תגובות שהתקבלו לטור של ניר ברעם במוסף 7 לילות

לפני שבוע, פירסם ניר ברעם, העורך של הביוגרפיה על בגין שנכתב ע"ע אבי שילון, טור במוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות

התקבלו אצלנו ארבע תגובות אלה אך העיתון העדיף לפרסם כמה שורות בודדות במסגרת זכות התגובה

מה שעורך ספרותי לעולם לא יבין

ניר ברעם, עורך הספר של אבי שילון, מגונן על הספר וכותבו באמצעות השמצת מרכז מורשת מנחם בגין, כאילו המרכז העסיק משרד יחסי ציבור והוציא "כסף ומאמץ אדיר" ל"קמפיין הטעויות" שהתנהל נגד שילון. לא היה ולא נברא. באופן לא מפתיע, מר ברעם ומר שילון מעלים טיעון מגוחך עד אימה, כאילו המרכז מתנכל למחבר הספר משום גילו הצעיר. מוזר, אבל את רוב הקריאה של הספר ואיסוף הטעויות הבלתי נגמרות בו ביצעו אנשים בני גילו של שילון ואף צעירים ממנו. זה לא הגיל בעייתי בעינינו, אלא הכישורים האקדמיים של המחבר (ושל העורך) בעייתיים.
המרכז לא טוען נגד הפרשנות שמר שילון מעלה לדמותו של בגין. המרכז מכיר במורכבות דמותו, ומברך על כל עיסוק באיש ובמהלכיו, ואפילו מוכן לשמוע ביקורת (!), אפילו מהיסטוריונים צעירים. אנו רואים את תפקידנו להציג את עמדתו של בגין לגבי ארועים שנויים במחלוקת, אך לא מנסים לכפות דעה זו. רק מי שאינו מכיר את מרכז בגין יכול לציירו כגוף מונוליתי שמנגח כל יצירה שמבקרת את בגין. כמו בגין עצמו, אנו מאמינים בפלורליזם רעיוני אמיתי, ופתוחים לדיון בכל עניין.

מה שלא מקובל עלינו זה שייצא חיבור, שמבוסס על עיוות מקורות, ולא רק בענייניו של מנחם בגין. לא משנה איך מסובבים את זה, רשימת המקורות של שילון מביכה. יש הרבה ספרות שנכתבה כבר, ושלוּ טרח מר שילון לעיין בה, הוא היה מגלה מה הוא באמת מחדש, היכן המקורות הקיימים סותרים אלה את אלה, וכו'. אני בטוח שכ"היסטוריון" מר שילון יודע איך עובדים. לקרוא תמלילים של ראיונות שלא הוא קיים זה עוד נסבל, אבל לייחס בהערת שוליים ישירה סיפור שלא קיים למקור שהוא קרא זו בעיה, בלשון המעטה. זה קרה הרבה יותר מפעם יחידה. אגב, יש שפע של מקורות מעניינים וחשובים, שמר שילון לא טרח לגעת בהם, וחבל שכך. רשימת הטעויות שלו בוודאי היתה מצטמצמת פלאים.

בראיונות השונים שהעניק מר שילון במסע ההתגוננות שלו, הוא הטיל לא אחת ספק בכישורי המחקר של מרכז בגין, לעומתו ההיסטוריון. מר שילון יכול להסיר דאגה מלבו. במרכז בגין עובדים דוקטורנטים, בעלי תואר שני, תלמידי מחקר ותלמידי תואר ראשון. לקרוא אנחנו יודעים. גם לחקור ולכתוב. השאלה היא לגבי כישורי המחקר של הכותב והעורך שלו.
בחלק מהעימותים על ספר זה רמז מר שילון יותר מפעם, שהוא מתבסס על מקורות שאינם מוכרים לנו. מוזר, אבל הערות השוליים מבוססות על מקורות שאת רובם ככולם קיבל מאיתנו. האם מר שילון מסתיר מקורות?

