עוד רשימת טעויות שנשלחה אלינו

בעמ' 274 מתאר שילון את תגובת ראש המוסד יצחק חופי לבחירת בגין ומצטט מתוך ראיון שנערך עמו במרכז בגין "עם האיש הזה לא אוכל לעבוד" אך הציטוט האמיתי הוא "אני מניח שאני אעזוב. אני לא מתאר לי שאני אוכל לעבוד עם בגין".

המחבר מתאר את הפגישות בין בגין לחופי " כל אימת שנכנס לחדרו של ראש הממשלה זינק בגין מכסאו והכריז בקול, "המפקד חופי!" ראש המוסד שהתרגל לכינויו בעת שירותו בפלמ"ח "חקה" ביקש ממנו לחדול מכך" אך בראיון חופי מספר כשהייתי בא אליו, אז הוא עוד היה במיטבו  היה מזנק מהשולחן, עושה סיבוב מסביב וניגש ללחוץ לי את היד. כמובן קרא לי האלוף חופי. אני לא זוכר מתי זה נפסק. לקח לו די הרבה זמן עד שהוא קרא לי חקה שזה היה הכינוי שלי. (בגין מעולם לא קרא לו "המפקד חופי" וראש המוסד לא ביקש ממנו לחדול מלקרוא לו האלוף חופי שזה היה תוארו הצבאי שוב הכל המצאות מאבי שילון).

בעמ' 431 שילון מספר על פגישה בין עזריאל נבו מזכירו הצבאי של בגין עם בגין מספר שנים לאחר פרישתו כאשר בגין מבקש מנבו לסור אליו ולספר לו על מבצע "משה" להבאת יהודי אתיופיה שהיה חשוב לבגין.

המחבר כותב "נבו התנגד למלחמה בלבנון וסבר כי שרון הטעה את בגין, ועל כן היה נחוש בדעתו לברר מהן הסיבות להסתגרותו של בגין ומה דעתו על מה שהתרחש במלחמה. בגין שכב במיטתו אך היה עירני. לאחר כמה מילות נימוס ניגש ישר לעניין, נבו השיב על שאלותיו בעניין מבצע "משה" אך כאשר ניסה נבו להסיט את השיחה לנושא שעניין אותו קטע אותו בגין: אני מודה לך מאד שבאת, מסור שלום למשפחה." נבו הבין את הרמז ומיהר להיפרד ממנו." שילון מפנה לראיון שנערך עם נבו אך בראיון עם נבו הוא אומר את הדברים הבאים: " נכנסתי אליו הביתה והוא היה בחדר, במיטה. אחרי מילות הברכה וכו'  מה שלום המשפחה ומה שלום הבנות, הוא אמר לי: "יש דבר אחד שרציתי לשאול אותך  האם המבצע לחילוצם של יהודי אתיופיה נמשך?" ואז סיפרתי לו מה עושים ואיך עושים. בשלב מסוים הוא חתך את השיחה והוא אמר: "אני מודה לך מאוד שבאת. מסור שלום למשפחתך" והוא נתן לי להבין שאני יכול ללכת. זה בעצם הדבר היחידי שהוא רצה לדעת. זה הדבר היחידי שעניין אותו. הוא ראה בזה, בכל הנושא הזה איזשהי שליחות מיוחדת להצלת יהודים." (שוב אין זכר לרצון כביכול של נבו לברר הסיבות להסתגרות ואין שום זכר לנסיון להסיט את השיחה, שוב הכל פרי המצאת המחבר).

עמ' 416 הערה 47 מביא ציטוט מהראיון עם נבו שבעצם לא קיים בראיון. "חודשיים וחצי לפני שהתפטר התחיל להסתגר בביתו. ביקש שינהלו ישיבות ממשלה בלעדיו"

