אירוע אזכרה למנחם בגין

מכתבים למוסף הארץ בקשר לכתבה על בגידת בריטניה

חבל מאוד שד"ר מאיר זמיר לא טרח ברשימתו על מהלכי בריטניה במזרח התיכון בין השנים 1944 – 1948 להרחיב את התייחסותו מעבר למעגל של דוד בן-גוריון ("בגידת בריטניה; נקמת צרפת", 1.2.08). אמנם יש אזכור של אצ"ל ולח"י ו"התנגדותם המזויינת לשלטון הבריטי" אך קו הזמן שזמיר משרטט מעלה מחשבות נוספות.


אם זמיר מציין את "יכולתו, הכמעט-נבואית של בן-גוריון לחזות... התפתחויות אזוריות ובינלאומיות", מה היא הערכתנו כלפי מנחם בגין אשר פתח במרד נגד השלטון הבריטי עוד בפברואר 1944, שלא לדבר על המלחמה אשר הכריז על בריטינה יאיר שטרן ב- 1940 במיוחד, נוכח העובדה שהיה זה בן-גוריון אשר, באיחור רב, הצטרף לאצ"ל ולח"י - ולא להיפך, רק באוקטובר 1945 בעוד בגידתה של בריטניה החלה, על פי זמיר, באוגוסט 1944 שנה קודם? ואם נכון שבגידתה של בריטניה יצאה לפועל באוגוסט 1944, מה לנו לעשות עם הטענה בת ה-60 שנה המאשימה את ההתנקשות בלורד מוין בקהיר ע"י שני האליהו מלח"י שהיא אשר הרחיקה את צ'רצ'יל מהתמיכה בחלוקה ובהקמת המדינה היהודית? הרי אותה התנקשות אירעה בתחילת נובמבר 1944.


דרוש כאן מחקר נוסף, חופשי ועצמאי מלחצים פוליטיים או אידאולוגיים, על מנת לבחון את השאלה האם, בנוסף לגירוש הבריטים מהארץ, מלחמתם של אצ"ל ולח"י בעיקר, יחד עם אותם חודשי מרי עברי מאוחד בין 11.1945 – 7.1946, אף גירשה את הבריטים מסוריה ולבנון?


ישראל מידד

שילה


===========================

בתגובה לכתבה "בגידת בריטניה, נקמת צרפת", 1.2.08):

ברשימתו, החל מקיץ שנת 1944, חבל מאוד שד"ר זמיר לא התייחס לתוכן שיחתם של משה דיין-מנחם בגין כפי שמופיע בספרו של בגין, "המרד", ובספרו המשלים של יעקב שביט, "עונת הציד - הסזון". ספרו של בגין יצא לאור כבר ב- 1951 ובהדפסות רבות לאחר מכן וקשה לחשוב שזמיר אינו מכיר אותו. ספרו של שביט יצא בשנת 1976 בהוצאת הדר . בשיחה זו, המתוארת בעמ' 195 ב"המרד" (ובעמ' 164 בשביט) שהתנהלה בסוף ספטמבר 1944, דיין, כשליחו של דוד בן-גוריון שאמור היה לפגוש את בגין אך סירב, אמר לבגין שבנו של וינסטון צ'רצ'יל, רנדולף, מסר לבן-גוריון, ש"יש תוכנית חדשה ביחס לארץ-ישראל...ברור שהיהודים יקבלו משהו רציני. התכנית קשורה בעבר-הירדן. צ'רצ'יל אמר: 'אני חלקתי פעם את ארץ-ישראל – אני אאחד אותה מחדש ואשוב ואחלקנה'...הוא רוצה בפתרון רדיקלי?".

בהמשך, בגין מקשה על דיין ושואל אותו "ואם יציעו לכם 'חלוקה רעה'?" ומשיב דיין: " לא נקבל. ישנה באמת תכנית-חלוקה לפי האסכולה של 'קהיר': היא קשורה לתכנית סוריה רבתי [ההדגשה שלי]. היא גורסת בין השאר שחלק מהגליל ואפילו כמה מישובי העמק יצורפו למדינה הערבית...ואם ינסו לכפות עלינו את התכנית ההיא – נעשה מרד". ואכן, אותו "מרד" של דיין התגשם אלא כאיחור של שנה, כפי שזמיר מציין, כאשר בן-גוריון מצטרף לבגין, ויוזם את "תנועת המרי העברי".

נוכח הידיעה שבכל זאת, כנראה, ידעו מנהיגי הישוב שבריטניה עלולה לבגוד ברעיון הקמתו מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל ע"י צמצום נוסף של גבולותיו וצירופם למדינת סוריה הגדולה, השאלה המחקרית היא האם אותם מנהיגים היו זקוקים להדלפות מהצרפתים, כפי שרומז זמיר או, היו זקוקים לחשיבה מדינית ותעוזה כדי להצטרף כבר ב- 1944 למרד של בגין והאצ"ל וכמובן, של הלח"י.


אילנה בראון
ירושלים

מכתב למוסף ספרים של הארץ שעדיין לא התפרסם

יוסי שריד התרשם בצורה חיובית מהביוגרפיה החדשה על מנחם בגין אשר חיבר אבי שילון ("כגודל האישיות, גודל הטרגדיה", 9.1.08) וקובע שהיא "ערוכה היטב, בקפידה ובאחריות". ואולם מי שרק קצת מכיר את תולדותיו של בגין על רקע של תקופותיו ותפקידיו, - באירופה לפני המלחמה, במחתרת, באופוזיציה ובשלטון - אינו יכול אלא לחשוב שהספר יצא לאור בצורה רשלנית ובחוסר רציניות נוכח הטעויות הרבות, הרבות מדי, קטנות וגדולות, שישנן בספר. אמנם שילון הודה ש"היו כמה שגגות, כפי שקורה לצערי בספר בהיקף כזה, אך הן כבר מתוקנות לקראת המהדורה הבאה (תגובות, "הארץ", "ספרות ותרבות", 25.1.08) אך חוששני שגם הוצאה שנייה זו לוקה בכל הבעייתיות של המהדורה הראשונה.

ראשית, אין זה ספר במובן האמיתי של "מחקר אקדמי" אלא כתיבה עיתונאית משופרת. עיקר תרומתו של שילון היא בניחושים שלו מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין וגרוע, מה שהוא ממציא על מנת לדאוג שקוראיו לא יאבדו עניין גם במחיר שינוי בגירסה ההיסטורית לטובת הגירסה הדרמטית. שנית, העובדות והמקורות של שילון לא תמיד הם באמת עובדות. מתוך העשרות הרבות של מקרים של אי-דיוקים, חוסר מקצועיות מחקרית, מיצגי-שווא ואי-יכולת לשלוט בחומר הרב הקשור לחייו של בגין שאני איתרתי, הנה מקבץ של כמה דוגמאות.

א. הפרסום של הספר טוען שהוא הביוגרפיה המלאה הראשונה אלא שאך לפני שנה וחצי יצאה לאור ביוגרפיה אחרת, של ד"ר עופר גרוסברד, "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג" שזכה לכתבה ארוכה בידי דליה קרפל ב"מוסף הארץ" ב-
13.5.06. אין בספר גם שום התמודדות עם הביוגרפיות המלאות הרבות שנכתבו על בגין בשפה האנגלית (בין היתר, של פרלמוטר, טמקו, סילבר, סופר, הבר, גרבאסי, והירשלר/אקמן). מה עוד אלא שאין שילון מצטט מספרו האוטוביוגרפי של שמואל תמיר, "בן הארץ הזאת" שיצא לאור כבר ב- 2002. הספר אף אינו נכלל בביבליוגרפיה למרות שתמיר מהווה ציר מרכזי בחייו הפוליטיים באופוזיציה של מנחם בגין וגם בהקמת ממשלתו הראשונה. תמיר מוזכר כ- 10 פעמים בספרו של שילון אבל שום חומר מספרו של תמיר כלול בספרו של שילון. אם חיפש שילון חומר דרמטי, חבל שהתעלם מספר זה.

ב. בעמ' 451 בספרו של שילון נכתב שבימי כהונתו של בגין בראשות הממשלה אירע הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל ושם נרמז שסגנונו המתלהם של בגין היה מעורב בו. אלא שבספטמבר 1948, הרוזן ברנדוט נורה למוות ובינואר 1957 נרצח רודולף קסטנר.

ג. בעמ' 15 נטען שהנאצים כבשו את בריסק בפעם השלישית ב- 1941. יש להניח שטיעון זה יכול להיות נכון רק אם נסכים שהגרמנים אשר כבשו את בריסק לראשונה במלחמת העולם הראשונה כבר אז היו נאצים אליבא דשילון.

ד. בעמ' 103, כותב שילון שבגין "נראה כמו פקיד אדיב אך לא יוצלח" והערת השוליים מס' 63 לכאורה צריכה להעיד על המקור לתיאור זה. אך בספרם של גולן ונקדימון בעמ' 149, שהוא המקור, אין שום זכר לאמירה כשלהי בדומה ל"פקיד אדיב לא יוצלח".
שילון, כך, כנראה, התרשם.

ו. באותו עמ' 103 כותב שילון כי "בשנת 1947...כבר היה אצ"ל חבול ומותש". שנת 1947 הייתה שנת השיא בפעילויות של המחרת, שנת גידול באמצעים, במתגייסים ובהשפעה.

ז. בעמ' 147, כותב שילון "בדצמבר, חודש לפני מועד הבחירות לאספת המחוקקים, יצא בגין לביקורו הראשון בחו"ל בתפקיד מנהיג לגיטימי". בגין כבר נחת בניו-יורק ב- 24 בנובמבר ושילון, אשר מנצל עד תום, וללא תמימות, את ספרו של יחיעם ויץ, "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית", היה יכול לדעת זאת מידיעה בעיתון "חרות" מ- 25.11 המצוטט שם בעמ' 180.

ח. בעמ' 104, שילון מתאר איך אחותו הגדולה של בגין, רחל הלפרין, "באותה העת [של שנות המחתרת]..לאחר עלייתה ארצה...הציקה לו בקושיות רבות". אבל רחל הלפרין עלתה ארצה עם משפחתה רק בשנת 1962 ואף פעם לא ביקרה בארץ לפני כן. שילון התבלבל או ניחש – או סתם פיברק?

ט. בעמ' 153, שילון כותב שעיתון "חרות" נסגרה ב- 1965. היא נסגרה ב- 1964.

י. בעמ' 107, שילון קובע שבגין התקשה להורות לאנשיו "לרצוח" את שני הסרג'נטים שייתלו בנתניה ומצטט מעדותו של עמיחי פגלין המופיעה בעמ' 172 בביוגרפיה של גולן ונקדימון על בגין. אלא ששם, פגלין מצוטט אומר בדיוק את ההיפך: "פגלין עתיד לספר כי היסוסיו של מפקד האצ"ל לא נבעו מתוך רתיעה מפני ההוצאה להורג" אלא מחשש לגורל אנשי אצ"ל שאולי לא יצליחו להימלט. על פניו, נראה ששילון מסלף עדות מתועדת ומחליפה אותה בהשערה פרשנית אישית.

