בגין וירושלים

כתבתו של שי פוגלמן בעיתון "הארץ" על

בגין מחלק את ירושלים

מסמך מדיני המסווג סודי ביותר, שנחשף לאחרונה, מכיל הצעה מרחיקת לכת של מנחם בגין בנוגע לעתיד ירושלים. בפגישה עם הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, בדצמבר 1977, העלה בגין במפתיע רעיון להקים שלוש מועצות דתיות בינלאומיות, מוסלמית, נוצרית ויהודית, שכל אחת תנהל את המקומות הקדושים לה בירושלים. קרטר שאל: "האם זה יעבוד במתכונת של הוותיקן?" ובגין השיב: "נצטרך לשקול זאת"

אגדה יהודית מימי הביניים מספרת על רב גדול, עשיר, מיוחס ויפה תואר ושמו אמנון, שחי בעיר מגנצא (כיום מיינץ, גרמניה). על פי האגדה, אשר ספק רב אם עלילתה התרחשה במציאות, במשך תקופה ארוכה דחקו הגמון העיר ושריו ברבי אמנון שימיר את דתו ויתנצר, אך הוא הדף את הצעתם פעם אחר פעם. עד שיום אחד, כך מסופר, לא עמד הרב בלחץ "וכדי לדחותם בדבר אמר כן", אך ביקש שיתנו לו ארכה של שלושה ימים "כדי להיוועץ ולחשוב בדבר". רק סיים הרב לומר את דברו וכבר הבין את גודל חטאו. הוא חזר לביתו מיוסר וחפוי ראש. "כי ארד על דבר זה אבל שאולה", אמר לקרוביו, גזר על עצמו צום ובכה.

חלפו-עברו שלושה ימים והרב לא התייצב בבית ההגמון כפי שהבטיח, ולאחר שלא עזרו בקשות ואיומים הובא לשם בכוח. "מה זה אמנון, למה לא באת אלי?" שאל ההגמון. "ויען רבי אמנון, אכן אדוני אני משפטי כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך דינה לחתכה". אך ההגמון חשב אחרת. לדבריו הלשון דיברה היטב - אך הרגליים, הן שלא באו בזמן המיועד ולכן דינן יהיה להיקטע. ההגמון הורה לקצוץ את פרקי אצבעות רגליו וידיו של הרב, ועל כל פרק ופרק היו שואלים צורריו אם כבר השתכנע להמיר את דתו. וגם כשהגיעו לפרק אצבעו האחרונה, דבק רבי אמנון ממגנצה ביהדותו.

כעבור זמן קצר הגיע ערב ראש השנה. הרב המדמם נעזר בקרוביו כדי שישאוהו אל בית הכנסת ועוד בטרם החלה תקיעת השופר ביקש לומר תפילה. בכוחותיו האחרונים דיקלם רבי אמנון ממגנצא את הפיוט "ונתנה תוקף" והסתלק מהעולם. מאז, נחשב "ונתנה תוקף", למפורסם בפיוטי הימים הנוראים והוא נאמר בתפילת המוסף של ראש השנה ויום כיפור.

 כמה שבועות לפני ערב ראש השנה תשל"ח, בספטמבר 78' קיבלה האגדה על הרב אמנון ממגנצא משמעות מחודשת. בכל הביוגרפיות שנכתבו אודות ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, מתואר איך במשא ומתן על הסכמי השלום בין ישראל למצרים בקמפ דיוויד, סיפר בגין לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר את האגדה על הרב אמנון ממגנצא. הביוגרפיות מספרות כי בגין עשה זאת בתגובה על הלחץ שהפעיל עליו הנשיא האמריקאי בעניין מעמדה של ירושלים. בעדות שניתנה למרכז מורשת בגין סיפר יחיאל קדישאי, עוזרו האישי וראש לשכתו של ראש הממשלה לשעבר, כי קרטר סיפר את האגדה לשר החוץ האמריקאי, סיירוס ואנס, וגם לנשיא מצרים, אנואר סאדאת. "אחרי הסיפור הזה יותר לא פנו אליו בעניין ירושלים", ציין קדישאי וסיכם בנחרצות. "העניין הזה לא עולה לדיון".

