רשימת ישראל מידד בעיתון הצפה

אין טעויות ''לטובתו''
03/02/2008

שילון מנחש מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין כאילו מצא מקור מתועד היטב. חמור מכך: את הגירסה ההיסטורית האותנטית הוא משנה לטובת גירסה דרמטית יותר, האהובה עליו. תגובה למאמרו של ישי פרנקל

לאחר קריאת הביקורת של ישי פרנקל על ספר הביוגרפיה של אבי שילון על מנחם בגין ("הקברניט, המאסטרו", 11.1), אני נזכר בסיפור על שתי גברות המשיחות ביניהן אודות גבר נאה ומרשים שהן מכירות מקרוב. "איזה אדם אלגנטי, מנומס ומאהב נפלא," אחת אומרת. "כן, נכון," השנייה מגיבה, "אבל הוא רמאי וגונב לבבות שאין כמוהו!" אמנם פרנקל עולה על כמה בעיות שישנם בספר, שמקורותיו אינם רבים ושאין בו עומק כי הוא נועד לצבור הרחב, אך בעיותיו של הספר חמורות הרבה יותר. נוכח הטעויות הרבות, קטנות וגדולות, שישנן בספר כל מי שמכיר במקצת ובצורה כללית בלבד את תולדותיו של בגין, התקופות בחייו והתפקידים שבהם החזיק - באירופה לפני המלחמה, במחתרת, באופוזיציה ובשלטון - אינו יכול אלא להגיע למסקנה שהספר יצא לאור בצורה רשלנית ובחוסר רצינות. אשם בכך המחבר, העורך, ניר ברעם, ובית ההוצאה, עם עובד.

אין זה ספר במובן המחקרי-אקדמי כפי שאולי עשוי מישהו יתרשם אלא כתיבה עיתונאית משופרת וגם זאת בקושי. שילון מנחש מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין כאילו היה שם או מצא מקור מתועד היטב. גרוע מכך: לעיתים, על מנת לדאוג שקוראיו לא יאבדו עניין, הוא משנה את הגירסה ההיסטורית האותנטית לטובת גירסה דרמטית יותר, האהובה עליו. מתוך עשרות רבות מקרים של אי-דיוקים, חוסר מקצועיות מחקרית, מצגי-שווא ואי-יכולת לשלוט בחומר הרב הקשור לחייו של בגין, (הבדיקה בעיצומה,וטרם הושלמה) הבה נבחר במקבץ של כמה דוגמאות:

א. הפרסום של הספר טוען שהוא הביוגרפיה המלאה הראשונה בעברית אלא אך לפני שנה וחצי יצאה לאור ביוגרפיה אחרת, של ד"ר עופר גרוזברד, "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג". ב- 1978 יצאה הביוגרפיה של א' גולן וש' נקדימון. ניתן אולי להתווכח אם היא מלאה או לאו אבל אין בספר שום התמודדות השוואתית עם הביוגרפיות המלאות הרבות שנכתבו על בגין בשפה האנגלית (בין היתר, של פרלמוטר, טמקו, סילבר, סופר, זיידמן או הירשלר), שפה, אולי יש לנחש, ששילון אינו שולט בה דיו.

ב. בעמ' 451 בספר שילון כותב שבימי כהונתו של בגין בראשות הממשלה אירע הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל אלא שבספטמבר 1948, הרוזן ברנדוט נורה למוות ובינואר 1957 נרצח רודולף קסטנר, התנקשויות אידיאולוגיות לכל דבר.

ג. בעמ' 166 שילון מציין תזה חדשה בנוגע ליחסיו המיוחדים של בגין עם עדות המזרח. לטענת המחבר לא עמדותיו של בגין בנושא ארץ ישראל או קירבתו למסורת הביאו לאהדת "ישראל השנייה" אלא דווקא צורת הלבוש של בגין. המחבר טוען כי החליפות שבגין נהג ללבוש עוררו נחת רוח בקרב בני עדות המזרח אשר פירשו זאת כהבעת כבוד לעומת מנהיגי המדינה שהגיעו בחאקי ועוררו תמיהה. האסמכתא לתזה זו נמצאת בהערת מקום מס' 56 שבעמ' 485 המציינת שהתזה איננה מבוססת לא על סקרים מדעיים או מחקר של איש אקדמיה אלא על "ראיון עם אמי סימה ובני משפחתי יוצאי עיראק". אני מכבד את דעותיהם של בני משפחתו אבל האם זה תוצר של "מחקר"?