אגב, בקשר לפגלין, שילון מתפאר בבזיקה שהוא "יצר" בין יחסי בגין ועמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל, לאריאל שרון (שם, בתגובתו, 25.1). אך הוא חוטא מבחינה מחקרית כאשר בטיפולו, בעמ' 145, בפרשת "דחיקת פגלין מהמקום השני ברשימה [לכנסת הראשונה]" מעבר לכך שהוא אינו ממציא עבורנו כל אסמכתא שאי-פעם פגלין היה במקום השני, הרי פוסח שילון פרשה אחרת שיכלה לשפוך אור על היחסים בין בגין לבין פגלין. בקיץ 1948, גידי נשלח לצרפת ושהה שם זמן ממושך אך כשבגין ביקש לסיים את קיומו של האצ"ל באירופה, סירב גידי לחזור ארצה ונשאר שם לעסוק בענייני מחתרת בניגוד לעמדתו של בגין
עד לחודש נובמבר (ראה" תבין, "חזית שניה", עמ' 244 והלאה). ביוגרף רציני, עם עורך משכיל, היה מוצא במתח זה חומר מעניין. שילון לא.

יא. בעמ' 155, שילון מצטט את בגין אומר בדיון בכנסת (ב- 9.11.1949): "עליתי על הבמה וראש הממשלה המשיך לשבת באולם". הציטטה המדויקת היא: "הנה עליתי על הבמה, וראש הממשלה עדיין מוסיף לשבת באולם" (דברי הכנסת, כרך ג', עמ' 21, עמודה ב'). מה כל כך קשה בלהעתיק משפט אחד של עשר מלים?

יב. בעמ' 108, שילון חוזר לפרשת שני הסרג'נטים וכותב על "סלידתו של בגין מן הפעולה" ומסתמך על ראיון עמו ב- 1991. אך באותו ראיון כל מה שבגין אומר הוא שהפעולה היתה "מעשה אכזרי". איפה כאן 'סלידה'? וכידוע, מעולם לא התנצל בגין או הביע סלידה או חרטה מפעולה כלשהי של האצ"ל.

יג. בעמ' 158, כותב שילון שלזאב ז'בוטינסקי יצאו מוניטון על יחס ה"זלזול" שלו כלפי הדת. דומני שהיה על שילון לבסס טיעון זה כי לאמיתו של דבר, גם אם ז'בוטינסקי לא היה איש מאמין, לא היה לו יחס של זלזול כלפי הדת ויתר על כן, משנת 1935 והלאה, עקרונות של לאומיות-דתית התקבלו עליו במידה לא קטנה.


יד. בעמ' 160 – 161, כותב שילון כי ערי ז'בוטינסקי, לאחר שהפסיק את חברותו בכנסת כחבר חרות, לא השתתף בבחירות לכנסת השניה, ו"עזב את הארץ לטובת קריירה אקדמית (פרופסור למתימטיקה בטכניון באדיס-אבבה)". אבל אין זה נכון. ערי ז'בוטינסקי לימד בטכניון בחיפה בין השנים 1951 – 1963 בשנת 1963, פנו אליו ממשרד החוץ לצאת לשליחות לאדיס-אבבה ושם שהה שנתיים בלבד. ב- 1965, חזר ארצה ונשאר בה עד לפטירתו ב- 1969.

ספרו של אבי שילון מתיימר להיות "ביוגרפיה מלאה", המבוסס על "מלאכת המחקר". הוא איננו כזה. הוא פוסח על נושאים חשובים ומעוות עניינים אחרים. החסרונות של הספר הן באי-הדיוק המשווע בפרטים משמעותיים, חוסר שליטה בחומר הארכיוני, אי-הימצאות ביריעה ההיסטורית הרחבה, חוסר הכרה של התהליכים, האירועים והאישים במשך חייו של נשוא-עבודתו ובנוסף, אי-התמודדות עם עבודות מחקריות שנעשו בעבר, דבר בסיסי בכל עבודה מחקרית.

כתוצאה מכל זה, לא רק שמוגש לקורא ספר רשלני ומבולבל מבחינת העובדות ההיסטוריות – ואין כאן בעיה לש הגהות בלבד כי עוד דפדוף במקור נוסף היה מתקן את הטעויות - אלא על סמך כל זה, הקורא מוזמן להסיק מסקנות שלא על בסיס האמת. אולי כך כותבים בעיתון או במקומון אבל לא ספר מחקר.
בעצם הספר הוא הבעיה. בספר יש 'מציאות' שאיננה מבוססת דיה, לפחות מבחינה מחקרית. המחבר כותב בז'אנר חדש: סוג של "היסטורית-ספרותית", כדבריו ב"הארץ" ב- 25.1.08. ולכן, גם אם מותר לכל ביוגרף לפרשן את נשוא כתיבתו, כשיש בספר זה סילופים, עיוותים ושקרים לגבי שמות, תאריכים, ציטטות, מקורות ועוד ולאין-ספור, אין אלא להטיל כלל ספק בערכו כספר שניתן להסתמך עליו.

אולי ניתן להבין את קביעתו של שריד לגבי העריכה הטובה והאחראית של הספר רק אם נזכור שבגין כשל בשמונה מערכות בחירות עד שזכה להרכיב ממשלה (1949, 1951, 1955, 1959, 1961, 1964, 1969, 1973) ולא שבע פעמים כפי ששריד כותב בפתח רשימתו. ומי אחראי לטעות? יוסי שרד עצמו? אבי שילון? מרכז מורשת מנחם בגין?

ישראל מידד
שילה

תגובת אבי שילון לרשימת ישראל מידד בהצפה

תפקידו של הביוגרף
17/02/2008

תגובה לתגובתו של ישראל מידד

קשה שלא להעריך את המאמץ של ישראל מידד, מאנשי מרכז מורשת בגין, שבחר בגיליון השבוע שעבר (הצופה, 1.2.08) להתנצח עם המבקר ישי פרנקל כדי לשכנע שהביוגרפיה שכתבתי – "בגין – 1913-1992" (הוצאת עם עובד) – ראויה דווקא לביקורת שלילית.

מעניין לגלות כי מה שהחל בדרישת המרכז לגנוז את הספר, משל אנחנו חיים בבריה"מ הסובייטית, ממשיך כעת, לאחר למעלה מחודש וחצי של השמצות, במעין קרב מאסף, הפעם נגד המבקרים, בניסיון לשכנע כי המחקר רעוע.

מידד אף מציין בגאווה כי אצלו במרכז, "בדיקת הספר בעיצומה". אני כבר מודה על המחמאה הגלומה: אם כל כך הרבה זמן ומאמץ נדרשים לבדיקת הספר כנראה שיש בו מחקר מספיק עשיר. אבל הוא מתעקש שהמחקר לא רציני. זכותו.

העובדה שהספר לא מוצא חן בעיני המרכז, בניגוד למבקרים ולקהל הרחב שכבר חיסל מהדורה ראשונה, היא, איך לומר, די ברורה. ועדיין - מה יש בו בספר, שכל כך מבהיל את אנשי המרכז? מדוע הם מנסים לשכנע בכל דרך כי הספר אינו ראוי?

התשובה פשוטה: בגין מתואר בו בצורה שלא תוארה מעולם, על בסיס מחקר מעמיק ומהימן. המגמה להשחיר את הספר אבסורדית: לו אכן הייתה הביוגרפיה כה גרועה – האם אף אחד מהקוראים והמבקרים לא היה מסוגל להרגיש בכך אלמלא אנשי המרכז הסבו את תשומת ליבו? ובכלל, מדוע הם אינם מזמנים אותי לפולמוס עקרוני על דמותו, ומתעקשים להשמיץ? אשמח לשוחח עימם ולפרסם את הדיון.

זו אחת הסיבות לכך שהטענות של מידד בעיקר משעשעות. לשם הנימוס, אסתפק בכך שאומר כי מבין כל הערותיו של מידד ניכר כי אינו מהבקיאים במלאכת ההיסטוריון, כל שכן בכתיבת ביוגרפיה. פרנקל כבר השיב לחלק מטענותיו. אני אתמקד בנוספות.

הוא קובל, למשל, כי ציינתי שנאומו של בגין, עקב הקמת המדינה, היה משמעותי וחשוב אך לא הצגתי אותו במלואו. זו בעיניו: "בעיה מחקרית".

אולם מהו תפקידו של הביוגרף? לאסוף חומר, לקרוא, להבין, לפרש ואז לברור מבין החומר את החלקים הראויים להתפרסם. לטובת העניין, והקוראים, ניסיתי לדלות מהנאום את החשוב והמעניין, לטעמי כמובן, בעוד שלטובת הקורא-החוקר הפניתי להערות השוליים כדי שיוכל להשיג את החומר הגולמי ולפרש כדרכו שלו. זהו האל"ף-בי"ת של כל מחקר ביוגרפי.

לעצם העניין, מעבר למליצות המתחייבות מן המעמד, ומאופיו של בגין - מבחינה היסטורית, ואישית, החלק הדומיננטי, והפחות מוכר, בנאום נעוץ בכך שבגין העדיף אז גישה ניטרלית במאבק הבין גושי; ביקש להעלות את כל העולים גם ללא תשתית חומרית ראויה (..."יגורו תחת כיפת השמיים") וציין את חשיבות היחס לגר. ואלו אכן הדברים שהדגשתי.

מילא דרישתו המשונה של מידד להכתיב לי כיצד לכתוב, כמה ואיך; אבל מדוע הנקודות הבולטות בנאום זה מכפישות בעיניו את בגין?
באותו אופן הוא כועס כי ציינתי שבמצע "חרות" השתמש בגין רק פעם אחת בתואר המפורש "מדינת ישראל", וזאת מכיוון שלטענתי היה מסוייג מן הממסד הבן גוריוני. למרבה האירוניה, מידד עצמו טוען שהוא בדק את החומרים בהם הסתייעתי ומצא שבגין השתמש בביטויים רבים לגבי מדינת ישראל, בהם "מולדת", "מדינתנו", "מדינה עברית", אדמות המדינה" וכיוצא בכך.

נו? הוא שאמרתי. הרי בכך מחזק מידד את טענתי: בגין השתמש בכינויים שונים למדינת ישראל, אך נמנע באותה העת מהתואר המפורש.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שמידד הבין, בטעות, שבגין מסוייג מהקמת המדינה, ואילו אני, כמובן, הדגשתי כי המסוייגות של בגין היא מבן גוריון והממסד המאפ"יניקי, שדחק אותו ושלט במדינה ובמוסדותיה. אגב, הביוגרפיה מוכיחה כי כך נהג אז בגין גם כלפי צה"ל, אותו העדיף לכנות "צבא ישראל", כדי להימנע מהזיקה בין ארגון ההגנה לצה"ל.

ואלה הן רק דוגמאות, במסגרת המקום הקצר שהוקצה לי.

לסיכום, ניכר כי ביקורתו של מידד נעוצה באי הבנה במקרה הטוב; ובתחושה – הטבעית למי שמתפרנס כעת מהנצחתו של בגין - כאילו מחקרי ניסה לפגוע בזיכרו. ולא היא. ניסיתי לפצח ולפענח את דמותו בהגינות, מבלי לשייף ולגלף את ההיסטוריה. לא נותר לי אלא להצטער שהביוגרפיה מציעה גילויים חדשים ואבחנות מרעננות יותר מהדרך בה רוצים להנציח את בגין במרכז למורשתו.