חסידיו האידיאולוגים של בגין ופוליטיקאים הרואים בעצמם ממשיכי דרכו, טוענים שהאגדה על רבי אמנון ממגנצא הבהירה לנשיא קרטר את נחרצותו של בגין ביחס למעמדה של ירושלים כבירת ישראל השלמה והמאוחדת. אפילו בישיבת הכנסת שנערכה במלאת 30 שנה לביקור סאדאת בירושלים, בנובמבר 2007, סיפר ח"כ גדעון סער מהליכוד לחברי המליאה את האגדה. זה היה בימי ועידת אנאפוליס. ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, הציע תוכנית סודית ומרחיקת לכת לבינאום המקומות הקדושים בירושלים וח"כ סער מהאופוזיציה, שככל הנראה לא ידע עליה, השתמש באגדת אמנון ממגנצא כדי לשלוח מסר, "מוסר השכל" כדבריו, למשתתפים בוועידת אנאפוליס: "כאשר יש לך השקפת עולם, קווים אדומים וערכים, גם הצד השני יודע לכבד אותם ויודע שיש נקודות שהוא אינו יכול להביא אותך לידי ויתור עליהן".

אך בחירתו של בגין לספר את האגדה על רבי אמנון ממגנצא, כדי להדוף את הלחץ האמריקאי בעניין ירושלים, אינה כה מובנת מאליה. על בגין נאמר כי היה אמן של מילים ודימויים, מאסטר ברטוריקה ודיאלקטיקה. היה לו ידע עמוק ביהדות, באגדות חז"ל ובסיפורים חסידיים. שלמה נקדימון, יועץ התקשורת של בגין באותם הימים, מספר כי האמריקאים היו מכנים אותו "הדרשן" בשל שימושיו התכופים בדימויים מכתבי הקודש. לכן לא ברור מדוע בחר בגין לספר אגדה שנודעה כמקור השראה למעשי קידוש השם אצל יהודי אשכנז בזמן מסעות הצלב; אגדה אשר עוסקת בעיקר בחרטה על דברי כפירה, בלבטים ובערעור האמונה. בגין היה מסוגל למצוא בקלות דוגמאות טובות יותר כדי להמחיש את עוצמת הקשר של היהודים לעיר הקודש, ולהבהיר את עמדתו הנחרצת בעניינה.

בכמה ביוגרפיות על בגין נטען, כי האגדה סופרה רק משום שקרטר ביקש ממנו לחשוב על העניין ולהחזיר תשובה כעבור שלושה ימים. אך אין לדברים אישוש בעדויות שנתנו לאורך השנים כמה מהמשתתפים במשא ומתן. קצתם פסלו באופן נחרץ את הסברה בראיונות שנערכו איתם באחרונה.

מסמך המסווג סודי ביותר, שנחשף לאחרונה בגנזך המדינה, מעלה אפשרות נוספת. תמלול שיחה שנערכה בין ראש הממשלה בגין לנשיא ארצות הברית קרטר, חודשים אחדים לפני דיוני קמפ דיוויד, מחזק את ההנחה שבחירתו של בגין באגדה על הרב אמנון ממגנצא היתה רלוונטית מאוד.

ב-9 בנובמבר 77' הדהים הנשיא אנואר סאדאת את חברי מועצת העם המצרית כשהודיע על נכונותו לנסוע לירושלים ולדון עם ישראל על התנאים לחתימת הסכם שלום. לא פחות מהם נדהמו מנהיגי ישראל וארצות הברית, אשר בדיוק באותם ימים עסקו בניסיון לצמצם פערים ועמדות לקראת ועידת השלום הבינלאומית שתוכננה להתקיים בז'נבה.

 ביקורו הסנסציוני של סאדאת בירושלים נערך כעבור עשרה ימים. בסופו הוחלט לפתוח במשא ומתן ישיר בין הצדדים ומשלחת ישראלית הוזמנה לתחילת הדיונים באיסמעיליה. בעקבות ההתפתחות המפתיעה נסע שר החוץ האמריקאי סיירוס ואנס בדחיפות למזרח התיכון. הוא דילג בין קהיר לירושלים, שמע את התרשמויות המנהיגים מהפגישה ההיסטורית והציע את עזרתה של ארצו בקידום תהליך השלום. בדו"ח שסיכם את מסעותיו בין סאדאת לבגין הוא כתב לנשיא קרטר: "על ישראל יהיה למתן את עמדותיה, בעיקר בכל הקשור לעתיד יהודה ושומרון ולפתרון הבעיה הפלסטינית".