ד. בעמ' 301 שילון קובע נחרצות כי בגין חרג מכללי הטקס בקמפ דיויד כאשר "היה היחיד מכל משתתפי הועידה שרעייתו הצטרפה אליו" בעוד בפועל רוזלינד קרטר, אשתו של נשיא ארצות הברית, היתה נוכחת ואף בתו של הנשיא, איימי, בת ה-10, הסתובבה בין המשלחות.

ה. בעמ' 501 בהערה 182, רושם שילון כי מידע מסוים המצוטט בספרו מקורו ב"יומנו האיש של דן פתיר הארכיון בגין". מכיוון שהראיון עם דן פתיר אשר נמצא בארכיון הינו חסוי ולא נמסר לעיונו של אבי שילון, ככול הנראה, הציטוט של שילון מבוסס על כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 12 במרס 2003. אין בארכיון בגין שום יומן אישי של פתיר.

ו. בעמ' 103, כותב שילון שבגין "נראה כמו פקיד אדיב אך לא יוצלח" והערת השוליים מס' 63 באתר לכאורה צריכה להעיד על המקור לתיאור זה. אך שם, בספרם של גולן ונקדימון בעמ' 149, אין שום זכר לאמירה כשלהי בדומה ל"פקיד אדיב לא יוצלח". אולי זו דעתו של שילון בלבד?

ז. בעמ' 103 כותב שילון כי "בשנת 1947...כבר היה אצ"ל חבול ומותש". שנת 1947 הייתה שנת השיא בפעילויות של המחרת, שנת גידול באמצעים, במתגייסים, במבצעים, במפגשים עם נציגי האו"ם ובהשפעה.

ח. בעמ' 104, שילון מתאר איך אחותו הגדולה של בגין, רחל הלפרין, "באותה העת [של שנות המחתרת]..לאחר עלייתה ארצה...הציקה לו בקושיות רבות". העדה היא יונה קלימוביצקי, מזכירתו של בגין כעבור 40 שנה. אך האחות רחל עלתה ארצה רק בשנת 1962 ואף פעם לא ביקרה בארץ לפני כן. אם כך, או ששילון התבלבל וגב' קלימוביצקי מתייחסת לשנות ה- 70 או סתם 'פיברק'.

ט. בעמ' 107, שילון קובע שבגין התקשה להורות לאנשיו "לרצוח" את שני הסרג'נטים שייתלו בנתניה ומצטט מעדותו של עמיחי פגלין המופיעה בעמ' 172 בספרם של גולן ונקדימון. אלא ששם, פגלין מצוטט אומר בדיוק ההפך: "פגלין עתיד לספר כי היסוסיו של מפקד האצ"ל לא נבעו מתוך רתיעה מפני ההוצאה להורג". שילון מסלף עדות מתועדת ומחליפה אותה בהשערה פרשנית אישית ואין אני שופט את שימושו במלה "לרצוח".

י. בעמ' 108, שילון חוזר לפרשת שני הסרג'נטים וכותב על "סלידתו של בגין מן הפעולה" ומסתמך על ראיון עמו ב- 1991. אך באותו ראיון כל מה שבגין אומר הוא שהפעולה היתה "מעשה אכזרי". איפה כאן סלידה'? כידוע, מעולם לא התנצל בגין או הביע סלידה מפעולה כלשהי של האצ"ל.

יא. ובאותו עמוד, שילון מתאר בקצרה את התקרית של "בית הדר" וכותב שאיש ה'הגנה' אשר נכנס למנהרה הממוקשת "התעלם מהשלט 'זהירות, מוקשים'" וכותב בהמשך שהאחראים למותו היו "רוצחיו מאצ"ל". מכיוון שהמלה "רוצחיו" איננה במרכאות בספר, אין אלא להבין שזו מסקנתו האישית של שילון. אם כן, האם באמת מדובר כאן ב'רצח', דהיינו "בכוונה תחילה", על סמך התיאור העובדתי של שילון או יש כאן חריצת דין סובייקטיבית שלו?

