מבט מעל לחומות

מ"מגדל דוד" אל עבר מרכז בגין



^

Palestinian Inventism: The Region

Found a book

السير الذاتية في بلاد الشام
L'autobiographie dans le Bilâd al-Châm

This book is a compilation of papers presented at the conference held in Damascus Ifpo 19 and June 20, 2007, on "Autobiographies Arab Bilad al-Sham: objects of study and sources of social science research."...


...the objective of this symposium is to deepen the reflection on the history of this "genre" and its contemporary avatars in the region covered by Syria, Lebanon, Palestine and Jordan.

Yes, that's the region.

יוסי שריד מייחל ל"תותח הקדוש" של האלטלנה

איפה הוא, התותח הקדוש, כשזקוקים לו בדחיפות; איפה כל אלה, המתיימרים להיות תלמידי בן-גוריון וממשיכי דרכו

מקור

^

על אלן דרשוביץ, בעל פרס-כבוד ע"ש מנחם בגין

העיתונאי הבכיר יעקב אחימאיר נכח באירוע והנה רשימתו שהתפרסמה ב"ישראל היום"-

הסניגוריה של דרשוביץ על בית המשפט

כשהוא במלוא עוצמתו הרטורית וכושרו האינטלקטואלי, נדרש המשפטן הנודע פרופ' אלן דרשוביץ לסוגיות שנויות במחלוקת ציבורית. המפגש עימו נערך במעמד הענקת אות הוקרה על שם בגין, לרגל הוצאתו לאור של המסמך החשוב, מטעם הגוף הירושלמי הקרוי 

NGO Monitor, שנועד לסתור באורח משפטי את קביעותיו של דו"ח גולדסטון. הסניגור מספר אחת שלנו, גם בעיצומם של ימי בדידותה בזירה הבינלאומית, רמז - ויותר מכך - כי על ישראל להתחשב במה שאומרים עליה בעולם בימים אלה. ודבריו אלה כוונו למי שיצאו נגד ביקורתה של מזכירת המדינה הילארי קלינטון, שיצאה בחריפות נגד הדרת נשים בישראל. מבקריה טענו, כידוע, כי אל לה להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל. "דעו לכם", הזהיר דרשוביץ, "כי לא קיים יותר עניין פנימי, ישראלי. כל מה שנדון בשיח הציבורי הישראלי אינו פנימי עוד".

פרופ' דרשוביץ הגדיר את עצמו איש "מרכז-שמאל", משפטן הדואג לזכויות אדם, לזכויות הלסביות וההומואים, פמיניסט, אבל גם ככזה הריע לו ציבור שרבים ממנו היו שומרי מסורת. זהו ציבור שאולי אינו סומך ידיו על אופיו של בית המשפט העליון בישראל, אבל דרשוביץ הגן נחרצות על המוסד הזה, השנוי במחלוקת בימים אלה, והצהיר חד-משמעית: "המערכת המשפטית, בית המשפט העליון, היא הנשק הטוב ביותר שעומד בימים אלה לרשותה של ישראל".

כלומר, אפשר לאהוב אותו או לסלוד מהחלטותיו, אבל בית המשפט העליון חיוני מאוד, בייחוד בזירה הבינלאומית, בהיותו אחד מן המוסדות היוקרתיים בעולם. באולם נכח גם עו"ד יחזקאל ביניש, בעלה של נשיאת בית המשפט העליון. במרוצת הערב, לאחר הדברים, הוא היה יכול לומר לה, יש להניח, כי שוב נמצא למוסד שהיא נשיאתו סניגור מן המעלה הראשונה. ועוד איזה פרקליט! פרופ' דרשוביץ, המכיר אישית את כל שופטי בית המשפט העליון של ארה"ב.

דרשוביץ הוסיף ו"התערב" בעוד מחלוקת פנימית ציבורית אצלנו: נושא חופש הדיבור. כאן היה נחרץ ביותר, בהתוותו נוסחה באשר לזהות אויביו הגדולים של חופש הביטוי: "הצנזור הגדול ביותר של חופש הביטוי הוא השמאל הקיצוני, הסטליניסטי". הוא סיפר כי הוא עצמו הוחרם במדינה הנאורה נורבגיה, אשר בה לא הותר לו לשאת דברים, בשום אוניברסיטה שם, משום שהוא נחשב סניגורה של ישראל. עד כדי כך! וגם לא הורשה לשאת דברים בקייפטאון אשר בדרום אפריקה. עקרונית, הוסיף, הוא נגד ההגבלות על חופש העיתונות, אבל מצד שני אין טעם להגיב לסוגיות כמו הגבלת התרומות לארגונים שונים או התיקון לחוק לשון הרע, בקריאות כמו "זהו אובדן הדמוקרטיה". הוא קרא לשיח מאופק: יגן השמאל על זכות הדיבור של הימין ולהפך. והיתה לו, למשפטן החשוב הזה, הבטחה שתעודד בוודאי בכירים בישראל החוששים פן ייעצרו אם יבקרו במדינה זרה כמו בבריטניה: "אל תחששו", קרא. "אל תפחדו. צאו לכל מדינה מעבר לים. והיה אם תיעצרו, אני אישית אגיע כדי להגן עליכם בבתי המשפט".

ולבסוף הוסיף כי למד הרבה בתחום של הגנה על זכויות אדם "מפי אישיות שלפני פגישתי עימה היתה ידועה לי רק כ'טרוריסט'". זה היה מנחם בגין. ועד כאן על אי מעורבותו של המשפטן פרופ' אלן דרשוביץ בענייניה הציבוריים של ישראל.

מדברי פרופסור אלן דרשוביץ בקבלת פרס כבוד בגין

ץ

ביקורת על הסכם השלום לנוכח האירועים

אבי פרחן: היום כולם מבינים שבגין טעה

שלושים שנה לפינוי ימית ומפוני חבל ימית עדיין זוכרים את החבל המשגשג שפונה תמורת הסכם שלום, שגורלו מוטל היום בספק.

סא"ל במיל' אבי פרחן ממפוני ימית וקצין האג"ם לשעבר בסיני אמר בראיון לערוץ 7 שהיום כולם מבינים שפינוי ימית והסכם השלום עם מצרים היה מקח טעות, "את אשר יגורנו ואשר הזהרנו בא. אמרנו כל הזמן שמצרים נערכת למלחמה עם ישראל, מי שחשב שהיה שלום עם מצריים התבדה, מעולם לא היה שלום, היה הסכם על הנייר ושגרירות שנמצאת כל הזמן במצור".

לפרחן אין ספק מה הם הכוונות האמיתיות של המצרים, "כל המנהרות שנחפרות מתחת לתעלות סוואץ לא נועדו לצרכי מסחר אלא להכניס אמל"ח לסיני והלאה לעזה. אם היו רוצים הם היו יכולים לחסום את המנהרות. הם רוצים כמו האויבים האחרים לחסל את הישות הציונית. הזהרנו כל הזמן מכך, והמציאות טפחה על פנינו".

לדבריו, פינוי סיני ופירוק אוגדות שלמות היה טעות, "אין שום רגיעה בגזרה הדרומית וצה"ל חייב להתכונן לפתיחה מחודשת של חזית חדשה, אנחנו עלולים למצוא את עצמינו במלחמה ולכן חייבים להיערך".

הוא מקווה שבמלאות 30 שנה לפינוי חבל ימית, מליאת הכנסת תמצא לנכון להקדיש זמן לאזכור חבל הארץ המשגשג שאבד, "ישבנו בועדת ההיגוי של מתיישבי ימית והחלטנו לבקש מועדת השרים והסמלים של הכנסת לאזכר את יום הפינוי שהשנה יחולו 30 שנה לפינוי, שתאזכר את היום ותקיים דיון בכנסת. היום אף אחד לא יודע מה היה חבל ימית וחשוב שהציבור ידע. בזמנו הזהרתי את מנחם בגין ואמרתי לו מה מצפה לנו מההסכם עם מצריים, אבל הוא המנהיג שעשה את הטעות, הוא טעה, אני מקווה שהבן שלו יעצור את הטעויות שאנחנו ממשיכים לעשות גם היום".

 

^

סרטון על מרכז בגין

מהתוכנית "הפינה של נטלי וסער" בערוץ 2

נתניהו מסתמך על בגין כמורה דרך לדמוקרטיה

דווח:

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התייחס היום (שני) לראשונה לגל הצעות החוק השנויות במחלוקת שהעלו בתקופה האחרונה על סדר היום חברי הממשלה. בפתח הישיבה השבועית של סיעת הליכוד, כמה שעות לפני שמליאת הכנסת תצביע בקריאה ראשונה על חוק לשון הרע המתוקן, הבטיח נתניהו כי ישמור על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי.

"כמו רבים מחבריי, גם אני התחנכתי על תורתם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. כל עוד אני בראש הממשלה, ישראל תמשיך להיות דמוקרטיה למופת", הבהיר ראש הממשלה שתומך בהצעת החוק שתעלה היום להצבעה.

נתניהו התייחס לביקורת שלפיה ממשלתו יוזמת חוקים שעלולים לפגוע בחופש העיתונות ואמר: "איש לא יגיד מה לכתוב, מה לחקור ומה לשדר. זאת לא הדרך של הליכוד ולא הדרך שלי, אבל חופש הביטוי צריך להינתן לכל חלקי העם".

באשר לבית המשפט העליון התייחס ראש הממשלה לחוסר הייצוג של יוצאי עדות המזרח. "אני יודע שיש רצון אצל רבים גם לשנות עיוותים היסטוריים של חוסר ייצוג הולם במוסדות שונים בחברה הישראלית", הוא ציין. "אני אחראי לכך שהדברים ייעשו בהגינות ואחריות ותוך מתן כבוד לאחר".

יו"ר הכנסת ריבלין על 34 שנה לביקור סאדאת בישראל

דברי יושב-ראש הכנסת לציון 34 שנים לביקור הנשיא סאדאת בישראל

היו"ר ראובן ריבלין:

רבותי חברי הכנסת, לפני שנעבור לנושא העיר אילת, שבו הכנסת כולה תתמוך במתן העדפות לעיר זו, אבקש לציין 34 שנים לביקורו של נשיא סאדאת, זיכרונו לברכה, בישראל. אדוני ראש הממשלה, המשנים לראש הממשלה, שרים, חברות וחברי הכנסת, אנו מציינים היום את ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת במליאת הכנסת, כנסת ישראל. 34 שנים חלפו מאותו היום שבו הפציעה התקווה בלב רבים. ביקורו של סאדאת היה קרן אור במזרח תיכון עוין, שביב של תקווה לצדקת דרכנו ואמונתנו שיום יבוא ושכנינו יכירו שלא זרים אנו בארצנו, אלא בנים השבים למולדתם, רגע של אמונה שיום יבוא וחלון ייפתח ב"קיר הברזל", ודרכו נביט עין בעין איש אל רעהו.

חברי הכנסת, השלום עם מצרים היה כרוך בקורבנות. סאדאת איבד את חייו מכדורי מתנקשים אסלאמים, ומדינת ישראל פינתה חבלי ארץ מניבים ופוריים. כיום, 34 שנים אחרי, אנו עדים לרעידת אדמה מזרח-תיכונית. אירועים היסטוריים ממדרגה ראשונה מתחוללים לנגד עינינו ומשנים לחלוטין את פני המזרח התיכון. מבחן השלום עם מצרים רחוק מלהסתיים. יחסי ישראל ומצרים עוברים טלטלות ותהפוכות, ועתיד לוט בערפל עוד לפנינו.

שמעתי היום את חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר – פואד – מצר על נפילת מובארק וחושש מהשתלטות ההמונים על הפוליטיקה המצרית. בן-אליעזר אף צופה עימות חזיתי בין ישראל למצרים בעתיד הלא-רחוק. מסקנתו המיידית היתה שישראל חייבת להיכנס למשא-ומתן עם הפלסטינים על מנת להימנע מגלי הזעם של ההמונים בכיכר תחריר. מכובדי, אני סבור שאמירות כאלה, המטילות על ישראל, ולו ברמז, אחריות כלשהי לנעשה במצרים, הן מיותרות, אם לנקוט לשון המעטה. איננו אחראים לעניינים הפנימיים במצרים או ערבים יחידים לקיומו של הסכם השלום עם מצרים. רק העם המצרי – ואני תקווה שכך יעשה – יקבע את גורלו, וגורלו שלו, כמו גם גורל יחסיו עם מדינת ישראל, נתונים בידיו. הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים אינו זהה עם חותמיו בגין וסאדאת. לא חייבים להיות בגין, סאדאת או מובראק כדי לקיים הסכמים בין-לאומיים. הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא חוזה בין-לאומי מחייב מהדרגה הראשונה ואינטרס הדדי מובהק של שתי המדינות. אנו מאמינים כי רק דבקות בערכי הדמוקרטיה תוביל לרגיעה במצרים, ולא פעולותיה של ישראל בזירה זו או אחרת.

אנו מברכים את העם המצרי היום לרגל מערכת הבחירות הדמוקרטיות שיתקיימו זו הפעם הראשונה במצרים בשבוע הבא. אנו חוזרים ומצהירים בפני העם וההנהגה במצרים על מחויבותנו העמוקה לקיום הסכם השלום, לשיתוף פעולה הדדי ולקידומו של המזרח התיכון לשנים ולדורות.

אנחנו מודים לראש ממשלת ישראל ולראשי המשטר במצרים העושים כל שביכולתם, בתבונה וברגישות, כדי להבטיח שביקורו של סאדאת ורגעי התקווה שבאו עמו לא היו לשווא.

יום השנה ה-34 לביקורו של סאדאת בישראל.

^

מנחם בגין בפי ח"כ קומוניסטי

דווח

הצעת חוק בחירת נציגי לשכת עורכי הדין לוועדות למינוי נושאי משרה שיפוטית" מבקשת לשריין ליו"ר לשכת עורכי הדין מקום בוועדה למינוי שופטים, הוועדה למינוי דיינים והוועדה למינוי קאדים. מתנגדי ההצעה טוענים כי היא נועדה לחזק את ההשפעה של שר המשפטים יעקב נאמן וחברי הכנסת הימנים בוועדה, שכן יו"ר הלשכה הנוכחי, דורון ברזילי, נחשב למקורב לנאמן.