רשימה של חיים שיין על הביוגרפיה של שילון

המנהיג האחרון מסוגו

בימים של אובדן דרך מנהיגותי חשוב להיזכר במנחם בגין, שהיה מוכן לשלם מחיר אישי למען הרעיונות בהם האמין. רשימה אישית בעקבות הביוגרפיה החדשה
חיים שיין

הספר "בגין 1992-1913" הוא ביוגרפיה מקיפה של מנחם בגין - האיש שהיה מפקד הארגון הצבאי הלאומי בימים של טרם הקמת המדינה, מייסד תנועת החרות ומנהיג הליכוד, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, אדריכל הסכם השלום עם מצרים הגדולה במדינות ערב וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978.

כתיבת ביוגרפיה על אישיות פוליטית היא אתגר מורכב, על אחת כמה וכמה כשמדובר במנהיג יהודי ישר דרך ואמיץ לב, שמגיל צעיר הקדיש את חייו לרעיון שיבת ציון וחידוש קוממיות עם ישראל בארצו ולמאבק על דמותה החברתית וצביונה הערכי של המדינה; מנהיג שנולד בבריסק הרחוקה בימי מלחמת העולם הראשונה והובא למנוחת עולם בהר הזיתים בירושלים, בירת מדינת ישראל העצמאית.

תסמונת הדעה הקדומה
מנחם בגין שיעבד את עצמו למען כלל ישראל והיה מוכן לשלם מחיר אישי למען הערכים והרעיונות בהם האמין - ערכים שהיו מבוססים על מורשת ישראל ועל הגותו של מורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי (1880-1940). דרכו של בגין, אישיותו המיוחדת, צניעותו, דבקותו במטרה, אמונותיו ומהלכיו, עוררו כלפיו הערצה אך גם סלידה. כך, רוב מחברי הספרים והמאמרים שנכתבו עליו ברבות השנים, בעברית ובאנגלית, סבלו מתסמונת הדעה הקדומה וההתייחסות האישית. קשה מאוד לכתוב על בגין מתוך נקודת מבט אובייקטיבית, ורבים מהכותבים שפטו את בגין ודרכו מתוך השקפת עולמם שלהם, רקעם וחינוכם.

הביוגרפיה שכתב אבי שילון היא למיטב ידיעתי הראשונה שנכתבה על ידי אדם צעיר שמפאת גילו משוחרר מהדעות הקדומות של מי שהיו עדים לחילוקי הדעות ביישוב ולמאבקים הפוליטיים היצריים סביב שבירת שלטון האליטות הוותיקות, התפיסות המדיניות הנציות, מדיניות ההתנחלות והידוק הזיקה שבין דת ומדינה. שילון הצליח להאיר באור הגון את אישיותו החידתית של בגין, ותרם תרומה חשובה שבאה לאפשר לדור הצעיר בישראל להכיר את האיש ופועלו על רקע המהלכים שקדמו להקמת המדינה ובשנות קיומה.

קולו הרועם בכיכר מוגרבי
היכרותי הראשונה עם בגין היתה בעודני ילד, כשאבי ז"ל נשא אותי על כתפיו לכיכר מוגרבי בתל אביב לשמוע את הנואם הדגול והמלהיב. קולו הרועם וההתרגשות שאחזה בקהל האלפים היו מחוויות הילדות החזקות שלי. כעבור שנים, כנער צעיר, הייתי סר לביתו הצנוע ברחוב רוזנבאום בתל אביב, שהיה בית פתוח בשבת אחר הצהריים.

באותם ימים, כשהיה במדבר האופוזיציוני, היו מגיעים לביתו ותיקי האצ"ל, ואני הייתי מהצעירים שבחבורה. הנוכחים בחדר הקטן והעמוס ביקשו לשמוע את דעתו בענייני פוליטיקה, אבל הוא דווקא העדיף לדבר איתי על סוגיות מפרשת השבוע. זכורני שפעם הקשה: כיצד הפרשה בתורה המתארת את מתן התורה קרויה על שמו של יתרו, כהן מדין?

לאחר מלחמת יום הכיפורים בה נפצעתי קשה, הגעתי לביתו מבית החולים וסיפרתי לו על המחדלים האיומים בחזית הדרום. בגין הרגיע אותי ואמר שאסור לפגוע בהורים השכולים וצריך לנקוט רגישות רבה בדיבורים על המחדל. כעבור שנים, כשעבדתי במשרד ראש הממשלה בעת שבגין היה ראש הממשלה, למדתי ממנו פרק בדאגה לכל אזרח באשר הוא, ובעיקר לעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקטית, בה שלטון החוק מחייב את הכל.

זיקה איתנה למסורת היהודית
מתוך היכרותי עם בגין, עליי לציין כי מחבר הביוגרפיה הצליח לזהות את ערכיו ואת דפוסי החשיבה שלו, שהיו המניעים להחלטותיו ומעשיו. מתוך החומר שבכתובים (הגם שפרוטוקולים חשובים מישיבות ממשלה עדיין חסויים) ומראיונות עם אנשים שהכירו את בגין הורכב "פאזל" מרשים. שילון זיהה את תודעתו היהודית של בגין כתשתית להבנת פועלו, כמו גם את דאגתו לעתידו הפיזי והרוחני של העם היהודי ואת תפיסתו כי לקח השואה מחייב עירנות מתמדת בדאגה לביטחונה של ישראל, עוצמתה ויכולת ההרתעה שלה (כפי שבאה לידי ביטוי בהשמדת הכור העיראקי).

בגין הפנים את הלקח ההיסטורי משלהי בית שני, לפיו יש למנוע בכל מחיר מלחמת אחים, כמו גם את התובנה לפיה רק זיקה איתנה למסורת היהודית תבטיח את תעצומות הנפש הנדרשים ממי שחפץ חיים במזרח התיכון, בו שולטים החרב והסיף כבר מאות שנים. בגין האמין כי צדק סוציאלי יתרום ללכידות חברתית שהיא הכרחית לביסוס הדמוקרטיה.

המחבר אינו נמנע מלפרט גם את חולשותיו של בגין - האדם והמנהיג: חולשות שבאו לביטוי בימי "הסזון" בהם לוחמי האצ"ל נרדפו והוסגרו לאנגלים (הוא הציע שחיילי האצ"ל יבצעו פעולת התאבדות בירושלים העתיקה); בזמן המאבק הקשה על הסכם השילומים עם גרמניה (ההסתערות שלו על הכנסת); ובתקופת המלחמה בלבנון, שבעקבותיה באה שקיעתו הטראגית.

אמנם, בהשפעת חולשותיו, רגישותו ומורכבותו של בגין נתפס מחבר הספר לאבחנות פסיכולוגיות שאין להן הוכחה מובהקת (למשל דפוסים של מניה דפרסיה), ומוטב שאת האבחנות הפסיכולוגיות היה משאיר למי שמומחיותם בכך. כמו כן, יש בספר כמה טעויות עובדתיות, בעיקר טכניות, עליהן כבר עמדו האמונים על מורשתו של בגין. ואולם באלה אין כדי לגרוע מחשיבותו של הספר ומהמאמץ הנועז להתמודד עם אחד מגדולי המנהיגים שקמו למדינת ישראל, מנהיג שעיצב במידה רבה את המדינה כדמוקרטיה בימים שהיה באופוזיציה לשלטון הכל-יכול של מפא"י והצעיד אותה לשלום עם מצרים, שלום שמחזיק מעמד עד היום למרות הקשיים והספקות.

מנהיגות המודרכת על ידי חזון
בימים אלה של אובדן דרך מנהיגותי, כשמנהיגי ישראל עסוקים אך ורק בשרידותם האישית מתוך התנהלות אופורטוניסטית מובהקת; כשעשרות אלפי אזרחים מצויים תחת הפגזות בלתי פוסקות וחיילים מאבדים

את האמון במנהיגים ובמפקדיהם, חשוב לזכור ולהזכיר - גם מתוך נוסטלגיה - כי יש דפוסים אחרים של מנהיגות: מנהיגות שרואה את אחריותה לכלל, ולא את עצמה, ויודעת לשלב פלדה כלפי חוץ וחוטי משי כלפי פנים; מנהיגות המודרכת על ידי חזון ולא על ידי סקרי דעת קהל. אם הספר עורר תקווה כי אפשר גם אחרת – דיו.

באחרית הדבר לספרו כותב המחבר: "נראה כי בגין היה המנהיג האחרון מסוגו. דפוסי המנהיגות שלו אינם הולמים את מדינת ישראל הנוכחית. יכולתו לסחוף את ההמונים, מסירותו לתפקידו, החשיבות שהקנה לעקרונותיו, למסורת האידיאולוגית שממנה ינק – כל אלה שייכים לתקופה אחרת, שספק אם תשוב" (עמ' 447). אני מאוד מקווה שהמחבר טועה. מדינת ישראל זקוקה לשובה של מנהיגות אידיאולוגית, סוחפת ובעלת עקרונות, שתקומם - ויש אומרים תברא מחדש - את ישראל ברוח החזון הציוני והמורשת היהודית.

ד"ר חיים שיין הוא מרצה לפילוסופיה של המשפט במכללת שערי משפט

תמונות מפיצוץ מלון המלך דוד ע"י האצ"ל

עשן ההיסטוריה

62 שנה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל נחשפות הבוקר לראשונה תמונות שצילם חייל בריטי דקות ספורות לאחר האירוע בו נהרגו 91 איש



תמונות שהגיעו בשבוע שעבר לישראל מעניקות חיים ומראה לאחד האירועים ההיסטוריים הבולטים בתקופת ההתנגדות למנדט הבריטי בארץ ישראל: הפיצוץ במלון המלך דוד בירושלים. את שבע התמונות, שמציגות את הרגעים הראשונים שלאחר הפיצוץ ונחשפו הבוקר לראשונה במעריב, צילם לפני 62 שנה חייל בריטי.

לידי המרכז למורשת בגין הגיעו שבע תמונות חדשות, המתעדות את הדקות שלאחר הפיגוע במלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946. את התמונות צילם חייל בריטי בשם דניס הארדקאסל, המתגורר כיום במיאמי שבפלורידה.

הארדקאסל, הנמצא בשנות ה-80 לחייו, העביר את התמונות ליהודי-אמריקני בשם ארווין טובין, והוא ביקר בשבוע שעבר בישראל ומסר את התמונות המקוריות, שהיו שמורות היטב, לידי אנשי המרכז. "מרגש אותנו לקבל תיעוד היסטורי נדיר להתקפה הנועזת ביותר על המפקדה המבוצרת של שלטון המנדט", סיפר מנהל המרכז למורשת בגין הרצל מקוב.

"התקפה זו בלב לבו של השלטון הבריטי הבהירה כי עצמאות יהודית בארץ ישראל הנה בלתי נמנעת, והחישה את סיום המנדט", הוסיף. "התמונות יהפכו חלק מהתצוגה ומארכיון המרכז, ואנו קוראים לכל מי שברשותו חומר נוסף בנושא להעבירו למשמורת בארכיון המרכז".

7 כדי חלב מלאים ב-350 ק"ג חומר נפץ

את הפיצוץ במלון המלך דוד, בו נהרגו 91 אנשים ונפצעו 47 אחרים, ביצעו אנשי האצ"ל, אבל היה חלק מתוכנית רחבה של ביצוע פיגועים נגד ראשי הצבא הבריטי והמנדט, בעקבות אירועי "השבת השחורה", שהתרחשו בסוף חודש יוני 1946.