יב. בעניין דיר יאסין, בעמ' 114, , טוען שילון ש"כוח פלמ"ח שהגיע למקום קבל הוראה להסתלק" אלא שילון אינו מיידע את קוראיו כי הם השתתפו בירי מרגמות על בית המוכתר, ראה: מילשטיין, 262. הוא מתאר איך לוחמי אצ"ל "השליכו רימונים על דלתות הבתים" אלא שהאמת היא שהם זרקו רימונים לתוך החלונות כי הרי, כפי שכל חייל יודע, רימונים הנזרקים על דלתות חוזרים אל מי שזורק אותם. במציאות, הם פוצצו את הדלתות "באצבעות ז'לניט", כפי שכותב מילשטיין בעמ' 263.

יג. שילון כותב בעמ' 116 כי ערב כיבוש יפו, בגין חשש לנאום בפני שש מאות חיילי האצ"ל שעמדו במסדר לקראת היציאה לקרב "כי לא יצליח לסחוף את שומעיו" וש"הכביד עליו החשש מפני כישלון קולוסלי". הוא מפנהשם ל"המרד" עמ' 435 ושם, אכן, בגין מודה שיש לו "אימתא דציבורא" אלא שהסיבה להחלטתו שלא לנאום היא בגלל שהוא רצה לומר לחייליו יותר מדי דברים, "הברה, הרבה". והוא יודע ש"אסור; עוד אסור. ואסור לשקוע בהרהורים. לפנינו קרב. בקרב צריך להילחם, לא להרהר". שום חשש לכשלון ושום פחד שלא יסחוף את הקהל כאן אלא דווקא ידיעה שהוא כן יסחוף. אבל אין, לדעת בגין, זמן לדיבורים.

משמעותית יותר היא פסיחתו של שילון על שלשה משפטים קצרים חשובים שבגין אומר המופיעים שם, שמונה שורות הלאה בספר "המרד", והם: "על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו, שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו". מדוע מעלים שילון מקוראיו סימני אנושיות ומוסריות אלה של בגין "הרוצח"?

יד. מכל הנאום הארוך והיסודי של מנחם בגין במוצ"ש 15.5.48 כל מה ששילון מצטט ממנו בעמ' 118 - 119 הם שלשה קטעים של חצאי משפטים: "רק כך...אחרת לא היתה יכולה לקום" בקשר למדינה; "דיבורי סרק על כושר קליטה [יש להעלות ארצה את כל היהודים] גם אם יגורו תחת כיפת השמים" ושהיחס לגר הוא "צו עילאי אל שכנינו". ומבלי לצטט, הוא גם מזכיר את הנשוא של ניטרליות ביחסי ישראל עם ארה"ב ובריה"מ.

נאום זה הוא בסיסי להבנת השקפתו הפוליטית ופעילותו הציבורית של בגין דווקא בראשית פעילותו הפוליטית הגלויה. לדלג עליו הוא מעשה לא מובן. שילון בעצמו, בתחתית העמוד כותב "ואכן, זה היה בלי ספק הנאום הפוליטי החשוב ביותר שלו, נאום שהוצגו בו לראשונה עמדותיו ושאיפותיו של מי שהתעתד להנהיג מדינה" אך הוא אינו עוסק בו מבחינה מחקרית ובצורה מלאה.

טו. ולסיום: בעמ' 120 טוען שילון שבגין הסתייג מהמדינה הצעירה וההוכחה: "המושג 'מדינת ישראל' מוזכר בעקרונות התנועה פעם אחת בלבד". האמנם? ראשית, המושג מופיע פעמיים, בסעיף א' למבוא ובסעיף "מדיניות הפנים", תת-סעיף 5. אלא שבנוסף, מופיעים ביטויים כגון "מדינה עברית", "מדינתנו", "אזרחי המדינה", "מוסדות המדינה", "אדמות המדינה", "חוקי המדינה" ו"נציגי המדינה" וכמובן, "מולדת". ולכן, יש לשאול את שילון במה מתבטאות "הסתייגויותיו מן המדינה הצעירה" דווקא במושג "מדינת ישראל", שבכל זאת מוזכר פעמיים ולא פעם אחת לעומת כל יתר המושגים? אם יש לו טענה, מדוע אין הוא מצדיק אותה?

