קובע שבגין התקשה להורות לאנשיו "לרצוח" את שני החיילים הבריטיים ומצטט מעדותו של עמיחי פגלין המופיעה בעמ' 172 בספרם של גולן ונקדימון. אלא ששם, פגלין מצוטט אומר בדיוק הפוך: "פגלין עתיד לספר כי היסוסיו של מפקד האצ"ל לא נבעו מתוך רתיעה מפני ההוצאה להורג" אלא מחשש לגורל אנשי אצ"ל שיבצעו את התליה ואולי לא יצליחו להימלט. שילון מסלף עדות מתועדת ומחליפה אותה בהשערה פרשנית אישית. כמובן, הוא רשאי לקבוע אחרת אבל עליו לעשות כן בשמו בלבד ולא לתת לקורא לחשוב שהוא מסתמך על מקור כאילו "הוא אמר". אין זו אלא כתיבה ביוגרפית דמיונית פסולה של גניבת דעת.

מו. בעמ' 108, שילון מתאר בקצרה את התקרית של "בית הדר" וכותב שאיש ההנגה אשר נכנס למנהרה הממוקשת "התעלם מהשלט 'זהירות, מוקשים'" אך ממשיך וכותב שהאחראים למותו היו "רוצחיו מאצ"ל". מכיוון שהמלה "רוצחיו" איננה במרכאות בספר, אין אלא להסיק שזו מסקנתו של שילון ואז יש לשאול האם באמת מדובר כאן ב'רצח' על סמך התיאור העובדתי של שילון או יש כאן חריצת דין סובייקטיבית שלו?

מז. בעמ' 108, שילון חוזר לפרשת שני הסרג'נטים וכותב על "סלידתו של בגין מן הפעולה" ומסתמך על ראיון עמו ב- 1991. אך בראיון המצוטט בעמוד הקודם, כל מה שבגין אומר הוא שהפעולה היתה "מעשה אכזרי". איפה כאן 'סלידה'? ככל הידוע, מעולם לא התנצל או הביע סלידה מפעולה כלשהי של האצ"ל.

מח. בעמ' 109 מדגים שילון כתיבה מגמתית מטעה. לאחר המשפט "במרוצת שנות המרד...הוא לא ויתר על המסדר השנתי ביום השנה למותו של ז'בוטינסקי – שרבים מחברי אצ"ל השתתפו בו – גם במחיר חשיפת המבנה של הארגון" אל המקור לקביעה זו הוא הפרוטוקולים של ישיבות המפקדה הראשית בתקופה של עד סוף 1944. איך מסדר אחד מקיץ 1944 הופך להיות "במרוצת שנות המרד", דהיינו עוד שלוש פעמים?

מט. בעמ' 113, שילון כותב שעבד אל-קאדר חוסייני נהרג בקרב בו "כבשו הערבים אותו [הקסטל] בחזרה". אלא שאל-חוסייני נהרג בקרב בו כשלו הערבים בניסיון אחרון לכבוש בחזרה את הקסטל.

נ. בקשר לפרשת דיר-יאסין, 113 – 115, שילון טוען שתושבי דיר יאסין "קיימו יחסי שכנות טובים עם תושבי השכונונות היהודיות הסמוכות לו". ערביי דיר יאסין השתתפו במאורעות של 1920, 1929, 1936 – 1939 (ראה מילשטיין , "תולדות מלחמת העצמאות", כרך רביעי, 256) ורק בתחילת 1948 אנשי ההגנה הצליחו להחתים אותם על מין הסדר של הפסקת אש אלא בראשית אפריל, הם והחיילים העיראקים שוב חזרו לירות על בית הכרם ובית וגן.

כותב שילון בעמ' 114 שהרעיון לכבוש את דיר יאסין היה של מרדכי רענן אלא שהיוזמה באה מיהושע גולדשמידט. בהמשך, הוא טוען ש"כוח פלמ"ח שהגיע למקום קבל הוראה להסתלק" אלא שהם השתתפו בירי מרגמות על בית המוכתר והם הגיעו בעקבות קריאת עזרה מאנשי לח"י, ראה: מילשטיין, 262. הוא מתאר איך לוחמי אצ"ל "השליכו רימונים על דלתות הבתים" אלא שהאמת היא שהם זרקו רימונים לתוך החלונות כי הרי, כפי שכל חייל יודע, רימונים חוזרים אל זורקיהם אם הם נזרקים על דלתות. במציאות, הם פוצצו את הדלתות "באצבעות ז'לניט", כפי שכותב מילשטיין בעמ' 263.

