18/01/2008
לא לכבודו של בגין
נדמה שמחבר הביוגרפיה של בגין לא הבין כראוי את המשמעות הכבדה והעמוקה של המטלה שקיבל עליו
מאת יחיעם ויץ
מנחם בגין (1913-1992), מאת אבי שילון, סדרת 972, הוצאת עם עובד, 2007, 535 עמודים
חלקים מכתב היד של הספר הזה קראתי במקרה. קראתי ונחרדתי. איתרתי בו שגיאות רבות שמעידות
על אי-הבנה בסיסית של המחבר הצעיר. תיקנתי חלק מהשגיאות שמצאתי וביקשתי מאבי שילון באופן מפורש לעצור את תהליך הפקת הספר כדי לבדוק את כל פרטיו. אי אפשר לפרסמו כך, טענתי בתוקף. כאשר קראתי את הספר עצמו התברר לי כי חוץ מתיקונים קוסמטיים שום דבר מהותי לא נעשה. בינתיים נהפך הספר לרב-מכר ושועי העם גמרו עליו את ההלל. לדוגמה, יוסי שריד כתב כי הביוגרפיה "מקיפה, כתובה וערוכה היטב, בקפידה ובאחריות" ("הארץ", 9.1). ולו למען כבודו של בגין איני יכול לעבור בשתיקה על הוצאת הספר הרשלני הזה.
ראשית, שילון מביא בספרו דברים סתמיים בלי להבין את משמעותם. הוא כותב כי היומון "המשקיף", הביטאון של הצה"ר (המפלגה הוותיקה של התנועה הרוויזיוניסטית), נסגר ביוני 1949, בעקבות כישלון המפלגה בבחירות לאסיפה המכוננת, בינואר 1949 (עמ' 149). הסיבה לכך היתה שונה: האיחוד בין תנועת החירות לבין הצה"ר, שנעשה באפריל 1949 - צעד חשוב ביותר בחיי בגין, שלא צוין כלל בספר (בעמ' 140 נכתב כי ב-1948 "האיחוד לא עלה יפה", כנראה מסיבה אחת ויחידה: הוא לא היה קיים כלל).
עוד דוגמה היא הכתיבה על האופוזיציה בחירות, שפעלה נגד בגין בשנים 1949-1951 (עמ' 157-160). הכתיבה שגויה וחלקית משלוש סיבות: היא לא מתייחסת למחלוקת העיקרית בין אנשיה לבין בגין - שאלת הדרך לשלטון (רק "דרך הקלפי", כפי שבגין קבע, או ב"דרכים אחרות", כפי שאנשיה קבעו); המחבר לא ציין כלל את הוועידה הארצית השנייה של חירות, שנערכה בפברואר 1951 והיתה שדה הקרב המכריע במאבק הפנימי (כן הוא לא כתב על הוועידה השלישית, שנערכה באפריל 1954. בלי להבין את חשיבותה אי אפשר להבין כיצד חירות הצליחה בבחירות לכנסת השלישית); הוא כתב דברים שגויים לחלוטין על הגוף האופוזיציוני הראשי: "סיעת למרחב". ראשיה היו שמואל מרלין ושמואל תמיר, ולא הלל קוק וערי ז'בוטינסקי (כפי שנכתב), שלא היו כלל חבריה והיא לא השתתפה בבחירות לכנסת השנייה מן הטעם הפשוט: הסיעה היתה גוף פנימי, שפורק מיד אחרי הוועידה השנייה. חבל מאוד שהמחבר לא עיין במאמרה של אורנה מילר על "הקבוצה העברית", שהתפרסם ב"עיונים בתקומת ישראל" מס' 14).