ספרו של אבי שילון מתיימר להיות "ביוגרפיה מלאה", המבוסס על "מלאכת המחקר". הוא איננו כזה. הוא פוסח על נושאים חשובים ומעוות עניינים אחרים. החסרונות של הספר הן באי-הדיוק המשווע בפרטים משמעותיים, חוסר שליטה בחומר הארכיוני וההיסטורי, חוסר הכרה של התקופות, האירועים והאישים במהלך חייו של נשוא-עבודתו ובנוסף, אי-התמודדות עם עבודות מחקריות שנעשו בעבר, דבר בסיסי בכל עבודה מחקרית. משום מה, כל הטעויות "הקטנות" מובילות הקורא לתחושה שלילית על בגין. אין טעות קטנה "לטובתו". כתוצאה מכל זה, לא רק שמוגש לקורא ספר בעייתי מבחינת העובדות ההיסטוריות לאשורן – ואין כאן בעיה של הגהות בלבד - אלא על סמך כל זה, הקורא מוזמן להסיק מסקנות שלא על בסיס האמת.

ישראל מידד, תושב שילה, היה בעבר מרצה על תולדות הישוב במדרשה הלאומית בראשות גאולה כהן וכיום משמש רכז מידע ותכנים במרכז מורשת מנחם בגין. הדברים הם על דעת הכותב בלבד ואינם מיצגים את עמדתו הרשמית של מרכז בגין

תגובה לתגובה
גם אני סבור כי ספרו של שילון אינו יצירת מופת, ואינו פרי של מחקר ראוי לשמו. כך גם כתבתי בדברי הביקורת. אולם המרחק בין אמירה שכזו לבין הדברים שכותב המגיב - רב. רק לשם דוגמא, אתייחס לשלושת הסעיפים הראשונים בתגובה: ספרו של גרוזברד, וכך גם מרבית הספרים באנגלית שמונה מר מידד מופיעים בביבליוגרפיה של שילון, ויש התייחסות אליהם בהערות שבסוף הספר. ספרו של גרוזברד אינו מתיימר להיות ביוגרפיה מלאה של בגין (עיין הקדמתו של גרוזברד). יתירה מכך, קרא הקדמתו של שילון לספרו כמו גם דברי הסיכום, ותראה כי רבים מהדברים נאמרים כתגובה ישירה לגרוזברד. שילון נזהר ממסקנותיו (הנמהרות?) של גרוזברד ובנושא זה נראה לי כי דווקא הוא השקול בין השניים. האם שילון אינו יודע אנגלית? נו, באמת...

יש בספר התייחסות ארוכה הן לפרשת רצח ברנדוט כמו גם לפרשת קסטנר. שני מקרי הרצח הללו לא היו "פוליטיים" במובן הישיר. קסטנר נרצח על שום הרגישות סביב השואה, וברנדוט משיקולים של יחסים בין-לאומיים ומדינאות. גם אם אפשר להתפלפל סביב הניסוח, לא מופרך לקרוא לרצח גרינצוייג הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל.

שילון אינו הראשון שטוען טענה דומה, ואני אישית סבור שהטענה הגיונית. יוצאי עדות המזרח התחברו בצורה טבעית הרבה יותר ל"הדר" הז'בוטינסקאי מאשר לשוויוניות לכאורה שבלבוש הפשוט של אנשי מפא"י. לך והשווה את הלבוש בין בית כנסת של יוצאי עדות המזרח לבית כנסת של עדות אשכנז. האם יש פסול בעדויות של בני התקופה? זה דבר מקובל במחקר ההיסטורי.
אלה היו דוגמאות בלבד. איני מעוניין לצאת להגנת ספרו של שילון, אולם נדמה לי שהקלות בה מנפנף המגיב את דבריו אינה במקום.

וביחס לטענה שבסוף הדברים - לא התרשמתי שמגמת פניו של שילון היא להשחיר את דמותו של בגין. אני סבור שהדמות העולה מן הספר היא דמות מורכבת, עם פנים לכאן ולכאן. פנים רבות שלה נדרשות לחיוב.

ומילה אחרונה על הכתיבה שלי - יש כתיבה ביקורתית שמתמקדת בסופר ובכתיבתו, ויש כתיבה שמתמקדת בנושא הספר. העדפתי במודע למקד את תשומת הלב שלי במנחם בגין, ולא באבי שילון. זמנם של הקוראים יקר, ותשומת לב, במרבית המקרים, מועטה. מעט הזמן ותשומת הלב ראוי שיוקדשו לדמותו המיוחדת (והשנויה לעיתים במחלוקת) של מנחם בגין, ולא לכתיבתו החובבנית של מר שילון.

ישי פרנקל