ולגבי ההרוגים מקרב הערבים כותב שילון: "בשנות החמישים דווח כי בכפר נהרגו מאתתים חמישים וארבעה ערבים" אלא שמספר זה נאמר מפי מרדכי רענן למחרת כיבוש הכפר במסיבת עיתונאים במקום והופיע בעיתון הניו-יורק טיימס למחרת, למשל. מה "שנות החמישים" הזה?

נא. בעמ' 113, טוען שילון שבשלב הראשון למלחמת העצמאות "נדרש האצ"ל ליכולות שלא היו לו". אלא באותה תקופה האצ"ל כבש את יהודייה, רמלה ועוד. גם בירושלים, האצ"ל ביצעו פעולות מוצלחות. טענה זו של שילון היא הכללה לא-מבוססת.

נב. בעמ' 115, בקשר ליפו, כותב שילון ש"הסוגייה [הפיכת יפו למובלעת ערבית במדינה היהודית] הטרידה את ראשי הישוב, אך הם סברו שפעולה צבאית לפני יציאת הבריטי מהארץ תפגע בתמיכה הבינלאומית בתוכנית החלוקה. ואילו באצ"ל ביקשו לקרוא תיגר על התוכנית" ולתקוף לפני צאת הבריטים. כמקור, מפנה אותנו שילון לעמ' 117 בספר "לקסיקון האצ"ל". אלא ששם, מבהיר המחבר, יעקב מרקוביצקי, כי ארגוני המגן ביצעו פעולות תגמול בחצי השנה האחרונה מאז פרוץ הלחימה. זאת אומרת שבכל זאת ראשי הישוב תמכו בפעולות צבאיות באותה תקופה אך לא במבצע גדול היקף ויש כאן הבדל גדול ברושם ששילון משאיר.

בהמשך, שילון כותב, בעמ' 116 כי בגין חשש לנאום בפני שש מאות חיילי האצ"ל שעמדו במסדר לקראת היציאה לקרב "כי לא יצליח לסחוף את שומעיו" וש"הכביד עליו החשש מפני כישלון קולוסלי" ולכן הסתפק ב"דברי ברכה ועידוד קצרים". ההפניה שם היא ל"המרד" עמ' 435 ושם, אכן, בגין מודה שיש לו "אימתא דציבורא" אלא שהסיבה להחלטתו לא לנאום היא בגלל שהוא רצה לומר לחייליו יותר מדי דברים, "הברה, הרבה" ולכן "אסור; עוד אסור. ואסור לשקוע בהרהורים. לפנינו קרב. בקרב צריך להילחם, לא להרהר". שום חשש לכשלון ושום פחד שלא יסחוף את הקהל שלא אלא דווקא ידיעה שהוא כן יסחוף אבל אין זמן.

אבל יותר משמעותי, שילון פוסח על שלשה משפטים קצרים חשובים שבגין אומר המופיעים שם, שמונה שורות הלאה בספר "המרד" והם: "על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו, שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו". מדוע מעלים שילון מקוראיו סימני אנושיות ומוסריות אלה?

נג. בעמ' 116, טוען שילון כי בגין, אחרי יומיים של התקפה, "חרד" שהבריטים...יפציצו את תל אביב" וגם נבהל ממספר החללים הרבים (18 אנשי אצ"ל נהרגו בירי בריטי) ולכן "ביקש לחדול מהפעילות" וזאת על סמך עדותו של שרגא עליס. שילון אף כותב "הוראתו של בגין לחייליו [לסגת] לא מולאה". עניין זה גם מוזכר בספרו של חיים לזר, "כיבוש יפו" בעמ' 169 – 170 אלא מהסיבה של נוכחות טנקים ומשוריינים של הבריטים כדי להגן על יפו שבה היה להם בסיס צבאי במקום.

