ביקורת בעיתון הצפה על הביוגרפיה על בגין

הקברניט, המאסטרו
13/01/2008
אבי שילון, בגין - 1913-1992, עם-עובד, תל-אביב 2007
הכבוד הלאומי מול השיקול הקר, הרגש מול השכל, הכוונות הטובות מול התוצאות - אלה הם הצירים עליהם סבה הביוגרפיה החדשה על מנחם בגין

באוגוסט 1983, כשהוא בן שבעים, ירד מנחם בגין בפעם האחרונה מהבמה הפוליטית והותיר אחריו סימני שאלה שמוסיפים להדהד עד ימינו. הביוגרפיה החדשה שכתב אבי שילון מנסה להתיר כמה מסימני השאלה שהותיר המנהיג הגדול עם מותו. סיפור אחד מני רבים, מקרה שאירע בימי מחתרת האצ"ל, יש בו כדי להאיר ולרמוז על בגין האיש והתנהלותו. בספטמבר 1946 נתפס לוחם הארגון, בנימין קמחי, בעת פשיטה על בנק ביפו, פשיטה שנועדה להשיג כסף למימון הארגון. בבית הדין הבריטי נידון קמחי לעונש כבד – שמונה עשרה שנות מאסר ושמונה עשרה מלקות. "דבר כזה לא ייעשה!" הכריז בגין בפאתוס בישיבת מפקדת האצ"ל, ובדבריו לא התכוון לתקופת המאסר שפסק בית הדין אלא למלקות. "זוהי השפלה" פסק, "לא הישבן נפגע – אלא כבודנו הלאומי". בכרוז שהוציא הארגון התחייב כי על המלקות יגיב הארגון גם הוא במלקות ואכן כך היה. חוליות של אנשי אצ"ל, מצוידים בשוטים, נשלחו לחטוף ולהלקות קצינים בריטיים. הגדילה לעשות חוליית האצ"ל בנתניה, שסירבה אחרי המלקות להחזיר לקצין הבריטי את מכנסיו בטענה כי "ייתכן והאצ"ל יהיה זקוק להן"

פרשת ההלקאות שעשעה את בגין והרימה את קרנו בארץ, אולם סופה היה טראגי. אחת החוליות שהשתתפה במבצע נלכדה כאשר ניסתה לתפוס קצין בריטי. חבריו של הקצין הכו במכות נמרצות אחד מאנשי האצ"ל גרמו בכך למותו, ודנו למוות שלושה אחרים – יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי – בעוון נשיאת נשק. מחיר יקר היה לעמידה הזו על הכבוד הלאומי, מחיר ששיקול דעת זהיר יותר יכול היה להביאו בחשבון. הכבוד הלאומי מול השיקול הקר, הרגש מול השכל, הכוונות הטובות מול התוצאות - כל אלה צירים עליהם סבה הביוגרפיה החדשה. עם הקמת מדינת ישראל הצעירה נתפס בגין, מנהיג האצ"ל, כאדם קיצוני וסהרורי. בסוף שנת 1948, עם ביקורו הראשון בארה"ב, קיבלה את פניו מודעת ענק שהתפרסמה בניו-יורק טיימס שעליה חתמו, בין השאר, אלברט איינשטיין וחנה ארנדט. במודעה נטען כי מפלגתו, מפלגת "חירות" היא "מפלגה הדומה למפלגות הנאציות והפשיסטיות". בגין, שנפגע מכך, גייס לשירותו את חוש ההומור והכריז כי "איינשטיין אמנם גאון מהסוג שמתגלה פעם באלף שנים, אך בכל זאת אני מבין במתמטיקה יותר משהוא מבין בפוליטיקה". בן-גוריון, יריבו הגדול של בגין, הוא שטבע בשנת 1949, עת הוקמה הממשלה הראשונה, את אות-הקין הפוליטי - "בלי חרות ומק"י"

שנאתו של בן-גוריון לבגין לא שככה גם כעבור שנים. בשנת 1961, במכתב שכתב למשורר חיים גורי, התבטא ואמר "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק.. מקדש את כל האמצעים למען המטרה הקדושה: שלטון אבסולוטי... כששמעתי בפעם הראשונה בחיי נאום של בגין ברדיו שמעתי קולו וצריחתו של היטלר". לקראת סוף שנות השישים התפייסו השניים. "פולה שלי הייתה תמיד מעריצה שלך, משום מה", כתב בן-גוריון לבגין בשנת 1969. שנים ארוכות, ובאיטיות, עשה בגין את דרכו אל הקונצנזוס הישראלי, עד שהגיע לראשות הממשלה. בביוגרפיה שכתב משרטט שילון בבהירות את התחנות המרכזיות בחייו של בגין, מהמחתרת, דרך שנות האופוזיציה הארוכות, ההמשך בממשלת האחדות בימי מלחמת ששת הימים, וכלה בהפיכתו לאלטרנטיבה אמיתית לשלטון מפא"י רב השנים, במרוצת שנות השבעים. כשנשאל בגין להישגו המשמעותי ביותר בחייו הציבוריים ציין ללא היסוס את מניעת מלחמת האחים בעת ה"סזון" – התקופה בה הסגירו אנשי ארגון ההגנה את אנשי האצ"ל לבריטים. בישיבת הממשלה בשנת 1982, כאשר נתקבלה ההחלטה על הפיצויים למפוני ימית, הכריז בגין: "כאשר הייתי במחתרת כתבתי מאמר שכותרתו 'מלחמת אחים – לעולם לא'. אחרי מותי אני מקווה שאזכר מעל לכל כמי שמנע מלחמת אחים. זה חשוב בעיני מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומחוק רמת הגולן".