לדעתו של ואנס, עמדתו של בגין היתה רחוקה מלהתקבל על דעת המצרים. קרטר לא היה מופתע. הוא הכיר היטב את הפערים בין הצדדים. בחודשים שקדמו לנחיתת סאדאת בישראל הוא קיים עשרות שיחות ודיונים בסוגיה. קרטר הביע חשש שהתהליך אשר רק החל - עומד לקרוס. ואנס דיבר על כך עם בגין, שבמפתיע הציע לנסוע מיד לוושינגטון כדי להציג לנשיא קרטר רעיונות חדשים שגיבש במסגרת תוכנית השלום הישראלית. נותר לו עוד שבוע עד לתחילת הדיונים באיסמעיליה ותמיכת ארצות הברית בעמדתו היתה חיונית לו. עיתונים בארצות הברית דיווחו כי "זו הפעם ראשונה מאז זמן רב שבישראל מורגשת תזוזה במגמת פשרות".

דבר הנסיעה הבהולה של בגין לוושינגטון נשמר בסוד למשך שלושה ימים, שבהם ערך בגין מרתון פגישות וישיבות עם שריו ויועציו כדי לגבש את המתווה הישראלי למשא ומתן. גל שמועות התעורר לאחר שלשכת ראש הממשלה ביטלה את השתתפותו בכמה אירועים שנועדו להתקיים לקראת סוף השבוע. עיתונים דיווחו ששר החוץ משה דיין ייצא בימים הקרובים לפגישה סודית במדינה זרה.

לשכת ראש הממשלה שמרה על עמימות גם לאחר שדבר נסיעתו של בגין התפרסם בתקשורת הזרה. ביום הטיסה, 15 בדצמבר, הכריזה הכותרת הראשית של "הארץ": "בגין - הבוקר לארצות הברית; ייפגש כנראה עם סאדאת". קרטר ניסה לצנן את ההתלהבות. בפגישתו הקודמת עם בגין, שנערכה ארבעה חודשים קודם לכן, הוא לא זיהה כל סימן לפשרנות אצל ראש הממשלה הישראלי שרק נבחר. במסיבת עיתונאים שערך לקראת בואו לוושינגטון הוא הבהיר: "אם הצעות בגין לא ייראו לי, אומר לו שאין זה מרחיק לכת". קרטר סיפר כי אין לו מושג אילו הצעות - אם בכלל - מביא עמו בגין, אך אמר: "הוא ביקש את הפגישה ואני מניח שאם רצה לראותני, היו לו דברים חשובים".

ב"הארץ" נכתב למחרת, כי "דוברי הבית הלבן והסטייט דיפרטמנט שמו קץ לשמועות העקשניות כי מר בגין בא למעשה לפגישת פסגה עם סאדאת. אבל בימים של הפתעות למכביר איש אינו מקבל הכחשות כלשונן".

הפתעה במוצאי שבת

ביומן הפגישות של דיפלומט ישראלי בכיר, אשר התלווה לפמליית בגין כתוב: "16 דצמבר 77' - ראש הממשלה מודאג שהטסים לניו יורק יספיקו להגיע לפני כניסת השבת". לדבריו, בגלל בהילות הנסיעה וצפיפות לוחות הזמנים, בגין ופמלייתו נאלצו להצטרף לטיסה סדירה של אל-על לניו יורק. התוכנית היתה שהמטוס ינחת קודם בוושינגטון ורק לאחר מכן יטוס לניו יורק, וינחת עם נוסעיו ממש לקראת כניסת השבת.

בסופו של דבר נמצא מוצא אחר, ובגין הגיע לוושינגטון בבוקר יום שישי, 16 בדצמבר. ביומן הנשיא קרטר נכתב כי לאחר קבלת פנים שנערכה ב-7:46 נפגשו השניים ביחידות במשך 53 דקות בחדר הסגלגל. לאחר מכן נערכה פגישה של שעה בליווי פמליות שני המנהיגים בחדר הקבינט. אל בגין התלוו היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ, איש משרד החוץ יהודה אבנר ושני חברי כנסת מהליכוד: שמואל כץ וחיים לנדאו. מהצד האמריקאי נכחו סגן הנשיא וולטר מונדייל, שר החוץ סיירוס ואנס, היועץ לביטחון לאומי ד"ר זביגנייב בז'ז'ינסקי, השגריר בישראל סמואל לואיס וחבר המועצה לביטחון לאומי וויליאם קוונדט.