אלא כל האירוע הזה שילון מציג, בפרשנותו, בכך שחיילי אצ"ל כעת סרו למרותו של פגלין במקום מפקד האצ"ל. מכיוון שבגין כותב, בעמ' 452, שפגלין כן הסכים עם החלטת המפקדים (ולא המפקד בלבד) להוציא את רוב היחידות ורק בהמשך הלילה, אחרי סיור, חזר והסביר את השיטה החדשה, של התקדמות בזיגזג, נערכה ישיבת מפקדים נוספת ואז אושר המשך הלחימה. ביוגרף אמור היה להציג את שתי הגירסאות בטרם יבקש מקוראיו להאמין לגירסה שהוא תומך בה. אגב, שילון אינו מזכיר שמי שכן בקש הפסקה היה דווקא יגאל ידין בשם ההגנה (לזר, 167).



נד. באותו עומד, 116, שילון מצטט את עיתון 'הארץ' ככתוב בו: "אם אצ"ל נכשל בכיבוש יפו..." ומפנה למקור שהוא ספרו של חיים לזר, "כיבוש יפו" עמ' 122. הציטטה איננה שם אלא בעמ' 149 אלא שכך כתוב שם: "אם אצ"ל נתקל בקשיים בהתקפה על יפו...". אין זכר למונח "כשלון".

נה. מכל הנאום הארוך והבסיסי והיסודי של מנחם בגין במוצ"ש 15.5.48 כל מה ששילון מצטט ממנו בעמ' 118 - 119 הוא שלשה קטעים "רק כך...אחרת לא היתה יכולה לקום" בקשר למדינה; "דיבורי סרק על כושר קליטה [יש להעלות ארצה את כל היהודים] גם אם יגורו תחת כיפת השמים" ושהיחס לגר הוא "צו עילאי אל שכנינו". ומבלי לצטט, הוא גם מזכיר ניטרליות ביחסי ישראל עם ארה"ב ובריה"מ. נאום זה הוא בסיסי להבנת השקפתו הפוליטית ופעילותו הציבורית ולדלג עליו הוא מעשה לא מובן. שילון בעצמו, בתחתית העמוד כותב "ואכן, זה היה בלי ספק הנאום הפוליטי החשוב ביותר שלו, נאום שהוצגו בו לראשונה עמדותיו ושאיפותיו של מי שהתעתד להנהיג מדינה" אך שילון אינו עוסק בו מבחינה מחקרית.

נו. בעמ' 120 טוען שילון שבגין הסתייג מהמדינה הצעירה וההוכחה: "המושג 'מדינת ישראל' מוזכר בעקרונות התנועה פעם אחת בלבד". האמנם?

ראשית, המושג מופיע פעמיים. בסעיף א' למבוא אנו קוראים "האצ"ל...מכריז בזה על צאתו מן המחתרת במדינת ישראל" ובסעיף "מדיניות הפנים", תת-סעיף 5 מופיע "למדינת ישראל". בנוסף, במסמך מופיעים ביטויים כגון "מדינה עברית", "מדינתנו", "אזרחי המדינה", "מוסדות המדינה", "המדינה", "מועצת המדינה [הרי "כנסת ישראל" עדיין לא הייתה], "אדמות המדינה", "חוקי המדינה" ו"נציגי המדינה". ולכן, יש לשאול את שילון במה מתבטאת "הסתייגויותיו מן המדינה הצעירה" דווקא במושג "מדינת ישראל", שבכל זאת מוזכר פעמיים ולא פעם אחת לעומת כל יתר המושגים?

להלן הפירוט המלא: בסעיף ו' בתחילת המסמך מופיע המושג "מדינה עברית". בהמשך שם, בתת-סעיף (ת"ס) 1 נמצא הביטוי "לראשי המדינה הנבחרים". בת"ס 3, אנו קוראים "של כל אזרחי המדינה". בסעיף "מדיניות החוץ", ת"ס 3 "המדינה העברית" וגם בת"ס 5 וגם 9. ובת"ס 6 "מדינתנו". בסעיף מ"מדיניות הפנים", א' ת"ס 1: "המדינה". ת"ס 2: "המדינה". ב' ת"ס 1 "מוסדות המדינה". ת"ס 2 "לצד המדינה". ת"ס 3 "מוסדות המדינה". ת"ס 6 "מוסדות המדינה". ת"ס 8 "המדינה". ת"ס 10 "מוסדות המדינה". ג' ת"ס 2 "במדינה העברית". ת"ס 3 "אזרחי המדינה". 6. "ילדי ישראל". ו"המדינה". 7. "ילדי ישראל". ד' 1 "אזרחי המדינה". 3. "המדינה" – שלוש פעמים. ה' "מוסדות המדינה". 3. "אדמות המדינה." 4. "מוסדות המדינה". ו' 1. "המדינה העברית". 4. "מוסדות המדינה". 5. "אזרחי המדינה". ח' 3. "חוקי המדינה". "המדינה". 5. "נציגי המדינה". ט' 2. "אזרחי המדינה". י' "נשיא המדינה". 2. "מוסדותיה המחוקקים של המדינה". 3. "חוקת היסוד של המדינה". 4. "חוקי המדינה". 5. "המוסדות המחוקקים והמוציאים לפועל של המדינה". 6. "מועצת המדינה". 8. "מוסדות המדינה. ובפרק המסיים, "בחיי מדינתנו" ו"מדינתנו".