על פי התכנון המקורי, שנרקם בתיאום בין ראשי הארגונים הגנה, לח"י ואצ"ל, היו אמורים ביום ה-22 ביולי לפוצץ את המלון וכן את בניין האחים דוד, אך בסופו של דבר הפיגוע השני לא יצא אל הפועל.

הפיגוע התרחש בשעה 12:37 בצהריים, לאחר שאנשי אצ"ל, בפיקודו של ישראל לוי שכונה "גדעון", התחפשו למלצרים וחדרו למלון דרך המטבח של "קפה ריג'נס" בקומה התחתונה של האגף הדרומי. הם הציבו במקום שבעה כדי חלב גדולים מלאים ב-350 ק"ג של חומר נפץ, בצמוד ליסודות המבנה.

הודעה טלפונית על הטמנת חומר הנפץ נמסרה כחצי שעה לפני הפיצוץ למזכיר הבריטי הראשי בארץ ישראל ג'ון שאו, אבל זה סירב לפנות את המתחם מיושביו ולכן נהרגו בפיגוע רבים כל כך.

והנה התמונות אבל דומה שלפחות אחת מהן פורסמה כבר בספרו של תורסטן קלארק:

תוספת טעויות והערות לגבי הביוגרפיה של שילון

עז. בעמ' 143, מציין שילון כי בגין שלח כרטיס ברכה ובו החשיב כ'החמצה' את אי-ההגעה של כוחות צה"ל לירדן ואף לחצותו. ראוי היה, במחקר כזה, לציין כי אחרים, כגון יגאל אלון, חשבו כמוהו בנקודה זו ולהזכיר את הביטוי "בכייה לדורות".

עח. בעמ' 144, שילון רושם משפט זה: "לאחר הנאום שרו מאות המוזמנים, שהקשיבו לו [לבגין] בראשים מורכנים, את המנון בית"ר". יותר נכון היה לכתוב: "לאחר הנאום, שרו מאות המוזמנים את המנון בית"ר בראשים מורכנים" אחרת עלול מישהו לחשוב שגם לנאומו של בגין הקשיבו בראש מורכן.

עט. בעמ' 145, פגלין מצוטט אומר שבגין 'דופק אותו'. ראוי שיצויין מקור מתועד של אמירה כזו. ראוי היה, אולי, ששילון יציין שבמפ"ם, לא יצחק שדה או יגאל אלון, שווים במעמדם בפלמ"ח לזה של פגלין באצ"ל, אם לא יותר, זכו למקומות ריאליים ולדון בתופעה זו.

פ. באותו עמ' 145, רושם שילון "דחיקת פגלין מהמקום השני ברשימה עוררה מחלוקת" אך אין אנו מוצאים אסמכתא שאי-פעם פגלין היה במקום השני באיזה-שהוא פורום. בהתחשב בתפקידים שמילאו אנשים כמו חיים לנדאו, יעקב מרידור ואחרים, שילון מחוייב להבהיר נקודה זו מכיוון שכפי שהוא מודה, הקו של מחלוקת בגין-פגלין הוא ציר מרכזי בספרו. המקור לדרישתו של פגלין למקום שני הוא בעדות שרגא עליס. בספרו של וייץ, המצוטט לרוב אצל שילון, אין זכר לפרשה זו ואולם נושאים אחרים, חשובים לא פחות כגון הצטרפות אברהם ריקנאטי או אי-הצטרפות אליהו אלישר, זכו לדיון אצל ויץ ושילון פוסח אליהם.
מה עוד אלא ששילון פוסח על פרשה שיכולה, אולי, בידי חוקר מאומן, לשפוך אור על היחסים בין בגין לבין פגלין. הרי גידי נשלח לצרפת ושהה שם זמן ממושך אך כשבגין ביק לסיים את קיומו של האצ"ל באירופה, סירב גידי לפקודה לחזור ארצה ונשאר שם לעסוק בענייני מחתרת בניגוד לעמדתו של בגין עד לחוש נובמבר (ראה" תבין, "חזית שניה", עמ' 244 והלאה).

פא. בעמ' 147, מציין שילון שבגין, בישיבה בביתו כשבוע לאחר פרסום רשימת המועמדים לכנסת "היה קצר רוח ועצבני". אין הוא מציין מקור מתועד לקביעה זו כמו גם לקביעה שזאת היוותה "הפתעה" עבור הנאספים.

פב. בעמ' 147, כותב שילון "בדצמבר,, חודש לפני מועד הבחירות לאספת המחוקקים, יצא בגין לביקורו הראשון בחו"ל בתפקיד מנהיג לגיטימי".
בגין נחת בניו-יורק ב- 24 בנובמבר (ראה ידיעה על כך בעיתון "חרות" מ- 25.11 המצוטט אצל ויץ, "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית", עמ' 180). הביקור תוכנן כבר מ- 30 בספטמבר (ראה ויץ, שם, עמ' 179).

פג. בהערה מס' 207 בנוגע לתוצאות הבחירות ב- 1949 בעמ' 149, הנמצאת בעמ' 484, מציין שילון כי בהשוואה לבחירות לקונגרס ב- 1946, שיעור המצביעים ל"חרות" היה קטן משיעור המצביעים להצה"ר. אין לו מקור לקביעה זו ויש לנחש שהיא נלקחה מספרו של ויץ (ראה עמ' 217). אין שילון מנתח נתון זה אך יש עדויות בספרי זכרונות שרבים מאנשי אחדות העבודה ואחרים שהיו כלואים עם אנשי המחתרת בלטרון ובאפריקה נתנו את קולם להצה"ר אז ב- 1946 אלא שהמצב הפוליטי השתנה.

רשימת ישראל מידד בעיתון הצפה

אין טעויות ''לטובתו''
03/02/2008

שילון מנחש מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין כאילו מצא מקור מתועד היטב. חמור מכך: את הגירסה ההיסטורית האותנטית הוא משנה לטובת גירסה דרמטית יותר, האהובה עליו. תגובה למאמרו של ישי פרנקל

לאחר קריאת הביקורת של ישי פרנקל על ספר הביוגרפיה של אבי שילון על מנחם בגין ("הקברניט, המאסטרו", 11.1), אני נזכר בסיפור על שתי גברות המשיחות ביניהן אודות גבר נאה ומרשים שהן מכירות מקרוב. "איזה אדם אלגנטי, מנומס ומאהב נפלא," אחת אומרת. "כן, נכון," השנייה מגיבה, "אבל הוא רמאי וגונב לבבות שאין כמוהו!" אמנם פרנקל עולה על כמה בעיות שישנם בספר, שמקורותיו אינם רבים ושאין בו עומק כי הוא נועד לצבור הרחב, אך בעיותיו של הספר חמורות הרבה יותר. נוכח הטעויות הרבות, קטנות וגדולות, שישנן בספר כל מי שמכיר במקצת ובצורה כללית בלבד את תולדותיו של בגין, התקופות בחייו והתפקידים שבהם החזיק - באירופה לפני המלחמה, במחתרת, באופוזיציה ובשלטון - אינו יכול אלא להגיע למסקנה שהספר יצא לאור בצורה רשלנית ובחוסר רצינות. אשם בכך המחבר, העורך, ניר ברעם, ובית ההוצאה, עם עובד.

אין זה ספר במובן המחקרי-אקדמי כפי שאולי עשוי מישהו יתרשם אלא כתיבה עיתונאית משופרת וגם זאת בקושי. שילון מנחש מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין כאילו היה שם או מצא מקור מתועד היטב. גרוע מכך: לעיתים, על מנת לדאוג שקוראיו לא יאבדו עניין, הוא משנה את הגירסה ההיסטורית האותנטית לטובת גירסה דרמטית יותר, האהובה עליו. מתוך עשרות רבות מקרים של אי-דיוקים, חוסר מקצועיות מחקרית, מצגי-שווא ואי-יכולת לשלוט בחומר הרב הקשור לחייו של בגין, (הבדיקה בעיצומה,וטרם הושלמה) הבה נבחר במקבץ של כמה דוגמאות:

א. הפרסום של הספר טוען שהוא הביוגרפיה המלאה הראשונה בעברית אלא אך לפני שנה וחצי יצאה לאור ביוגרפיה אחרת, של ד"ר עופר גרוזברד, "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג". ב- 1978 יצאה הביוגרפיה של א' גולן וש' נקדימון. ניתן אולי להתווכח אם היא מלאה או לאו אבל אין בספר שום התמודדות השוואתית עם הביוגרפיות המלאות הרבות שנכתבו על בגין בשפה האנגלית (בין היתר, של פרלמוטר, טמקו, סילבר, סופר, זיידמן או הירשלר), שפה, אולי יש לנחש, ששילון אינו שולט בה דיו.

ב. בעמ' 451 בספר שילון כותב שבימי כהונתו של בגין בראשות הממשלה אירע הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל אלא שבספטמבר 1948, הרוזן ברנדוט נורה למוות ובינואר 1957 נרצח רודולף קסטנר, התנקשויות אידיאולוגיות לכל דבר.

ג. בעמ' 166 שילון מציין תזה חדשה בנוגע ליחסיו המיוחדים של בגין עם עדות המזרח. לטענת המחבר לא עמדותיו של בגין בנושא ארץ ישראל או קירבתו למסורת הביאו לאהדת "ישראל השנייה" אלא דווקא צורת הלבוש של בגין. המחבר טוען כי החליפות שבגין נהג ללבוש עוררו נחת רוח בקרב בני עדות המזרח אשר פירשו זאת כהבעת כבוד לעומת מנהיגי המדינה שהגיעו בחאקי ועוררו תמיהה. האסמכתא לתזה זו נמצאת בהערת מקום מס' 56 שבעמ' 485 המציינת שהתזה איננה מבוססת לא על סקרים מדעיים או מחקר של איש אקדמיה אלא על "ראיון עם אמי סימה ובני משפחתי יוצאי עיראק". אני מכבד את דעותיהם של בני משפחתו אבל האם זה תוצר של "מחקר"?

ד. בעמ' 301 שילון קובע נחרצות כי בגין חרג מכללי הטקס בקמפ דיויד כאשר "היה היחיד מכל משתתפי הועידה שרעייתו הצטרפה אליו" בעוד בפועל רוזלינד קרטר, אשתו של נשיא ארצות הברית, היתה נוכחת ואף בתו של הנשיא, איימי, בת ה-10, הסתובבה בין המשלחות.

ה. בעמ' 501 בהערה 182, רושם שילון כי מידע מסוים המצוטט בספרו מקורו ב"יומנו האיש של דן פתיר הארכיון בגין". מכיוון שהראיון עם דן פתיר אשר נמצא בארכיון הינו חסוי ולא נמסר לעיונו של אבי שילון, ככול הנראה, הציטוט של שילון מבוסס על כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 12 במרס 2003. אין בארכיון בגין שום יומן אישי של פתיר.

ו. בעמ' 103, כותב שילון שבגין "נראה כמו פקיד אדיב אך לא יוצלח" והערת השוליים מס' 63 באתר לכאורה צריכה להעיד על המקור לתיאור זה. אך שם, בספרם של גולן ונקדימון בעמ' 149, אין שום זכר לאמירה כשלהי בדומה ל"פקיד אדיב לא יוצלח". אולי זו דעתו של שילון בלבד?

