Wednesday, February 20, 2008

מכתב למוסף ספרים של הארץ שעדיין לא התפרסם

יוסי שריד התרשם בצורה חיובית מהביוגרפיה החדשה על מנחם בגין אשר חיבר אבי שילון ("כגודל האישיות, גודל הטרגדיה", 9.1.08) וקובע שהיא "ערוכה היטב, בקפידה ובאחריות". ואולם מי שרק קצת מכיר את תולדותיו של בגין על רקע של תקופותיו ותפקידיו, - באירופה לפני המלחמה, במחתרת, באופוזיציה ובשלטון - אינו יכול אלא לחשוב שהספר יצא לאור בצורה רשלנית ובחוסר רציניות נוכח הטעויות הרבות, הרבות מדי, קטנות וגדולות, שישנן בספר. אמנם שילון הודה ש"היו כמה שגגות, כפי שקורה לצערי בספר בהיקף כזה, אך הן כבר מתוקנות לקראת המהדורה הבאה (תגובות, "הארץ", "ספרות ותרבות", 25.1.08) אך חוששני שגם הוצאה שנייה זו לוקה בכל הבעייתיות של המהדורה הראשונה.

ראשית, אין זה ספר במובן האמיתי של "מחקר אקדמי" אלא כתיבה עיתונאית משופרת. עיקר תרומתו של שילון היא בניחושים שלו מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין וגרוע, מה שהוא ממציא על מנת לדאוג שקוראיו לא יאבדו עניין גם במחיר שינוי בגירסה ההיסטורית לטובת הגירסה הדרמטית. שנית, העובדות והמקורות של שילון לא תמיד הם באמת עובדות. מתוך העשרות הרבות של מקרים של אי-דיוקים, חוסר מקצועיות מחקרית, מיצגי-שווא ואי-יכולת לשלוט בחומר הרב הקשור לחייו של בגין שאני איתרתי, הנה מקבץ של כמה דוגמאות.

א. הפרסום של הספר טוען שהוא הביוגרפיה המלאה הראשונה אלא שאך לפני שנה וחצי יצאה לאור ביוגרפיה אחרת, של ד"ר עופר גרוסברד, "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג" שזכה לכתבה ארוכה בידי דליה קרפל ב"מוסף הארץ" ב-
13.5.06. אין בספר גם שום התמודדות עם הביוגרפיות המלאות הרבות שנכתבו על בגין בשפה האנגלית (בין היתר, של פרלמוטר, טמקו, סילבר, סופר, הבר, גרבאסי, והירשלר/אקמן). מה עוד אלא שאין שילון מצטט מספרו האוטוביוגרפי של שמואל תמיר, "בן הארץ הזאת" שיצא לאור כבר ב- 2002. הספר אף אינו נכלל בביבליוגרפיה למרות שתמיר מהווה ציר מרכזי בחייו הפוליטיים באופוזיציה של מנחם בגין וגם בהקמת ממשלתו הראשונה. תמיר מוזכר כ- 10 פעמים בספרו של שילון אבל שום חומר מספרו של תמיר כלול בספרו של שילון. אם חיפש שילון חומר דרמטי, חבל שהתעלם מספר זה.

ב. בעמ' 451 בספרו של שילון נכתב שבימי כהונתו של בגין בראשות הממשלה אירע הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל ושם נרמז שסגנונו המתלהם של בגין היה מעורב בו. אלא שבספטמבר 1948, הרוזן ברנדוט נורה למוות ובינואר 1957 נרצח רודולף קסטנר.

ג. בעמ' 15 נטען שהנאצים כבשו את בריסק בפעם השלישית ב- 1941. יש להניח שטיעון זה יכול להיות נכון רק אם נסכים שהגרמנים אשר כבשו את בריסק לראשונה במלחמת העולם הראשונה כבר אז היו נאצים אליבא דשילון.

ד. בעמ' 103, כותב שילון שבגין "נראה כמו פקיד אדיב אך לא יוצלח" והערת השוליים מס' 63 לכאורה צריכה להעיד על המקור לתיאור זה. אך בספרם של גולן ונקדימון בעמ' 149, שהוא המקור, אין שום זכר לאמירה כשלהי בדומה ל"פקיד אדיב לא יוצלח".
שילון, כך, כנראה, התרשם.

