דווקא מנהיג גח"ל, מנחם בגין, התחרט בצורה נחרצת יותר. אין ספק כי מה שחשב על אשכול לפני המלחמה התברר לבגין לאחר מעשה כנטול ממשות. היה לו, לבגין, את אומץ הלב להכריז: טעיתי. אבל אין ספק כי תביעתו הדרמטית של בגין להחזיר את בן גוריון לראשות הממשלה נועדה להמחיש את תחושתו לגבי חומרת מצבה של ישראל באותם ימי המתנה. היום, ארבעים שנה אחרי, קשה להמחיש את משמעותו של צעד זה מבלי להזכיר כי משנות ה-40', בימי ההתקוממות נגד הממשלה הבריטית והספר הלבן, ועד לאמצע שנות ה-60', ראה בן גוריון בבגין גרסא היטלראית, לא פחות. יום אחרי פנייתו של בגין לבן גוריון שינה האחרון את יחסו אליו מקצה אל קצה ואף נתן לכך ביטוי בכתובים.
אלא שבגין, אחרי שהיה לאחד ממעצבי מדיניותה של הממשלה, נוכח לדעת כי מה שראה מבחוץ לא חפף בדיוק את מה שראה מבפנים. לפחות בתחילת דרכו בממשלה מצא בגין כי קיימת זהות מחשבתית בינו לבין אשכול, ראש הממשלה, וגם בינו לבין דיין, שבלי לחצו של בגין לא היה נעשה שר ביטחון.
אחרי מותו של אשכול ספד לו בגין בישיבת הממשלה: "ראש הממשלה הוכיח שכל הדברים שהיו קשורים כביכול בתדמיתו, היו דברי סלף. זה כלל לא נכון שלא היה מסוגל לקבל החלטות... כל מה שנתרחש במלחמת ששת הימים – אשכול היה ראש הצוות שבלעדי הסכמתו או יוזמתו לא היה מתבצע... ירושלים... רמת הגולן... איחוד ירושלים... עם ישראל צריך לדעת שלוי אשכול עשה הרבה מאוד בשבילו".
---------------------------
שלמה נקדימון, מחבר הספר "לקראת שעת האפס" (הוצאת "רמדור", 1968) – הספר הראשון על המשבר הפוליטי שקדם למלחמת ששת הימים. המחבר הוא חתן פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה, 1993
Subscribe to:
Post Comments (Atom)
No comments:
Post a Comment