בזה אחר זה עלו הערב לבימת הכנסת מחוקקים מהאופוזיציה ויצאו נגד הצעת החוק. "אלה ימים אפלים", אמר חבר הכנסת דב חנין (חד"ש), "החוק הזה הוא חלק מהשתלטות עוינת על בית המשפט העליון". הוא עקץ את חברי הכנסת מהליכוד כאשר ציטט את ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, שצידד בעצמאות בית המשפט.

גם ח"כ ניצן הורוביץ (מר"צ) ציטט:



ניצן הורוביץ (מרצ):

אדוני, אני מסיים בציטוט שוודאי מוכר לך.

היו"ר ראובן ריבלין:

חשוב.

ניצן הורוביץ (מרצ):

של ראש תנועתך לשעבר מנחם בגין.

היו"ר ראובן ריבלין:

מי שאומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם.

ניצן הורוביץ (מרצ):

כן, אז אני הבאתי ואני ציטטתי את הדברים כי חשוב, כי כל מלה פה - - -

היו"ר ראובן ריבלין:

בבקשה, בבקשה.

ניצן הורוביץ (מרצ):

וזה הציטוט: "בסוף פסוק תכריע בשביל כל אדם חופשי קיומה או אי-קיומה של חירות מסוימת", אדוני, "אשר אפשר לכנותה בשם 'חירות הפקפוק'" – חירות הפקפוק. מקום שם נוהגת חירות זו יש בו תקווה. תודה.

ועוד

אבישי ברוורמן (העבודה):

ושאנחנו נעלים עיתונאים – חלק מהם לשונם חדה, חלק מהם גם טעו, אבל כאן במקום הזה נאם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין המנוח, והוא שספג רבות מאותם – אמר: קודם כול, לא מתערבים. כן, שיהיה בית-משפט בלתי תלוי, שתהיה הפרדת רשויות.

^

ושוב, מורשת בגין במאמר דעות

מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס: ב"ישראל היום" -

מורשת בגין והחקיקה החדשה

"

עליונות המשפט - למה? יש וישאלונו - בשם הדמוקרטיה, כמובן - כלום זה דמוקרטי שחמישה או שבעה או אחד עשר אנשים, אשר לא נבחרו על ידי העם, יוכלו לבטל על ידי החלטתם הקרויה 'פסק דין' החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם?... למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם.

על כן חייב העם, אם הוא בוחר

בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט'. לשם כך נדרש חוק יסוד הקובע את זכויות האזרחים ובית משפט המוסמך לבטל חוק הסותר את החירויות האזרחיות. חיוני שבית המשפט הזה יהיה עצמאי". תזה זו נקבעה על ידי מנחם בגין בשנת 1952.

"יש אומרים כי אי אפשר לנו לתת שיווי זכויות מלא לאזרחים הערבים של המדינה, משום שאין חל עליהם שיווי חובות מלא. אף זאת טענה מוזרה... נכון, אנחנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערבים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא. אבל כך החלטנו מרצוננו החופשי. ואני סובר שהנימוק המוסרי הוא בר תוקף. והיה כי תקראנה מלחמה, איננו רוצים שאזרח ערבי אחד יעמוד לפני הניסיון האנושי החמור הזה, בו עמדו בני עמנו במשך דורות... של התנגשות מזוינת נגד בן עמו". דברים אלה נאמרו בכנסת על ידי מנחם בגין בשנת 1962, בהנמקה להצעתו לבטל את תקנות ההגנה (שעת חירום), שאיפשרו הטלת משטר צבאי על הערבים הישראלים. "היינו מציעים שהבית, בחוק הנוגע לו, יגביל מרצונו החופשי את סמכויותיו ויאמר שהכנסת לא תחוקק שום חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי בכתב או בעל פה או הגבלת התאגדות ועוד זכויות יסודיות של האזרח והאדם שאת פירוטן נביא לפני ועדת החוקה, חוק ומשפט" - מתוך נאומו של בגין בכנסת ב-1956, שבו הציע להעניק לחופש הביטוי וההתאגדות מעמד חוקתי של זכות מוחלטת. בגין לא הסתפק בדרישת דמוקרטיה ליברלית אלא גם קיים. כשפסק בג"ץ נגד חוקיות ההתנחלות באלון מורה, הגיב ב"יש שופטים בירושלים", אף שהפסיקה עמדה בניגוד קוטבי לשורש השקפתו הפוליטית.

האם "המציאות השתנתה", כדברי מספר "ליכודניקים חדשים"? טיעון זה יכול לפעול דווקא בכיוון ההפוך: מצבה הביטחוני של ישראל טוב מאשר בשנות ה-50 וה-60, כאשר עצם קיומה עמד בסכנה. ודווקא בתקופה ההיא הניח בית המשפט העליון את יסודות שלטון החוק ופיתח - יש מאין - מגילת זכויות אדם שיפוטית. כלומר, היה אקטיביסטי יותר מאשר בכל תקופה אחרת.

לא נכון לעסוק בשאלה שלא ניתן להשיב עליה בוודאות: מה היה מנחם בגין חושב על כל אחת מהצעות החוק העומדות בפני הכנסת. עם זאת, אפשר ללמוד מדבריו ומכתביו מהי דמוקרטיה ליברלית, ולאורה של תפיסה זו לשפוט יוזמות חקיקה אלה בשיפוט עצמאי. יש לקבוע שההתנכלות לערביי ישראל, הפגיעות בחופש הביטוי ובחופש ההתאגדות והניסיונות לפגוע בסמכויות בית המשפט העליון ולערער את עצמאותו עומדים בסתירה מובהקת למורשתו הדמוקרטית-ליברלית של בגין. חשוב להכיר בכך שבגין, למרות השקפת עולמו הלאומית ודאגתו לביטחון המדינה - היה ליברל ודמוקרט, שהגן בתקיפות על שלטון החוק ועל זכויות האדם והאזרח. מכאן שדווקא הזרם הליברלי בליכוד הוא ממשיך דרכו של בגין ופועל בתוך מסורת לאומית ליברלית, כשם תנועת הליכוד. חברי הכנסת מהליכוד, המקדמים חקיקה אנטי ליברלית, הם אלה שאיבדו את דרכם. גירסתם, שלפיה הדמוקרטיה מתמצה בהכרעות רוב שאין עליו כל רסן והוא רשאי לפגוע במיעוט ככל שיחפוץ, סותרת בעליל תפיסה דמוקרטית-ליברלית. הם הופכים את הליכוד לזנבה של ישראל ביתנו הלאומנית, האנטי ליברלית. אם זו תמשיך להיות דרכו של הליכוד, הוא עלול להעביר במו ידיו את השלטון לישראל ביתנו.

 

עוד על בגין ועליונות המשפט

רשימתו של גיורא גולדברג

עליונות המשפט: כך מסלפים את בגין

המחלוקת על סמכויותיה של הרשות השופטת מעסיקה לאחרונה את דעת הקהל יותר מאשר בעבר. החקיקה המוצעת העמיקה את הפולמוס. בין שלל הטיעונים המוזכרים מרתקת במיוחד ההישענות על מורשת בגין. השימוש בשמו נעשה באופן מניפולטיבי בלי שכולם יודעים מהי אותה "עליונות המשפט" שעל אודותיה כתב בגין האופוזיציונר בשנות ה-50.

חוכמתו הפוליטית של בגין חברה לתחושת צדק עזה שפיעמה בו. כאופוזיציונר הבין היטב שחיזוק בתי המשפט עשוי אמנם לעיתים להפיק עבורו רווחים פוליטיים קצרי טווח, אולם כפרלמנטר וכמנהיג לאומי לעתיד ידע כי אקטיביזם שיפוטי פירושו גם החלשת המדינה, הרס המשטר הדמוקרטי וסילוף רצונו של העם.

כל מי שכורך את בגין עם אקטיביזם שיפוטי אינו יודע דבר על אודות בגין או שהוא מסלף את מורשתו. באותה מסה על עליונות המשפט גורס בגין כי השופטים מתמנים "אם על ידי הרשות המבצעת ואם על ידי הרשות המחוקקת או על ידי שתיהן גם יחד (אישור המינוי)". אין זכר למעורבותם של השופטים או של עורכי הדין בגוף העוסק ב"מינוי" השופטים. היה אפשר להתנגד להצעת החוק האחרונה שגרסה שימוע לשופטי העליון בוועדה פרלמנטרית, אולם אי אפשר לטעון כי הרעיון מנוגד למורשת בגין. עמדתו קרובה יותר למצדדי השימוע מאשר למתנגדיו.

חשוב להעמיק במשנתו של בגין על אודות היחסים בין רשויות השלטון. בגין הביע תמיכה בהענקת סמכות לבית המשפט העליון לפרש את החוקים שקיבלה הכנסת לאור העקרונות הקיימים בחוקה. אם ימצא בית המשפט כי חוק שהתקבל עומד בניגוד לסעיף בחוקה, יוכל בית המשפט לפסול אותו.

כלומר הכנסת, לא בית המשפט העליון, היא בעלת סמכות מכוננת בלעדית. לאחר שהכנסת תכונן חוקה, שבה תיקבע סמכותו של בית המשפט לפרש את החוקים לאור החוקה, יוכל בית המשפט לעשות זאת. "המהפכה החוקתית" נוסח אהרן ברק היא דווקא התנקשות ברורה במורשת בגין.

אפשר לתמוך באקטיביזם שיפוטי ואפילו במהפכה החוקתית, אבל שרבוב מורשתו של בגין לענין זה הוא בגדר סילוף.

מי שלא השתכנע מוזמן לעיין במאמרו של בגין על "עליונות המשפט", השוכן ברוב כבוד והדר באתר האינטרנט של מרכז מורשת מנחם בגין.

הכותב הוא פרופסור למדע המדינה, אוניברסיטת בר-איל

בגין נגד..."תג מחיר"

שלטון החוק ומנחם בגין - מאמר דעות

רשימתו של ד"ר אביעד הכהן:

מנחם בגין כאביר שלטון החוק

מנחם בגין לא פחד משלטון החוק. הוא אהב אותו וכיבד אותו. אולי דווקא משום שהיה מנהיג ששהה רוב ימיו במדבר האופוזיציוני, ראש וראשון לקבוצת מיעוט שנרדפה והוקעה על ידי השלטון ("בלי חירות ומק"י"), עד עלותו לכהונת ראש הממשלה.

בימינו יש שמבקשים לברוא את בגין בצלמם-דמותם שלהם, בהציגם אותו כמי שהתנגד בחריפות לבית המשפט העליון ולעקרון עליונות המשפט. כדאי להם לעיין שוב בדבריו ובספרי ההיסטוריה.

בגין ידע היטב, וטרח להבהיר זאת מעל כל במה, בכתב ובעל פה, ששלטון החוק - בשונה משלטון בשר ודם - הוא הערובה לקיומו של משטר דמוקרטי תקין וגורם מרכזי בשמירה על זכויות המיעוטים ובהגנה עליהן.

אין זה מקרי שלאחר פסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק, שהורה על פינויה של התנחלות בלתי חוקית, היה זה דווקא מנחם בגין, שקיבל עליו - בחוסר חשק גלוי - את מרות הדין. בביקורו הראשון באלון מורה הוא הוציא מפיו את אמירתו הבלתי נשכחת, שכבר נכנסה לפנתיאון הלאומי: "יש שופטים בירושלים".

שנות כהונתו של אהרן ברק בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה היו רצופות לא מעט סערות. ברק לא נרתע מפני הרעמים שהתנפצו בקול רעש גדול סביבו, והעמיד לדין, על פי "מבחן בוזגלו" המפורסם, שועי עולם. אחד מתומכיו הגדולים ביותר היה מנחם בגין. רבים מאנשי מפלגתו תבעו ממנו להדיח את היועץ המשפטי שמונה לתפקידו על ידי ממשלת המערך, אך בגין השאירו בתפקיד ואף דאג לצרף את ברק כשותף מלא, לא רק בצד המשפטי, במשא ומתן המדיני שהתקיים בקמפ דיוויד, הגם שהלה היה כבר עם "חצי רגל" ויותר בבית המשפט העליון. לימים העיד אהרן ברק כי בכל עת כשהביא בפניו את דבר המשפט, בענייני חברה פנימיים ובענייני מדיניות חיצוניים, השתקפה דמותו של בגין כמי ש"שלטון החוק הוא בדמו ועליונות המשפט היא בנפשו".

ברוח זו גם מילא בגין לראשונה את תביעתו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, י"ש שפירא, לצרפו לישיבות הממשלה. מה שלא עשו כל ראשי ממשלות מפא"י עשה ראש הממשלה הראשון מטעם הליכוד, כשהורה על צירוף היועמ"ש לממשלה דרך קבע לישיבות הממשלה. דבר זה לא מנע ממנו לחלוק לעיתים על עמדת היועמ"ש, כשאחת המחלוקות המפורסמות ביניהם נגעה לחנינתו של יהושע בן ציון, המנכ"ל לשעבר של בנק א"י-בריטניה שהורשע במעילה, חנינה שבגין היה מראשי יוזמיה וברק התנגד לה.

בגין היה מראשוני הדורשים בשבח "עליונות המשפט". הרבה מעבר לחינוך המשפטי שרכש באוניברסיטת ורשה, ידע בגין כי באין מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. לבד מחריג אחד, עת יצא בראש המונים למלחמה נגד הסכם השילומים עם גרמניה, קרא בגין תמיד לכיבוד מרות השלטון, הוראות החוק ופסיקת בתי המשפט, גם כשתוכנן לא נשא חן בעיניו.

מסיבה זו נהג בממלכתיות גם בשעת השבר של פרשת אלטלנה. אף שהיה משוכנע כי מדובר במעשה איוולת טרגי, קרא לכל חבריו לנהוג במידת האיפוק, ונמנע מלפעול בכוח הזרוע והפרת החוק נגד מעשי הממשלה. כך היה גם בעשרות שנות כהונתו באופוזיציה. המילים היו חריפות, אך תמיד במסגרת הגבולות שהיתווה החוק.

