רשימה של חיים שיין על הביוגרפיה של שילון

המנהיג האחרון מסוגו

בימים של אובדן דרך מנהיגותי חשוב להיזכר במנחם בגין, שהיה מוכן לשלם מחיר אישי למען הרעיונות בהם האמין. רשימה אישית בעקבות הביוגרפיה החדשה
חיים שיין

הספר "בגין 1992-1913" הוא ביוגרפיה מקיפה של מנחם בגין - האיש שהיה מפקד הארגון הצבאי הלאומי בימים של טרם הקמת המדינה, מייסד תנועת החרות ומנהיג הליכוד, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, אדריכל הסכם השלום עם מצרים הגדולה במדינות ערב וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978.

כתיבת ביוגרפיה על אישיות פוליטית היא אתגר מורכב, על אחת כמה וכמה כשמדובר במנהיג יהודי ישר דרך ואמיץ לב, שמגיל צעיר הקדיש את חייו לרעיון שיבת ציון וחידוש קוממיות עם ישראל בארצו ולמאבק על דמותה החברתית וצביונה הערכי של המדינה; מנהיג שנולד בבריסק הרחוקה בימי מלחמת העולם הראשונה והובא למנוחת עולם בהר הזיתים בירושלים, בירת מדינת ישראל העצמאית.

תסמונת הדעה הקדומה
מנחם בגין שיעבד את עצמו למען כלל ישראל והיה מוכן לשלם מחיר אישי למען הערכים והרעיונות בהם האמין - ערכים שהיו מבוססים על מורשת ישראל ועל הגותו של מורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי (1880-1940). דרכו של בגין, אישיותו המיוחדת, צניעותו, דבקותו במטרה, אמונותיו ומהלכיו, עוררו כלפיו הערצה אך גם סלידה. כך, רוב מחברי הספרים והמאמרים שנכתבו עליו ברבות השנים, בעברית ובאנגלית, סבלו מתסמונת הדעה הקדומה וההתייחסות האישית. קשה מאוד לכתוב על בגין מתוך נקודת מבט אובייקטיבית, ורבים מהכותבים שפטו את בגין ודרכו מתוך השקפת עולמם שלהם, רקעם וחינוכם.

הביוגרפיה שכתב אבי שילון היא למיטב ידיעתי הראשונה שנכתבה על ידי אדם צעיר שמפאת גילו משוחרר מהדעות הקדומות של מי שהיו עדים לחילוקי הדעות ביישוב ולמאבקים הפוליטיים היצריים סביב שבירת שלטון האליטות הוותיקות, התפיסות המדיניות הנציות, מדיניות ההתנחלות והידוק הזיקה שבין דת ומדינה. שילון הצליח להאיר באור הגון את אישיותו החידתית של בגין, ותרם תרומה חשובה שבאה לאפשר לדור הצעיר בישראל להכיר את האיש ופועלו על רקע המהלכים שקדמו להקמת המדינה ובשנות קיומה.

קולו הרועם בכיכר מוגרבי
היכרותי הראשונה עם בגין היתה בעודני ילד, כשאבי ז"ל נשא אותי על כתפיו לכיכר מוגרבי בתל אביב לשמוע את הנואם הדגול והמלהיב. קולו הרועם וההתרגשות שאחזה בקהל האלפים היו מחוויות הילדות החזקות שלי. כעבור שנים, כנער צעיר, הייתי סר לביתו הצנוע ברחוב רוזנבאום בתל אביב, שהיה בית פתוח בשבת אחר הצהריים.

באותם ימים, כשהיה במדבר האופוזיציוני, היו מגיעים לביתו ותיקי האצ"ל, ואני הייתי מהצעירים שבחבורה. הנוכחים בחדר הקטן והעמוס ביקשו לשמוע את דעתו בענייני פוליטיקה, אבל הוא דווקא העדיף לדבר איתי על סוגיות מפרשת השבוע. זכורני שפעם הקשה: כיצד הפרשה בתורה המתארת את מתן התורה קרויה על שמו של יתרו, כהן מדין?

לאחר מלחמת יום הכיפורים בה נפצעתי קשה, הגעתי לביתו מבית החולים וסיפרתי לו על המחדלים האיומים בחזית הדרום. בגין הרגיע אותי ואמר שאסור לפגוע בהורים השכולים וצריך לנקוט רגישות רבה בדיבורים על המחדל. כעבור שנים, כשעבדתי במשרד ראש הממשלה בעת שבגין היה ראש הממשלה, למדתי ממנו פרק בדאגה לכל אזרח באשר הוא, ובעיקר לעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקטית, בה שלטון החוק מחייב את הכל.