לגבי הקשרים היסטוריים, שמר שילון מואשם שלא הבין אותם ולכן טעה בפרשנותו למעשיו של בגין באותם הקשרים, מותר גם להודות בזה. חוקרים בעלי ותק רב משלו מכירים טוב ממנו את המקורות ואת ההקשרים הללו. להסתמך עליהם לא היה מזיק ליצירה, להיפך.
אנו סבורים (לתומנו, כמובן), שחיבור היסטורי שאינו רומן ספרותי אלא פרי מחקר היסטורי, ראוי לחוקר בכיר שיערוך אותו; מישהו שמכיר את הספרות הקיימת על הדמות הנחקרת, ויידע לעמת את הכותב עם שאלות על מסקנותיו בנקודות שונות ומשונות למול הספרות המוכרת. ככה עובד שיפוט אקדמי של מחקר. מי החוקר או החוקרים שבדקו את אמינות המחקר?

לסיכום, אנו דבקים בטענתנו הראשונה, שריבוי הטעויות בספר זה מביך. הטעויות אינן בפרשנות, אלא בעובדות הבסיסיות ביותר שכבר מבוססות לחלוטין בספרות הקיימת. כן, כשנותנים תאריך שגוי, כשטועים בשמו של אדם, כשקוראים משהו שלא קיים במקורות המצוטטים, יש בעיה חמורה של אמינות. מצער לחשוב, שבקרוב ייצא גל של מחקרי סטודנטים שיתבססו על הטעויות העובדתיות הרבות מספור שיש בספר זה. אנו מקווים, שמי שיקראו את הספר יגלו ספקנות לגבי עובדות היסוד בסיפור לא פחות משיהיו ביקורתיים על הפרשנות בו, שהיא כאמור לגיטימית.

2:

לפני כחודש לערך יצאה הוצאת עם עובד בביוגרפיה מקיפה על ראש הממשלה השישי, מפקד האצ"ל חתן פרס נובל לשלום מנחם בגין. הוצאת עם עובד, שלא כבעבר, החליטה להטיל את המשימה לא על היסטוריון או מומחה בתחום אלא על עיתונאי במקומון של ת"א אשר לא כתב ספר מימיו. מספר שבועות לפני שראה אור העביר המחבר את כתב היד לידי פרופ' יחיעם וייץ, חתן מי שקיבל את פרס ראש הממשלה על מחקרו על תנועת החירות (תן את שם ספרו הקודם בהוצאת מכון בן גוריון), ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה פרופ וייץ- מי שספריו ביקורתיים ביחס למנחם בגין והראשון בהם אף ראה אור בהוצאת מכון בן גוריון – שאינו מזוהה, בלשון המעטה, עם מורשתו של בגין - קבע בחוות דעתו כי כתב היד עמוס בשגיאות קשות ורבות ואסור לפרסמו בצורה זו. למרות האמור לעיל פרסמה ההוצאה את הספר.

התגובות לא אחרו לבוא הן. פרופ' אריה נאור, מאוניברסיטת בן גוריון גרס כי הטקסט עמוס בשגיאות רבות. פרופ' מיכאל בר זוהר, הביוגראף של דוד בן גוריון ושמעון פרס, איש מפלגת העבודה, האחרון שניתן לחשוד בו באהדה למנחם בגין, קבע בפומבי כי מדובר בספר רשלני בעל בעיות היסטוריות קשות. בעקבות שלל הביקורות, אנו במרכז בגין, אשר מלכתחילה ברכנו על ספר נוסף אשר יחשוף את דמותו של בגין לקהל הרחב, נגשנו גם כן לקריאת החיבור. חיבור, אשר במהלך כתיבתו – סייענו למר אבי שילון והעמדנו לרשותו את כל שירותי הארכיון והספרייה של רכזנו.

יש להודות: נדהמנו מעשרות על גבי עשרות של טעויות במקומות (פרס נובל ניתן לבגין באוסלו בנורבגיה ולא בשטוקהולם בשבדיה) בשמות (עוזרי סאדאת- מוצטפה חליל ואוסמה אל באז- מופיעים אצל שילון כעוזר אחד בשם מוצטפה אל באז) בתפקידים (מזכיר המדינה האמריקאי אלכסנדר הייג מופיע בעמוד מסויים כמזכיר המדינה ופעם כמזכיר ההגנה) בתאריכים (חנוכת ישוב מבוא בית"ר היתה בשנת 1950 ולא ב 1965) בעובדות היסטוריות (את אברהם תהומי כמפקד האצ"ל לא החליף דוד רזיאל אלא רוברט ביטקר ומשה רוזנברג) ואף מהטיות רבות (אחת מהן מקוממת במיוחד: קביעה גזענית הגורסת כי כל שמצאו המזרחים בבגין הייתה תלבושתו, ותו לא. קביעה המבוססת על ראיון שערך המחבר עם אמו סימה).