במהלך הפגישה, בגין הצהיר על נכונותו לנסיגה בסיני. הוא שמר על עמימות מסוימת בכל הקשור לעתיד היישובים שהוקמו שם, ולא נתן תשובה סופית על עמדתו ביחס לשארם א-שייח', שנתפסה כמקום אסטרטגי. בגין הציע לכונן אוטונומיה אזרחית בשטחי יהודה ושומרון, בשלבים שיתפרסו על פני כמה שנים. גם בעניין עזה היו לו התייחסויות מפתיעות. לאחר הפגישה ניתנו הצהרות קצרות לאמצעי התקשורת. המסרים היו חיוביים. האווירה היתה אופטימית. ביומן הנשיא קרטר מצוין כי כשעה לאחר מכן הוא קיים שיחת טלפון של ארבע דקות עם הנשיא סאדאת.

למחרת, מיד עם צאת השבת, נערכה פגישה נוספת בין המשלחות. על פי תמליל השיחה, אשר מתפרסם כאן לראשונה, פתח קרטר בדברים וציין שתגובת דעת הקהל להצהרות אמש היו נלהבות. הוא סיפר לבגין שגם סאדאת הביע שביעות רצון בשיחת העדכון הקצרה שערך עמו. בגין פתח את דבריו בברכת "מזל טוב" בעברית, לציון יום הנישואים של הנשיא קרטר עם אשתו רוזלין, שחל בדיוק באותו היום. קרטר הודה לו. בגין סיפר על פגישות שערך בוושינגטון עם כמה סנטורים ואמר שגם הם היו נלהבים לשמוע על ההתקדמות במשא ומתן. לטענתו גם בקהילה היהודית בארצות הברית נשמעו קולות תמיכה בתהליך השלום ועידכן שכך חושב אפילו הרב אלכסנדר שינדלר, ממנהיגי הקהילה הרפורמית. בגין הגדיר את הרב שינדלר כבעל דעות יוניות. קרטר ענה לו בבדיחות "אתה רואה אותו מזווית שונה מאוד מאיתנו".

עקיצות ברוח דומה הוחלפו עוד פעמים אחדות בדקות הבאות. מתמליל השיחה אפשר להסיק שהאווירה היתה נעימה אך קונסטרוקטיבית מאוד. מדברי שני המנהיגים יש רושם שהמילים נבררו בקפדנות. העמדות הוצגו בבהירות. איש משרד החוץ שנכח בכמה מהפגישות עוד זוכר ש"זו היתה דיפלומטיה בשיא תפארתה".

לאחר כמה דקות פנה בגין לעיקר. הוא סיפר כי נועץ בטלפון עם שר החוץ דיין וכי ברצונו להוסיף עוד מספר רעיונות, בהמשך לתוכנית שהוצגה אמש. "על פי המסורת שלנו, האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם", אמר בגין והבהיר שתי סוגיות, פרוצדורליות בעיקרן, בשמו של דיין. אך לפני שהמשיך לפרט את הערותיו לתוכנית, עצר בגין לרגע את שטף הדיבור ובלי כל הקדמה או קשר לנאמר, ציין לפתע:

"הנייר שלנו לא מזכיר את ירושלים. אבל, כמובן, אנו שוקלים זאת. לא התעלמנו מהנושא לחלוטין. העניין נוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי. זהו עניינו של כל העולם. הרעיון שלי, ואני מבקש להדגיש, זה עדיין רעיון בלבד, ועלי כמובן עוד לדבר עליו עם עמיתי - שתהיה מועצה דתית בינלאומית שתטפל במקומות הקדושים לכל אחת מהדתות בהתאם. כך, מתוך דאגה למקומות הקדושים למוסלמים הייתי מציע שהמועצה תהיה מבוססת על שכנותינו - ירדן, מצרים, סוריה, לבנון ובנוסף - ערב הסעודית, איראן ומרוקו, הנחשבת ידידותית מאוד. ועדה כזו תטפל בנושא המקומות הקדושים באוטונומיה מלאה, וכמובן שתהיה גישה חופשית לכולם. יש כמובן בעיות אחרות שעליהן נצטרך להתעכב עכשיו.

"מתוך כבוד למקומות הקדושים לנוצרים, רעיון דומה יבוצע - ועדה בינלאומית המבוססת על הוותיקן, הכנסייה הפרבוסלאבית, הפרוטסטנטית והבפטיסטית" - את האחרונה הוסיף בגין בהומור, בידיעה שקרטר הוא בפטיסט אדוק.

קרטר השיב בהלצה משלו: "כבוד ראש הממשלה, אני מתכבד להזמין אותך להציע מועמד לתפקיד יושב הראש" (צחוק).