ז. בעמ' 103 כותב שילון כי "בשנת 1947...כבר היה אצ"ל חבול ומותש". שנת 1947 הייתה שנת השיא בפעילויות של המחרת, שנת גידול באמצעים, במתגייסים, במבצעים, במפגשים עם נציגי האו"ם ובהשפעה.

ח. בעמ' 104, שילון מתאר איך אחותו הגדולה של בגין, רחל הלפרין, "באותה העת [של שנות המחתרת]..לאחר עלייתה ארצה...הציקה לו בקושיות רבות". העדה היא יונה קלימוביצקי, מזכירתו של בגין כעבור 40 שנה. אך האחות רחל עלתה ארצה רק בשנת 1962 ואף פעם לא ביקרה בארץ לפני כן. אם כך, או ששילון התבלבל וגב' קלימוביצקי מתייחסת לשנות ה- 70 או סתם 'פיברק'.

ט. בעמ' 107, שילון קובע שבגין התקשה להורות לאנשיו "לרצוח" את שני הסרג'נטים שייתלו בנתניה ומצטט מעדותו של עמיחי פגלין המופיעה בעמ' 172 בספרם של גולן ונקדימון. אלא ששם, פגלין מצוטט אומר בדיוק ההפך: "פגלין עתיד לספר כי היסוסיו של מפקד האצ"ל לא נבעו מתוך רתיעה מפני ההוצאה להורג". שילון מסלף עדות מתועדת ומחליפה אותה בהשערה פרשנית אישית ואין אני שופט את שימושו במלה "לרצוח".

י. בעמ' 108, שילון חוזר לפרשת שני הסרג'נטים וכותב על "סלידתו של בגין מן הפעולה" ומסתמך על ראיון עמו ב- 1991. אך באותו ראיון כל מה שבגין אומר הוא שהפעולה היתה "מעשה אכזרי". איפה כאן סלידה'? כידוע, מעולם לא התנצל בגין או הביע סלידה מפעולה כלשהי של האצ"ל.

יא. ובאותו עמוד, שילון מתאר בקצרה את התקרית של "בית הדר" וכותב שאיש ה'הגנה' אשר נכנס למנהרה הממוקשת "התעלם מהשלט 'זהירות, מוקשים'" וכותב בהמשך שהאחראים למותו היו "רוצחיו מאצ"ל". מכיוון שהמלה "רוצחיו" איננה במרכאות בספר, אין אלא להבין שזו מסקנתו האישית של שילון. אם כן, האם באמת מדובר כאן ב'רצח', דהיינו "בכוונה תחילה", על סמך התיאור העובדתי של שילון או יש כאן חריצת דין סובייקטיבית שלו?

יב. בעניין דיר יאסין, בעמ' 114, , טוען שילון ש"כוח פלמ"ח שהגיע למקום קבל הוראה להסתלק" אלא שילון אינו מיידע את קוראיו כי הם השתתפו בירי מרגמות על בית המוכתר, ראה: מילשטיין, 262. הוא מתאר איך לוחמי אצ"ל "השליכו רימונים על דלתות הבתים" אלא שהאמת היא שהם זרקו רימונים לתוך החלונות כי הרי, כפי שכל חייל יודע, רימונים הנזרקים על דלתות חוזרים אל מי שזורק אותם. במציאות, הם פוצצו את הדלתות "באצבעות ז'לניט", כפי שכותב מילשטיין בעמ' 263.

יג. שילון כותב בעמ' 116 כי ערב כיבוש יפו, בגין חשש לנאום בפני שש מאות חיילי האצ"ל שעמדו במסדר לקראת היציאה לקרב "כי לא יצליח לסחוף את שומעיו" וש"הכביד עליו החשש מפני כישלון קולוסלי". הוא מפנהשם ל"המרד" עמ' 435 ושם, אכן, בגין מודה שיש לו "אימתא דציבורא" אלא שהסיבה להחלטתו שלא לנאום היא בגלל שהוא רצה לומר לחייליו יותר מדי דברים, "הברה, הרבה". והוא יודע ש"אסור; עוד אסור. ואסור לשקוע בהרהורים. לפנינו קרב. בקרב צריך להילחם, לא להרהר". שום חשש לכשלון ושום פחד שלא יסחוף את הקהל כאן אלא דווקא ידיעה שהוא כן יסחוף. אבל אין, לדעת בגין, זמן לדיבורים.

משמעותית יותר היא פסיחתו של שילון על שלשה משפטים קצרים חשובים שבגין אומר המופיעים שם, שמונה שורות הלאה בספר "המרד", והם: "על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו, שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו". מדוע מעלים שילון מקוראיו סימני אנושיות ומוסריות אלה של בגין "הרוצח"?

יד. מכל הנאום הארוך והיסודי של מנחם בגין במוצ"ש 15.5.48 כל מה ששילון מצטט ממנו בעמ' 118 - 119 הם שלשה קטעים של חצאי משפטים: "רק כך...אחרת לא היתה יכולה לקום" בקשר למדינה; "דיבורי סרק על כושר קליטה [יש להעלות ארצה את כל היהודים] גם אם יגורו תחת כיפת השמים" ושהיחס לגר הוא "צו עילאי אל שכנינו". ומבלי לצטט, הוא גם מזכיר את הנשוא של ניטרליות ביחסי ישראל עם ארה"ב ובריה"מ.

נאום זה הוא בסיסי להבנת השקפתו הפוליטית ופעילותו הציבורית של בגין דווקא בראשית פעילותו הפוליטית הגלויה. לדלג עליו הוא מעשה לא מובן. שילון בעצמו, בתחתית העמוד כותב "ואכן, זה היה בלי ספק הנאום הפוליטי החשוב ביותר שלו, נאום שהוצגו בו לראשונה עמדותיו ושאיפותיו של מי שהתעתד להנהיג מדינה" אך הוא אינו עוסק בו מבחינה מחקרית ובצורה מלאה.

טו. ולסיום: בעמ' 120 טוען שילון שבגין הסתייג מהמדינה הצעירה וההוכחה: "המושג 'מדינת ישראל' מוזכר בעקרונות התנועה פעם אחת בלבד". האמנם? ראשית, המושג מופיע פעמיים, בסעיף א' למבוא ובסעיף "מדיניות הפנים", תת-סעיף 5. אלא שבנוסף, מופיעים ביטויים כגון "מדינה עברית", "מדינתנו", "אזרחי המדינה", "מוסדות המדינה", "אדמות המדינה", "חוקי המדינה" ו"נציגי המדינה" וכמובן, "מולדת". ולכן, יש לשאול את שילון במה מתבטאות "הסתייגויותיו מן המדינה הצעירה" דווקא במושג "מדינת ישראל", שבכל זאת מוזכר פעמיים ולא פעם אחת לעומת כל יתר המושגים? אם יש לו טענה, מדוע אין הוא מצדיק אותה?

ספרו של אבי שילון מתיימר להיות "ביוגרפיה מלאה", המבוסס על "מלאכת המחקר". הוא איננו כזה. הוא פוסח על נושאים חשובים ומעוות עניינים אחרים. החסרונות של הספר הן באי-הדיוק המשווע בפרטים משמעותיים, חוסר שליטה בחומר הארכיוני וההיסטורי, חוסר הכרה של התקופות, האירועים והאישים במהלך חייו של נשוא-עבודתו ובנוסף, אי-התמודדות עם עבודות מחקריות שנעשו בעבר, דבר בסיסי בכל עבודה מחקרית. משום מה, כל הטעויות "הקטנות" מובילות הקורא לתחושה שלילית על בגין. אין טעות קטנה "לטובתו". כתוצאה מכל זה, לא רק שמוגש לקורא ספר בעייתי מבחינת העובדות ההיסטוריות לאשורן – ואין כאן בעיה של הגהות בלבד - אלא על סמך כל זה, הקורא מוזמן להסיק מסקנות שלא על בסיס האמת.

ישראל מידד, תושב שילה, היה בעבר מרצה על תולדות הישוב במדרשה הלאומית בראשות גאולה כהן וכיום משמש רכז מידע ותכנים במרכז מורשת מנחם בגין. הדברים הם על דעת הכותב בלבד ואינם מיצגים את עמדתו הרשמית של מרכז בגין

תגובה לתגובה
גם אני סבור כי ספרו של שילון אינו יצירת מופת, ואינו פרי של מחקר ראוי לשמו. כך גם כתבתי בדברי הביקורת. אולם המרחק בין אמירה שכזו לבין הדברים שכותב המגיב - רב. רק לשם דוגמא, אתייחס לשלושת הסעיפים הראשונים בתגובה: ספרו של גרוזברד, וכך גם מרבית הספרים באנגלית שמונה מר מידד מופיעים בביבליוגרפיה של שילון, ויש התייחסות אליהם בהערות שבסוף הספר. ספרו של גרוזברד אינו מתיימר להיות ביוגרפיה מלאה של בגין (עיין הקדמתו של גרוזברד). יתירה מכך, קרא הקדמתו של שילון לספרו כמו גם דברי הסיכום, ותראה כי רבים מהדברים נאמרים כתגובה ישירה לגרוזברד. שילון נזהר ממסקנותיו (הנמהרות?) של גרוזברד ובנושא זה נראה לי כי דווקא הוא השקול בין השניים. האם שילון אינו יודע אנגלית? נו, באמת...

יש בספר התייחסות ארוכה הן לפרשת רצח ברנדוט כמו גם לפרשת קסטנר. שני מקרי הרצח הללו לא היו "פוליטיים" במובן הישיר. קסטנר נרצח על שום הרגישות סביב השואה, וברנדוט משיקולים של יחסים בין-לאומיים ומדינאות. גם אם אפשר להתפלפל סביב הניסוח, לא מופרך לקרוא לרצח גרינצוייג הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל.

שילון אינו הראשון שטוען טענה דומה, ואני אישית סבור שהטענה הגיונית. יוצאי עדות המזרח התחברו בצורה טבעית הרבה יותר ל"הדר" הז'בוטינסקאי מאשר לשוויוניות לכאורה שבלבוש הפשוט של אנשי מפא"י. לך והשווה את הלבוש בין בית כנסת של יוצאי עדות המזרח לבית כנסת של עדות אשכנז. האם יש פסול בעדויות של בני התקופה? זה דבר מקובל במחקר ההיסטורי.
אלה היו דוגמאות בלבד. איני מעוניין לצאת להגנת ספרו של שילון, אולם נדמה לי שהקלות בה מנפנף המגיב את דבריו אינה במקום.

וביחס לטענה שבסוף הדברים - לא התרשמתי שמגמת פניו של שילון היא להשחיר את דמותו של בגין. אני סבור שהדמות העולה מן הספר היא דמות מורכבת, עם פנים לכאן ולכאן. פנים רבות שלה נדרשות לחיוב.

ומילה אחרונה על הכתיבה שלי - יש כתיבה ביקורתית שמתמקדת בסופר ובכתיבתו, ויש כתיבה שמתמקדת בנושא הספר. העדפתי במודע למקד את תשומת הלב שלי במנחם בגין, ולא באבי שילון. זמנם של הקוראים יקר, ותשומת לב, במרבית המקרים, מועטה. מעט הזמן ותשומת הלב ראוי שיוקדשו לדמותו המיוחדת (והשנויה לעיתים במחלוקת) של מנחם בגין, ולא לכתיבתו החובבנית של מר שילון.