דוגמה נוספת היא קביעתו של שילון כי בגין התעקש "להפעיל את אצ"ל בתור מחתרת לוחמת בירושלים" אחרי הקמת תנועת החירות בגלל יחסו לעיקרון הדמוקרטי-הפוליטי, שהיה "בערבון מוגבל" (עמ' 120). המניע היה שונה לחלוטין: יחסו של בגין לחלוקה, ולא לדמוקרטיה. בשידור שהכריז על כינון תנועת החירות הצהיר בגין על כוונתו לפרק את המחתרת בכל שטחי הריבונות הישראלית ולא לפרקה ב"שטחי המולדת שעדיין לא שוחררו".
שנית, ניכר בספר שימוש רשלני בחומר. אביא שתי דוגמאות לכך. בכמה מקומות קשה למצוא קשר בין הטקסט לבין ההערות. שילון כותב, למשל, כי "נתן אלתרמן התנגד למשמעות המוסרית בהסכם באמצעות השירים שפירסם" (עמ' 172). התיעוד לכך הוא טור (טור, ולא שיר) שפורסם במארס 1951 (עמ' 486 הערה 5), זמן רב לפני שדיברו בכלל על הסכם עם גרמניה (שנחתם שנה וחצי אחר כך), והוא עצמו איננו עוסק ב"משמעות המוסרית בהסכם". דוגמה שנייה היא דרך שימושו של שילון בראיונות בגנזך המדינה. הוא השתמש בהן בלי סוף, בלי ביקורת ובלי דיוק: הוא כתב על הדברים שנכתבו ב"עיתון הימני 'סולם'", שעורכו היה ישראל אלדד, בקשר לפרשת אלטלנה ולמאבקים הפנימיים שהתחוללו בחירות ב-1948 (עמ' 137). הוא לא מביא את הדברים עצמם, שנכתבו בעיתון, אלא עדות בעל פה של אלדד, שנגבתה ב-1993 (עמ' 482, הערה מס' 146). האם הוא יודע כי העיתון הזה לא היה קיים באותה שנה? הוא הוקם שנה אחר כך, ב-1949, אחרי התפרקות "רשימת הלוחמים", שאלדד היה מראשיה.
בספר יש איפוא שגיאות רבות מאוד - חלקן "קטנות" או "טכניות", לפי טענת המחבר ("מעריב", 9.1), וחלקן "גדולות" ומעידות על רשלנות חמורה. אפשר להביא דוגמאות רבות לכך: ההדחה של פנחס לבון מתפקידו נעשתה לפני הבחירות לכנסת החמישית ולא אחריה. הבחירות עצמן הוקדמו בגלל ההדחה (עמ' 489); הסכם השילומים נחתם בספטמבר 1952 ולא במארס. באותו חודש נפתח המשא ומתן עם הגרמנים בווסנאר בהולנד (עמ' 486); בוועידת מינכן הסכימו מעצמות המערב לסיפוח חבל הסודטים על ידי היטלר ולא לכיבוש צ'כוסלובקיה. הכיבוש נעשה כחצי שנה אחר כך (עמ' 492); אברהם יפה ומשה שמיר לא היו חברי רפ"י, אלא חברי השומר הצעיר (עמ' 494); היחסים העכורים בין בן-גוריון לשרת לא הביאו להקדמת הבחירות לכנסת השלישית, מפני שהבחירות נערכו בזמן - בדיוק ארבע שנים אחרי הבחירות לכנסת השנייה (עמ' 183); מחנות העקורים אחרי השואה היו בגרמניה, במיוחד בשטח הכיבוש האמריקאי, ולא בפולין (עמ' 96); הקמת המערך לא האיצה את מאמצי בגין לאחד את מפלגתו עם המפלגה הליברלית, מפני שגח"ל הוקם לפני המערך (עמ' 196).