ראש הממשלה: "מתוך דאגה למקומות הקדושים ליהודים, יעמדו בראש הוועדה הרבנים הראשיים שלנו ונציגים מהגולה. אם תמצא עניין ברעיון, אדוני הנשיא, הייתי מבקש כי תנחה את משרד החוץ לבדוק אם הוא מקובל על המדינות המוסלמיות. אני חושב שכך יהיה. אני חושב שזה ייצור רצון טוב. זה יוביל לאווירה שיתופית".

הנשיא: "האם זה יעבוד במתכונת של הוותיקן?"

ראש הממשלה: "זה לא אני צריך להגיד, אדוני הנשיא, אני יהודי".

דיניץ: "הנשיא מתכוון אם זה יעבוד במודל שבו עובד הוותיקן".

ראש הממשלה: "נצטרך לשקול זאת. כוונתי שכל ועדה תדאג למקומות הקדושים לה - הנוצרים לשלהם, המוסלמים לשלהם והיהודים לשלהם. הבה נבדוק את תגובת המדינות המעורבות".

ואנס: "האם יהיו שלוש ועדות נפרדות: מדינות העימות יחד עם שלוש המדינות שציינת; ועדה של הוותיקן עם שאר הזרמים הנוצריים וועדה ליהודים?"

ראש הממשלה: "זה מדויק".

ואנס: "האם יהיו חילופי תקשורת ביניהם?"

ראש הממשלה: "אולי. ברצוני להעלות הצעה רביעית..."

בגין עבר לדבר על עניין אחר. סוגיית ירושלים לא חזרה לדיון באותה הפגישה.

הסטנוגרמות הושמדו

תגובות מקורביו של בגין למשמע תוכן הפגישה בבית הלבן, לפני 34 שנים, נעות בין "תבדוק שוב את הסטנוגרמה" לבין "זו הפתעה גמורה". הנסער ביותר ציין "אני בהלם" למשמע הצעתו של בגין להקים מועצות דתיות בינלאומיות ואוטונומיות, שיטפלו במקומות הקדושים בירושלים. יהודה אבנר, שנכח בפגישה, טוען כי אינו זוכר את ההצעה. כל שאר אנשי לשכתו של בגין מאותה התקופה ומזמן הסכמי קמפ דיוויד - שלמה נקדימון, דן פתיר, השר דן מרידור ופרופ' אריה נאור - טוענים גם הם כי לא שמעו מעולם מפיו של בגין הצעה זו, או דומות לה. אפילו בנו של בגין, השר בנימין בגין, אומר שלא שמע מעולם את הדברים, אך כרוב אנשי לשכת אביו בעבר, גם הוא מסרב לתת פרשנות או להתייחס לעניין.

דיפלומט בכיר בפמלייתו של בגין טוען "זו כנראה היתה אחת השיחות שהפרוטוקול שלה הושמד". לדבריו, כל פגישותיו של בגין במשא ומתן תועדו בקפדנות, "או על ידי תמלילנים, או באמצעות הקלטות, שהועלו מאוחר יותר על הנייר". לטענתו, "מכל תמלול נשמרו לפחות שישה עותקים, אשר סווגו כסודיים ביותר. אך לאחר מספר מועט של שיחות, שבהן הוצגו דברים מאוד רגישים, ניתנה הוראה להשמיד את הסטנוגרמות ורק עותק אחד נשמר בלשכה של ראש הממשלה". ייתכן שזה אחד ההסברים מדוע הצעתו של בגין ביחס למקומות הקדושים בירושלים מעולם לא פורסמה.

נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, מסר בתגובה על שאלות שהופנו אליו בעניין, כי הוא דווקא זוכר את ההצעה. "הייתי מופתע מכך שבגין העלה את נושא ירושלים ושבפועל, הציע שכל המקומות הקדושים - ליהודים, למוסלמים ולנוצרים - יהיו הלכה למעשה אוטונומיים ועם גישה חופשית לכל המאמינים".

הצעתו של בגין היתה כללית ומעורפלת. היא אינה נוגעת בסוגיות עקרוניות כמו מעמדה הריבוני של ירושלים, או מעמדם האזרחי של תושביה. בגין לא הבהיר מה יהיה אופיין של הוועדות, מה יהיה מעמדן המשפטי ומה הטריטוריה שלהן. באנגלית הוא כינה אותן במשך השיחה בשני שמות, ועדה ומועצה. כמו כן, מהניסוח של המשפט הראשון בהצעת בגין, לא ברור אם כוונתו היתה שבראש שלוש הוועדות תעמוד מועצה אחת עליונה.