נז. בעמ' 120, כותב שילון "העימות האידיאולוגי הראשון בתוך 'חרות' היה תוצאה של התעקשות חברי משלחת אצ"ל לארצות הברית, בראשות קוק, לכלול את תפיסת העבריות שלהם בעקרונות התנועה". לפנינו דוגמא לאי-שליטה בחומר. הרי בכרכים ג' ו-ד' של אוספי התעודות והמסמכים של האצ"ל נמצאים עשרות מכתבים בין בגין לבין אותם ראשי המשלחת בהם נושא זה עולה לדיון נוקב ושילון עצמו מציין מקור זה בהערה 33 בעמ' 121. אך שילון מדלג על נושא זה במקומו הכרונולגי ומתעלם ממשמעותו באותן שנים גם כמחלוקת קשה בין קוק ובגין מי צריך להיות מפקד האצ"ל, ומציג אותו בקיץ 1948 כדבר חדש.

נח. בעמ' 122, פרישת חברי הקבוצה האמריקנית מוצגת בעיקר על רקע הויכוח הדתי: מיהו יהודי. ואין הדבר כך. זה פשטני. גם אם זה כתוב שהם "הביעו את ספקותיהם באשר ליכולותיו האינטלקטואליות של בגין וכושרו להנהיג את התנועה".

נט. בעמ' 122 קובע שילון כי בגין העדיף לאמץ את ההגדרה של גבולות המולדת כפי "שקבעו הבריטים בעת מלחמת העולם הראשונה". אין זה נכון. ראשית, לא הבריטים קבעו גבולות. שנית, תמיד הסתמך על ההחלטות של ועידת השלום בורסאיי ב- 1919, ועידת סן רמו ב- 1920 ובישיבת מועצת חבר הלאומים ב- 1922 ארש העניקו לבריטים את המנדט.

בנוסף, באותו מקום, הוא מציין שהעדפה זו של בגין "גם נועדה להבדיל בין 'חרות' לבין הצה"ר" וכי עבור חברי הצה"ר, גבולות כאלה של 'שתי גדות לירדן' "היתה זו הצהרה בלבד". עיון בספרו של יחיעם וייץ, "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית", פרק חמישי, הדן במערכת היחסים בין הצה"ר לבין חרות בקיץ 1948, אין כל זכר לטיעון ספציפי כזה לגבי גבולות או הסיסמה "שתי גדות לירדן". הרי כל הצה"ר נתפס בעיני בגין ויתר אנשי אצ"ל כמפגלה בורגנית, רופפת והצהרתית לגבי מעשים ולכן, אין לטענתו על מה להתבסס.

ס. שם, הוא מסביר בקשר למפת שתי גדות לירדן: "ב'חרות' הוסיפו למפת הארץ את סמל היד האוחזת בכידון בצד הסיסמה 'רק כך'. המסר היה ברור: לדעת בגין, האמצעי להשגת מטרה זו יהיה צבאי". אלא שסמל זה, אגב - של יד אוחזת ברובה עם כידון, הוא הסמל של האצ"ל מאז סוף שנות ה- 30 ואין היא ביטוי ייחודי למאוויי 'חרות' בלבד.

סא. בעמ' 122 -123, מסביר שילון שבגין שינה מרתיעתו כלפי בריה"מ "ובכך ריצה גם את האקטביסטים שבמפ"ם ואת מקצת יוצאי לח"י" אלא ששאלה אחרת היא "מה היה אומר על כך...זאב ז'בוטינסקי, חסיד הדמוקרטיות המערביות". אין כאן כל הבנה מדינית, לא מקומית ולא גלובלית.