ועוד: משה סנה לא היה ראש מטה "ההגנה" (תפקיד צבאי), אלא ראש המפקדה הארצית (רמ"א) של "ההגנה" (תפקיד פוליטי-אזרחי, עמ' 59); שם החטיבה הירושלמית ב-1948 היה "עציוני" ולא "ירושלים" (עמ' 141); שמואל מרלין לא היה המזכיר הכללי של חירות ב-1951; הוא הודח מתפקידו בדצמבר 1949 (עמ' 167); מספר המנדטים של הציונים הכלליים בכנסת השנייה לא "לא השתנה" (עמ' 166) - הם גדלו משבעה לעשרים; ארל הריסון לא היה נציגו של הנשיא טרומן "בוועדה הבינלאומית לענייני הפליטים שהוקמה בתום המלחמה" (עמ' 92). הוא חקר את מצב היהודים במחנות בגרמניה, לפי בקשת הנשיא. כמה חברי כנסת דתיים התנגדו להסכם השילומים ולא אחד (עמ' 175). בהצבעה הם נאלצו להימנע ולא להתנגד בגלל המשמעת הקואליציונית (דוגמה מובהקת לכך הוא יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל, שכיהן אז כשר הסעד, ונמנע אף שהתנגד בתוקף).
אפילו בביבליוגרפיה (עמ' 452-460) נפלו שגיאות: הספר "סמבטיון" לא נכתב על ידי ישראל אלדד. הוא ביוגרפיה עליו, שכתבה עדה אמיכל-יבין; שם היומן של משה שרת הוא "יומן אישי" ולא "יומן מדיני"; שמו של עורך הקבצים "אצ"ל אוסף מקורות ומסמכים" הוא יצחק אלפסי, ולא יוסף אלפסי. גם בהערות אפשר למצוא בלבול ורישול. בהערה 182 (עמ' 483), למשל, נכתב כי המסמך הרלוונטי נמצא בארכיון מרכז מורשת בגין, אך לפי הסימון הוא נמצא בארכיון מכון ז'בוטינסקי. כתיבת ביוגרפיה היא מלאכה מפרכת ומסובכת, וכתיבת ביוגרפיה על דמות מורכבת כמו מנחם בגין היא קשה שבעתיים. יש לי תחושה כי המחבר לא הבין כראוי את המשמעות הכבדה והעמוקה של המטלה שהוא קיבל עליו.
לא לכבודו של בגין
נדמה שמחבר הביוגרפיה של בגין לא הבין כראוי את המשמעות הכבדה והעמוקה של המטלה שקיבל עליו
מאת יחיעם ויץ
מנחם בגין (1913-1992), מאת אבי שילון, סדרת 972, הוצאת עם עובד, 2007, 535 עמודים
חלקים מכתב היד של הספר הזה קראתי במקרה. קראתי ונחרדתי. איתרתי בו שגיאות רבות שמעידות
על אי-הבנה בסיסית של המחבר הצעיר. תיקנתי חלק מהשגיאות שמצאתי וביקשתי מאבי שילון באופן מפורש לעצור את תהליך הפקת הספר כדי לבדוק את כל פרטיו. אי אפשר לפרסמו כך, טענתי בתוקף. כאשר קראתי את הספר עצמו התברר לי כי חוץ מתיקונים קוסמטיים שום דבר מהותי לא נעשה. בינתיים נהפך הספר לרב-מכר ושועי העם גמרו עליו את ההלל. לדוגמה, יוסי שריד כתב כי הביוגרפיה "מקיפה, כתובה וערוכה היטב, בקפידה ובאחריות" ("הארץ", 9.1). ולו למען כבודו של בגין איני יכול לעבור בשתיקה על הוצאת הספר הרשלני הזה.
ראשית, שילון מביא בספרו דברים סתמיים בלי להבין את משמעותם. הוא כותב כי היומון "המשקיף", הביטאון של הצה"ר (המפלגה הוותיקה של התנועה הרוויזיוניסטית), נסגר ביוני 1949, בעקבות כישלון המפלגה בבחירות לאסיפה המכוננת, בינואר 1949 (עמ' 149). הסיבה לכך היתה שונה: האיחוד בין תנועת החירות לבין הצה"ר, שנעשה באפריל 1949 - צעד חשוב ביותר בחיי בגין, שלא צוין כלל בספר (בעמ' 140 נכתב כי ב-1948 "האיחוד לא עלה יפה", כנראה מסיבה אחת ויחידה: הוא לא היה קיים כלל).