מורשת בגין במאמר דעות

מורשת בגין מול מורשת אלקין

לח"כים בליכוד לא מספיק המצב שבו 4 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים הם פוליטיקאים. הם רוצים הכל, כאן ועכשיו, בתיאבון מטורף

לפני כשבועיים חילק השר דן מרידור לחברי סיעת הליכוד בכנסת חוברת כרומו קטנה ובה משנתו של מנחם בגין, ההוגה והמייסד הראשון, בנושאי עליונות המשפט, שלטון החוק ומעמדו של בית המשפט העליון. אתמול השתמש באותו בגין שר בכיר אחר בליכוד, גדעון סער, בפוסט שהעלה בעמוד הפייסבוק שלו באותו עניין. מנחם בגין עצמו היה בוודאי מתהפך בקברו אילו ידע לאן התנועה שהביא לשלטון בישראל ב-1977 מנסה להביא את מערכת המשפט במדינה.

הדילמה עכשיו היא בין מורשת בגין למורשת אלקין. ידו של מי תגבר בהקשר הזה, נזכרתי ברגע קטן אבל מכונן שנכלל בכתבה טלוויזיונית ששודרה לפני כמה שבועות בערוץ 10. זו הייתה כתבת פרופיל על בחור אחד, קצת מופנם, עם חיוך מבויש, זאב אלקין שמו. הוא ישב שם עם חברו ח"כ יריב לוין, באולם הדיונים הריק של ועדת הכנסת, והם דיברו על יוזמות החקיקה המשותפות שלהם.

גולת הכותרת של חוקי אלקין-לוין תגיע היום, בצורת הצעת חוק, לוועדת שרים לחקיקה. לפי הצעת החוק הזו, שופטי בית המשפט העליון ייאלצו לעבור שימוע מול ועדת החוקה בכנסת, שתוכל להטיל וטו על מינויים. וכה אמר אלקין, בכתבה ההיא (לא נגעתי): "התקשר אליי חבר שלי, ואמר לי שאם אני מעביר חוק אחד כזה, אני מסודר לעוד קדנציה בכנסת. אם אני מעביר חוק שני כזה, אני מסודר בעשירייה הראשונה של הליכוד. אם אני מעביר חוק שלישי כזה, אני אגיע לכלא".

באשר לשני החוקים הראשונים, אלקין צודק. באשר לשלישי, אני חושש שאלקין טועה. אם הוא יעביר גם את החוק השלישי, לא הוא יהיה בכלא. אנחנו נהיה בכלא. זה יהיה חוק שיאפשר, קרוב לוודאי, לעצור אזרח ישראלי במעצר מינהלי ללא משפט ועורכי דין עד הודעה חדשה. כמו ברוסיה הסובייטית.

אלקין לא יירגע עד שיבנה כאן רוסיה חדשה לתפארת

הרגע הנדיר הזה של גילוי לב, ועוד מול המצלמות, בעצם מספר את הסיפור כולו. איך הליכוד, תנועה מפוארת שקמה על מורשת ז'בוטינסקי (שכיבד מיעוטים והקפיד על זכויותיהם) והובלה בידי אחד מגדולי הדמוקרטים שהיו לנו כאן, מנחם בגין, איך התנועה הזו הופכת בימים אלה לנגד עינינו, לבת ערובה של ערב-רב של מתפקדים וחברי מרכז, קבוצות לחץ ובעיקר גוש גדל והולך של מתנחלים, חלקם פייגלינים, שמושכים את כל העגלה ימינה, ועוד ימינה, ואם אפשר אז עוד קצת ימינה, עד שתשקע.

ההבדל בין זאב (ז'בוטינסקי) לזאב (אלקין) דרמטי כל כך, מהותי כל כך עד כי קשה להאמין שמדובר באותה מפלגה, באותה מדינה, באותה מערכת משפט. הם רוצים שוועדה בכנסת תמנה, בעצם, את השופטים העליונים שלנו, אלה שאמורים להיות נשואי פנים, נטולי פניות, עצמאיים לחלוטין ומנותקים לגמרי מהמערכת הפוליטית ומההמולה.

נראה שלא מספיק להם המצב שכל התקשורת נכבשת ועובדת בשירותם. ולא מספיקות להם היוזמות

לחסל גם את השמאל בישראל. ולא מספיק להם המצב של היום, שבו ארבעה מתוך תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים הם פוליטיקאים (שני ח"כים ושני שרים). הם רוצים הכל, כאן ועכשיו, בתיאבון מטורף.

אלקין עלה לישראל מרוסיה, והוא כנראה לא יירגע עד שיבנה כאן רוסיה חדשה לתפארת. זה לא שבית המשפט העליון חף משגיאות (חלקן גסות) וזה לא שהוא לא הרוויח ביקורת ציבורית ביושר. רק היום מתחוורת עוצמת הנזק שגרם לנו גדול השופטים הישראלים של דורנו, אהרן ברק, ב"מהפכה השיפוטית" שלו.

לשמחתי, בשנים האחרונות החל בג"ץ לסגת, אט-אט, מהמשלטים המיותרים שכבש. הדרך לעשות את זה היא ציבורית, שקופה, ולא בריונית ואלימה. לבג"ץ הישראלי שם מצוין בעולם, והוא הבסיס של שרידי הלגיטימציה שלנו. צריך להחליף את המים, לא לשפוך את התינוק. את הנזק הזה אי אפשר יהיה לתקן בעתיד. מישהו צריך להגיד לחברים בליכוד די, מספיק, עד כאן. למישהו הזה קוראים בנימין נתניהו.

על ביקור שחקני קבוצת בית"ר כדורגל במרכז

סרטון יו-טויב כאן

באתר של בית"ר כאן

^

בגין וירושלים

כתבתו של שי פוגלמן בעיתון "הארץ" על

בגין מחלק את ירושלים

מסמך מדיני המסווג סודי ביותר, שנחשף לאחרונה, מכיל הצעה מרחיקת לכת של מנחם בגין בנוגע לעתיד ירושלים. בפגישה עם הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, בדצמבר 1977, העלה בגין במפתיע רעיון להקים שלוש מועצות דתיות בינלאומיות, מוסלמית, נוצרית ויהודית, שכל אחת תנהל את המקומות הקדושים לה בירושלים. קרטר שאל: "האם זה יעבוד במתכונת של הוותיקן?" ובגין השיב: "נצטרך לשקול זאת"

אגדה יהודית מימי הביניים מספרת על רב גדול, עשיר, מיוחס ויפה תואר ושמו אמנון, שחי בעיר מגנצא (כיום מיינץ, גרמניה). על פי האגדה, אשר ספק רב אם עלילתה התרחשה במציאות, במשך תקופה ארוכה דחקו הגמון העיר ושריו ברבי אמנון שימיר את דתו ויתנצר, אך הוא הדף את הצעתם פעם אחר פעם. עד שיום אחד, כך מסופר, לא עמד הרב בלחץ "וכדי לדחותם בדבר אמר כן", אך ביקש שיתנו לו ארכה של שלושה ימים "כדי להיוועץ ולחשוב בדבר". רק סיים הרב לומר את דברו וכבר הבין את גודל חטאו. הוא חזר לביתו מיוסר וחפוי ראש. "כי ארד על דבר זה אבל שאולה", אמר לקרוביו, גזר על עצמו צום ובכה.

חלפו-עברו שלושה ימים והרב לא התייצב בבית ההגמון כפי שהבטיח, ולאחר שלא עזרו בקשות ואיומים הובא לשם בכוח. "מה זה אמנון, למה לא באת אלי?" שאל ההגמון. "ויען רבי אמנון, אכן אדוני אני משפטי כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך דינה לחתכה". אך ההגמון חשב אחרת. לדבריו הלשון דיברה היטב - אך הרגליים, הן שלא באו בזמן המיועד ולכן דינן יהיה להיקטע. ההגמון הורה לקצוץ את פרקי אצבעות רגליו וידיו של הרב, ועל כל פרק ופרק היו שואלים צורריו אם כבר השתכנע להמיר את דתו. וגם כשהגיעו לפרק אצבעו האחרונה, דבק רבי אמנון ממגנצה ביהדותו.

כעבור זמן קצר הגיע ערב ראש השנה. הרב המדמם נעזר בקרוביו כדי שישאוהו אל בית הכנסת ועוד בטרם החלה תקיעת השופר ביקש לומר תפילה. בכוחותיו האחרונים דיקלם רבי אמנון ממגנצא את הפיוט "ונתנה תוקף" והסתלק מהעולם. מאז, נחשב "ונתנה תוקף", למפורסם בפיוטי הימים הנוראים והוא נאמר בתפילת המוסף של ראש השנה ויום כיפור.

 כמה שבועות לפני ערב ראש השנה תשל"ח, בספטמבר 78' קיבלה האגדה על הרב אמנון ממגנצא משמעות מחודשת. בכל הביוגרפיות שנכתבו אודות ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, מתואר איך במשא ומתן על הסכמי השלום בין ישראל למצרים בקמפ דיוויד, סיפר בגין לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר את האגדה על הרב אמנון ממגנצא. הביוגרפיות מספרות כי בגין עשה זאת בתגובה על הלחץ שהפעיל עליו הנשיא האמריקאי בעניין מעמדה של ירושלים. בעדות שניתנה למרכז מורשת בגין סיפר יחיאל קדישאי, עוזרו האישי וראש לשכתו של ראש הממשלה לשעבר, כי קרטר סיפר את האגדה לשר החוץ האמריקאי, סיירוס ואנס, וגם לנשיא מצרים, אנואר סאדאת. "אחרי הסיפור הזה יותר לא פנו אליו בעניין ירושלים", ציין קדישאי וסיכם בנחרצות. "העניין הזה לא עולה לדיון".

חסידיו האידיאולוגים של בגין ופוליטיקאים הרואים בעצמם ממשיכי דרכו, טוענים שהאגדה על רבי אמנון ממגנצא הבהירה לנשיא קרטר את נחרצותו של בגין ביחס למעמדה של ירושלים כבירת ישראל השלמה והמאוחדת. אפילו בישיבת הכנסת שנערכה במלאת 30 שנה לביקור סאדאת בירושלים, בנובמבר 2007, סיפר ח"כ גדעון סער מהליכוד לחברי המליאה את האגדה. זה היה בימי ועידת אנאפוליס. ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, הציע תוכנית סודית ומרחיקת לכת לבינאום המקומות הקדושים בירושלים וח"כ סער מהאופוזיציה, שככל הנראה לא ידע עליה, השתמש באגדת אמנון ממגנצא כדי לשלוח מסר, "מוסר השכל" כדבריו, למשתתפים בוועידת אנאפוליס: "כאשר יש לך השקפת עולם, קווים אדומים וערכים, גם הצד השני יודע לכבד אותם ויודע שיש נקודות שהוא אינו יכול להביא אותך לידי ויתור עליהן".

אך בחירתו של בגין לספר את האגדה על רבי אמנון ממגנצא, כדי להדוף את הלחץ האמריקאי בעניין ירושלים, אינה כה מובנת מאליה. על בגין נאמר כי היה אמן של מילים ודימויים, מאסטר ברטוריקה ודיאלקטיקה. היה לו ידע עמוק ביהדות, באגדות חז"ל ובסיפורים חסידיים. שלמה נקדימון, יועץ התקשורת של בגין באותם הימים, מספר כי האמריקאים היו מכנים אותו "הדרשן" בשל שימושיו התכופים בדימויים מכתבי הקודש. לכן לא ברור מדוע בחר בגין לספר אגדה שנודעה כמקור השראה למעשי קידוש השם אצל יהודי אשכנז בזמן מסעות הצלב; אגדה אשר עוסקת בעיקר בחרטה על דברי כפירה, בלבטים ובערעור האמונה. בגין היה מסוגל למצוא בקלות דוגמאות טובות יותר כדי להמחיש את עוצמת הקשר של היהודים לעיר הקודש, ולהבהיר את עמדתו הנחרצת בעניינה.

בכמה ביוגרפיות על בגין נטען, כי האגדה סופרה רק משום שקרטר ביקש ממנו לחשוב על העניין ולהחזיר תשובה כעבור שלושה ימים. אך אין לדברים אישוש בעדויות שנתנו לאורך השנים כמה מהמשתתפים במשא ומתן. קצתם פסלו באופן נחרץ את הסברה בראיונות שנערכו איתם באחרונה.

מסמך המסווג סודי ביותר, שנחשף לאחרונה בגנזך המדינה, מעלה אפשרות נוספת. תמלול שיחה שנערכה בין ראש הממשלה בגין לנשיא ארצות הברית קרטר, חודשים אחדים לפני דיוני קמפ דיוויד, מחזק את ההנחה שבחירתו של בגין באגדה על הרב אמנון ממגנצא היתה רלוונטית מאוד.

ב-9 בנובמבר 77' הדהים הנשיא אנואר סאדאת את חברי מועצת העם המצרית כשהודיע על נכונותו לנסוע לירושלים ולדון עם ישראל על התנאים לחתימת הסכם שלום. לא פחות מהם נדהמו מנהיגי ישראל וארצות הברית, אשר בדיוק באותם ימים עסקו בניסיון לצמצם פערים ועמדות לקראת ועידת השלום הבינלאומית שתוכננה להתקיים בז'נבה.

 ביקורו הסנסציוני של סאדאת בירושלים נערך כעבור עשרה ימים. בסופו הוחלט לפתוח במשא ומתן ישיר בין הצדדים ומשלחת ישראלית הוזמנה לתחילת הדיונים באיסמעיליה. בעקבות ההתפתחות המפתיעה נסע שר החוץ האמריקאי סיירוס ואנס בדחיפות למזרח התיכון. הוא דילג בין קהיר לירושלים, שמע את התרשמויות המנהיגים מהפגישה ההיסטורית והציע את עזרתה של ארצו בקידום תהליך השלום. בדו"ח שסיכם את מסעותיו בין סאדאת לבגין הוא כתב לנשיא קרטר: "על ישראל יהיה למתן את עמדותיה, בעיקר בכל הקשור לעתיד יהודה ושומרון ולפתרון הבעיה הפלסטינית".

לדעתו של ואנס, עמדתו של בגין היתה רחוקה מלהתקבל על דעת המצרים. קרטר לא היה מופתע. הוא הכיר היטב את הפערים בין הצדדים. בחודשים שקדמו לנחיתת סאדאת בישראל הוא קיים עשרות שיחות ודיונים בסוגיה. קרטר הביע חשש שהתהליך אשר רק החל - עומד לקרוס. ואנס דיבר על כך עם בגין, שבמפתיע הציע לנסוע מיד לוושינגטון כדי להציג לנשיא קרטר רעיונות חדשים שגיבש במסגרת תוכנית השלום הישראלית. נותר לו עוד שבוע עד לתחילת הדיונים באיסמעיליה ותמיכת ארצות הברית בעמדתו היתה חיונית לו. עיתונים בארצות הברית דיווחו כי "זו הפעם ראשונה מאז זמן רב שבישראל מורגשת תזוזה במגמת פשרות".