אף שבגין השמיע בתחילת דבריו הסתייגות, כאילו זה רעיון ראשוני בלבד, ניכר שתוכניתו לא נשלפה מהשרוול. יש בה כמה עקרונות המעידים על חשיבה מעמיקה וניתוח עובדות. בחירתה של מרוקו, לדוגמה, כשותפה בהנהגת הוועדה המוסלמית, לא נעשתה רק כי היא "נחשבת ידידותית מאוד", כפי שניסח זאת בגין. כבר אז עמד מלך מרוקו בראש גוף כלל-ערבי שנקרא "ועדת ירושלים", הפועל למען המקומות הקדושים בעיר. גם בחירתה של סעודיה לא היתה מקרית: מצד אחד, בית המלוכה הסעודי רואה בעצמו את שומר המקומות הקדושים במכה ובמדינה, ומצד שני, סעודיה התנגדה אז לנכונותו של סאדאת לנהל משא ומתן נפרד עם ישראל, ואולי היה כאן ניסיון לרכך את התנגדותה.

לטענת אחד ממקורביו של בגין אז, "נראה כאילו ידו של אהרן ברק היתה בדבר. יש פה מבנה שמזכיר מודל או קונסטרוקציה משפטית. בגין, שהיה עורך דין בהכשרתו, מצא עם ברק הרבה שפה משותפת על בסיס זה. באותה התקופה הם ניהלו שיחות ממושכות ולטעמי יש לזה ריח של רעיון שהיה יכול להתגבש רק במפגש בין השניים" (השופט בדימוס אהרן ברק מסר שאינו נוהג להתראיין על תהליך השלום).

מקורב אחר קושר את ההצעה דווקא לשר החוץ משה דיין, אשר התבטא לדבריו "מספר פעמים באופן דומה באשר לעתידה של ירושלים". דיין, לדבריו, "ניהל את הסכמי הפסקת האש עם הירדנים בעיר לאחר מלחמת העצמאות. הוא הכיר היטב את הרגישויות החוקיות של ירושלים ותמיד חיפש אחר פתרונות פרגמטיים; מה גם שלא היה לו כל עניין בקדושה של העיר, כפי שהיה לבגין". השופט אליקים רובינשטיין, שכיהן אז כיועץ לשר החוץ דיין וראש לשכתו, מסר בתגובה: "אין הדברים הספציפיים זכורים לי מאז".

אפשרות נוספת ומפתיעה עוד יותר מעלה השר דן מרידור. כמי שהתחנך על תורת בית"ר וגדל בתנועת החרות הוא מפנה לעיון ב"הכרזת המרד" של אצ"ל. בינואר 44', לאחר שנראה כי מתרחשת תפנית במלחמה באירופה, הכריז מנחם בגין, כמפקד הארגון, על מרד בשלטון המנדט הבריטי (אצ"ל חדל מפעולות נגד הבריטים, כדי לא לפגוע במלחמתם בגרמניה הנאצית). בהכרזת המרד קרא בגין להקמת ממשלה עברית זמנית אשר תחליף את השלטון בארץ וציין עשרה סעיפי יסוד לאותה יישות מדינית. בסעיף 9 כתב בגין כי הממשלה "תכריז על אקסטריטוריאליות של המקומות הקדושים לדת הנוצרית והמוסלמית".

לדעתו של פרופ' אריה נאור, "ייתכן שבגין הושפע ממשנתו של זאב ז'בוטינסקי אשר ניסח עוד ב-40' רעיון דומה באשר לעתיד ירושלים. במה שהוא כינה 'ראשי פרקים לתוכנית שלטון זמני בארץ ישראל' הוא קבע כי בראש העיר יעמוד 'ועד אינטרנציונלי מיוחד'".

כמובן שגם תוכנית החלוקה של האו"ם מ-47' עמדה ברקע הצעתו של בגין. שם נקבעה ירושלים כגוף נפרד (קורפוס ספרטום) תחת משטר בינלאומי מיוחד המנוהל על ידי האו"ם. בן גוריון הסכים לתוכנית ולכן לא הזכיר כלל את ירושלים בהכרזת העצמאות. בגין דחה אותה, אך מעמדה השנוי במחלוקת של העיר איפשר לכוחות אצ"ל בפיקודו להמשיך לפעול בה באופן עצמאי, יותר מעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות הישראלית והקמת צה"ל.