עוד דוגמה היא הכתיבה על האופוזיציה בחירות, שפעלה נגד בגין בשנים 1949-1951 (עמ' 157-160). הכתיבה שגויה וחלקית משלוש סיבות: היא לא מתייחסת למחלוקת העיקרית בין אנשיה לבין בגין - שאלת הדרך לשלטון (רק "דרך הקלפי", כפי שבגין קבע, או ב"דרכים אחרות", כפי שאנשיה קבעו); המחבר לא ציין כלל את הוועידה הארצית השנייה של חירות, שנערכה בפברואר 1951 והיתה שדה הקרב המכריע במאבק הפנימי (כן הוא לא כתב על הוועידה השלישית, שנערכה באפריל 1954. בלי להבין את חשיבותה אי אפשר להבין כיצד חירות הצליחה בבחירות לכנסת השלישית); הוא כתב דברים שגויים לחלוטין על הגוף האופוזיציוני הראשי: "סיעת למרחב". ראשיה היו שמואל מרלין ושמואל תמיר, ולא הלל קוק וערי ז'בוטינסקי (כפי שנכתב), שלא היו כלל חבריה והיא לא השתתפה בבחירות לכנסת השנייה מן הטעם הפשוט: הסיעה היתה גוף פנימי, שפורק מיד אחרי הוועידה השנייה. חבל מאוד שהמחבר לא עיין במאמרה של אורנה מילר על "הקבוצה העברית", שהתפרסם ב"עיונים בתקומת ישראל" מס' 14).
דוגמה נוספת היא קביעתו של שילון כי בגין התעקש "להפעיל את אצ"ל בתור מחתרת לוחמת בירושלים" אחרי הקמת תנועת החירות בגלל יחסו לעיקרון הדמוקרטי-הפוליטי, שהיה "בערבון מוגבל" (עמ' 120). המניע היה שונה לחלוטין: יחסו של בגין לחלוקה, ולא לדמוקרטיה. בשידור שהכריז על כינון תנועת החירות הצהיר בגין על כוונתו לפרק את המחתרת בכל שטחי הריבונות הישראלית ולא לפרקה ב"שטחי המולדת שעדיין לא שוחררו".
שנית, ניכר בספר שימוש רשלני בחומר. אביא שתי דוגמאות לכך. בכמה מקומות קשה למצוא קשר בין הטקסט לבין ההערות. שילון כותב, למשל, כי "נתן אלתרמן התנגד למשמעות המוסרית בהסכם באמצעות השירים שפירסם" (עמ' 172). התיעוד לכך הוא טור (טור, ולא שיר) שפורסם במארס 1951 (עמ' 486 הערה 5), זמן רב לפני שדיברו בכלל על הסכם עם גרמניה (שנחתם שנה וחצי אחר כך), והוא עצמו איננו עוסק ב"משמעות המוסרית בהסכם". דוגמה שנייה היא דרך שימושו של שילון בראיונות בגנזך המדינה. הוא השתמש בהן בלי סוף, בלי ביקורת ובלי דיוק: הוא כתב על הדברים שנכתבו ב"עיתון הימני 'סולם'", שעורכו היה ישראל אלדד, בקשר לפרשת אלטלנה ולמאבקים הפנימיים שהתחוללו בחירות ב-1948 (עמ' 137). הוא לא מביא את הדברים עצמם, שנכתבו בעיתון, אלא עדות בעל פה של אלדד, שנגבתה ב-1993 (עמ' 482, הערה מס' 146). האם הוא יודע כי העיתון הזה לא היה קיים באותה שנה? הוא הוקם שנה אחר כך, ב-1949, אחרי התפרקות "רשימת הלוחמים", שאלדד היה מראשיה.