דבר הנסיעה הבהולה של בגין לוושינגטון נשמר בסוד למשך שלושה ימים, שבהם ערך בגין מרתון פגישות וישיבות עם שריו ויועציו כדי לגבש את המתווה הישראלי למשא ומתן. גל שמועות התעורר לאחר שלשכת ראש הממשלה ביטלה את השתתפותו בכמה אירועים שנועדו להתקיים לקראת סוף השבוע. עיתונים דיווחו ששר החוץ משה דיין ייצא בימים הקרובים לפגישה סודית במדינה זרה.

לשכת ראש הממשלה שמרה על עמימות גם לאחר שדבר נסיעתו של בגין התפרסם בתקשורת הזרה. ביום הטיסה, 15 בדצמבר, הכריזה הכותרת הראשית של "הארץ": "בגין - הבוקר לארצות הברית; ייפגש כנראה עם סאדאת". קרטר ניסה לצנן את ההתלהבות. בפגישתו הקודמת עם בגין, שנערכה ארבעה חודשים קודם לכן, הוא לא זיהה כל סימן לפשרנות אצל ראש הממשלה הישראלי שרק נבחר. במסיבת עיתונאים שערך לקראת בואו לוושינגטון הוא הבהיר: "אם הצעות בגין לא ייראו לי, אומר לו שאין זה מרחיק לכת". קרטר סיפר כי אין לו מושג אילו הצעות - אם בכלל - מביא עמו בגין, אך אמר: "הוא ביקש את הפגישה ואני מניח שאם רצה לראותני, היו לו דברים חשובים".

ב"הארץ" נכתב למחרת, כי "דוברי הבית הלבן והסטייט דיפרטמנט שמו קץ לשמועות העקשניות כי מר בגין בא למעשה לפגישת פסגה עם סאדאת. אבל בימים של הפתעות למכביר איש אינו מקבל הכחשות כלשונן".

הפתעה במוצאי שבת

ביומן הפגישות של דיפלומט ישראלי בכיר, אשר התלווה לפמליית בגין כתוב: "16 דצמבר 77' - ראש הממשלה מודאג שהטסים לניו יורק יספיקו להגיע לפני כניסת השבת". לדבריו, בגלל בהילות הנסיעה וצפיפות לוחות הזמנים, בגין ופמלייתו נאלצו להצטרף לטיסה סדירה של אל-על לניו יורק. התוכנית היתה שהמטוס ינחת קודם בוושינגטון ורק לאחר מכן יטוס לניו יורק, וינחת עם נוסעיו ממש לקראת כניסת השבת.

בסופו של דבר נמצא מוצא אחר, ובגין הגיע לוושינגטון בבוקר יום שישי, 16 בדצמבר. ביומן הנשיא קרטר נכתב כי לאחר קבלת פנים שנערכה ב-7:46 נפגשו השניים ביחידות במשך 53 דקות בחדר הסגלגל. לאחר מכן נערכה פגישה של שעה בליווי פמליות שני המנהיגים בחדר הקבינט. אל בגין התלוו היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ, איש משרד החוץ יהודה אבנר ושני חברי כנסת מהליכוד: שמואל כץ וחיים לנדאו. מהצד האמריקאי נכחו סגן הנשיא וולטר מונדייל, שר החוץ סיירוס ואנס, היועץ לביטחון לאומי ד"ר זביגנייב בז'ז'ינסקי, השגריר בישראל סמואל לואיס וחבר המועצה לביטחון לאומי וויליאם קוונדט.

במהלך הפגישה, בגין הצהיר על נכונותו לנסיגה בסיני. הוא שמר על עמימות מסוימת בכל הקשור לעתיד היישובים שהוקמו שם, ולא נתן תשובה סופית על עמדתו ביחס לשארם א-שייח', שנתפסה כמקום אסטרטגי. בגין הציע לכונן אוטונומיה אזרחית בשטחי יהודה ושומרון, בשלבים שיתפרסו על פני כמה שנים. גם בעניין עזה היו לו התייחסויות מפתיעות. לאחר הפגישה ניתנו הצהרות קצרות לאמצעי התקשורת. המסרים היו חיוביים. האווירה היתה אופטימית. ביומן הנשיא קרטר מצוין כי כשעה לאחר מכן הוא קיים שיחת טלפון של ארבע דקות עם הנשיא סאדאת.

למחרת, מיד עם צאת השבת, נערכה פגישה נוספת בין המשלחות. על פי תמליל השיחה, אשר מתפרסם כאן לראשונה, פתח קרטר בדברים וציין שתגובת דעת הקהל להצהרות אמש היו נלהבות. הוא סיפר לבגין שגם סאדאת הביע שביעות רצון בשיחת העדכון הקצרה שערך עמו. בגין פתח את דבריו בברכת "מזל טוב" בעברית, לציון יום הנישואים של הנשיא קרטר עם אשתו רוזלין, שחל בדיוק באותו היום. קרטר הודה לו. בגין סיפר על פגישות שערך בוושינגטון עם כמה סנטורים ואמר שגם הם היו נלהבים לשמוע על ההתקדמות במשא ומתן. לטענתו גם בקהילה היהודית בארצות הברית נשמעו קולות תמיכה בתהליך השלום ועידכן שכך חושב אפילו הרב אלכסנדר שינדלר, ממנהיגי הקהילה הרפורמית. בגין הגדיר את הרב שינדלר כבעל דעות יוניות. קרטר ענה לו בבדיחות "אתה רואה אותו מזווית שונה מאוד מאיתנו".

עקיצות ברוח דומה הוחלפו עוד פעמים אחדות בדקות הבאות. מתמליל השיחה אפשר להסיק שהאווירה היתה נעימה אך קונסטרוקטיבית מאוד. מדברי שני המנהיגים יש רושם שהמילים נבררו בקפדנות. העמדות הוצגו בבהירות. איש משרד החוץ שנכח בכמה מהפגישות עוד זוכר ש"זו היתה דיפלומטיה בשיא תפארתה".

לאחר כמה דקות פנה בגין לעיקר. הוא סיפר כי נועץ בטלפון עם שר החוץ דיין וכי ברצונו להוסיף עוד מספר רעיונות, בהמשך לתוכנית שהוצגה אמש. "על פי המסורת שלנו, האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם", אמר בגין והבהיר שתי סוגיות, פרוצדורליות בעיקרן, בשמו של דיין. אך לפני שהמשיך לפרט את הערותיו לתוכנית, עצר בגין לרגע את שטף הדיבור ובלי כל הקדמה או קשר לנאמר, ציין לפתע:

"הנייר שלנו לא מזכיר את ירושלים. אבל, כמובן, אנו שוקלים זאת. לא התעלמנו מהנושא לחלוטין. העניין נוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי. זהו עניינו של כל העולם. הרעיון שלי, ואני מבקש להדגיש, זה עדיין רעיון בלבד, ועלי כמובן עוד לדבר עליו עם עמיתי - שתהיה מועצה דתית בינלאומית שתטפל במקומות הקדושים לכל אחת מהדתות בהתאם. כך, מתוך דאגה למקומות הקדושים למוסלמים הייתי מציע שהמועצה תהיה מבוססת על שכנותינו - ירדן, מצרים, סוריה, לבנון ובנוסף - ערב הסעודית, איראן ומרוקו, הנחשבת ידידותית מאוד. ועדה כזו תטפל בנושא המקומות הקדושים באוטונומיה מלאה, וכמובן שתהיה גישה חופשית לכולם. יש כמובן בעיות אחרות שעליהן נצטרך להתעכב עכשיו.

"מתוך כבוד למקומות הקדושים לנוצרים, רעיון דומה יבוצע - ועדה בינלאומית המבוססת על הוותיקן, הכנסייה הפרבוסלאבית, הפרוטסטנטית והבפטיסטית" - את האחרונה הוסיף בגין בהומור, בידיעה שקרטר הוא בפטיסט אדוק.

קרטר השיב בהלצה משלו: "כבוד ראש הממשלה, אני מתכבד להזמין אותך להציע מועמד לתפקיד יושב הראש" (צחוק).

ראש הממשלה: "מתוך דאגה למקומות הקדושים ליהודים, יעמדו בראש הוועדה הרבנים הראשיים שלנו ונציגים מהגולה. אם תמצא עניין ברעיון, אדוני הנשיא, הייתי מבקש כי תנחה את משרד החוץ לבדוק אם הוא מקובל על המדינות המוסלמיות. אני חושב שכך יהיה. אני חושב שזה ייצור רצון טוב. זה יוביל לאווירה שיתופית".

הנשיא: "האם זה יעבוד במתכונת של הוותיקן?"

ראש הממשלה: "זה לא אני צריך להגיד, אדוני הנשיא, אני יהודי".

דיניץ: "הנשיא מתכוון אם זה יעבוד במודל שבו עובד הוותיקן".

ראש הממשלה: "נצטרך לשקול זאת. כוונתי שכל ועדה תדאג למקומות הקדושים לה - הנוצרים לשלהם, המוסלמים לשלהם והיהודים לשלהם. הבה נבדוק את תגובת המדינות המעורבות".

ואנס: "האם יהיו שלוש ועדות נפרדות: מדינות העימות יחד עם שלוש המדינות שציינת; ועדה של הוותיקן עם שאר הזרמים הנוצריים וועדה ליהודים?"

ראש הממשלה: "זה מדויק".

ואנס: "האם יהיו חילופי תקשורת ביניהם?"

ראש הממשלה: "אולי. ברצוני להעלות הצעה רביעית..."

בגין עבר לדבר על עניין אחר. סוגיית ירושלים לא חזרה לדיון באותה הפגישה.

הסטנוגרמות הושמדו

תגובות מקורביו של בגין למשמע תוכן הפגישה בבית הלבן, לפני 34 שנים, נעות בין "תבדוק שוב את הסטנוגרמה" לבין "זו הפתעה גמורה". הנסער ביותר ציין "אני בהלם" למשמע הצעתו של בגין להקים מועצות דתיות בינלאומיות ואוטונומיות, שיטפלו במקומות הקדושים בירושלים. יהודה אבנר, שנכח בפגישה, טוען כי אינו זוכר את ההצעה. כל שאר אנשי לשכתו של בגין מאותה התקופה ומזמן הסכמי קמפ דיוויד - שלמה נקדימון, דן פתיר, השר דן מרידור ופרופ' אריה נאור - טוענים גם הם כי לא שמעו מעולם מפיו של בגין הצעה זו, או דומות לה. אפילו בנו של בגין, השר בנימין בגין, אומר שלא שמע מעולם את הדברים, אך כרוב אנשי לשכת אביו בעבר, גם הוא מסרב לתת פרשנות או להתייחס לעניין.

דיפלומט בכיר בפמלייתו של בגין טוען "זו כנראה היתה אחת השיחות שהפרוטוקול שלה הושמד". לדבריו, כל פגישותיו של בגין במשא ומתן תועדו בקפדנות, "או על ידי תמלילנים, או באמצעות הקלטות, שהועלו מאוחר יותר על הנייר". לטענתו, "מכל תמלול נשמרו לפחות שישה עותקים, אשר סווגו כסודיים ביותר. אך לאחר מספר מועט של שיחות, שבהן הוצגו דברים מאוד רגישים, ניתנה הוראה להשמיד את הסטנוגרמות ורק עותק אחד נשמר בלשכה של ראש הממשלה". ייתכן שזה אחד ההסברים מדוע הצעתו של בגין ביחס למקומות הקדושים בירושלים מעולם לא פורסמה.

נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, מסר בתגובה על שאלות שהופנו אליו בעניין, כי הוא דווקא זוכר את ההצעה. "הייתי מופתע מכך שבגין העלה את נושא ירושלים ושבפועל, הציע שכל המקומות הקדושים - ליהודים, למוסלמים ולנוצרים - יהיו הלכה למעשה אוטונומיים ועם גישה חופשית לכל המאמינים".

הצעתו של בגין היתה כללית ומעורפלת. היא אינה נוגעת בסוגיות עקרוניות כמו מעמדה הריבוני של ירושלים, או מעמדם האזרחי של תושביה. בגין לא הבהיר מה יהיה אופיין של הוועדות, מה יהיה מעמדן המשפטי ומה הטריטוריה שלהן. באנגלית הוא כינה אותן במשך השיחה בשני שמות, ועדה ומועצה. כמו כן, מהניסוח של המשפט הראשון בהצעת בגין, לא ברור אם כוונתו היתה שבראש שלוש הוועדות תעמוד מועצה אחת עליונה.

אף שבגין השמיע בתחילת דבריו הסתייגות, כאילו זה רעיון ראשוני בלבד, ניכר שתוכניתו לא נשלפה מהשרוול. יש בה כמה עקרונות המעידים על חשיבה מעמיקה וניתוח עובדות. בחירתה של מרוקו, לדוגמה, כשותפה בהנהגת הוועדה המוסלמית, לא נעשתה רק כי היא "נחשבת ידידותית מאוד", כפי שניסח זאת בגין. כבר אז עמד מלך מרוקו בראש גוף כלל-ערבי שנקרא "ועדת ירושלים", הפועל למען המקומות הקדושים בעיר. גם בחירתה של סעודיה לא היתה מקרית: מצד אחד, בית המלוכה הסעודי רואה בעצמו את שומר המקומות הקדושים במכה ובמדינה, ומצד שני, סעודיה התנגדה אז לנכונותו של סאדאת לנהל משא ומתן נפרד עם ישראל, ואולי היה כאן ניסיון לרכך את התנגדותה.

לטענת אחד ממקורביו של בגין אז, "נראה כאילו ידו של אהרן ברק היתה בדבר. יש פה מבנה שמזכיר מודל או קונסטרוקציה משפטית. בגין, שהיה עורך דין בהכשרתו, מצא עם ברק הרבה שפה משותפת על בסיס זה. באותה התקופה הם ניהלו שיחות ממושכות ולטעמי יש לזה ריח של רעיון שהיה יכול להתגבש רק במפגש בין השניים" (השופט בדימוס אהרן ברק מסר שאינו נוהג להתראיין על תהליך השלום).

