מכתבו של משה ארנס על מפקד מרד גטו ורשה

בית"ר ומרד גטו ורשה

לפי רשימת הביקורת של פרופ' יחיעם ויץ על ספרו של מיכה באלף מביא הספר תרומה חשובה להבנת עיצוב זיכרון השואה בתנועה הקיבוצית בפרט, ובגלל מרכזיותה של התנועה הקיבוצית בעשורים הראשונים של מדינת ישראל גם במדינה בכלל. טבעי היה שהתנועות הקיבוציות בחרו בגיבורי מרד גטו ורשה כסמל של ההתנגדות היהודית למרצחים הגרמנים בתקופת השואה: כל תנועה וגיבוריה.

לאור המאמץ שהשקיעו במשך שנים התנועות הקיבוציות בעיצוב זיכרון השואה בכלל, ובמרד גטו ורשה בפרט, אפשר להבין כיצד עוצב הזיכרון הקולקטיווי של אירועי המרד תוך התעלמות מחלקם של חברי בית"ר (אצ"י) בלחימה. מונחת כאן גם תשובה חלקית לשאלה הנשאלת לאחרונה: מדוע לא דאגה התנועה הרוויזיוניסטית ואחריה תנועת החרות להבליט את חלקם של הבית"רים במרד. התשובה היא שלא עמדו לרשותן כלים דומים לאלה שהיו לתנועות הקיבוציות בשנים שבהן עוצב הזיכרון הקולקטיווי של מרד גטו ורשה.

ויץ נצמד לנארטיב המקובל של המרד כאשר הוא מכנה את מרדכי אנילביץ' "מפקדו של המרד בגטו ורשה". כפי שידוע היום, במרד השתתפו שני ארגונים - אי"ל ואצ"י - שלא התאחדו, וניהלו קרבות נפרדים. הקרב המרכזי של המרד - "הקרב על הדגלים" - קרב שנמשך יותר משלושה ימים ושבו הונפו הדגל הציוני (כיום דגל ישראל) והדגל הפולני, התנהל בין כוחות אצ"י בפיקודו של פאבל פרנקל וכוחות גרמניים בכיכר מוראנובסקי. למרד היו שני מפקדים: מרדכי אנילביץ', מפקד הארגון היהודי הלוחם, ופאבל פרנקל, מפקד הארגון הצבאי היהודי.

משה ארנס

סביון