ו. באותו עמ' 103 כותב שילון כי "בשנת 1947...כבר היה אצ"ל חבול ומותש". שנת 1947 הייתה שנת השיא בפעילויות של המחרת, שנת גידול באמצעים, במתגייסים ובהשפעה.

ז. בעמ' 147, כותב שילון "בדצמבר, חודש לפני מועד הבחירות לאספת המחוקקים, יצא בגין לביקורו הראשון בחו"ל בתפקיד מנהיג לגיטימי". בגין כבר נחת בניו-יורק ב- 24 בנובמבר ושילון, אשר מנצל עד תום, וללא תמימות, את ספרו של יחיעם ויץ, "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית", היה יכול לדעת זאת מידיעה בעיתון "חרות" מ- 25.11 המצוטט שם בעמ' 180.

ח. בעמ' 104, שילון מתאר איך אחותו הגדולה של בגין, רחל הלפרין, "באותה העת [של שנות המחתרת]..לאחר עלייתה ארצה...הציקה לו בקושיות רבות". אבל רחל הלפרין עלתה ארצה עם משפחתה רק בשנת 1962 ואף פעם לא ביקרה בארץ לפני כן. שילון התבלבל או ניחש – או סתם פיברק?

ט. בעמ' 153, שילון כותב שעיתון "חרות" נסגרה ב- 1965. היא נסגרה ב- 1964.

י. בעמ' 107, שילון קובע שבגין התקשה להורות לאנשיו "לרצוח" את שני הסרג'נטים שייתלו בנתניה ומצטט מעדותו של עמיחי פגלין המופיעה בעמ' 172 בביוגרפיה של גולן ונקדימון על בגין. אלא ששם, פגלין מצוטט אומר בדיוק את ההיפך: "פגלין עתיד לספר כי היסוסיו של מפקד האצ"ל לא נבעו מתוך רתיעה מפני ההוצאה להורג" אלא מחשש לגורל אנשי אצ"ל שאולי לא יצליחו להימלט. על פניו, נראה ששילון מסלף עדות מתועדת ומחליפה אותה בהשערה פרשנית אישית.

אגב, בקשר לפגלין, שילון מתפאר בבזיקה שהוא "יצר" בין יחסי בגין ועמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל, לאריאל שרון (שם, בתגובתו, 25.1). אך הוא חוטא מבחינה מחקרית כאשר בטיפולו, בעמ' 145, בפרשת "דחיקת פגלין מהמקום השני ברשימה [לכנסת הראשונה]" מעבר לכך שהוא אינו ממציא עבורנו כל אסמכתא שאי-פעם פגלין היה במקום השני, הרי פוסח שילון פרשה אחרת שיכלה לשפוך אור על היחסים בין בגין לבין פגלין. בקיץ 1948, גידי נשלח לצרפת ושהה שם זמן ממושך אך כשבגין ביקש לסיים את קיומו של האצ"ל באירופה, סירב גידי לחזור ארצה ונשאר שם לעסוק בענייני מחתרת בניגוד לעמדתו של בגין
עד לחודש נובמבר (ראה" תבין, "חזית שניה", עמ' 244 והלאה). ביוגרף רציני, עם עורך משכיל, היה מוצא במתח זה חומר מעניין. שילון לא.

יא. בעמ' 155, שילון מצטט את בגין אומר בדיון בכנסת (ב- 9.11.1949): "עליתי על הבמה וראש הממשלה המשיך לשבת באולם". הציטטה המדויקת היא: "הנה עליתי על הבמה, וראש הממשלה עדיין מוסיף לשבת באולם" (דברי הכנסת, כרך ג', עמ' 21, עמודה ב'). מה כל כך קשה בלהעתיק משפט אחד של עשר מלים?