מקורב אחר קושר את ההצעה דווקא לשר החוץ משה דיין, אשר התבטא לדבריו "מספר פעמים באופן דומה באשר לעתידה של ירושלים". דיין, לדבריו, "ניהל את הסכמי הפסקת האש עם הירדנים בעיר לאחר מלחמת העצמאות. הוא הכיר היטב את הרגישויות החוקיות של ירושלים ותמיד חיפש אחר פתרונות פרגמטיים; מה גם שלא היה לו כל עניין בקדושה של העיר, כפי שהיה לבגין". השופט אליקים רובינשטיין, שכיהן אז כיועץ לשר החוץ דיין וראש לשכתו, מסר בתגובה: "אין הדברים הספציפיים זכורים לי מאז".

אפשרות נוספת ומפתיעה עוד יותר מעלה השר דן מרידור. כמי שהתחנך על תורת בית"ר וגדל בתנועת החרות הוא מפנה לעיון ב"הכרזת המרד" של אצ"ל. בינואר 44', לאחר שנראה כי מתרחשת תפנית במלחמה באירופה, הכריז מנחם בגין, כמפקד הארגון, על מרד בשלטון המנדט הבריטי (אצ"ל חדל מפעולות נגד הבריטים, כדי לא לפגוע במלחמתם בגרמניה הנאצית). בהכרזת המרד קרא בגין להקמת ממשלה עברית זמנית אשר תחליף את השלטון בארץ וציין עשרה סעיפי יסוד לאותה יישות מדינית. בסעיף 9 כתב בגין כי הממשלה "תכריז על אקסטריטוריאליות של המקומות הקדושים לדת הנוצרית והמוסלמית".

לדעתו של פרופ' אריה נאור, "ייתכן שבגין הושפע ממשנתו של זאב ז'בוטינסקי אשר ניסח עוד ב-40' רעיון דומה באשר לעתיד ירושלים. במה שהוא כינה 'ראשי פרקים לתוכנית שלטון זמני בארץ ישראל' הוא קבע כי בראש העיר יעמוד 'ועד אינטרנציונלי מיוחד'".

כמובן שגם תוכנית החלוקה של האו"ם מ-47' עמדה ברקע הצעתו של בגין. שם נקבעה ירושלים כגוף נפרד (קורפוס ספרטום) תחת משטר בינלאומי מיוחד המנוהל על ידי האו"ם. בן גוריון הסכים לתוכנית ולכן לא הזכיר כלל את ירושלים בהכרזת העצמאות. בגין דחה אותה, אך מעמדה השנוי במחלוקת של העיר איפשר לכוחות אצ"ל בפיקודו להמשיך לפעול בה באופן עצמאי, יותר מעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות הישראלית והקמת צה"ל.

מעבר לקושי בהבנת הרקע האידיאולוגי שעמד מאחורי ההצעה, מתקשים מקורביו של בגין להבין את העמימות שהשאיר בתגובה על התהיות שהעלו בפגישה הנשיא קרטר ושר החוץ ואנס. האפשרות שהוותיקן ישמש מודל, ועומק קשרי הגומלין בין הוועדות הדתיות השונות, מעניקים להצעה של בגין משמעויות חסרות תקדים. "פיו ולבו היו שווים", אומר אדם שהיה מקורב לבגין במשך שנים ארוכות. "אם הוא הציע, הוא התכוון. בגין לא היה אדם של ספינים. היה לו יושר מדיני נדיר". קביעות דומות משמיעים שאר מקורביו ומתקשים להסביר את הדברים.

העניין רגיש מדי

ביקורו הקצר של בגין בוושינגטון הוכתר בהצלחה יחסית. האמריקאים תמכו בחלק מתוכנית השלום שהציג. בנקודות מסוימות, בעיקר אלו הנוגעות לפתרון הבעיה הפלסטינית, היו להם הסתייגויות. "הצעותיו של ראש הממשלה, מר בגין, מהוות בסיס חיובי להמשך המשא ומתן", סיכם קרטר לפני אמצעי התקשורת. "מאז ביקורי בירושלים אני אופטימי", אמר סאדאת, "אולם לאחר הקריאה הטלפונית שקיבלתי אתמול מאת הנשיא קרטר, הריני אופטימי מתמיד".

זאב שיף, אז שליח "הארץ" בקהיר, דיווח שהמונים צועקים ברחבי איסמעיליה "יחי בגין, יחי בן גוריון". ביום נחיתתו של בגין בלוד התכנסו בכיכר מלכי ישראל בתל אביב 120 אלף "לערב של שיר השלום" כפי שהוגדר בעיתון. עוד דווח שהקהל השתלהב והוזעקו כוחות משטרה מוגברים כדי לשמור על הסדר. אחדים נפצעו.

ככל הידוע, הצעתו של בגין באשר לעתידה של ירושלים לא עלתה יותר לשולחן המשא ומתן בדיונים שקדמו לחתימת הסכם השלום עם מצרים. קרטר מספר: "העליתי הצעה דומה בקמפ דיוויד והיא התקבלה על ידי בגין וסאדאת למשך מספר ימים. בפועל, התוכנית היתה שהמקומות הקדושים ינוהלו באופן אוטונומי על ידי כל אחת מהדתות, שתתאפשר תנועה חופשית של מאמינים ושכל ירושלים תהיה מאוחדת תחת גוף שלטוני אחד שיטפל בכל העניינים האזרחיים. הכוונה היתה לענייני תחבורה, מים, טיפול באשפה, חשמל וכו'. אך בשלב התוויית התוכניות הסופיות, שלושתנו החלטנו שמבחינה פוליטית העניין רגיש מדי לדיון על בסיס עולמי".

מאז, סירב בגין לחזור ולדון על ירושלים. הוא הקשיח את עמדותיו. "לרגעים", מספרים כמה מחברי הפמליה שלו, "זו היתה הסוגיה המורכבת ביותר בתהליך השלום". אל ההסכמים שנחתמו לבסוף במארס 79' נלוו איגרות בדבר מעמדה של העיר. בגין הצהיר שירושלים לא תחולק ותישאר בירת ישראל. סאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית ויש להחזירה לריבונות ערבית. שנה וחצי לאחר מכן קידם בגין את חוק יסוד: ירושלים, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

נסיגתו זו של בגין מהצעתו שלו מזכירה שוב את האגדה על הרב אמנון ממגנצא, ובמיוחד כמה פסוקים בפיוט "ונתנה תוקף" המיוחס לו:

כי לא תחפץ במות המת

כי אם בשובו מדרכו וחיה

ועד יום מותו תחכה לו

אם ישוב מיד תקבלו.

בגין, על פי התנהגותו, הכיר מיד בטעותו וחזר בו ממנה, ובכך זכה לכפר על חטאו.*

חישוקים

בימין לא מסתפקים בחוק יסוד: ירושלים של בגין

אף כי לא ידעו על הצעתו מרחיקת הלכת של מנחם בגין בעניין המקומות הקדושים בירושלים, ביקשו חסידיו וממשיכי דרכו במשך השנים להקשות עוד יותר על כל ויתור בה. בשנת 2000 נוספו לחוק יסוד: ירושלים, שנחקק ביוזמתו של בגין, תיקונים הקובעים כי גבולות ירושלים כוללים גם את חלקה המזרחי של העיר וכי "לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים".

ב-2007 אישרה הכנסת תיקון נוסף, לפיו דרוש רוב של 80 ח"כים לכל ויתור על שטח או סמכויות בבירה. הצעתו של ח"כ זבולון אורלב לתקן את החוק ולהוסיף כי ירושלים היא בירת ישראל והעם היהודי, עדיין מונחת על שולחן הממשלה. מאחורי הקלעים מתגבשת הצעה לקבוע בחוק שאין לנהל כל משא ומתן על עתידה של העיר.

ושני המכתבים שהתפרסמו בתגובה:

מורשת בגין (1)

מצאתי עניין רב בגילויים על נכונותו של מנחם בגין לפשרה מרחיקת לכת בשאלת ניהול ענייני ירושלים ("בגין מחלק את ירושלים", מוסף "הארץ" 4.11). נוכחתי לדעת שאף הוא היה שותף לתפיסה הרואה בחבל ארץ הקטן שלנו ובבירת ישראל את מרכז העולם, או כפי שהוא מצוטט: "העניין נוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי. זהו עניינו של כל העולם".

כמה אנו אוהבים הכרזות מהסוג הזה, כגון "עיני העולם כולו מופנות לירושלים" או "העולם כולו עוקב בדריכות אחר ההתפתחויות באזורנו". ובכן, המציאות קצת שונה. ליותר ממיליארד סינים, לכמספר הזה של הודים, ל-130 מיליון יפנים ולעוד עשרות מיליונים אין מושג היכן נמצאת ישראל על מפת העולם ואין להם כל עניין בנעשה בירושלים.

הראייה של אזורנו כ"מרכז העולם" אולי מקובלת במידת מה בעולם המערבי הנוצרי, פחות מכך בעולם המוסלמי, וכלל לא בקרב כמעט מחצית מהאנושות. למצב זה יש גם השלכות מדיניות ותרבותיות, ואנו רואים שיחסי ישראל עם המעצמות שמחוץ לעולם המערבי, ובמיוחד סין והודו, מתפתחים באופן רגוע יותר מאשר אלה עם אירופה, למשל, וזאת מפני שהם "נקיים" מיצרים ומחשבונות דתיים והיסטוריים. כדאי להפנים זאת ולרדת משיגעון הגדלות האוחז בנו מדי פעם: זה אולי יצער חלק מאיתנו, אבל איננו מרכז העולם.

יהושע עמישב

ראשון לציון

מורשת בגין (2)

בכתבה "בגין מחלק את ירושלים" מתפאר שי פוגלמן כי תמליל שיחה בין ראש הממשלה, מנחם בגין, ובין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, שהתקיימה ב-16 בדצמבר 77', "מתפרסם כאן לראשונה" וכולל מידע חדש אודות הצעתו המפתיעה של בגין במסגרת רעיון האוטונומיה לערביי ארץ ישראל. בהצעה נכלל הסדר אפשרי בנוגע לירושלים. על פי פוגלמן, היא אינה מוזכרת בניירת הרשמית. בבסיס ההצעה: "בנוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי... שתהיה מועצה דתית בינלאומית שתטפל במקומות הקדושים לכל אחת מהדתות בהתאם". בגין עוד אמר בהתייחסותו למקומות הקדושים ליהודים כי "יעמדו בראש הוועדה הרבנים הראשיים שלנו ונציגים מהגולה".

פוגלמן מציין שורה ארוכה של אנשים שתישאל בעניין תוכנית זו לירושלים, ביניהם יחיאל קדישאי, שלמה נקדימון, דן פתיר, השר דן מרידור, פרופ' אריה נאור, יהודה אבנר ואף השר בני בגין. התגובות נעו מהפתעה והלם ועד "לא שמע מעולם".

אלא שבעמוד 157 בספר "לא עוז ולא הדר", שחיבר יועצו של בגין לשעבר, שמואל כץ, ופורסם ב-81' (ובעמוד 212 במהדורה האנגלית), מציין המחבר בפירוש שאת הרעיון של הסדר המקומות הקדושים "העלה בגין בשיחת ההכנה של המשלחת במוצאי שבת" וטוען שבשיחה השנייה עם קרטר "לפחות לא חזר על פרטי הרעיון" הודות לביקורת הקשה והערעור שכץ העלה נגדו בפני בגין, ביקורת שאף הכעיסה את ראש הממשלה. שני הנושאים, רעיון האוטונומיה ורעיון ההסדר בירושלים, האיצו בכץ להתפטר מהתפקיד שנשא בו, צעד שהודיע עליו לבגין ב-31 בדצמבר.

ישראל מידד

שילה

^

התחברו למרכז בגין דרך פייסבוק

הנה העמוד

^

יו"ר הכנסת על דמותו של מנחם בגין

סביר שהיום בגין היה מואשם שאיננו פטריוט"

יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נשא דברים בפני חניכי קורס קצינים של המשטרה, והציג את תפיסותיהם הלאומיות-ליברליות של ז'בוטינסקי ובגין.

חזקי עזרא"אני, אינני רואה בתפקיד יו"ר הכנסת תפקיד ייצוגי. יו"ר הכנסת עומד בראש הרשות המחוקקת. בכך הוא מקביל, לנשיא בית המשפט העליון העומד בראש הרשות השופטת, ולראש הממשלה, העומד בראש הרשות המבצעת", כך אמר אתמול (יום א') יו"ר הכנסת ראובן ריבלין בדברים שנשא בפני חניכי מחזור 12 של קורס קצינים של משטרת ישראל וחבצלות, הלומדים בתוכנית לימודים לתואר ראשון בחוג ללימודים רב תחומיים באוניברסיטת חיפה.

נושא הרצאתו של ריבלין היה חשיבות חופש הביטוי במדינה דמוקרטית והוא הציג את תפיסותיהם הליברליות בדבר חשיבותו הרבה של חופש הדיבור של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין שעומדות בבסיס התפיסה הלאומית-ליברלית.

בהקשר זה סיפר ריבלין על הצעתו של בגין בשנת 1956 לתיקון "חוק יסוד הכנסת", בו הציע להכניס סעיף הקורא להגבלה עצמית של בית הנבחרים, המבצר את מעמד חופש הביטוי ואוסר, בין היתר, על הכנסת לחוקק חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי בכתב או בעל פה.

"סביר להניח שהיום בגין היה מואשם בכך שהוא איננו פטריוט מספיק; בכך שאיננו ימני מספיק, בכך שהוא נתון לכאורה להשפעתם ההרסנית של אליטות מהשמאל", אמר והוסיף, "אילו הצעתו של בגין הייתה מתקבלת 'חוק החרם' והצעות חוק נוספות, - פרי גאוותה המפוקפקת של הכנסת ה 18 - המגבילות את חופש הביטוי, לא היו כלל מובאות להצבעה".

עוד הוסיף ריבלין, כי גם היום הוא מאמין שרק נימוקים כבדי משקל מסוגלים להצדיק פגיעה בחופש הביטוי וכאשר מדובר בחברי כנסת, חופש הביטוי אמור להיות כמעט מוחלט. "אני שייך למסורת לאומית-ליברלית גאה המאמינה ביחיד, בחופש הביטוי שלו ובחופש ההתארגנות שלו, כמו גם בזכותו להיות חלק מלאום, חלק מחברה, עם ומולדת", ציין.