מעבר לקושי בהבנת הרקע האידיאולוגי שעמד מאחורי ההצעה, מתקשים מקורביו של בגין להבין את העמימות שהשאיר בתגובה על התהיות שהעלו בפגישה הנשיא קרטר ושר החוץ ואנס. האפשרות שהוותיקן ישמש מודל, ועומק קשרי הגומלין בין הוועדות הדתיות השונות, מעניקים להצעה של בגין משמעויות חסרות תקדים. "פיו ולבו היו שווים", אומר אדם שהיה מקורב לבגין במשך שנים ארוכות. "אם הוא הציע, הוא התכוון. בגין לא היה אדם של ספינים. היה לו יושר מדיני נדיר". קביעות דומות משמיעים שאר מקורביו ומתקשים להסביר את הדברים.

העניין רגיש מדי

ביקורו הקצר של בגין בוושינגטון הוכתר בהצלחה יחסית. האמריקאים תמכו בחלק מתוכנית השלום שהציג. בנקודות מסוימות, בעיקר אלו הנוגעות לפתרון הבעיה הפלסטינית, היו להם הסתייגויות. "הצעותיו של ראש הממשלה, מר בגין, מהוות בסיס חיובי להמשך המשא ומתן", סיכם קרטר לפני אמצעי התקשורת. "מאז ביקורי בירושלים אני אופטימי", אמר סאדאת, "אולם לאחר הקריאה הטלפונית שקיבלתי אתמול מאת הנשיא קרטר, הריני אופטימי מתמיד".

זאב שיף, אז שליח "הארץ" בקהיר, דיווח שהמונים צועקים ברחבי איסמעיליה "יחי בגין, יחי בן גוריון". ביום נחיתתו של בגין בלוד התכנסו בכיכר מלכי ישראל בתל אביב 120 אלף "לערב של שיר השלום" כפי שהוגדר בעיתון. עוד דווח שהקהל השתלהב והוזעקו כוחות משטרה מוגברים כדי לשמור על הסדר. אחדים נפצעו.

ככל הידוע, הצעתו של בגין באשר לעתידה של ירושלים לא עלתה יותר לשולחן המשא ומתן בדיונים שקדמו לחתימת הסכם השלום עם מצרים. קרטר מספר: "העליתי הצעה דומה בקמפ דיוויד והיא התקבלה על ידי בגין וסאדאת למשך מספר ימים. בפועל, התוכנית היתה שהמקומות הקדושים ינוהלו באופן אוטונומי על ידי כל אחת מהדתות, שתתאפשר תנועה חופשית של מאמינים ושכל ירושלים תהיה מאוחדת תחת גוף שלטוני אחד שיטפל בכל העניינים האזרחיים. הכוונה היתה לענייני תחבורה, מים, טיפול באשפה, חשמל וכו'. אך בשלב התוויית התוכניות הסופיות, שלושתנו החלטנו שמבחינה פוליטית העניין רגיש מדי לדיון על בסיס עולמי".

מאז, סירב בגין לחזור ולדון על ירושלים. הוא הקשיח את עמדותיו. "לרגעים", מספרים כמה מחברי הפמליה שלו, "זו היתה הסוגיה המורכבת ביותר בתהליך השלום". אל ההסכמים שנחתמו לבסוף במארס 79' נלוו איגרות בדבר מעמדה של העיר. בגין הצהיר שירושלים לא תחולק ותישאר בירת ישראל. סאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית ויש להחזירה לריבונות ערבית. שנה וחצי לאחר מכן קידם בגין את חוק יסוד: ירושלים, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

נסיגתו זו של בגין מהצעתו שלו מזכירה שוב את האגדה על הרב אמנון ממגנצא, ובמיוחד כמה פסוקים בפיוט "ונתנה תוקף" המיוחס לו:

כי לא תחפץ במות המת

כי אם בשובו מדרכו וחיה

ועד יום מותו תחכה לו

אם ישוב מיד תקבלו.

בגין, על פי התנהגותו, הכיר מיד בטעותו וחזר בו ממנה, ובכך זכה לכפר על חטאו.*

חישוקים

בימין לא מסתפקים בחוק יסוד: ירושלים של בגין

אף כי לא ידעו על הצעתו מרחיקת הלכת של מנחם בגין בעניין המקומות הקדושים בירושלים, ביקשו חסידיו וממשיכי דרכו במשך השנים להקשות עוד יותר על כל ויתור בה. בשנת 2000 נוספו לחוק יסוד: ירושלים, שנחקק ביוזמתו של בגין, תיקונים הקובעים כי גבולות ירושלים כוללים גם את חלקה המזרחי של העיר וכי "לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים".