בעמ' 395 מספר המחבר על שיחה קשה בין הנשיא רייגן לבגין בזמן מלחמת לבנון וכותב : "בצהרי אותו היום כאשר נח בחדרו בכנסת הוזעק לשיחת טלפון בהולה. על הקו היה רייגן. הנשיא אמר לבגין, "אתם גורמים לשואה", "איש לא יטיף לנו על שואה" השיב בגין. הנשיא טרק את השפופרת ובגין שב לחדו בפנים מכורכמים." ומפנה לראיון עם עזריאל נבו שנכח במקום אך נבו מספר בראיון "פתאום הטלפון מצלצל ואומרים שהנשיא רייגן מבקש לדבר עם בגין. אני הלכתי להעיר אותו והוא הלך בלי גרביים, עם חולצה בחוץ לטלפון. ביקשתי גם מדן מרידור שיהיה על הקו השני שישמע את השיחה. אני נשארתי אתו בחדר. ורייגן מחה על ההפצצות של חיל האוויר בביירות, ואז הוא אמר לו: "מה שאתם עושים בביירות זה כמו holocaust". בגין, איך אומרים, נתכרכמו פניו. הוא אמר לו: "אדוני הנשיא, אתה לא תלמד אותי מה זה holocaust. רק מי שעבר את ה-holocaust יודע מה זה holocaust, ואל תטיף לי מה זה holocaust." משהו בסגנון של הצורה הבוטה ביותר שיכולה להיות.אני חושב שלא הרבה ראשי ממשלה היו יכולים להגיב בצורה כזאת לנשיא ארה"ב שמצלצל אליהם בשעה מאוחרת של הלילה ומעיר מה שמעיר." (שוב אין שום איזכור לכך שרייגן טורק את הטלפון לבגין ושכך מסתיימת השיחה, שוב תוספת של המחבר שלא קיימת).

עמ'38 שילון מספר על התקופה שבגין שהה בוילנה לפני מעצרו על ידי הרוסים "אי יכולתו לשלוט בחייו הכבידה עליו. ולכן התעקש לנהוג כמי שמנהל משק בית אף על פי שכמעט אין מה לנהל" מתוך ראיון עם בתיה אלדד אך בראיון אין שום דבר בכלל שקרוב למשפט זה בגין מתואר באותה תקופה על ידי גברת אלדד כמאופק, די רגוע, די מחושב והדבר היחיד הקשור למשק בית מופיע במשפט שאומרת גברת אלדד כי לאחר מעצרו של בגין על ידי הרוסים היא עבדה בחוץ בלשכה של הג'וינט בעוד עליזה לקחה על עצמה את הבישול וניהול הבית. (שוב כל המשפט הזה שכביכול מיוחס לבתיה אלדד הוא המצאה חמורה של הכותב).

עמ' 39 על הסיטואציה בה באים שוטרי הבילוש הסובייטי לקחת את בגין לחקירה מספר שילון בעמ' 39: "עליזה קפאה על מקומה והביטה בצלליתו המתרחקת של בגין" שוב מפנה לראיון עם בתיה אלדד. אך התיאור שמופיע בראיון עם גברת אלדדד הפוך ב180 מעלות. גב' אלדד מתארת הסיטואציה "כשבאו הליטאים לקחת אותו... והיא כך בשקט הזמינה אותם אפילו לצהריים. ארזה כמה דברים ולא ראית שום ביטוי רגשי. פניה היו כמו מסיכה, שום דבר. אני פרצתי בבכי כי ידעתי שזה הסוף. היא ליוותה אותו עד הרגע האחרון, עד לשער ואפילו אמרה לו "להתראות ושלום".

שילון 47 המחבר מתאר את המפגש בין הזוג אלדד לבגין לאחר הגעתו ארצה ומצטט מהראיון עם בתיה אלדד את דברי בגין ברגע המפגש כאשר הוא שם אותם במרכאות "ההשגחה העליונה סייעה לי" הבהיר והוסיף "לא סתם ניצלנו יש לי תפקיד" אך בראיון אליו מפנה שילון מספרת גב' אלדד את התרשמותה מהאופי הדתי של בגין ומספרת בכלל עליה ועל בעלה גם ואומרת "יצאנו מגהנום של מלחמות משם, מצד אחד היה האיום הסובייטי והוא היה בגיהנום הזה, מצד שני היטלר וכשהוא יצא משם הוא ראה בזה איזה שהוא אות שיש משהו, שיש איזו השגחה, לא סתם נשארנו בחיים. נשארנו בחיים על מנת שהדברים האלה.... היה לו תפקיד, הוא ראה את עצמו כאיש שצריך להביא איזה מסר מאוד חזק." זאת אומרת שלא רק שבגין לא אמר את מה שאבי שילון מצטט אותו אלא מדובר בכלל בהתרשמות של גב' אלדד מאיך שבגין ראה את הדברים ובגין לא אמר את הדברים שאבי שילון טוען שהוא אמר.