ישי פרנקל

תגובות שהתקבלו לטור של ניר ברעם במוסף 7 לילות

לפני שבוע, פירסם ניר ברעם, העורך של הביוגרפיה על בגין שנכתב ע"ע אבי שילון, טור במוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות

התקבלו אצלנו ארבע תגובות אלה אך העיתון העדיף לפרסם כמה שורות בודדות במסגרת זכות התגובה

מה שעורך ספרותי לעולם לא יבין

ניר ברעם, עורך הספר של אבי שילון, מגונן על הספר וכותבו באמצעות השמצת מרכז מורשת מנחם בגין, כאילו המרכז העסיק משרד יחסי ציבור והוציא "כסף ומאמץ אדיר" ל"קמפיין הטעויות" שהתנהל נגד שילון. לא היה ולא נברא. באופן לא מפתיע, מר ברעם ומר שילון מעלים טיעון מגוחך עד אימה, כאילו המרכז מתנכל למחבר הספר משום גילו הצעיר. מוזר, אבל את רוב הקריאה של הספר ואיסוף הטעויות הבלתי נגמרות בו ביצעו אנשים בני גילו של שילון ואף צעירים ממנו. זה לא הגיל בעייתי בעינינו, אלא הכישורים האקדמיים של המחבר (ושל העורך) בעייתיים.
המרכז לא טוען נגד הפרשנות שמר שילון מעלה לדמותו של בגין. המרכז מכיר במורכבות דמותו, ומברך על כל עיסוק באיש ובמהלכיו, ואפילו מוכן לשמוע ביקורת (!), אפילו מהיסטוריונים צעירים. אנו רואים את תפקידנו להציג את עמדתו של בגין לגבי ארועים שנויים במחלוקת, אך לא מנסים לכפות דעה זו. רק מי שאינו מכיר את מרכז בגין יכול לציירו כגוף מונוליתי שמנגח כל יצירה שמבקרת את בגין. כמו בגין עצמו, אנו מאמינים בפלורליזם רעיוני אמיתי, ופתוחים לדיון בכל עניין.

מה שלא מקובל עלינו זה שייצא חיבור, שמבוסס על עיוות מקורות, ולא רק בענייניו של מנחם בגין. לא משנה איך מסובבים את זה, רשימת המקורות של שילון מביכה. יש הרבה ספרות שנכתבה כבר, ושלוּ טרח מר שילון לעיין בה, הוא היה מגלה מה הוא באמת מחדש, היכן המקורות הקיימים סותרים אלה את אלה, וכו'. אני בטוח שכ"היסטוריון" מר שילון יודע איך עובדים. לקרוא תמלילים של ראיונות שלא הוא קיים זה עוד נסבל, אבל לייחס בהערת שוליים ישירה סיפור שלא קיים למקור שהוא קרא זו בעיה, בלשון המעטה. זה קרה הרבה יותר מפעם יחידה. אגב, יש שפע של מקורות מעניינים וחשובים, שמר שילון לא טרח לגעת בהם, וחבל שכך. רשימת הטעויות שלו בוודאי היתה מצטמצמת פלאים.

בראיונות השונים שהעניק מר שילון במסע ההתגוננות שלו, הוא הטיל לא אחת ספק בכישורי המחקר של מרכז בגין, לעומתו ההיסטוריון. מר שילון יכול להסיר דאגה מלבו. במרכז בגין עובדים דוקטורנטים, בעלי תואר שני, תלמידי מחקר ותלמידי תואר ראשון. לקרוא אנחנו יודעים. גם לחקור ולכתוב. השאלה היא לגבי כישורי המחקר של הכותב והעורך שלו.
בחלק מהעימותים על ספר זה רמז מר שילון יותר מפעם, שהוא מתבסס על מקורות שאינם מוכרים לנו. מוזר, אבל הערות השוליים מבוססות על מקורות שאת רובם ככולם קיבל מאיתנו. האם מר שילון מסתיר מקורות?

לגבי הקשרים היסטוריים, שמר שילון מואשם שלא הבין אותם ולכן טעה בפרשנותו למעשיו של בגין באותם הקשרים, מותר גם להודות בזה. חוקרים בעלי ותק רב משלו מכירים טוב ממנו את המקורות ואת ההקשרים הללו. להסתמך עליהם לא היה מזיק ליצירה, להיפך.
אנו סבורים (לתומנו, כמובן), שחיבור היסטורי שאינו רומן ספרותי אלא פרי מחקר היסטורי, ראוי לחוקר בכיר שיערוך אותו; מישהו שמכיר את הספרות הקיימת על הדמות הנחקרת, ויידע לעמת את הכותב עם שאלות על מסקנותיו בנקודות שונות ומשונות למול הספרות המוכרת. ככה עובד שיפוט אקדמי של מחקר. מי החוקר או החוקרים שבדקו את אמינות המחקר?

לסיכום, אנו דבקים בטענתנו הראשונה, שריבוי הטעויות בספר זה מביך. הטעויות אינן בפרשנות, אלא בעובדות הבסיסיות ביותר שכבר מבוססות לחלוטין בספרות הקיימת. כן, כשנותנים תאריך שגוי, כשטועים בשמו של אדם, כשקוראים משהו שלא קיים במקורות המצוטטים, יש בעיה חמורה של אמינות. מצער לחשוב, שבקרוב ייצא גל של מחקרי סטודנטים שיתבססו על הטעויות העובדתיות הרבות מספור שיש בספר זה. אנו מקווים, שמי שיקראו את הספר יגלו ספקנות לגבי עובדות היסוד בסיפור לא פחות משיהיו ביקורתיים על הפרשנות בו, שהיא כאמור לגיטימית.

2:

לפני כחודש לערך יצאה הוצאת עם עובד בביוגרפיה מקיפה על ראש הממשלה השישי, מפקד האצ"ל חתן פרס נובל לשלום מנחם בגין. הוצאת עם עובד, שלא כבעבר, החליטה להטיל את המשימה לא על היסטוריון או מומחה בתחום אלא על עיתונאי במקומון של ת"א אשר לא כתב ספר מימיו. מספר שבועות לפני שראה אור העביר המחבר את כתב היד לידי פרופ' יחיעם וייץ, חתן מי שקיבל את פרס ראש הממשלה על מחקרו על תנועת החירות (תן את שם ספרו הקודם בהוצאת מכון בן גוריון), ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה פרופ וייץ- מי שספריו ביקורתיים ביחס למנחם בגין והראשון בהם אף ראה אור בהוצאת מכון בן גוריון – שאינו מזוהה, בלשון המעטה, עם מורשתו של בגין - קבע בחוות דעתו כי כתב היד עמוס בשגיאות קשות ורבות ואסור לפרסמו בצורה זו. למרות האמור לעיל פרסמה ההוצאה את הספר.

התגובות לא אחרו לבוא הן. פרופ' אריה נאור, מאוניברסיטת בן גוריון גרס כי הטקסט עמוס בשגיאות רבות. פרופ' מיכאל בר זוהר, הביוגראף של דוד בן גוריון ושמעון פרס, איש מפלגת העבודה, האחרון שניתן לחשוד בו באהדה למנחם בגין, קבע בפומבי כי מדובר בספר רשלני בעל בעיות היסטוריות קשות. בעקבות שלל הביקורות, אנו במרכז בגין, אשר מלכתחילה ברכנו על ספר נוסף אשר יחשוף את דמותו של בגין לקהל הרחב, נגשנו גם כן לקריאת החיבור. חיבור, אשר במהלך כתיבתו – סייענו למר אבי שילון והעמדנו לרשותו את כל שירותי הארכיון והספרייה של רכזנו.

יש להודות: נדהמנו מעשרות על גבי עשרות של טעויות במקומות (פרס נובל ניתן לבגין באוסלו בנורבגיה ולא בשטוקהולם בשבדיה) בשמות (עוזרי סאדאת- מוצטפה חליל ואוסמה אל באז- מופיעים אצל שילון כעוזר אחד בשם מוצטפה אל באז) בתפקידים (מזכיר המדינה האמריקאי אלכסנדר הייג מופיע בעמוד מסויים כמזכיר המדינה ופעם כמזכיר ההגנה) בתאריכים (חנוכת ישוב מבוא בית"ר היתה בשנת 1950 ולא ב 1965) בעובדות היסטוריות (את אברהם תהומי כמפקד האצ"ל לא החליף דוד רזיאל אלא רוברט ביטקר ומשה רוזנברג) ואף מהטיות רבות (אחת מהן מקוממת במיוחד: קביעה גזענית הגורסת כי כל שמצאו המזרחים בבגין הייתה תלבושתו, ותו לא. קביעה המבוססת על ראיון שערך המחבר עם אמו סימה).

כל ניסיון להציג את אכזבתנו מן הספר כמחלוקת אידיאולוגית או כהלנה ערכית על דרך הצגת דמותו של בגין הנה מטעה לחלוטין. קיימים חיבורים רבים על אודות מנחם בגין השופטים אותו באור ביקורתי, אך אלו מבוססים על שלל עובדות וציטוטים ראויים. בעייתנו היא בסיסית יותר: הטקסט שקרי, רשלני ורווי טעויות. הלנתנו אינה אידיאולוגית אלא היסטורית. אנו שוכנעים כי לו היתה הוצאת עם עובד בוחרת בעורך ראוי שהיה מזהה את השגיאות הרבות ואת הכתיבה הרשלנית – היה הדבר מוביל לביוגרפיה לגיטימית. אך משלא נמצא כזה – הרי שהביוגרפיה הנה סילוף היסטורי שנשען על עבודת הטעיה במקר הרע או רשלנות במקרה הטוב.

על מנת למנוע מחוקרים עתידיים היסמכות על שלל שקרים וטעויות, ולאחר לבטים רבים, חשנו כי עלינו להתריע על רדידות העבודה עליה מבוסס הספר. לא ביקשנו לפסול את הפקתו, גם לא למנוע את נוכחותו במדפי הספריות הציבוריות וחנויות הספרים. כל ספר המעלה לדיון את פועלו של מנחם בגין מבורך מבחינתנו. כל שביקשנו מהוצאת עם עובד היא הוצאת מהדורה מחודשת של הספר לאחר שיתוקנו מאות ההטעיות שבו. חשבנו כי הדבר יהיה אף לכבודה של ההוצאה אשר ללא ספק הוכשלה ואין סיבה כי תתעקש להימנע מתיקון. משום מה בחרה ההוצאה להתעלם מפנייתנו ולא רק זאת, אלא שמחבר הספר אף הוסיף חטא על פשע במסע היחצ"נות שליווה את הספר תוך שגרס כי מר בני בגין, בנו של מנחם בגין, סייע לו בכתיבת הספר ובחשיפת פרטים אינטימיים על אביו – עובדה שודאי מובילה לסקרנות ציבורית רחבה להיחשף לספרו. מה לעשות שמר בני בגין שיגר מכתב למערכת העיתון בו פורסמה הידיעה והכחיש מכל וכל כי נפגש או סייע אי פעם למחבר.

בשל כל אלו, ניסיונות עורך הספר להציג את דעתו העכורה מן הספר כמסע רדיפה אישי, או אידיאולוגי, או דורי הנם חסרי שחר. מפלטו של השרלטן היא בהצגת עצמו כנרדף פוליטית. טוב הייתה עושה הוצאת עם עובד אם הייתה רואה לנכון לקבל בברכה את ביקורתנו ולמנוע מקוראיה לתפוס אותה ברדידותה. התנצלות ותיקון טעות הנה צעד בסיסי שהיה מונע ממנה להפוך לחוחה ואיטלולא בפני קוראיה.