זיקה איתנה למסורת היהודית
מתוך היכרותי עם בגין, עליי לציין כי מחבר הביוגרפיה הצליח לזהות את ערכיו ואת דפוסי החשיבה שלו, שהיו המניעים להחלטותיו ומעשיו. מתוך החומר שבכתובים (הגם שפרוטוקולים חשובים מישיבות ממשלה עדיין חסויים) ומראיונות עם אנשים שהכירו את בגין הורכב "פאזל" מרשים. שילון זיהה את תודעתו היהודית של בגין כתשתית להבנת פועלו, כמו גם את דאגתו לעתידו הפיזי והרוחני של העם היהודי ואת תפיסתו כי לקח השואה מחייב עירנות מתמדת בדאגה לביטחונה של ישראל, עוצמתה ויכולת ההרתעה שלה (כפי שבאה לידי ביטוי בהשמדת הכור העיראקי).

בגין הפנים את הלקח ההיסטורי משלהי בית שני, לפיו יש למנוע בכל מחיר מלחמת אחים, כמו גם את התובנה לפיה רק זיקה איתנה למסורת היהודית תבטיח את תעצומות הנפש הנדרשים ממי שחפץ חיים במזרח התיכון, בו שולטים החרב והסיף כבר מאות שנים. בגין האמין כי צדק סוציאלי יתרום ללכידות חברתית שהיא הכרחית לביסוס הדמוקרטיה.

המחבר אינו נמנע מלפרט גם את חולשותיו של בגין - האדם והמנהיג: חולשות שבאו לביטוי בימי "הסזון" בהם לוחמי האצ"ל נרדפו והוסגרו לאנגלים (הוא הציע שחיילי האצ"ל יבצעו פעולת התאבדות בירושלים העתיקה); בזמן המאבק הקשה על הסכם השילומים עם גרמניה (ההסתערות שלו על הכנסת); ובתקופת המלחמה בלבנון, שבעקבותיה באה שקיעתו הטראגית.

אמנם, בהשפעת חולשותיו, רגישותו ומורכבותו של בגין נתפס מחבר הספר לאבחנות פסיכולוגיות שאין להן הוכחה מובהקת (למשל דפוסים של מניה דפרסיה), ומוטב שאת האבחנות הפסיכולוגיות היה משאיר למי שמומחיותם בכך. כמו כן, יש בספר כמה טעויות עובדתיות, בעיקר טכניות, עליהן כבר עמדו האמונים על מורשתו של בגין. ואולם באלה אין כדי לגרוע מחשיבותו של הספר ומהמאמץ הנועז להתמודד עם אחד מגדולי המנהיגים שקמו למדינת ישראל, מנהיג שעיצב במידה רבה את המדינה כדמוקרטיה בימים שהיה באופוזיציה לשלטון הכל-יכול של מפא"י והצעיד אותה לשלום עם מצרים, שלום שמחזיק מעמד עד היום למרות הקשיים והספקות.

מנהיגות המודרכת על ידי חזון
בימים אלה של אובדן דרך מנהיגותי, כשמנהיגי ישראל עסוקים אך ורק בשרידותם האישית מתוך התנהלות אופורטוניסטית מובהקת; כשעשרות אלפי אזרחים מצויים תחת הפגזות בלתי פוסקות וחיילים מאבדים

את האמון במנהיגים ובמפקדיהם, חשוב לזכור ולהזכיר - גם מתוך נוסטלגיה - כי יש דפוסים אחרים של מנהיגות: מנהיגות שרואה את אחריותה לכלל, ולא את עצמה, ויודעת לשלב פלדה כלפי חוץ וחוטי משי כלפי פנים; מנהיגות המודרכת על ידי חזון ולא על ידי סקרי דעת קהל. אם הספר עורר תקווה כי אפשר גם אחרת – דיו.

באחרית הדבר לספרו כותב המחבר: "נראה כי בגין היה המנהיג האחרון מסוגו. דפוסי המנהיגות שלו אינם הולמים את מדינת ישראל הנוכחית. יכולתו לסחוף את ההמונים, מסירותו לתפקידו, החשיבות שהקנה לעקרונותיו, למסורת האידיאולוגית שממנה ינק – כל אלה שייכים לתקופה אחרת, שספק אם תשוב" (עמ' 447). אני מאוד מקווה שהמחבר טועה. מדינת ישראל זקוקה לשובה של מנהיגות אידיאולוגית, סוחפת ובעלת עקרונות, שתקומם - ויש אומרים תברא מחדש - את ישראל ברוח החזון הציוני והמורשת היהודית.

ד"ר חיים שיין הוא מרצה לפילוסופיה של המשפט במכללת שערי משפט