ראשית, מי אומר שבגין לא היה חסיד הדמוקרטיות באימוץ גישת הניטרליות במאבק בין הגושים אלא נקט בעמדה פוליטית פרגמטית? שנית, מעולם לא היה בגין יכול לרצות איש ממפ"ם וראה למשל, דבריו של משה ארם המצוטטים אצל שילון בעמ' 125 "זהו הסכם עם רוצחים" על הסכם איחוד הכוחות הצבאיים. שלישית, גם ז'בוטינסקי בזמנו מצא את הדרך לשתף פעולה עם רוסיה בפרשת הקמת מסגרת של הגנה עצמית בשיחות עם פטלוריה.

סב. בעמ' 123, שילון מצטט את בגין אומר "אם האויב ימשיך להפציץ מקומות קדושים שלנו בירושלים, נפציץ להם מקומות קדושים בחו"ל...". ראוי היה לציין מקור למידע חשוב זה.

סג. בדיון בעמ' 124 – 125 על הסכם איחוד הכוחות בו השתלב אצ"ל בצה"ל, אין שילון דן בהקבלה לכוח השני, הפלמ"ח ולמעמדו העצמאי למחצה, כדי להשוות עם דרישת האצ"ל להתגייס כחטיבה נפרדת.

סד. בעמ' 126, טוען שילון שאברהם סטבסקי, מנאשמי רצח ארלוזורוב, "לאחר הזיכוי עזב את הארץ והשתקע בארצות הברית" ויש שם הפניה לספרו של ש' נקדימון. מעולם לא השתקע אברשה סטבסקי בארה"ב. משנת 1933 עד פרוץ המלחמה היה באירופה וארגן את ההעפלה הרביזיוניסטית. ב- 1940 היה עוד בפראג. לאחר מכן היה בפריס. רק לאחר מלה"ע השניה ביקר לעתים בארצות הברית אבל מרכז פעילותו, יחד אם שמואל אריאל היה בפריס. נקדימון רק כותב שסטבסקי סייע ברכישת האוניה ובעצם הגיע לארה"ב רק בראשית 1947 לצורך זה.

סה. בעמ' 128 כותב שילון שלנוכח הידיעה אשר שודרה בבי.בי.סי. על בואה של האלטלנה, " ב- 12 ביוני, יומיים לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש...האזין, כהרגלו, לבי-בי-סי וכך נודע לו ש"'אלטלנה' קרבה והולכת לחופי הארץ...בגין נתקף פחד מפני הלא-נודע ובפניו ניכרה חרדה". שם יש הפניה לעמ' 212 ב"המרד". בספר "המרד" שם כתוב ש"את הידיעה הראשונה על הפלגתה מנמל צרפתי קיבלנו מרדיו לונדון. הידיעה החרדיתני...באותו יום [שהוכרזה ההפוגה] שלחתי מברק למרכז בפריס: בל תפליג האוניה...התשובה למברק זה נתקבלה כעבור שלשה ימים (היה כבר אז מי שעיכב מברקים!)". מדוע שילון אינו מתייחס לחשד זה של בגין ודן בו? הרי יש כאן הטלת אשמה רצינית.

בהמשך, בעמ' 129, טוען שילון שבגין הלך לישון באותו לילה כאשר שם ב"המרד" בגין כותב "מיד לאחר שליחת המברק, בשעה מאורחת מאד בלילה הזעקנו את נציגי משרד הבטחון ומסרנו להם כל פרט ופרט על האוניה". ושוב, באותו עמ' 129, שילון כותב שהאלחוטנית העירה אותו "לפנות בוקר" ובגין "השתדל לכבוש את כעסו בגלל הפחד שאחז בו". אין שום תימוכין לכינוי "פחד".

סו. בעמ' 129, שילון מפנה את קוראיו, בהערה 84, ליומנו של בן-גוריון אלא שלא כנהוג, אין הוא מציין את תאריך הרישום.