3:

לניר ברעם יש בעיה. שלא כפי שהוא טוען (ברשימתו "עונת ציד", 25.1), בכלל לא קל לכתוב ביוגרפיה, לא על מנהיגים לא-אהודים וגם לא על מנהיגים אהודים. ועוד יותר קשה, כנראה, לערוך ביוגרפיה פוליטית.

ברעם הוא האחראי, כיוזם וכעורך, להוצאה לאור של ספר שמתיימר להיות "מחקר" וביוגרפיה מלאה "ראשונה", על מנחם בגין. אלא שספר זה הוא לא מלא, המחקר שבו דל, אין הוא עומד בתנאים של ביוגרפיות פוליטיות רציניות בארץ ובעולם והוא מלא שגיאות זוטרות וגדולות. גם אם הוא כתוב בצורה שובה עין, ההיסטוריה שמשתקפת ממנו איננה אמיתית. הספר מציג עבודה רשלנית ומבולבלת מבחינת העובדות כאשר עוד דפדוף במקור נוסף היה מתקן את הטעויות. מחבר הספר מתייחס בדרך בלתי-ביקורתית למקורותיו ולכן הוא בונה 'מציאות' שאיננה מבוססת דיה, לפחות מבחינה מחקרית אולי בגלל שהוא כתב את ספרו בז'אנר חדש: סוג של "היסטורית-ספרותית", כדבריו ב"הארץ" ב- 25.1.08. ולכן, גם אם מותר לכל ביוגרף לפרשן את נשוא כתיבתו, כשיש בספר זה סילופים, עיוותים ושקרים לגבי שמות, תאריכים, ציטטות, מקורות ועוד ולאין-ספור, אין אלא להטיל כלל ספק בערכו כספר שניתן להסתמך עליו.

על הספר הזה אמר פרופ' מיכאל בר-זוהר, הביוגרף של דוד בן-גוריון (שלשה כרכים ועוד ספר נוסף), ח"כ מטעם מפלגת העבודה לשעבר בראיון בגל"צ ב- 11 בינואר 2008: "הספר... הוא ספר מרושל יש כל מיני ציטוטים ופרטים בעייתיים, לא מדוייקים ולא נכונים, יש שטויות שאתה אומר לעצמך, למה הבחור שעשה מחקר לא טרח קצת לדייק. עם עובד טוענים שהיסטוריונים עברו על הספר, אוי לנו עם כאלה היסטוריונים, אני לא הייתי לומד אצלם. 99 אחוז מהספר אין שום דבר חדש." ועל הספר הזה אמר פרופ' יחיעם וייץ, מחבר שני ספרים חשובים על מנחם בגין אך אינני נמנה על מחנהו הפוליטי וזאת בלשון המעטה, שהמחבר מכיר ב"בקיאותו המופלגת" בתוכניתם שללונדון וקירשנבוים בערוץ 10 מ- 14 בינואר 2008: "הספר הוא רשלני, יש שגיאות איומות ונוראות..זוועת אלוהים. יש שגיאות איומות אפילו בביבליוגרפיה".

הספר הוא בעייתי וחלקו של ברעם בו הופך להיות בעייתי עוד יותר לא רק כעורך שלו אלא עכשיו כמגן עליו. לכן, בצר לו, הוא תוקף. הוא מתאונן שנזרק רפש ופועל מאמץ אדיר. המתקפה שלו בנוייה על תיאוריה קונספירטיבית: יש מאבק בן דורי. המחבר הוא צעיר, ללא תואר שני או דוקטורט וללא שום נסיון קודם בכתיבה ביוגרפית אך ברעם תומך בו כי אחרת, על ברעם לשלם את המחיר, גם אם הספר הפך לרב-מכר והוצאת עם-עובד זוכה ברווח נאה. ברעם גם מייעץ לותיקים שאינם מסוגלים לפנות את מקומם בפני הדור הצעיר לעיין בסיפורו של קפקא. אך אם יש כאן מצב קפקאי, הוא תוצר של ברעם. הוא שלף אדם שיכולותיו לחבר ביוגרפיה מחקרית מלאה לא נבחנו בטרם כתב את ספרו והכשל, של המחבר ושל העורך, התגלו לכול כשהספר יצא לאור.

כמובן, אם עיתון אחד מבקש מיוסי שריד לכתוב ביקורת על הספר ועיתון אחר בוחר בשולמית אלוני, שני אקדמאים או היסטוריונים אשר רזי הספרות הביוגרפית נהירים להם, אולי באמת חשב ברעם שמלאכתו זכתה בהכרה מכובדת. כי הרי שני אנשים אלה שייכים לדור הצעיר שאין להם שום מעורבות פוליטית בנושא.

מרכז בגין אינו דואג לשמו הטוב של מנחם בגין וכנראה גם צריך לדאוג לרוכשי הספר. אם מהדורה שנייה מתוקנת כבר יוצאת לאור, לפי כמות הטעויות המתגלות בעמוד אחרי עמוד, עוד יצטרכו להוציא לאור מהדורה שלישת מתוקנת. כל דאגתנו היא למוסד מכובד, לכאורה, שהוציא לאור ספר עגום זה.

4:

במאמרו מיום שישי, בוחר ניר ברעם, עורך הביוגרפיה "בגין 1913-1992" להטיח האשמות שונות ומשונות בכל מי שהעז להביע ביקורת כנגד הטעויות הרבות בביוגרפיה שערך עבור אבי שילון והוצאת "עם עובד". על אף שסגנון ההשתלחות מורה יותר מכל על הלחץ בו נמצאת כנראה ההוצאה המכובדת שנתפסה בקלקלתה, ושהטיעונים בדבר "קמפיין המיליונים" המתנהל כנגד הספר הן שטות גמורה נשתדל לענות באופן ענייני לטענותיו של ברעם, וישפוט הקורא האם טענות אלו הן "הבל" כפי שטוען ברעם.

ראשית חשוב להדגיש כי כל אנשי המקצוע שעברו על הביוגרפיה וביניהם פרופ' אריה נאור, פרופ'' יחיעם וויץ ופרופ' מיכאל בר זוהר סברו שתוצאת התחקיר המקיף והמעמיק של שילון נעה בין "רשלנית ומביכה" ל"זוועת אלוהים", זאת בשל ריבוי הטעויות העובדתיות המופיעות בה מעבר למקובל בכל ביוגרפיה רצינית. האם אפשר לכנות טעויות כמו אי הכרת חלק ממפקדי האצ"ל, הפיכת דמויות נפרדות לדמות אחת ואי הכרת הנוכחים בוועדית קפמ דייויד כפרטים זניחים שאין לנכונותם משמעות להבנת סיפור חייו של מנחם בגין ועוד בספר המתיימר להיות המחקר המקיף הראשון על מנחם בגין?

אנו במרכז בגין איננו משמשים כצנזור ואף לא כמבקרי ספרות מחקר- את הטענות על רמת המחקר אמרו כבר בצורה ברורה הפרופסורים ששמם נזכר לעיל. טענתנו נוגעת לסילופי עובדות ופרטים רבים הפזורים לכל אורכו של הספר. ספרו של שילון קיבל סיוע רב וצוות ארכיון המרכז הקדיש לו שעות ארוכות וחשף בפניו את כל חומרי הארכיון הרלבנטיים לעבודתו, כפי שנהגנו עם כל חוקר אחר שהסתייע בנו בכתיבת עבודתו ללא כל קשר לתוכנה. מה רבה היתה הפתעתנו כאשר מספר ימים לאחר פרסום הספר החלו להתקשר אנשים שהראיונות שנערכו עמם במרכז בגין מצוטטים בספר ולטעון כי דבריהם סולפו, עוותו והוצאו מהקשרם. כך למשל עשה המחבר שימוש בסיפור מותה של עליזה בו תאר יחיאל קדישאי את החיפוש שנערך בארה"ב אחר ד"ר גוטסמן בכדי שיהיה נוכח בעת שיודיעו לבגין על פטירת אשתו שכלל שליחת ביפר אל הרופא ששהה באותה עת בתפילה בבית כנסת מחוץ למלון. בספרו של שילון הפך סיפור זה לחיפוש אחר בגין, בעוד שבראיון כתוב שחור על גבי לבן שבגין לא יצא מחדרו במלון ווודאי וודאי שלא ידע צורת ביפר מהי. באופן משונה למדי, בחר כותב הביוגרפיה, במקום להודות בטעות שבדברים להתעקש שיש בידיו חומרים אחרים המאששים את גרסתו על אף שבספר הפנה לראיון זה. כך נהג גם כאשר בראיונות אחרים התגלו טעויות דומות.

זוהי, כמובן רק דוגמא אחת לעיוותים בספר ואליה אפשר לצרף את מכתבו של בני בגין למערכת הארץ מתאריך... בו דחה מכל וכל את תיאורו של שילון כאילו קיים עמו ראיונות ארוכים וקיבל ממנו סיוע בכתיבת הביוגרפיה.

מובן לכל שבין טענות אלו לסיפור ההתנכלות לחוקר הצעיר אין דבר וחצי דבר. אם היו משקיעים מחבור הספר ועורכו את המאמץ שהשקיעו בהטחת האשמות במבקרי הספר, בבדיקת העובדות המופיעות בו ובשימוש מדויק בחומר שקיבלו לידיהם, לא היו צריכים להתמודד עם הביקורת באמצעות האשמות שווא כפי שבחרו לנהוג.

עוד רשימת טעויות שנשלחה אלינו

בעמ' 274 מתאר שילון את תגובת ראש המוסד יצחק חופי לבחירת בגין ומצטט מתוך ראיון שנערך עמו במרכז בגין "עם האיש הזה לא אוכל לעבוד" אך הציטוט האמיתי הוא "אני מניח שאני אעזוב. אני לא מתאר לי שאני אוכל לעבוד עם בגין".

המחבר מתאר את הפגישות בין בגין לחופי " כל אימת שנכנס לחדרו של ראש הממשלה זינק בגין מכסאו והכריז בקול, "המפקד חופי!" ראש המוסד שהתרגל לכינויו בעת שירותו בפלמ"ח "חקה" ביקש ממנו לחדול מכך" אך בראיון חופי מספר כשהייתי בא אליו, אז הוא עוד היה במיטבו  היה מזנק מהשולחן, עושה סיבוב מסביב וניגש ללחוץ לי את היד. כמובן קרא לי האלוף חופי. אני לא זוכר מתי זה נפסק. לקח לו די הרבה זמן עד שהוא קרא לי חקה שזה היה הכינוי שלי. (בגין מעולם לא קרא לו "המפקד חופי" וראש המוסד לא ביקש ממנו לחדול מלקרוא לו האלוף חופי שזה היה תוארו הצבאי שוב הכל המצאות מאבי שילון).

בעמ' 431 שילון מספר על פגישה בין עזריאל נבו מזכירו הצבאי של בגין עם בגין מספר שנים לאחר פרישתו כאשר בגין מבקש מנבו לסור אליו ולספר לו על מבצע "משה" להבאת יהודי אתיופיה שהיה חשוב לבגין.