בעמ' 23 כותב שילון על בגין בתור חבר במפקדה של בית"ר בשנת 1933 כי בגין בדומה לאביו דקדק בענייני טקסים, דרגות ונהלים "הוא הציע כי תוטל חובה לעמוד דום לכבוד מפקד בית"ר ומפקד אצ"ל בפולין, התעקש שיקבלו את הצעתו. הצעתו אכן התקבלה" ומפנה לראיון עם ישראל אלדד אך בראיון של אלדד האחרון מספר על עצמו כחלק מנציבות בית"ר בפולין ומספר "אני זוכר שהיה בויכוח בנציבות בית"ר אם צריך לקפוץ דום בפני מפקדי האצ"ל, אני לא סובל את קפיצת הדום. מעולם לא עמדתי דום בפני בגין." ניתן לראות כי אלדד לא מייחס כלל לבגין את ההצעה ואין שום איזכור על התעקשות ולא על ההצעה כביכול מצד בגין. כל הסיפור פשוט סולף על ידי שילון.

בעמ' 38 דן המחבר מדוע לא עזב בגין לארץ ישראל עם הסרטפיקט שהיה לו ונשאר באירופה שם נעצר וכותב "אלדד סבר כי בהחלטתו להמתין כביכול שיבואו לעוצרו באו לידי ביטוי גם היאחזות בגורל והקושי להחליט במצבי חרדה" ומפנה לראיון של אלדד אך בראיון כאשר נשאל אלדד על ידי המראיינת את השאלה מדוע בגין לא ניצל את הסרטיפיקט הוא עונה "אינני זוכר. מדוע הוא לא ניצל אותו ולא יצא אינני יודע. אני מניח שהוא לא יכול היה לעזוב בווילנה מאות בית"רים שהוא הזעיק אותם. זה מאד הגיוני שזאת היתה הסיבה. זה גם מתאים לאופיו."

בעמ' 51 כותב שילון כי כאשר שמעו מפקדי הלח"י (ילין מור, שמיר ואלדד) כי בגין מגיע לארץ ילין מור התעקש שבגין יצטרף ללח"י אך .."אלדד הבחין בפער בין תוקפנותו המילולית למעשיו והעריך כי בגין יצטרף לאצ"ל." ומפנה לראיון של אלדד. בראיון של אלדד הוא מספר אכן שהיו כאלה בלח"י שחשבו שאפשר לקרב אליהם את בגין ואומר "אני פקפקתי בזה. לא האמנתי שזה יקרה...היה ברור לפני שהגיע הנה שהוא מגיע ישר לתפקיד של מפקד האצ"ל. זה היה ברור. האצ"ל היה במצב חמור." שוב אין כאן שום פער ושום תוקפנות מילולית ששילון מייחס לאלדד.

בעמ' 109 עוסק המחבר בפער בין רוח החברמניות כפי שהוא מכנה זאת בהגנה ובפלמ"ח לבין הטקסיות באצ"ל וכותב "לוחמי אצ"ל כונו בישוב, בלעג הבא לידי ביטוי ביחסם של לוחמי יחידות מובחרות לשוטרי מקוף, "הגונדרים"." ההפניה היא כמובן לישראל אלדד אך האחרון בראיון מתייחס בכלל להבדלים בין הלח"י לאצ"ל וכותב על אנשי הלח"י כי "אנחנו קראנו לזה "גונדריות", הגונדרים של האצ"ל. הדרגה באצ"ל, אלו היו הדרגות באצ"ל, גונדר. בלח"י לא היו שום דרגות."

בעמ' 305 כותב שילון על ועידת קמפ דיויד כי "בגין סבר שוייצמן ודיין נוטים לוותר בקלות" ומפנה לראיון של יצחק שמיר בארכיון המדינה. מעיון בראיון של שמיר אומר האחרון כי הוא סבור שויצמן לא הסכים עם בגין בגלל שהוקסם מסאדאת ולא יכל להתעקש עמו" ובמקום אחר שמיר אומר כי הוא סבור שוייצמן ודיין גרמו לוויתורים והשפיעו עליהם. בשום מקום בראיון אין כל התייחסות לדעה של בגין בנושא.