כל ניסיון להציג את אכזבתנו מן הספר כמחלוקת אידיאולוגית או כהלנה ערכית על דרך הצגת דמותו של בגין הנה מטעה לחלוטין. קיימים חיבורים רבים על אודות מנחם בגין השופטים אותו באור ביקורתי, אך אלו מבוססים על שלל עובדות וציטוטים ראויים. בעייתנו היא בסיסית יותר: הטקסט שקרי, רשלני ורווי טעויות. הלנתנו אינה אידיאולוגית אלא היסטורית. אנו שוכנעים כי לו היתה הוצאת עם עובד בוחרת בעורך ראוי שהיה מזהה את השגיאות הרבות ואת הכתיבה הרשלנית – היה הדבר מוביל לביוגרפיה לגיטימית. אך משלא נמצא כזה – הרי שהביוגרפיה הנה סילוף היסטורי שנשען על עבודת הטעיה במקר הרע או רשלנות במקרה הטוב.

על מנת למנוע מחוקרים עתידיים היסמכות על שלל שקרים וטעויות, ולאחר לבטים רבים, חשנו כי עלינו להתריע על רדידות העבודה עליה מבוסס הספר. לא ביקשנו לפסול את הפקתו, גם לא למנוע את נוכחותו במדפי הספריות הציבוריות וחנויות הספרים. כל ספר המעלה לדיון את פועלו של מנחם בגין מבורך מבחינתנו. כל שביקשנו מהוצאת עם עובד היא הוצאת מהדורה מחודשת של הספר לאחר שיתוקנו מאות ההטעיות שבו. חשבנו כי הדבר יהיה אף לכבודה של ההוצאה אשר ללא ספק הוכשלה ואין סיבה כי תתעקש להימנע מתיקון. משום מה בחרה ההוצאה להתעלם מפנייתנו ולא רק זאת, אלא שמחבר הספר אף הוסיף חטא על פשע במסע היחצ"נות שליווה את הספר תוך שגרס כי מר בני בגין, בנו של מנחם בגין, סייע לו בכתיבת הספר ובחשיפת פרטים אינטימיים על אביו – עובדה שודאי מובילה לסקרנות ציבורית רחבה להיחשף לספרו. מה לעשות שמר בני בגין שיגר מכתב למערכת העיתון בו פורסמה הידיעה והכחיש מכל וכל כי נפגש או סייע אי פעם למחבר.

בשל כל אלו, ניסיונות עורך הספר להציג את דעתו העכורה מן הספר כמסע רדיפה אישי, או אידיאולוגי, או דורי הנם חסרי שחר. מפלטו של השרלטן היא בהצגת עצמו כנרדף פוליטית. טוב הייתה עושה הוצאת עם עובד אם הייתה רואה לנכון לקבל בברכה את ביקורתנו ולמנוע מקוראיה לתפוס אותה ברדידותה. התנצלות ותיקון טעות הנה צעד בסיסי שהיה מונע ממנה להפוך לחוחה ואיטלולא בפני קוראיה.


3:

לניר ברעם יש בעיה. שלא כפי שהוא טוען (ברשימתו "עונת ציד", 25.1), בכלל לא קל לכתוב ביוגרפיה, לא על מנהיגים לא-אהודים וגם לא על מנהיגים אהודים. ועוד יותר קשה, כנראה, לערוך ביוגרפיה פוליטית.