יב. בעמ' 108, שילון חוזר לפרשת שני הסרג'נטים וכותב על "סלידתו של בגין מן הפעולה" ומסתמך על ראיון עמו ב- 1991. אך באותו ראיון כל מה שבגין אומר הוא שהפעולה היתה "מעשה אכזרי". איפה כאן 'סלידה'? וכידוע, מעולם לא התנצל בגין או הביע סלידה או חרטה מפעולה כלשהי של האצ"ל.

יג. בעמ' 158, כותב שילון שלזאב ז'בוטינסקי יצאו מוניטון על יחס ה"זלזול" שלו כלפי הדת. דומני שהיה על שילון לבסס טיעון זה כי לאמיתו של דבר, גם אם ז'בוטינסקי לא היה איש מאמין, לא היה לו יחס של זלזול כלפי הדת ויתר על כן, משנת 1935 והלאה, עקרונות של לאומיות-דתית התקבלו עליו במידה לא קטנה.


יד. בעמ' 160 – 161, כותב שילון כי ערי ז'בוטינסקי, לאחר שהפסיק את חברותו בכנסת כחבר חרות, לא השתתף בבחירות לכנסת השניה, ו"עזב את הארץ לטובת קריירה אקדמית (פרופסור למתימטיקה בטכניון באדיס-אבבה)". אבל אין זה נכון. ערי ז'בוטינסקי לימד בטכניון בחיפה בין השנים 1951 – 1963 בשנת 1963, פנו אליו ממשרד החוץ לצאת לשליחות לאדיס-אבבה ושם שהה שנתיים בלבד. ב- 1965, חזר ארצה ונשאר בה עד לפטירתו ב- 1969.

ספרו של אבי שילון מתיימר להיות "ביוגרפיה מלאה", המבוסס על "מלאכת המחקר". הוא איננו כזה. הוא פוסח על נושאים חשובים ומעוות עניינים אחרים. החסרונות של הספר הן באי-הדיוק המשווע בפרטים משמעותיים, חוסר שליטה בחומר הארכיוני, אי-הימצאות ביריעה ההיסטורית הרחבה, חוסר הכרה של התהליכים, האירועים והאישים במשך חייו של נשוא-עבודתו ובנוסף, אי-התמודדות עם עבודות מחקריות שנעשו בעבר, דבר בסיסי בכל עבודה מחקרית.

כתוצאה מכל זה, לא רק שמוגש לקורא ספר רשלני ומבולבל מבחינת העובדות ההיסטוריות – ואין כאן בעיה לש הגהות בלבד כי עוד דפדוף במקור נוסף היה מתקן את הטעויות - אלא על סמך כל זה, הקורא מוזמן להסיק מסקנות שלא על בסיס האמת. אולי כך כותבים בעיתון או במקומון אבל לא ספר מחקר.
בעצם הספר הוא הבעיה. בספר יש 'מציאות' שאיננה מבוססת דיה, לפחות מבחינה מחקרית. המחבר כותב בז'אנר חדש: סוג של "היסטורית-ספרותית", כדבריו ב"הארץ" ב- 25.1.08. ולכן, גם אם מותר לכל ביוגרף לפרשן את נשוא כתיבתו, כשיש בספר זה סילופים, עיוותים ושקרים לגבי שמות, תאריכים, ציטטות, מקורות ועוד ולאין-ספור, אין אלא להטיל כלל ספק בערכו כספר שניתן להסתמך עליו.

אולי ניתן להבין את קביעתו של שריד לגבי העריכה הטובה והאחראית של הספר רק אם נזכור שבגין כשל בשמונה מערכות בחירות עד שזכה להרכיב ממשלה (1949, 1951, 1955, 1959, 1961, 1964, 1969, 1973) ולא שבע פעמים כפי ששריד כותב בפתח רשימתו. ומי אחראי לטעות? יוסי שרד עצמו? אבי שילון? מרכז מורשת מנחם בגין?

ישראל מידד
שילה

1 comment:

Or said...

שלום רב ישראל .
ייתכן ושילון טעה הנקודות שציינת,אך הבחור עשה עבודה מקיפה וארוכה בת חמש שנים ,פרי מחקר.
ניתן לתת לו נקודות לזכותו בכל זאת.
בברכה,אורן קאשי