ההימנעות ממלחמת אחים בזמן הסזון הייתה אחת משלוש הפעמים בהם הוביל בגין מהלך של הליכה על הסף, עומד על שלו מחד, ומאידך -מונע מלחמה גלויה מול הצד שכנגד. הפעם השנייה בה קרה הדבר היה במשבר האונייה "אלטלנה". בגין ניסה, עד הרגע האחרון, לשמר את עצמאות ארגון האצ"ל ולבדל אותו מצבא ההגנה לישראל שהלך ותהווה באותם ימים. מאידך, כאשר שפך בן-גוריון את זעמו והפציץ את האונייה לא השיב בגין מלחמה שערה וריסן את אנשיו. הפעם השלישית התרחשה מספר שנים מאוחר יותר, סביב הסכם השילומים שהלך והתרקם בין ממשלות ישראל וגרמניה. בגין יצא בזעם נגד ההסכם המוצע, והוציא המון משולהב אל הרחובות. בשיא דבריו, באסיפה המונית בכיכר ציון בירושלים, קרא כמעט בגלוי למרד נגד השלטון: "בן גוריון אמנם זקן ממני בשנים, אבל אני זקן ממנו בניסיון בהתנגדות לשלטון רשע. ולכן אני מכריז: רשע עומד מול עניין צדק ויתנפץ כזכוכית מול סלע. על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו. כאשר יריתם בי בתותח", חזר בגין והזכיר את פרשת "אלטלנה", "נתתי את הפקודה 'לא'! היום אתן את הפקודה 'כן'! ... זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות". פרשת השילומים מתחה עד לקצה את הפער התהומי בין בן-גוריון הפרגמטיסט, שהבין עד כמה יהוו כספי השילומים חמצן לריאותיה של המדינה הצעירה, לבין בגין איש הרגש, ההדר, והלב היהודי החם. ובכל זאת,למרות דבריו הבוטים, גם כאן ידע בגין שלא למתוח את החבל יתר על המידה.

בפירוט ובכישרון מתאר שילון כיצד נסוג בגין, בזהירות, מאמירותיו הקיצוניות, ונזהר שלא להגיע לכדי חתירה ממשית תחת הממשלה וסמכותה. בגין, הפוליטיקאי המתוחכם, נואם הכיכרות המרתק, ראה עצמו מדינאי מהשורה הראשונה. עוד בשנת 1959 הכריז "בסערה ניכר רב-החובל, בנגינה המאסטרו, והמדינאי ניכר באבחנותיו, בראיית הנולד". האומנם ניכר בגין באבחנותיו? בשלהי מחמת העולם השנייה, בעודו מפקד האצ"ל, נפגש בגין עם משה סנה, שהיה אז חבר במפקדת ההגנה. באזני סנה גולל בגין את השקפתו המדינית ולפיה ארצות הברית היא זו שעתידה לרשת את הבריטים כמוקד הכוח במזרח התיכון. על כן סבר כי פעולות האצ"ל, בעל האוריינטציה למערב, ימקדו את תשומת הלב העולמית בארץ ישראל ויאיצו את המעורבות האמריקאית הפעילה. מעורבות זו אכן תרמה תרומה מכרעת להקמת המדינה שנים ספורות לאחר מכן.

מנגד, ההתמקדות היתירה של האצ"ל במאבק בבריטים סימאה את עיני הארגון מראיית המציאות המשתנה. בעוד שבתקופה שעד ההכרזה בכ"ט בנובמבר 1947 התמקד האצ"ל בלחימה בבריטים, הרי שההגנה הבינה כבר ב-1946 שיש להיערך בייחוד למאבק כנגד הערבים, ועל כן שקדו ראשי הארגון על הפיכת ההגנה לצבא המושתת על התפיסה הצבאית של הבריטים. דבר זה מסביר את הדלות היחסית של הישגי האצ"ל בלחימה נגד הערבים במלחמת העצמאות. בשנים מאוחרות יותר, ערב מלחמת שלום-הגליל, טווה בגין, כמו אחרים במערכות החוץ והביטחון, תמונת עולם אידילית של שיתוף פעולה ושלום שיירקמו בין ישראל לנוצרים בלבנון לאחר סילוק אש"ף מהמדינה. האידיליה הזו, כפי שידוע, התנפצה באכזריות. ראיית הנולד הייתה כלא הייתה. ההסתבכות בלבנון, ה"טרגדיה" בלשונו של בגין עצמו, הייתה ככל הנראה אחת הסיבות המרכזיות לירידתו מעל הבמה. ספרו של שילון הוא פרי עבודה של חמש שנים. שילון, עיתונאי במקצועו, מביא בפני הקורא עבודה מושקעת.

זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של בגין המופיעה בשפה העברית. אך יש בהחלט מה להעיר על הספר. דמותו של בגין הצעיר, עד לתקופה בה פיקד על האצ"ל, היא דמות חיוורת ומטושטשת. החומר שבספר על תקופה זו הוא דל, כמעט ואין כל חידוש במה שנכתב, ומה שמופיע נכתב כאילו לצאת ידי חובה. המקורות בהם עשה המחבר שימוש בספר כולו אינם רבים. לצד מגבלות אובייקטיביות (כמו העובדה שמסמכים רבים עדיין אסורים לפרסום בשל חוק הארכיונים), ניתן היה לצפות שיעשה יותר. כך לדוגמא מתברר בביבליוגרפיה כי שילון עצמו ראיין שמונה אנשים בלבד לצורך הספר.

יתר על כן, הד"ר בני בגין, ששמו מופיע ברשימת מרואיינים הללו, טען לאחרונה בעיתון "הארץ" כי השיחה עימו הייתה שיחה קצרה שניהל כבדרך אגב, במהלך נסיעה באוטובוס עירוני. הספר נועד לציבור הרחב. רוחב היריעה לא מאפשר את העומק הנדרש מספר מחקר היסטורי. לשבחו של שילון יש לציין כי התמונה שבספר הוגנת ומאוזנת בדרך כלל. המחבר גם נמנע מהשערות לא מבוססות ורכילויות מסוגים שונים. ב-28 לאוגוסט 1983, מעט אחרי יום הולדתו השבעים, הודיע בגין על התפטרותו. "איני יכול עוד" אמר ולא יסף. במילים אלה גילם את הסיבות שהביאו אותו לפרוש. עד היום לא נתבררו סיבות אלה במלואם, אולם ברור כי הוא חש שאינו מסוגל עוד למלא את תפקידו. מצבו הבריאותי הידרדר, חייו לאחר מות אשתו עליזה התערערו, ורגשות אשם על הכישלון בלבנון הציפו אותו. על חייו השתלטו חושך ועלטה. האיש החזק במדינה הפך אדם חיוור שהסתגר בחדרו מרבית שעות היממה. ודאי לא כך חלם לרדת מן הבמה. הוא השאיר אחריו עם מפולג השקוע במלחמה שסופה לא נראה באופק, ממשלה מסוכסכת, וביטחון וכלכלה רעועים. לא היה זה ה"הדר" הז'בוטינסקאי אליו חתר כל ימיו. דברי הסיכום של שילון הם בעיני חדים וקולעים. בסופו של יום לא ייזכר בגין בשל הסכם האוטונומיה או בשל הישגו המדיני הגדול ביותר – הסכם השלום עם מצרים. גם לא בשל הפצצת הכור בעיראק או הדשדוש בבוץ הלבנוני.

יותר מכל הטביע בגין את חותמו על צביונה היהודי של מדינת ישראל. הוא ראה את עצמו חלק מן העם היהודי לדורותיו, חוליה נוספת בשרשרת הדורות, והשיב לשיח הציבורי דימויים והשקפות מימי הגלות, כאלה שסתרו את הקשר הישיר שניסה הממסד של מפא"י לטוות בין התנ"ך לגיבורי הפלמ"ח. בחום שלו, בשפה הדתית והלאומית שהנחיל, קנה את לב השכבות העממיות והשיב לציבור המזרחי והמסורתי תחושה של שייכות אמיתית, על בסיס היסטוריה ודת יהודית. בימינו, כאשר ראשי ממשלה הולכים מחדר חקירות משטרתי אחד למשנהו, מוקפים יחצנים ועטופים בטפלון כדבעי, מתעורר געגוע לבגין. המנהיג שאפילו דירה לא הייתה לו כאשר עזב לצמיתות את מעון ראש הממשלה. בימינו, כאשר האטימות לסבלם של אחרוני ניצולי השואה מגיעה לשיאים בלתי נסבלים, אנו שואלים - היכן הוא המנהיג בעל הלב היהודי החם, נטול החשבונות, שישלהב את הכיכרות, ויהפוך את השולחנות, על מנת שצדק בסיסי כל-כך ייעשה עם אחרוני הניצולים שעודם עמנו.