בספר יש איפוא שגיאות רבות מאוד - חלקן "קטנות" או "טכניות", לפי טענת המחבר ("מעריב", 9.1), וחלקן "גדולות" ומעידות על רשלנות חמורה. אפשר להביא דוגמאות רבות לכך: ההדחה של פנחס לבון מתפקידו נעשתה לפני הבחירות לכנסת החמישית ולא אחריה. הבחירות עצמן הוקדמו בגלל ההדחה (עמ' 489); הסכם השילומים נחתם בספטמבר 1952 ולא במארס. באותו חודש נפתח המשא ומתן עם הגרמנים בווסנאר בהולנד (עמ' 486); בוועידת מינכן הסכימו מעצמות המערב לסיפוח חבל הסודטים על ידי היטלר ולא לכיבוש צ'כוסלובקיה. הכיבוש נעשה כחצי שנה אחר כך (עמ' 492); אברהם יפה ומשה שמיר לא היו חברי רפ"י, אלא חברי השומר הצעיר (עמ' 494); היחסים העכורים בין בן-גוריון לשרת לא הביאו להקדמת הבחירות לכנסת השלישית, מפני שהבחירות נערכו בזמן - בדיוק ארבע שנים אחרי הבחירות לכנסת השנייה (עמ' 183); מחנות העקורים אחרי השואה היו בגרמניה, במיוחד בשטח הכיבוש האמריקאי, ולא בפולין (עמ' 96); הקמת המערך לא האיצה את מאמצי בגין לאחד את מפלגתו עם המפלגה הליברלית, מפני שגח"ל הוקם לפני המערך (עמ' 196).
ועוד: משה סנה לא היה ראש מטה "ההגנה" (תפקיד צבאי), אלא ראש המפקדה הארצית (רמ"א) של "ההגנה" (תפקיד פוליטי-אזרחי, עמ' 59); שם החטיבה הירושלמית ב-1948 היה "עציוני" ולא "ירושלים" (עמ' 141); שמואל מרלין לא היה המזכיר הכללי של חירות ב-1951; הוא הודח מתפקידו בדצמבר 1949 (עמ' 167); מספר המנדטים של הציונים הכלליים בכנסת השנייה לא "לא השתנה" (עמ' 166) - הם גדלו משבעה לעשרים; ארל הריסון לא היה נציגו של הנשיא טרומן "בוועדה הבינלאומית לענייני הפליטים שהוקמה בתום המלחמה" (עמ' 92). הוא חקר את מצב היהודים במחנות בגרמניה, לפי בקשת הנשיא. כמה חברי כנסת דתיים התנגדו להסכם השילומים ולא אחד (עמ' 175). בהצבעה הם נאלצו להימנע ולא להתנגד בגלל המשמעת הקואליציונית (דוגמה מובהקת לכך הוא יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל, שכיהן אז כשר הסעד, ונמנע אף שהתנגד בתוקף).
אפילו בביבליוגרפיה (עמ' 452-460) נפלו שגיאות: הספר "סמבטיון" לא נכתב על ידי ישראל אלדד. הוא ביוגרפיה עליו, שכתבה עדה אמיכל-יבין; שם היומן של משה שרת הוא "יומן אישי" ולא "יומן מדיני"; שמו של עורך הקבצים "אצ"ל אוסף מקורות ומסמכים" הוא יצחק אלפסי, ולא יוסף אלפסי. גם בהערות אפשר למצוא בלבול ורישול. בהערה 182 (עמ' 483), למשל, נכתב כי המסמך הרלוונטי נמצא בארכיון מרכז מורשת בגין, אך לפי הסימון הוא נמצא בארכיון מכון ז'בוטינסקי. כתיבת ביוגרפיה היא מלאכה מפרכת ומסובכת, וכתיבת ביוגרפיה על דמות מורכבת כמו מנחם בגין היא קשה שבעתיים. יש לי תחושה כי המחבר לא הבין כראוי את המשמעות הכבדה והעמוקה של המטלה שהוא קיבל עליו.
No comments:
Post a Comment