סז. בענ' 129 שם שילון במרכאות, דהיינו ציטטה ישירה, מלים אלה מפי עמיחי פגלין: "אתה טועה, מנחם. זו מלכודת". המקור הוא עמ' 187 בספרם של גולן ונקדימון אלא ששם אין ציטטה במלים אלה אלא קביעה של המחברים. אמנם המלה "מלכודת" מופיעה אלא שלא בציטוט והמלים "אתה טועה", בכלל לא. וכמו כן, כל התוספת של שילון "בגין הביט בו במבט מלא רחמים כבמי שאיבד את חושיו הפוליטיים. 'קבילנו הבטחה, עמיחי,...וכו' וכו'" היא בעצם המצאה מבלי לציין זאת שלא לדבר שבגין דיבר אל פגלין בשם "גידי". ככה לא מתייחסים מקורות.

סח. בעמ' 136, טוען שילון כי "בגלל הפרשה [דהיינו אוניית האלטלנה] ביטל בן גוריון את ההסכם שנחתם ב- 1 ביוני בדבר שילובו של אצ"ל בצה"ל. אצ"ל הוצא אל מחוץ לחוק, מחסניו הופקעו...", ללא ציון מקור.
אך אם הקורא יעיין בעמ' 191 בספרם של גולן ונקדימון, הוא יקרא שם החל מהשורה התשיעית מלים אלה:
"עקב פרשת אלטלינה ביטל בן-גוריון את ההסכם בדבר גיוס אנשי אצ"ל לצה"ל על גדודיהם ונשקם; האצ"ל הוצא מחוץ לחוק בתחומי מדינת ישראל, מחסניו הופקעו ואנשיו גויסו בתוקף צו הגיוס הכללי".
היש כאן העתקה?

סט. בעמ' 136, מציין שילון שלאחר פרשת האלטלינה, ביקר בגין "אצל אשתו של לנקין, מעצורי הפרשה...". באותו זמן, דוריס הייתה אשתו של שמואל כץ (הם התגרשו רק ב- 1954).

ע. בעמ' 136, נכתב "בספטמבר 1948 פורק אצ"ל באופן סופי, ורק הסניף בירושלים הוסיף לפעול". טעות.
על פי ספרו של דוד ניב, "מערכות האצ"ל,, כרך חמישי, עמ' 297 – 299, לאחר מסירת אולטימטום ע"י צה"ל ביום 20 בספטמבר 1948, מפקדי האצ"ל מסרו למשה דיין במשרדו בירושלים מכתב ובו כתוב "הארגון הצבאי הלאומי יתפרק" ובאותה שעה ערך מפקד גדוד האצ"ל, שמואל כץ, מסיבת עיתונאים במלון 'עדן' וסקר את רצח ברנדוט ואת האולטימטום שהתקבל ואת החלטת האצ"ל למנוע מלחמת אחים. ב- 22 בספטמבר כבר התייצבו חיילי אצ"ל בבסיס הקלט בירושלים. (ראה גם ספרו של ש' כץ "יום האש", 453 – 455 הנמצא בביליוגרפיה של שילון).

עא. בעמ' 137, נכתב בהקשר של קיץ 1948 ש"רבים מאנשי המחתרת הביעו פליאה ש[בגין] המיר את האמונה בפצצות באמונה בפתק ההצבעה". אין כאן הפניה למקור אלא בהמשך מציין המחבר שביקורת כזו הושמעה מפי ישראל אלדד "בעיתון הימני סולם".
ראשית, איפה "הרבים"? שנית, כאמור, אלדד היה מתנגד לבגין כאיש לח"י. שלישית, "סלם" החל לצאת לאור באביב 1949 כירחון. רביעית, מכיוון שבעמודים הקודמים המחבר מתאר את הקמת המסגרת המפלגתית של 'חרות' ודן בו ביסודיות, לכאורה, מה כאן "הפליאה" בהמרת פצצות בפתקאות?

עב. בעמ' 138, קובע המחבר כי הירידה מעל בימת הנואמים כדי להתחכך עם הקהל ע"י היה "אפקט דרמטי שהיה זר לרוחה של מפא"י". היש מקור לקביעה זו שאנשי מפא"י לא התכחכו?