"רבים מחברי הקואליציה היום כלל לא מכירים את החוויה של הנרדפות, את חווית הגלות באופוזיציה, את המאבק למקור פרנסה כאשר אינך חבר ה'הסתדרות'. הם, נולדו לתוך הליכוד או גוש הימין, כמפלגת שלטון. לצערי, הם שכחו את המדרון התלול לעיתים שבין משילות לבין סתימת פיות, חס וחלילה. לעיתים נדמה, שגם חבריי הצעירים לליכוד, שכחו את הקרקע האידיאולוגית עליה צמחה וממנה ניזונה המפלגה. אבל המשחק דמוקרטי מכריח אותנו לזכור כי לא לעולם חוסן. ההגנה על חופש הביטוי, תהיה שוב הכרחית גם ל"רוב", ביום בו הוא יהפוך למיעוט", אמר.

יו"ר הכנסת אף ציין את חשיבותה של אוניברסיטת חיפה בחוויה הישראלית, כמקום שממחיש את החיים המשותפים בישראל ומייצג את החוויה הישראלית בצורה המוחשית ביותר.

עקיבא אלדר מתגעגע למנחם בגין

געגועים לבגין

שנים אחדות לפני רצח שני הצעירים הפלסטינים שחטפו את נוסעי קו 300, פירסמתי כאן כתבה על עיתונאי פלסטיני ממזרח ירושלים, שהתלונן כי בעת שהיה במעצר מינהלי הוא עונה בידי חוקרי השב"כ. לא רצח ואף לא שבירת עצמות. סתם "טלטולים", השפלות ולילות ללא שינה (החשד, אגב "חברות בארגון עוין" - הפתח).

בניגוד לשמעון פרס, איש "מחנה השלום" שנתן יד לטיוח פרשת קו 300, הורה ראש הממשלה אז, מנחם בגין, מנהיג "המחנה הלאומי", לחקור ביסודיות את טענותיו של הצעיר הפלסטיני. החקירה, שנוהלה בידי פרקליט המדינה אז, גבריאל בך, הסתיימה בהדחתם של שני חוקרי שב"כ ובהנחיות קפדניות שאסרו על שימוש בעינויים בחקירתם של עצירים ביטחוניים.

נקל לתאר איזו מהומה היתה קמה בכנסת, אילו מישהו בדרג המדיני או המשפטי היה מעז לגעת היום בשערות ראשו של איש ביטחון, בגלל שהלה "בסך הכל פגע בערבי". ספק גדול אם מנחם בגין היה מתכבד לשבת היום בספסלי הליכוד. בגין, ששימש סנדק לח"כ יריב לוין (ליכוד), מבאיש ריחו של בית המשפט העליון ואבי הצעת החוק להגדיל את הפיצוי על לשון הרע, לא היה מוצא את מקומו בכנסת ה-18, שפותחת היום את מושב החורף שלה.

הוא היה נחשב לעוף מוזר גם בעיני רבים מחברי סיעת קדימה, בהם יו"ר המפלגה ציפי לבני והטוען לכתר, שאול מופז. המאבקים שבגין ניהל לביצור שלטון החוק, שמירה על זכויות אדם וחופש הביטוי, אינם מושכים גם את לבה של מנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ'. את סדר היום "השמאלני" הזה, היא מעדיפה להשאיר לזהבה גלאון וחבריה במרצ.

יוזמיהן של הצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שעברו בכנסת ואלו שממתינות על שולחנה, מציגים את תומכיהן כ"פטריוטים". המתנגדים מתוארים כ"יפי נפש", שמפקירים את ביטחון המדינה. בנייר עמדה שפירסמו פרופסור מרדכי קרמניצר ועו"ד עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, הם בוחנים את משנתו של בגין ומראים שאפשר להיות גם בעל תפישה רחבה של הדמוקרטיה, גם פטריוט וגם מחויב לביטחון המדינה. אף כי הציטוטים מובאים מנאומיו של בגין בכנסת בתקופת היותו מנהיג האופוזיציה בכנסת, הוא היה בדרך כלל נאמן לעקרונותיו גם בהגיעו לשלטון.

איש אינו יכול להטיל ספק בדאגתו של בגין לביטחונם של אזרחי ישראל. והנה, בדיון שהתקיים במליאת הכנסת ב-20 בפברואר 1962, על הצעת חוק לביטול תקנות ההגנה (שעת חירום) אמר בגין: "קיומן של תקנות אלו מעלה סימן שאלה מעל זכויות היסוד של כל אזרח בישראל... שמענו טענה לפיה אולי צדקה עשו עמנו הבריטים על שהותירו לנו, בעזבם את הארץ, את התקנות משנת 1945. זוהי טענה מוזרה מאוד... אם לא נאה היה למדינת ישראל לחוקק חוק כזה, או שכמותו, הנאה לה למדינת ישראל להחזיק בחוק הזה?"

באותו נאום דחה בגין את הטענה שאין להעניק לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, מפני שהם לא משרתים בצבא. "זאת טענה מוזרה", הוא אמר. "אנחנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערבים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא... אנחנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות ויהיה שוויון זכויות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, לאום ומוצא".

לפני כן, בנאום שנשא בכנסת בדצמבר 1959, אמר מנחם בגין כי "איננו מקבלים את הדעה הרשמית למחצה, ששמענו בימי כהונתה של הכנסת השלישית, לפיה מדינה נותנת זכויות ומדינה זכאית ליטול זכויות. אנחנו מאמינים שישנן זכויות לאדם, הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה".

כבר בשנת 1956, כשהדמוקרטיה הישראלית היתה בחיתוליה, הציע בגין שהכנסת "לא תחוקק שום חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי בכתב, או בעל פה". כמה נורא, שכעבור יותר מ-50 שנה, אפילו העיקרון הדמוקרטי המובן מאליו הזה מוטל בספק בכנסת ישראל. מנחם בגין, מי יגלה עפר מעיניך

זכרונות מפגישה עם מנחם בגין ב- 1991

בגין שלי: לילה אחד ומיוחד עם מנחם בגין

בפעמים הבודדות שבהן הצטלבה דרכו של רם שפר עם זו של מנחם בגין, זה נגמר בדמעות.

אליענה שפר

רם שפר, עתודאי רפואה צעיר ואחי הבכור, חיפש דרך נוספת לגרד כמה שקלים כדי לממן רכב ראשון שרצה לרכוש. הוא פנה לחברת סיעוד וכוח אדם, וזו ביקשה ממנו להתייצב למשמרת לילה במחלקת שיקום אורתופדי בבית החולים איכילוב.

המשימה: "להשגיח על אדם קשיש". מנחם בגין סער יעקב,לע''מ

עם ספר טוב, ערמת עיתונים וכמה חטיפי שוקולד, כדי להעביר את הלילה, התייצב שפר הנינוח בשערי המחלקה. שני מאבטחים חמורי סבר ואחות דואגת קיבלו את פניו. "אתה יודע על מי אתה הולך להשגיח?" שאלה. "כן, על אדם קשיש שעובר שיקום", ענה אחי.

"זה לא סתם קשיש", נזעקה האחות. "אתה רואה את המאבטחים האלו? הם שומרים על החולה שלך, על מר מנחם בגין, ראש הממשלה לשעבר".

עד היום אחי זוכר את הרעד שתקף אותו. "הלב שלי עצר, התחלתי להרגיש זיעה קרה על המצח. נכנסתי לחדר ובשעה הראשונה פשוט בהיתי באדם שבעיני משפחתי ובעיניי היה ענק הענקים. בשעה הראשונה ישבתי והסתכלתי עליו. ידעתי שאסור לי להפריע לו. הוא לא היה הבגין שגדלנו על ברכיו, לא אותו הבגין שאמי כל כך העריצה, לא אותו הבגין שהלכנו לשמוע אותו בנאומי הכיכרות.

"הוא היה צנום מאוד, עייף, קטן, אבל החיוך שהופיע לרגע בעיניו הזכיר לי כי הוא אותו בגין. אלא שמעבר לבגין של העם, של כולם, רציתי לספר לו שהוא הוא הבגין שלי, הבגין של המשפחה שלי, הבגין שאני חייב לו מילה אחת גדולה: 'תודה'".

שם השולח: מנחם בגין

רם נקרא על שם אביה של אמי, אברהם, שעונה למוות בכלא מאזה שבדמשק. הוא היה מחסידיו והולכי דרכו של לא אחר מאשר מנחם בגין. הוא חינך בדרכו את שמונת ילדיו בחאלב שבסוריה, והשם מנחם בגין הוזכר לא מעט בביתם. אברהם שהינו הבריח מאות יהודים מסוריה לישראל, דרך הרי סוריה והרי הלבנון. לאחר שנתפס הוא עונה למוות במכות חשמל.

כשאמי ברחה ארצה, עם כמה מאחיה, לאחר מות האב, היא זכרה שאביה אמר לה לפנות לעזרה למנחם בגין או לרחל ינאית בן צבי, שהייתה אז אשת נשיא המדינה. רצה הגורל וגברת בן צבי היא שהושיטה יד ראשונה לילדיו של אברהם שהינו, ובימיהם הראשונים בישראל אמי ואחיה התגוררו בבית הנשיא.

רם אחי נולד עם בעיות אוזניים קשות. במשך השנים עבר יותר מ-20 ניתוחים

קשים כדי להציל את שמיעתו. במהלך הניתוחים, כשהיה בן שלוש, הוא הושם בגן ילדים שלא היה מותאם לצרכיו המיוחדים.

זה היה בתחילת שנות ה-70, בבת ים הקטנה ומול הביורוקרטיה של מוסדות מפא"י, שהייתה אז בשיאה. למרות פניות ובקשות אין-ספור של הוריי להעביר אותו לגן מתאים – הם לא נענו.

ואז, בצהריים אחד שבו הייאוש כמעט הפך לאדונם של הוריי, נזכרה אמי במשפט של אביה: "תפנו לבגין אם אתם צריכים עזרה". בגין היה אז ראש אופוזיציה לוחם, ולהגיע אליו ישירות היה אפשרי רק דרך מכתב. אמי ישבה, כתבה לבגין על אודות אחי רם, וסיפרה לו מי היה אביה. כעבור עשרה ימים בערך הגיע אבא עם מכתב וחיוך על הפנים. על המעטפה הייתה רשומה הכתובת שלנו בכתב יד, ושם השולח: מנחם בגין.

אמי פתחה את המכתב בידיים רועדות ושם נחו להם שלושה דפים, כולם כתובים בכתב ידו של בגין. המכתב היה מלא רגש ומילות תודה על מעשיו של אביה. בהמשכו סיפר בגין כי כבר יצר קשר עם הגורמים האחראים, ובתוך ימים ספורים ישלח מכתב קבלה לגן מתאים עבור אחי.

"אף ילד בישראל לא יישאר ללא חינוך וגן המתאימים לו", הוא כתב. וכך היה. אחי החולה, שאוזניו היו חבושות לאחר כמה ניתוחים, הועבר לגן מתאים.

כ-20 שנה מאוחר יותר ישב אתו רם בבית החולים וסייע לו לקרוא את כותרות העיתונים והמאמרים שבגין הצביע עליהם. "קראתי לו כמה כותרות והגרון שלי היה חנוק מדמעות", משחזר אחי, "ואז הפסקתי ופניתי אליו בראש מורכן, כמו שפונים לכהן הגדול בבית המקדש: 'מר בגין, תרשה לי לומר לך תודה על הזכות לפגוש אותך, ותודה גדולה יותר כי אני כאן היום לומד רפואה, כנראה הרבה בזכותך'.

"בגין חייך, ושאל רק: 'מדוע בחור?' סיפרתי לו מי אני, מה הוא עשה בשבילי ומה הייתה המשמעות שלו עבור משפחתה של אמי ושלנו. הוא חייך והורה לי לסיים את לימודי הרפואה וכך להודות לו. עבורי זה מפגש שסגר מעגל. בסיום אותה משמרת רצתי לטלפון הציבורי, התקשרתי לאמי וכשאני בוכה בלי הפסקה, וסיפרתי לה על הכבוד הענק שנפל בחלקי להיות במחיצתו, ולו ללילה אחד".

^

מנחם בגין על יהודה ושומרון וענייני הסברה

כאן

זוכה פרס נובל לכימיה, פרופ' שכטמן, הגיע למרכז בגין

במסגרת עריכת מסיבת עיתונאים, הגיע אל מרכז בגין זוכה פרס נובל לכימיה לשנה זו למרכז בגין והתארח בו.

הוא הסכים להצטלם עם משתתפי תוכנית עמיתי ממשל

וכן שוחח עם ראש המרכז, הרצל מקוב

מזל טוב!

רשימתו של הרצל מקוב על השלום עם מצרים

גבול של שלום

מאת הרצל מקוב

הסדרים לעולם אינם סופיים. תמיד יש להביא בחשבון שההסדר יהיה רק זמני. ראוי להזכיר זאת במלאות 33 שנה להסכם קמפ דייוויד. מאז נחתם ההסכם, צבא מצרים לא פתח באש לאורך הגבול הדרומי של ישראל.

הסכמי המסגרת לשלום במזרח התיכון, שהושגו ב-17 בספטמבר 1978, בתום ועידת קמפ דייוויד, עומדים כעת בפני המבחן המשמעותי ביותר מאז נחתמו. הם שרדו את תקיפת הכור בעיראק, הם צלחו את רצח נשיא מצרים אנואר סאדאת, הם נשמרו בתקופת מלחמת שלום הגליל והם גברו על אין-ספור משברים נוספים.

אבל אירועי העבר אינם יכולים להבטיח שגם לאחר המשבר הנוכחי יישאר הסכם השלום בתוקף. איש אינו יכול להעריך כיצד תצא שותפתנו להסכם מהמשבר הפנימי שבו היא נתונה. אין איש שיכול לחזות איזה משטר יונהג בה, מי יהיו שליטיה ומה יהיה יחסם לישראל.

אבל הבה נחזור לרגע 33 שנים לאחור. לקמפ דייוויד הגיעו שני ראשי מדינה שהיו נחושים לשנות את המסלול שבו הלכה מדינתם זה עשרות שנים. סאדאת בא לשיחות אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהשיבה למצרים את גאוותה הלאומית, אבל הגיע למסקנה שאי אפשר לנצח את ישראל. לאחר ששינה את האוריינטציה הגלובלית של מצרים - ממדינה בחסות ברית המועצות למדינה פרו-מערבית - הבין שללא הסכם שלום לא יצליח לטפל בבעיות הכלכליות של עמו. מנחם בגין, ראש ממשלה שנבחר זה עתה, הבחין בשינויים שעברה מצרים והחליט שלא להניח להזדמנות לחמוק.