ברעם הוא האחראי, כיוזם וכעורך, להוצאה לאור של ספר שמתיימר להיות "מחקר" וביוגרפיה מלאה "ראשונה", על מנחם בגין. אלא שספר זה הוא לא מלא, המחקר שבו דל, אין הוא עומד בתנאים של ביוגרפיות פוליטיות רציניות בארץ ובעולם והוא מלא שגיאות זוטרות וגדולות. גם אם הוא כתוב בצורה שובה עין, ההיסטוריה שמשתקפת ממנו איננה אמיתית. הספר מציג עבודה רשלנית ומבולבלת מבחינת העובדות כאשר עוד דפדוף במקור נוסף היה מתקן את הטעויות. מחבר הספר מתייחס בדרך בלתי-ביקורתית למקורותיו ולכן הוא בונה 'מציאות' שאיננה מבוססת דיה, לפחות מבחינה מחקרית אולי בגלל שהוא כתב את ספרו בז'אנר חדש: סוג של "היסטורית-ספרותית", כדבריו ב"הארץ" ב- 25.1.08. ולכן, גם אם מותר לכל ביוגרף לפרשן את נשוא כתיבתו, כשיש בספר זה סילופים, עיוותים ושקרים לגבי שמות, תאריכים, ציטטות, מקורות ועוד ולאין-ספור, אין אלא להטיל כלל ספק בערכו כספר שניתן להסתמך עליו.

על הספר הזה אמר פרופ' מיכאל בר-זוהר, הביוגרף של דוד בן-גוריון (שלשה כרכים ועוד ספר נוסף), ח"כ מטעם מפלגת העבודה לשעבר בראיון בגל"צ ב- 11 בינואר 2008: "הספר... הוא ספר מרושל יש כל מיני ציטוטים ופרטים בעייתיים, לא מדוייקים ולא נכונים, יש שטויות שאתה אומר לעצמך, למה הבחור שעשה מחקר לא טרח קצת לדייק. עם עובד טוענים שהיסטוריונים עברו על הספר, אוי לנו עם כאלה היסטוריונים, אני לא הייתי לומד אצלם. 99 אחוז מהספר אין שום דבר חדש." ועל הספר הזה אמר פרופ' יחיעם וייץ, מחבר שני ספרים חשובים על מנחם בגין אך אינני נמנה על מחנהו הפוליטי וזאת בלשון המעטה, שהמחבר מכיר ב"בקיאותו המופלגת" בתוכניתם שללונדון וקירשנבוים בערוץ 10 מ- 14 בינואר 2008: "הספר הוא רשלני, יש שגיאות איומות ונוראות..זוועת אלוהים. יש שגיאות איומות אפילו בביבליוגרפיה".

הספר הוא בעייתי וחלקו של ברעם בו הופך להיות בעייתי עוד יותר לא רק כעורך שלו אלא עכשיו כמגן עליו. לכן, בצר לו, הוא תוקף. הוא מתאונן שנזרק רפש ופועל מאמץ אדיר. המתקפה שלו בנוייה על תיאוריה קונספירטיבית: יש מאבק בן דורי. המחבר הוא צעיר, ללא תואר שני או דוקטורט וללא שום נסיון קודם בכתיבה ביוגרפית אך ברעם תומך בו כי אחרת, על ברעם לשלם את המחיר, גם אם הספר הפך לרב-מכר והוצאת עם-עובד זוכה ברווח נאה. ברעם גם מייעץ לותיקים שאינם מסוגלים לפנות את מקומם בפני הדור הצעיר לעיין בסיפורו של קפקא. אך אם יש כאן מצב קפקאי, הוא תוצר של ברעם. הוא שלף אדם שיכולותיו לחבר ביוגרפיה מחקרית מלאה לא נבחנו בטרם כתב את ספרו והכשל, של המחבר ושל העורך, התגלו לכול כשהספר יצא לאור.

כמובן, אם עיתון אחד מבקש מיוסי שריד לכתוב ביקורת על הספר ועיתון אחר בוחר בשולמית אלוני, שני אקדמאים או היסטוריונים אשר רזי הספרות הביוגרפית נהירים להם, אולי באמת חשב ברעם שמלאכתו זכתה בהכרה מכובדת. כי הרי שני אנשים אלה שייכים לדור הצעיר שאין להם שום מעורבות פוליטית בנושא.

מרכז בגין אינו דואג לשמו הטוב של מנחם בגין וכנראה גם צריך לדאוג לרוכשי הספר. אם מהדורה שנייה מתוקנת כבר יוצאת לאור, לפי כמות הטעויות המתגלות בעמוד אחרי עמוד, עוד יצטרכו להוציא לאור מהדורה שלישת מתוקנת. כל דאגתנו היא למוסד מכובד, לכאורה, שהוציא לאור ספר עגום זה.