עג. בעמ' 141, נכתב "כבר במאי [1948]...אנשי אצ"ל ולח"י הוסיפו להכביד על צה"ל בארגון הפעילות הצבאית". אך לפי דוד ניב, כרך חמישי, עמ' 229, המצטט מ"ספר ההגנה" ג', עמ' 1557, מתוקף ההסכם שאושר ב- 12.4.48, יחידות האצ"ל "שולבו במערכת ההגנה הכללית של העיר". בעמ' 233 בניב, מתואר הסכם מלא נוסף שהושג בירושלים ב- 13.5 וחולקה העיר לגזרות לפי הארגונים הגנה, אצ"ל ולח"י. קרב רמת רחל של האצ"ל , 21 – 25 במאי היה דוגמא לאי-הכבדת אצ"ל כאשר כוח לגיונרי ומצרי הודף תוך גילויי גבורה. כמו כן הקרב על מלחה. גם בעיר העתיקה הייתה אחדות לוחמת כתוצאה מהסכם מ- 4 במאי שם.
אגב, ראוי היה שיציין, לשם ההשוואה, שגם עוד ארגונים "הכבידו". בספר "דוד שאלתיאל ירושלים תש"ח" עמ' 191 יש כמה דוגמאות איך הפלמ"ח וגדוד מוריה גרמו לבעיות.

עד. בעמ' 141, בהקשר של חודש אוגוסט, נכתב "בגין...התעלם מהכרזת בן גוריון כי חוקי המדינה כבר חלים על ירושלים...". יש הבדל בין הכרזת בן-גוריון בפועל ובאופן חוקי. בספרו של דב יוסף, "קריה נאמנה", עמ' 319 - 320, מציין יוסף כי רק ב- 2.8 הוא מונה רשמית ע"י הממשלה הזמנית למושלה הצבאי של העיר שכונתה "ירושלים הכבושה בידי ישראל", דהיינו בדומה למעמדם של שטחי יו"ש דהיום. גם יחידות ההגנה פעלו מחוץ למסגרת של צה"ל. מה עוד אלא שבעמ' 333 בספרו של יוסף נכתב שעדיין ביום 26 בספטמבר באה משלחת מיוחדת של תושבי ירושלים לפני הממשלה הזמנית בתל-אביב ודרשה "להכליל את ירושלים בתוך מדינת ישראל". רק ביום 2.2.1949 התפרסמה הצהרה רשמית מטעם הממשלה שירושלים איננה עוד שטח כבוש (עמ' 335 אצל יוסף). אלא שכבר ב- 9.8, הכריז האצ"ל בירושלים על ניהול מו"מ להפסקת פעילותו הנפרדת ורק המשך מאסרם של חמשת עצורי האלטלנה מונע הדבר, ראה ניב, עמ' 292. באמצע ספטמבר, לפני ההתנקשות בברנדוט, מביא שר הפנים גרינבוים עיקרי הסדר הפירוק של אצ"ל בירושלים בפני הממשלה (שם, 293).

עה. בעמ' 141, מציין שילון כי "באותה העת...שאלתיאל...טען כי הארגון מעורר פרובוקציות וכי הוא עלול לפגוע במהלכי הצבא". מה היא "אותה העת"? בעמ' 140, שילון מציין שזאת "במרוצת אוגוסט" וחמש שורות הלאה בעמ' 141, שילון קובע "בראשית ספטמבר". שאלתיאל, יש לזכור, סיים את תפקידו ב- 2.8.1948. מה עוד, אלא בספר "דוד שאלתיאל ירושלים תש"ח" הנ"ל מציין שאלתיאל את מידת שיתוף הפעולה עם האצ"ל מאז 'מבצע קלשון' ב- 14-15.5.

עו. בעמ' 142, מתאר שילון את ההתנקשות ברוזן ברנדוט בכך ש"יצא ברנדוט מארמון הנציב בירושלים מלווה בקצין צרפתי...חסם את דרכם של השניים ג'יפ". מתיאור זה עולה כי השניים היו לבדם. למעשה, השיירה הייתה מורכבת משלוש מכוניות, בליווי איש ההגנה, משה הילמן, שכללה תשעה איש כאשר באוטו של ברנדוט ישבו שלשה איש במושב האחורי (ראה: ברוך נאדל, "רצח ברנדוט", עמ' 9).

בעמ' 501 בהערה 182, רושם שילון כי מידע המצוטט בספרו מקורו ב"יומנו האישי של דן פתיר הארכיון בגין". על פי בדיקת מנהלת הארכיון הראיון עם דן פתיר אשר נמצא בארכיון הינו חסוי ולא נמסר לעיונו של אבי שילון. ככול הנראה, הציטוט של שילון מבוסס על כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות"
12 מרס שנת 2003. אין בארכיון בגין שום יומן אישי של פתיר.