שני המנהיגים נזקקו לשירותי ארצות הברית, אבל היו צריכים לגבור על ג'ימי קרטר - נשיא עם אמביציה גדולה, שכשל בכל מהלכיו הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ. קרטר ראה בשיחות בין מצרים וישראל הזדמנות גדולה להצליח, אבל לא הבין עד תום את המציאות המזרח תיכונית ואת הפוליטיקה הבינלאומית וגם לקה בקצת אנטישמיות בסיסית (לא, אין כאן בלבול בין ביקורת על ישראל לאנטישמיות. האיש נגוע באנטישמיות, ראו עדותו של פרופסור קנת שטיין, שעבד עם קרטר שנים אחדות לאחר תום תקופת כהונתו).

בשלושה עשר ימי הוועידה התגבש ההסדר, שעיקריו: ייחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים. ההסכם יכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לחזקה שבאויבותיה. ישראל תיסוג אל קווי הגבול הבינלאומי (לא לקווי 1967), ותמשיך לשלוט ברצועת עזה. בלי קשר להסכם עם מצרים, נקבע כי הסוגיה של הפלסטינים (ערביי ארץ-ישראל על פי לשונו של בגין ועל פי הנוסח העברי של ההסכם) תידון במשא ומתן, שבו יגובש הסדר ביניים ותוחל אוטונומיה מינהלית, ובהמשך יידון הסדר הקבע.

חתימת ההסכם ומימושו הביאו לשינוי דרמטי במצב הגיאופוליטי של ישראל. מצרים, מנהיגת העולם הערבי, שהובילה את כל המלחמות נגד ישראל, יצאה ממעגל המלחמה. ישראל בהנהגת בגין סיפקה לעולם כולו הוכחה ששאיפתה לשלום אינה מסתכמת בהצהרות וכי מדובר במדיניות. ישראל זכתה לתקופת חסד בינלאומית, אשר בה היתה יכולה, בהתאם למדיניות הממשלה, להוביל מפעל התיישבות נרחב ביהודה, שומרון, חבל עזה ורמת הגולן.

כיום עומד הסכם השלום מול המבחן הקשה ביותר שלו. מכיוון שכאמור לעיל הסדר הוא מצב זמני - גם אם ארוך טווח - יש לבנות את ההסכם גם למצב שבו מסתיימת המוטיווציה לקיימו. מי שיקרא את הנספח הצבאי להסכם עם מצרים יראה ששיקול זה הובא בחשבון. פירוז סיני מבטיח לישראל מרחב וזמן התרעה מפני פעילות התקפית נגדה. שנית, הסכם יש לחתום עם הנהגה חזקה ואמינה, שתוכל להבטיח את קיומו.

במצב הנוכחי, כל ניסיון לסכם את הסדרי קמפ דייוויד עלול להתגלות כתלוש מן המציאות בתוך זמן קצר. עם זאת, ראוי לברך על כך שב-33 השנים האחרונות נותר גבול מצרים - למעט מעשי טרור בודדים - גבול של שלום.

________________________

הכותב הוא ראש מרכז מורשת בגין

כרזה משנת 1957 המבשרת נאומו של מנחם בגין

נמצאת כאן:

בימי המנדט

תמונה של חיילים בריטיים בתקופת המנדט צועדים בסך בדרך חברון מתחת למיקום העכשווי של מרכז בגין

ליום הולדתו ה- 98 של מנחם בגין

המנהיג שידע כמה עולה כיכר לחם

בתקופה בה קיים נתק בין השלטון לעם, ולכבוד יום הולדתו ה-98 של מנחם בגין, ראוי להיזכר באיש שקבע כי אסור למדינת ישראל להפקיר את אזרחיה והיא חייבת לדאוג להם

משה פוקסמן שעל

  בשבת האחרונה, "שבת נחמו" השבת הראשונה שאחרי תשעה באב, צויין יום הולדתו ה-98 של מפקד האצ"ל, חתן פרס נובל לשלום וראש הממשלה השישי שנולד באותה השבת ולכן נקרא מנחם. אל מול מורשתו ופועלו של מנחם בגין בתחום המדיני והצבאי נראה כי בימים אלו מתגעגעים לא פחות גם לרגישותו החברתית.

בגין שהתגורר בדמי מפתח בדירת שני חדרים קטנה ברחוב רוזנבאום 1 בתל אביב, לא הרחק משדרות רוטשילד המאכלסים בימים אלו את מאהלי המחאה, האמין כי תיקון חברתי הינו ערך מרכזי בחזון הצדק החברתי אותו נשא. בנאומיו הכריז כי יש לשאוף לבצע תיקון חברתי הלכה למעשה ובאופן מתמיד.

באחד ממאמריו החשובים ביותר כראש האופוזיציה, תחת הכותרת "מדינה סומכת", הציג בגין את חזונו הכלכלי חברתי למדינת ישראל. במאמר זה הוא קבע כי למדינת ישראל אסור להפוך ל"מדינה מפקירה" המפקירה את אזרחיה לחיים של רעב וחוסר קיום מכובד אלא עליה להיות "מדינה סומכת".

מדינה כזאת לא רק סומכת על אזרחיה לנהל את חייהם הכלכליים והחברתיים כפי שיראו לנכון ללא התערבות (קרי שוק חופשי) אלא לא פחות חשוב מכך היא סומכת את האזרחים ומסייעת להם ברשת הגנה חברתית המבטיחה קיום בכבוד.

רשת הגנה חברתית זו, אליבא דבגין, תהיה מורכבת מחמשת המ"מים אותם קבע ז'בוטינסקי (מעון, מזון, מרפא, מלבוש, מורה) ואותם יש לספק לתושבי ישראל.

פתח את פרויקט שיקום שכונות

מנחם בגין לא רק כתב הוא גם ידע לעשות. עם הקמת ממשלתו ביוני 1977 הכריז על מיגור העוני בישראל ופתח בפרויקט החברתי הגדול ביותר מאז קום המדינה ועד ימינו אנו, פרויקט שיקום שכונות.

עשרות אלפי דירות בכל הארץ שופצו והורחבו, נבנו מרכזים קהילתיים, מעונות יום, מרכזי ספורט, ספריות, מרכזים לקשיש וגנים ציבוריים. בשכונות המצוקה חוזקה מערכת החינוך, נערכו קורסי הכשרה והשלמת השכלה, הכל למען הטבת תנאי החיים של אלו שנראה כי נשכחו במשך שנים על ידי הממשלה.

על מנת להקל על עלות החינוך העבירה ממשלת בגין את חוק חינוך תיכון חינם ואת חוק הבטחת הכנסה שהבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צורכיהם הבסיסיים.

גם שכבות הביניים לא קופחו והורדו מכסים על מוצרים צריכה שונים כמו טלוויזיות צבעוניות, מכוניות ומכשירי רבים שאפשרו לשכבות הביניים להנות ממוצרים רבים שעד אז נחשבו למותרות.

כשעזב כבר החלו מאמציו לשאת פרי פעילותו של בגין ל"היטיב עם העם", כפי שהכריז מעל במת הכנסת עם קבלת הרוב להקים לראשונה ממשלה בישראל, זיכתה אותו בבחירות 1981 להישג הגדול ביותר אותו ידעה מפלגתו מאז הקמתה והליכוד בראשותו זכה בלא פחות מ48 מנדטים בכנסת.

כאשר הודיע מנחם בגין בספטמבר 1983 כי אינו יכול עוד והסתגר בביתו, כבר החלו פירות השקעותיו בחינוך ובתשתית לשאת פרי. הממוצע בשכונות השיקום ירד מ1.7 נפש לחדר ל-1.2, חוק תיכון חינם הביא לעליית שנות הלימוד בקרב תלמידי ישראל והפערים החברתיים החלו להצטמצם.

היום, שנים רבות אחרי פרישתו מהזירה הציבורית, רבים, ולאו דווקא מבית מדרשו הפוליטי, מביטים בערגה לעבר מורשתו של ראש ממשלה שלא ידע לנקוב במחירה של מכונית אבל תמיד ידע את עלות כיכר הלחם במכולת.

^

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסגן ראש מרכז בגין



העדות על ירי על לוחמי האצ"ל בלתי-חמושים מהאלטלנה

.

^

מנחם בגין, בריסק ו...השומר הצעיר

בכתבה זו המתפרסמת באתר

YNET.

הנה תמונה אחת:

בגין מסומן בעיגול



^

ליל ט' באב במרכז בגין

^



דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על מנחם בגין

דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לנשיאי ישראל ולראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם

24/07/2011

טקסט עבר התאמת עריכה -

כבוד נשיא המדינה, אישי שמעון פרס. סגן יו"ר הכנסת, חה"כ מגלי ווהאבה, נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש. הנשיא לשעבר, הנשיא החמישי יצחק נבון ורעייתו. השרים, שר המשפטים יעקב נאמן והשר בני בגין ורעייתו. היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין. יו"ר ההסתדרות הציונית, אברהם דובדבני. נדמה לי שראיתי פה גם את זקן הסגל הדיפלומטי, Welcome mister ambassador. וכמובן בני משפחת קצ'לסקי-קציר ובני משפחת ראש הממשלה מנחם בגין ומוקירי זכרם וידידיהם וכמובן זוכי הפרס ובני משפחותיהם.

הטקס הזה הוא מיוחד וייחודי, כמדינה וחברה מוטלת עלינו חובה, אני רוצה להגיד שהיא חובה נעימה, לעלות את זכרם, פועלם ומורשתם של מנהיגי העבר.

שנים-עשר מראשי הממשלה ונשיאי ישראל הלכו לעולמם והם השאירו מורשת עשירה שהיא נותנת לנו מפה ומצפן לנווט בה את דרכנו, דרכה של מדינת העם היהודי, דרכה של מדינת ישראל. היום אנחנו מזכירים שנים ממנהיגים אלה.

...המנהיג השני שאנחנו מציינים היום את תרומתו הוא מנחם בגין. יש כל כך הרבה צדדים לפועלו ולתרומתו של מנחם בגין למדינת ישראל שאני אחטא במה שאני עומד לעשות, כי אני הולך להתמקד בחמישה מהם, חמישה מני רבים.

אני חשוב שהזכות הראשונה היא זכות הממלכתיות. בגין נתן לממלכתיות ערך מוחשי ומובן עוד לפני שהייתה המדינה בדרך שבה הנהיג את האצ"ל, בדרך שבה הנחיל ריסון ללוחמים במצב קשה מנשוא, בדרך שבה גילה את האיפוק העילאי בזמן הטרגדיה של אלטלנה וברגע הזה מנע מלחמת אחים. פירוש הדבר שהוא אפשר את הקמת מדינת היהודים, משום שאם הייתה פורצת מלחמת אחים, לא הייתה יכולה לשרוד המדינה העוברית. ואת הממלכתיות הזאת הוא גילה כמובן כדמוקרט למופת בזמן היותו באופוזיציה, הוא גילה את זה בזמן שנתן את הגיבוי לממשלת האחדות ולא ביקש דבר והצטרף ללא שום בקשה. והגיבוי שהוא נתן ליצחק רבין ז"ל ולשמעון פרס שר הביטחון לפני מבצע חילוץ החטופים באנטבה, כשבא ואמר – אם תוותר אני איתך ואם תפעל אני איתך, הוא התכוון לכל מילה. הממלכתיות, קידוש הממלכתיות, אני חושב שזוהי הסגולה הראשונה שהיא נותנת לנו כיוון להמשך דרכנו.

הנקודה השנייה שאני מבקש להדגיש היום במורשתו של מנחם בגין זה כיבוד שלטון החוק. בגין לא התפשר בעניין הזה. הנשיא פרס ציין את אמירתו "יש שופטים בירושלים", היו שופטים אז, יש שופטים היום ויהיו שופטים מחר ויש לכבדם, לכבד את עליונות המשפט, לכבד את החלטות בית המשפט, לכבד את שופטי בית המשפט. זוהי מורשת חיונית, יש אבולוציה בחיי המשפט, אין רבולוציה, אין רבולוציה, יש המשכיות של כבוד וכיבוד המשפט והשופטים בישראל. זו מורשת איתנה שנייה של מנחם בגין.

הנדבך השלישי במורשתו זה הביטחון. זה נכון שבגין הושפע עמוקות לא רק מחוויותיו האישיות, ומחוויית העם היהודי בשואה, מהיותו חסר ביטחון, חסר כוח מגן, והוא נדר נדר, כמו רבים אחרים ממנהיגי ישראל, לדעתי כל מנהיגי ישראל שהוזכרו כאן, להחזיר את הביטחון לישראל. והוא נתן לכך ביטוי כראש ממשלה בהרחקת איום הטרור מלבנון ובהרחקת האיום הגרעיני ממשטרו של סדאם חוסיין.

הנדבך הרביעי שאני מבקש לציין היום הוא נדבך השלום. בגין אמר שהוא מחויב לשלום לפני שנתמנה כראש ממשלה, איש לא האמין לו, ביטלו את זה כאמירה לצרכי בחירות. אבל המחויבות שלו הייתה אמיתית ואיתנה. זה לא שהוא לא ידע להגיד לא, אני זוכר ב-1982 כשהייתי ציר ישראל בוושינגטון ומנחם בגין, רה"מ, התקשר אלי, אמרו לי שהוא מחפש את מר נתניהו הצעיר, להבדיל מאבי אותו הכיר, ובכן הוא השיג אותי ואמר לי מר נתניהו, יש לך נייר ועיפרון? אני חשבתי שזה היה קצת מוזר – מדוע עיפרון? יש לך נייר ועט, אבל הוא אמר לי יש לך נייר ועיפרון? אמרתי כן, בוודאי. הוא אמר לי- אז אנא רשום את דברי, והוא הכתיב לי כמה דברים ביחס למה שהתפרסם אז, תכנית רייגן. אחר כך הוא אמר – ובתמצית התשובה היא לא. אז הוא ידע להגיד לא, אבל הוא גם ידע להגיד כן וכשזיהה שותף אמיתי לשלום, בדמות אנואר סאדאת ובדמותה של מצרים, הוא לא היסס, הוא עשה את הצעד. אני חושב שבמובן הזה הוא גם הבין שאם הוא השתכנע שהשלום אפשרי, שתנאי השלום הנדרשים התקבלו, הוא יוכל לשכנע את העם. השכנוע העיקרי לא היה של העם, השכנוע העיקרי היה שלו פנימה, ומששוכנע שכנע. ואני חושב שצודק הנשיא פרס באומרו שמנהיגים נבחנים גם בשאלות של שלום ושל ביטחון, גם שאלות אחרות, ושאלות קודם כל של ההכרה הפנימית, כי אם ישנה ההכרה הפנימית כוח המנהיגות מאפשר גם להביא להסכמה חיצונית. בגין היה מנהיג שהזניק את השלום בצורה יוצאת מן הכלל, והוא גם נתן לנו בהסכם הזה שהושג עם מצרים למעלה משלושה עשורים של שלום ויציבות, אין לדעת כיצד הייתה מתפתחת מדינת ישראל ללא התקופה השלווה והחשובה הזאת. וזה נשאר היעד שלנו, היעד שלנו נשאר להשלים שלום, קודם כל לקיים את השלום שהושג עם מצרים ועם ירדן, וכן להרחיבו לשאר שכנינו, בוודאי לשכנינו הפלסטינאים. זהו יעד חשוב והוא איננו מתבטל בגלל קשייו.