ב-2007 אישרה הכנסת תיקון נוסף, לפיו דרוש רוב של 80 ח"כים לכל ויתור על שטח או סמכויות בבירה. הצעתו של ח"כ זבולון אורלב לתקן את החוק ולהוסיף כי ירושלים היא בירת ישראל והעם היהודי, עדיין מונחת על שולחן הממשלה. מאחורי הקלעים מתגבשת הצעה לקבוע בחוק שאין לנהל כל משא ומתן על עתידה של העיר.

ושני המכתבים שהתפרסמו בתגובה:

מורשת בגין (1)

מצאתי עניין רב בגילויים על נכונותו של מנחם בגין לפשרה מרחיקת לכת בשאלת ניהול ענייני ירושלים ("בגין מחלק את ירושלים", מוסף "הארץ" 4.11). נוכחתי לדעת שאף הוא היה שותף לתפיסה הרואה בחבל ארץ הקטן שלנו ובבירת ישראל את מרכז העולם, או כפי שהוא מצוטט: "העניין נוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי. זהו עניינו של כל העולם".

כמה אנו אוהבים הכרזות מהסוג הזה, כגון "עיני העולם כולו מופנות לירושלים" או "העולם כולו עוקב בדריכות אחר ההתפתחויות באזורנו". ובכן, המציאות קצת שונה. ליותר ממיליארד סינים, לכמספר הזה של הודים, ל-130 מיליון יפנים ולעוד עשרות מיליונים אין מושג היכן נמצאת ישראל על מפת העולם ואין להם כל עניין בנעשה בירושלים.

הראייה של אזורנו כ"מרכז העולם" אולי מקובלת במידת מה בעולם המערבי הנוצרי, פחות מכך בעולם המוסלמי, וכלל לא בקרב כמעט מחצית מהאנושות. למצב זה יש גם השלכות מדיניות ותרבותיות, ואנו רואים שיחסי ישראל עם המעצמות שמחוץ לעולם המערבי, ובמיוחד סין והודו, מתפתחים באופן רגוע יותר מאשר אלה עם אירופה, למשל, וזאת מפני שהם "נקיים" מיצרים ומחשבונות דתיים והיסטוריים. כדאי להפנים זאת ולרדת משיגעון הגדלות האוחז בנו מדי פעם: זה אולי יצער חלק מאיתנו, אבל איננו מרכז העולם.

יהושע עמישב

ראשון לציון

מורשת בגין (2)

בכתבה "בגין מחלק את ירושלים" מתפאר שי פוגלמן כי תמליל שיחה בין ראש הממשלה, מנחם בגין, ובין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, שהתקיימה ב-16 בדצמבר 77', "מתפרסם כאן לראשונה" וכולל מידע חדש אודות הצעתו המפתיעה של בגין במסגרת רעיון האוטונומיה לערביי ארץ ישראל. בהצעה נכלל הסדר אפשרי בנוגע לירושלים. על פי פוגלמן, היא אינה מוזכרת בניירת הרשמית. בבסיס ההצעה: "בנוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי... שתהיה מועצה דתית בינלאומית שתטפל במקומות הקדושים לכל אחת מהדתות בהתאם". בגין עוד אמר בהתייחסותו למקומות הקדושים ליהודים כי "יעמדו בראש הוועדה הרבנים הראשיים שלנו ונציגים מהגולה".

פוגלמן מציין שורה ארוכה של אנשים שתישאל בעניין תוכנית זו לירושלים, ביניהם יחיאל קדישאי, שלמה נקדימון, דן פתיר, השר דן מרידור, פרופ' אריה נאור, יהודה אבנר ואף השר בני בגין. התגובות נעו מהפתעה והלם ועד "לא שמע מעולם".

אלא שבעמוד 157 בספר "לא עוז ולא הדר", שחיבר יועצו של בגין לשעבר, שמואל כץ, ופורסם ב-81' (ובעמוד 212 במהדורה האנגלית), מציין המחבר בפירוש שאת הרעיון של הסדר המקומות הקדושים "העלה בגין בשיחת ההכנה של המשלחת במוצאי שבת" וטוען שבשיחה השנייה עם קרטר "לפחות לא חזר על פרטי הרעיון" הודות לביקורת הקשה והערעור שכץ העלה נגדו בפני בגין, ביקורת שאף הכעיסה את ראש הממשלה. שני הנושאים, רעיון האוטונומיה ורעיון ההסדר בירושלים, האיצו בכץ להתפטר מהתפקיד שנשא בו, צעד שהודיע עליו לבגין ב-31 בדצמבר.

ישראל מידד

שילה

^