4:

במאמרו מיום שישי, בוחר ניר ברעם, עורך הביוגרפיה "בגין 1913-1992" להטיח האשמות שונות ומשונות בכל מי שהעז להביע ביקורת כנגד הטעויות הרבות בביוגרפיה שערך עבור אבי שילון והוצאת "עם עובד". על אף שסגנון ההשתלחות מורה יותר מכל על הלחץ בו נמצאת כנראה ההוצאה המכובדת שנתפסה בקלקלתה, ושהטיעונים בדבר "קמפיין המיליונים" המתנהל כנגד הספר הן שטות גמורה נשתדל לענות באופן ענייני לטענותיו של ברעם, וישפוט הקורא האם טענות אלו הן "הבל" כפי שטוען ברעם.

ראשית חשוב להדגיש כי כל אנשי המקצוע שעברו על הביוגרפיה וביניהם פרופ' אריה נאור, פרופ'' יחיעם וויץ ופרופ' מיכאל בר זוהר סברו שתוצאת התחקיר המקיף והמעמיק של שילון נעה בין "רשלנית ומביכה" ל"זוועת אלוהים", זאת בשל ריבוי הטעויות העובדתיות המופיעות בה מעבר למקובל בכל ביוגרפיה רצינית. האם אפשר לכנות טעויות כמו אי הכרת חלק ממפקדי האצ"ל, הפיכת דמויות נפרדות לדמות אחת ואי הכרת הנוכחים בוועדית קפמ דייויד כפרטים זניחים שאין לנכונותם משמעות להבנת סיפור חייו של מנחם בגין ועוד בספר המתיימר להיות המחקר המקיף הראשון על מנחם בגין?

אנו במרכז בגין איננו משמשים כצנזור ואף לא כמבקרי ספרות מחקר- את הטענות על רמת המחקר אמרו כבר בצורה ברורה הפרופסורים ששמם נזכר לעיל. טענתנו נוגעת לסילופי עובדות ופרטים רבים הפזורים לכל אורכו של הספר. ספרו של שילון קיבל סיוע רב וצוות ארכיון המרכז הקדיש לו שעות ארוכות וחשף בפניו את כל חומרי הארכיון הרלבנטיים לעבודתו, כפי שנהגנו עם כל חוקר אחר שהסתייע בנו בכתיבת עבודתו ללא כל קשר לתוכנה. מה רבה היתה הפתעתנו כאשר מספר ימים לאחר פרסום הספר החלו להתקשר אנשים שהראיונות שנערכו עמם במרכז בגין מצוטטים בספר ולטעון כי דבריהם סולפו, עוותו והוצאו מהקשרם. כך למשל עשה המחבר שימוש בסיפור מותה של עליזה בו תאר יחיאל קדישאי את החיפוש שנערך בארה"ב אחר ד"ר גוטסמן בכדי שיהיה נוכח בעת שיודיעו לבגין על פטירת אשתו שכלל שליחת ביפר אל הרופא ששהה באותה עת בתפילה בבית כנסת מחוץ למלון. בספרו של שילון הפך סיפור זה לחיפוש אחר בגין, בעוד שבראיון כתוב שחור על גבי לבן שבגין לא יצא מחדרו במלון ווודאי וודאי שלא ידע צורת ביפר מהי. באופן משונה למדי, בחר כותב הביוגרפיה, במקום להודות בטעות שבדברים להתעקש שיש בידיו חומרים אחרים המאששים את גרסתו על אף שבספר הפנה לראיון זה. כך נהג גם כאשר בראיונות אחרים התגלו טעויות דומות.

זוהי, כמובן רק דוגמא אחת לעיוותים בספר ואליה אפשר לצרף את מכתבו של בני בגין למערכת הארץ מתאריך... בו דחה מכל וכל את תיאורו של שילון כאילו קיים עמו ראיונות ארוכים וקיבל ממנו סיוע בכתיבת הביוגרפיה.

מובן לכל שבין טענות אלו לסיפור ההתנכלות לחוקר הצעיר אין דבר וחצי דבר. אם היו משקיעים מחבור הספר ועורכו את המאמץ שהשקיעו בהטחת האשמות במבקרי הספר, בבדיקת העובדות המופיעות בו ובשימוש מדויק בחומר שקיבלו לידיהם, לא היו צריכים להתמודד עם הביקורת באמצעות האשמות שווא כפי שבחרו לנהוג.