אני מבקש לומר משהו על הנדבך החמישי במורשתו של מנחם בגין, וזה החברה בישראל. מנחם בגין הכניס לתוך הפוליטיקה הישראלית את כל חלקי החברה בישראל, הוא רצה לבטל את המחסומים, את הגדרות, את הקירות, את החומות שחילקו את החברה. והוא ביקש לשלב בחיים הציבוריים, בהנהגתו, את כל חלקי העם. הוא נתן לזה ביטוי מוחשי כמובן בתכנית שיקום השכונות, שאת חשיבותה העיקרית אני רואה בסימבוליקה שלה ופחות בשיקום הפיסי של אותן שכונות, השיקום הפסיכולוגי, השיקום של הפרסטיז'ה, השיקום של תשומת הלב, ההתייחסות, הפתיחות לחלק מהעם שהרגיש שאינו מתקבל. אני חושב שהיא עשתה מהפכה בחיים הציבוריים במדינת ישראל. אבל המחויבות הזאת לשבור את המחיצות החברתיות ולתת הזדמנות שווה לכולם, המשימה הזאת נשארת והיא עומדת לפנינו, היא חיונית. בעיני השיקום החברתי, ההמשך של המורשת של בגין זה קודם כל שיקום החינוך ומתן הזדמנות שווה לכל ילד וילדה בישראל לפתח את הכלים האינטלקטואליים שלו ושלה, על מנת שיוכלו קודם כל להצטיין בתוך עצמם, להוציא את המקסימום מתוך עצמם, אבל גם להיות מצוידים בכלים להתמודד עם העולם המודרני, עם צרכי הפרנסה ועם צרכי העשייה והיצירה. החינוך זה השיקום החברתי הגדול ביותר. ואילו הדבר השני, שעומד הרבה בחדשות היום, זה כמובן הדיור, אה, יש עוד דבר – חוסר השוויון החברתי מתבטא בזה שאנשים שידם אינה משגת נדרשים לשלם הרבה לקרטלים שונים ומשונים שהוקמו כאן במהלך השנים מסיבות טובות ומשונות, וחלקן באמת טובות. אבל אנחנו חייבים לשחרר את השווקים השונים שלנו משליטת הקרטלים ולהוריד את המחירים, כי הורדת המחירים יוצרת יותר צדק חברתי. ואין מקום שהדבר הזה פוגע יותר באזרחי ישראל מאשר בשוק הדיור. שוק הדיור סובל מקרטל, סובל מקרטל ממשלתי שאין דוגמתו בעולם המפותח, יכול להיות שאין דוגמתו בעולם בכלל, אבל אינני מכיר מדינה מפותחת שיש לה גופים כמו שיש לנו, כמו מנהל מקרקעי ישראל שמחזיק, עד לאחרונה החזיק 93% מהקרקע במונופול חונק שמשחרר לאט לאט קרקעות וכתוצאה מזה יש עליית מחירים עצומה. ואינני יודע אם יש עוד מדינה, בדקתי את זה - קשה למצוא, שיש לה בירוקרטיה שכל כך מקשה על תכנון דירות. תכנון דירות ושיווק דירות, שני חסמים בירוקראטיים ענקיים שבסופו של דבר הם שיוצרים את הפער בדיור, והפער בדיור גורם לכך שאנשים מתבקשים לשלם חלק עצום מהנכסים שלהם והמשכורות שלהם והחסכונות שלהם כדי שתהיה קורת גג מעל ראשם, וזה איננו צודק, ולא פחות מזה – זה גם איננו נחוץ. את זה אנחנו מחויבים לשנות בחוקים דרמטיים שיושגו, לקח שנתיים לחוקק אותם אני מקווה שיעברו בשבוע הבא, וגם בפעולות אחרות, שאנחנו עוד נודיע עליהן בימים הקרובים, על מנת להקל על מצוקת הדיור. בסופו של דבר הדבר הזה חשוב כדי לקדם את מה שאמר מנחם בגין – צדק חברתי.

לבסוף אני רוצה לומר מילה אחת על דבר שמאפיין את בגין, אני חושב שזה האנושיות שלו. אני זוכר אותו בשני מעמדים של יגון. מעמד אחד של יגון של משפחתי כשהוא ביקר אותנו בזמן שישבנו שבעה על אחי, וניכר היה שהוא דואב מאוד, הוא נתן לזה גם ביטוי מאוד מרגש. ואילו הפעם השנייה הייתה כשהוא איבד את רעייתו, במקרה יצא לי להיות במחיצתו כיוון שהדבר קרא בארצות הברית ונלוויתי אליו, והוא נשא את יגונו בהדר מיוחד במינו, בכאב עמוק שהוא תחם בתוכו אבל היה ניכר לכל מי שהיה עימו.

אני חושב שהאנושיות הזאת שלו, כמו האנושיות יוצאת הדופן של אפרים קציר, זהו אולי בסופו של דבר אולי המורשת החשובה ביותר של שני אישים דגולים שראוי שנלמד על דרכם וראוי שנלמד אותה וגם ראוי שננציח אותה.

יהי זכרם ברוך.

 



איך מנחם בגין השתרבב לתוך מחלקות בקיבוץ של השומר הצעיר

נמצא בכתבה אודות ויכוח בקיבוץ של השומר הצעיר על יחסים עם גרמניה:

לימים סיפרו שאגב כך התחשבן עם אבא קובנר, שקנאותו לערכיו פגעה לא מעט במתנגדיו. הוא הזכיר לשומעיו איך חבר קובנר לאיש הנתעב מנחם בגין, ואיך ניהלו יחדיו את ההפגנות נגד השגריר הגרמני המיועד. אם אין לחבור אל השטן, שאל אפרים, מדוע מותר לחבור אל מנחם בגין?

ראה גם כתבה זו

^



יהודה באואר על בגין

,

יש ימין הומניסטי, ליברלי. ז'בוטינסקי היה ליברל. לבגין היו נטיות ליברליות. בתוך הימין יש אנשים ישרים שאתם אפש לדבר למרות חילוקי הדעות...

מקור ראשון, 29. 4.2011

הקריקטורה שב"הארץ" ביום 27.6.2011

^

נאסרה על בגין את הכניסה לאנגליה

כשבגין לא פגש את צ'רצ'יל
מסמכים בריטיים מתעדים: כך סירב הממשל הבריטי להתיר ל"מנהיגו לשעבר של ארגון הטרור הידוע לשמצה" לבקר בלונדון בשנות ה-50

במחצית הראשונה של שנות ה-50 החליט מנחם בגין לסגור את חשבונו עם בריטניה. בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, כשעמד בראש "הארגון הצבאי הלאומי", היה בגין יריב מר של ממשלת בריטניה ושל גורמי הביצוע שלה בשטח, אך כראש סיעת "חירות" בכנסת ביקש לפתוח דף חדש ביחסיו עם הממלכה. על כן היה בדעתו לבקר בבריטניה, לפגוש לשיחה את ראש הממשלה הדועך וינסטון צ'רצ'יל ואף להמליץ על הצטרפות מדינת ישראל לחבר העמים הבריטי.

בתוכנית של בגין היה רק פגם קל אחד: הבריטים שללו אותה. הפצעים היו עדיין טריים מדי. בגין קוטלג אצלם ברשימה השחורה של הטרוריסטים המסוכנים והם לא העלו בדעתם לסייע לו לזכות בהכשר שיחזק את מעמדו הפוליטי מול ממשלותיהם של דוד בן גוריון ומשה שרת.

השבוע פרסמו הארכיונים הלאומיים של בריטניה תיק דק, 34 עמודים בסך הכל, המתעד שני מאמצים של בגין לקבל אשרת כניסה לאיים הבריטיים. המאמץ הראשון, בין 1953 ל-1955, נתקל בבוז צונן וסוכל. המאמץ השני, לאחר שלוש שנות חברותו של בגין בממשלותיהם של לוי אשכול וגולדה מאיר, נשא פרי ב-1972, חמש שנים לפני שניצח בבחירות לכנסת והיה לראש הממשלה.

המסמכים משרטטים חלק מדרכו של בגין מן האיבה הפעילה אל הקבלה המאולצת. תחילה, ב-1946, נתנו בו רודפיו סימנים רעים, ממש כאילו "הפרוטוקולים של זקני ציון" נמסרו לשכתוב לצ'רלס דיקנס: עיתונאי, דק-פנים, שיניו פגומות, אפו ארוך ומעוקל, לעתים מרכיב משקפיים שחורי מסגרת.

אחר כך נמצאו לבגין מליצי יושר, כדוגמת "הפרקליט הבריטי" מתל אביב מקס זליגמן - מי שייצג בין השאר את קברניט "אלטלנה" ושממשיכי משרדו משתדלים כיום להגן על אהוד אולמרט. זליגמן פנה לשגריר הבריטי דאז פרנסיס אוואנס, כדי לגשש איזו תשובה יקבל בגין אם יבקש אשרה, לצורך הרצאות בסניפי "חירות" בבריטניה, שיחות עם אישי ממשל וציבור, והשיא - פגישה עם צ'רצ'יל בעודו מכהן כראש הממשלה. במקביל אישר אחד ממקורבי בגין בלונדון כי אכן היתה אי נעימות מסוימת בין בגין ואצ"ל לבין בריטניה בשנות ה-40, אך שבגין כבר הקדים ופקד את קנדה ודרום אפריקה הבריטיות לשעבר, וכמו במקומות אחרים, מוטב לחתום "אפיזודה היסטורית" זו ולעבור ל"יחסי אושר ואחווה". בגין, אמרו נציגיו, אינו רוצה להסתכן בסירוב.

הבירור עורר מחלוקת בין משרד הפנים, המופקד על האשרות, על מחלקת הזרים, על שירות הביטחון אמ-איי 5 (שדיווח כי בגין הוא מנהיג "הימין הלאומני והשוביניסטי הקיצוני") ועל המשטרה, לבין משרד החוץ והמושבות, שתיאר את בגין "מנהיג מפלגת הימין הקיצוני, המצדדת במדיניות תוקפנית כלפי הערבים; ביקורו לא ישפר במאומה את יחסינו עם ממשלת ישראל הנוכחית, המתונה". היה זה ויכוח על נוהל ועל כבוד. לגופו של בגין שררה הסכמה כללית: אין כניסה.

אם-איי 5, תחת כסות רשמית של "תא דואר 500, מספר טלפון ריג'נט 5050", טרח לציין ש"איש זה" הוא "מי שהיה מנהיגו המוכר היטב של הארגון הטרוריסטי הנודע לשמצה, הארגון הצבאי הלאומי, שמקצת חבריו היו עכשיו למפלגת 'חירות'. אם יש סבירות כלשהי לאישור כניסתו של בגין לבריטניה, יש לדעתנו לדווח מיד לענף המיוחד של הבולשת, מאחר שעליו מוטלת האחריות לטרוריסטים יהודיים בתוך הממלכה המאוחדת".

באחד משלבי הטיפול הושמה הניירת במזווה נידח והתגלתה רק לאחר חודשים. מה חבל, אסור שתקלה כזו תישנה, אמרו הפקידים זה לזה כשלשונותיהם בלחייהם, אבל התשובה עודנה שלילית. לבגין נשלח "רמז עדין": אם אינך רוצה להיתקל בסירוב, אל תבקש אשרה.

אין במסמכים ראיה לכך שעניינו של בגין, שנדון בדרג של מנכ"ל, עוזר שר וראש לשכה, טיפס אל הצמרת הפוליטית. דומה שההחלטות התקבלו בשיטת "יס, מיניסטר - נו בגין". התקדימים ששימשו את הפקידים עסקו בשלושה חברי כנסת שעסקו בעבר בפעילות אנטי בריטית. המאזן: מנהיג לח"י, נתן ילין-מור, ביקש וסורב. ראש המטה הארצי של ההגנה, משה סנה, ופעילת "חירות", אסתר רזיאל-נאור, הוכנסו. מסקנת המנגנון: מקרה בגין דומה יותר לזה של ילין-מור.

עשור וחצי מאוחר יותר, כשהוא כבר שר לשעבר, נהג בגין לפקוד תכופות את בית השגריר הבריטי, ארנס ג'ון וורד ברנס, ברמת גן. ברנס הבריק ללונדון שבגין "מדבר על בריטניה במונחים של ידידות והערצה". הזמנים השתנו, דרבן השגריר - הרשו לו לבקר. אמ-איי 5 השיב שאמנם בגין עצמו שוב אינו נחשב לסיכון ביטחוני, אבל "פעילים פלסטינים או אזרחים בריטים שעודם זוכרים את פעולותיו עלולים להתנכל לו, אם דבר ביקורו יגיע לידיעתם". באותו סוף שבוע, למשל, אמורים היו להתקבץ בלונדון תומכי החזית העממית לשחרור פלסטין. זו היתה תשתית מרומזת לדחייה, בנימוקים משולבים של אבטחת בגין ושלום הציבור. ב-1971 זה הצליח. ב-1972, כמעט רבע מאה לאחר תום המנדט, נמאס לבריטים להיאבק והם העניקו לבגין את האשרה המיוחלת.