המחבר כותב "נבו התנגד למלחמה בלבנון וסבר כי שרון הטעה את בגין, ועל כן היה נחוש בדעתו לברר מהן הסיבות להסתגרותו של בגין ומה דעתו על מה שהתרחש במלחמה. בגין שכב במיטתו אך היה עירני. לאחר כמה מילות נימוס ניגש ישר לעניין, נבו השיב על שאלותיו בעניין מבצע "משה" אך כאשר ניסה נבו להסיט את השיחה לנושא שעניין אותו קטע אותו בגין: אני מודה לך מאד שבאת, מסור שלום למשפחה." נבו הבין את הרמז ומיהר להיפרד ממנו." שילון מפנה לראיון שנערך עם נבו אך בראיון עם נבו הוא אומר את הדברים הבאים: " נכנסתי אליו הביתה והוא היה בחדר, במיטה. אחרי מילות הברכה וכו'  מה שלום המשפחה ומה שלום הבנות, הוא אמר לי: "יש דבר אחד שרציתי לשאול אותך  האם המבצע לחילוצם של יהודי אתיופיה נמשך?" ואז סיפרתי לו מה עושים ואיך עושים. בשלב מסוים הוא חתך את השיחה והוא אמר: "אני מודה לך מאוד שבאת. מסור שלום למשפחתך" והוא נתן לי להבין שאני יכול ללכת. זה בעצם הדבר היחידי שהוא רצה לדעת. זה הדבר היחידי שעניין אותו. הוא ראה בזה, בכל הנושא הזה איזשהי שליחות מיוחדת להצלת יהודים." (שוב אין זכר לרצון כביכול של נבו לברר הסיבות להסתגרות ואין שום זכר לנסיון להסיט את השיחה, שוב הכל פרי המצאת המחבר).

עמ' 416 הערה 47 מביא ציטוט מהראיון עם נבו שבעצם לא קיים בראיון. "חודשיים וחצי לפני שהתפטר התחיל להסתגר בביתו. ביקש שינהלו ישיבות ממשלה בלעדיו"

בעמ' 395 מספר המחבר על שיחה קשה בין הנשיא רייגן לבגין בזמן מלחמת לבנון וכותב : "בצהרי אותו היום כאשר נח בחדרו בכנסת הוזעק לשיחת טלפון בהולה. על הקו היה רייגן. הנשיא אמר לבגין, "אתם גורמים לשואה", "איש לא יטיף לנו על שואה" השיב בגין. הנשיא טרק את השפופרת ובגין שב לחדו בפנים מכורכמים." ומפנה לראיון עם עזריאל נבו שנכח במקום אך נבו מספר בראיון "פתאום הטלפון מצלצל ואומרים שהנשיא רייגן מבקש לדבר עם בגין. אני הלכתי להעיר אותו והוא הלך בלי גרביים, עם חולצה בחוץ לטלפון. ביקשתי גם מדן מרידור שיהיה על הקו השני שישמע את השיחה. אני נשארתי אתו בחדר. ורייגן מחה על ההפצצות של חיל האוויר בביירות, ואז הוא אמר לו: "מה שאתם עושים בביירות זה כמו holocaust". בגין, איך אומרים, נתכרכמו פניו. הוא אמר לו: "אדוני הנשיא, אתה לא תלמד אותי מה זה holocaust. רק מי שעבר את ה-holocaust יודע מה זה holocaust, ואל תטיף לי מה זה holocaust." משהו בסגנון של הצורה הבוטה ביותר שיכולה להיות.אני חושב שלא הרבה ראשי ממשלה היו יכולים להגיב בצורה כזאת לנשיא ארה"ב שמצלצל אליהם בשעה מאוחרת של הלילה ומעיר מה שמעיר." (שוב אין שום איזכור לכך שרייגן טורק את הטלפון לבגין ושכך מסתיימת השיחה, שוב תוספת של המחבר שלא קיימת).

עמ'38 שילון מספר על התקופה שבגין שהה בוילנה לפני מעצרו על ידי הרוסים "אי יכולתו לשלוט בחייו הכבידה עליו. ולכן התעקש לנהוג כמי שמנהל משק בית אף על פי שכמעט אין מה לנהל" מתוך ראיון עם בתיה אלדד אך בראיון אין שום דבר בכלל שקרוב למשפט זה בגין מתואר באותה תקופה על ידי גברת אלדד כמאופק, די רגוע, די מחושב והדבר היחיד הקשור למשק בית מופיע במשפט שאומרת גברת אלדד כי לאחר מעצרו של בגין על ידי הרוסים היא עבדה בחוץ בלשכה של הג'וינט בעוד עליזה לקחה על עצמה את הבישול וניהול הבית. (שוב כל המשפט הזה שכביכול מיוחס לבתיה אלדד הוא המצאה חמורה של הכותב).

עמ' 39 על הסיטואציה בה באים שוטרי הבילוש הסובייטי לקחת את בגין לחקירה מספר שילון בעמ' 39: "עליזה קפאה על מקומה והביטה בצלליתו המתרחקת של בגין" שוב מפנה לראיון עם בתיה אלדד. אך התיאור שמופיע בראיון עם גברת אלדדד הפוך ב180 מעלות. גב' אלדד מתארת הסיטואציה "כשבאו הליטאים לקחת אותו... והיא כך בשקט הזמינה אותם אפילו לצהריים. ארזה כמה דברים ולא ראית שום ביטוי רגשי. פניה היו כמו מסיכה, שום דבר. אני פרצתי בבכי כי ידעתי שזה הסוף. היא ליוותה אותו עד הרגע האחרון, עד לשער ואפילו אמרה לו "להתראות ושלום".

שילון 47 המחבר מתאר את המפגש בין הזוג אלדד לבגין לאחר הגעתו ארצה ומצטט מהראיון עם בתיה אלדד את דברי בגין ברגע המפגש כאשר הוא שם אותם במרכאות "ההשגחה העליונה סייעה לי" הבהיר והוסיף "לא סתם ניצלנו יש לי תפקיד" אך בראיון אליו מפנה שילון מספרת גב' אלדד את התרשמותה מהאופי הדתי של בגין ומספרת בכלל עליה ועל בעלה גם ואומרת "יצאנו מגהנום של מלחמות משם, מצד אחד היה האיום הסובייטי והוא היה בגיהנום הזה, מצד שני היטלר וכשהוא יצא משם הוא ראה בזה איזה שהוא אות שיש משהו, שיש איזו השגחה, לא סתם נשארנו בחיים. נשארנו בחיים על מנת שהדברים האלה.... היה לו תפקיד, הוא ראה את עצמו כאיש שצריך להביא איזה מסר מאוד חזק." זאת אומרת שלא רק שבגין לא אמר את מה שאבי שילון מצטט אותו אלא מדובר בכלל בהתרשמות של גב' אלדד מאיך שבגין ראה את הדברים ובגין לא אמר את הדברים שאבי שילון טוען שהוא אמר.

בעמ' 23 כותב שילון על בגין בתור חבר במפקדה של בית"ר בשנת 1933 כי בגין בדומה לאביו דקדק בענייני טקסים, דרגות ונהלים "הוא הציע כי תוטל חובה לעמוד דום לכבוד מפקד בית"ר ומפקד אצ"ל בפולין, התעקש שיקבלו את הצעתו. הצעתו אכן התקבלה" ומפנה לראיון עם ישראל אלדד אך בראיון של אלדד האחרון מספר על עצמו כחלק מנציבות בית"ר בפולין ומספר "אני זוכר שהיה בויכוח בנציבות בית"ר אם צריך לקפוץ דום בפני מפקדי האצ"ל, אני לא סובל את קפיצת הדום. מעולם לא עמדתי דום בפני בגין." ניתן לראות כי אלדד לא מייחס כלל לבגין את ההצעה ואין שום איזכור על התעקשות ולא על ההצעה כביכול מצד בגין. כל הסיפור פשוט סולף על ידי שילון.

בעמ' 38 דן המחבר מדוע לא עזב בגין לארץ ישראל עם הסרטפיקט שהיה לו ונשאר באירופה שם נעצר וכותב "אלדד סבר כי בהחלטתו להמתין כביכול שיבואו לעוצרו באו לידי ביטוי גם היאחזות בגורל והקושי להחליט במצבי חרדה" ומפנה לראיון של אלדד אך בראיון כאשר נשאל אלדד על ידי המראיינת את השאלה מדוע בגין לא ניצל את הסרטיפיקט הוא עונה "אינני זוכר. מדוע הוא לא ניצל אותו ולא יצא אינני יודע. אני מניח שהוא לא יכול היה לעזוב בווילנה מאות בית"רים שהוא הזעיק אותם. זה מאד הגיוני שזאת היתה הסיבה. זה גם מתאים לאופיו."

בעמ' 51 כותב שילון כי כאשר שמעו מפקדי הלח"י (ילין מור, שמיר ואלדד) כי בגין מגיע לארץ ילין מור התעקש שבגין יצטרף ללח"י אך .."אלדד הבחין בפער בין תוקפנותו המילולית למעשיו והעריך כי בגין יצטרף לאצ"ל." ומפנה לראיון של אלדד. בראיון של אלדד הוא מספר אכן שהיו כאלה בלח"י שחשבו שאפשר לקרב אליהם את בגין ואומר "אני פקפקתי בזה. לא האמנתי שזה יקרה...היה ברור לפני שהגיע הנה שהוא מגיע ישר לתפקיד של מפקד האצ"ל. זה היה ברור. האצ"ל היה במצב חמור." שוב אין כאן שום פער ושום תוקפנות מילולית ששילון מייחס לאלדד.

בעמ' 109 עוסק המחבר בפער בין רוח החברמניות כפי שהוא מכנה זאת בהגנה ובפלמ"ח לבין הטקסיות באצ"ל וכותב "לוחמי אצ"ל כונו בישוב, בלעג הבא לידי ביטוי ביחסם של לוחמי יחידות מובחרות לשוטרי מקוף, "הגונדרים"." ההפניה היא כמובן לישראל אלדד אך האחרון בראיון מתייחס בכלל להבדלים בין הלח"י לאצ"ל וכותב על אנשי הלח"י כי "אנחנו קראנו לזה "גונדריות", הגונדרים של האצ"ל. הדרגה באצ"ל, אלו היו הדרגות באצ"ל, גונדר. בלח"י לא היו שום דרגות."

בעמ' 305 כותב שילון על ועידת קמפ דיויד כי "בגין סבר שוייצמן ודיין נוטים לוותר בקלות" ומפנה לראיון של יצחק שמיר בארכיון המדינה. מעיון בראיון של שמיר אומר האחרון כי הוא סבור שויצמן לא הסכים עם בגין בגלל שהוקסם מסאדאת ולא יכל להתעקש עמו" ובמקום אחר שמיר אומר כי הוא סבור שוייצמן ודיין גרמו לוויתורים והשפיעו עליהם. בשום מקום בראיון אין כל התייחסות לדעה של בגין בנושא.

רשימת טעויות נוספת בספרו של אבי שילון

בהמשך למכתב שהועלה ביום 8 בינואר, להלן עוד רשימה של טעויות. המשכים יבואו:

הספר, "מנחם בגין: 1913 – 1992" מאת אבי שילון מתיימר להיות "ביוגרפיה מלאה", המבוסס על "מלאכת המחקר". הוא מודה שהוא השתדל לכתוב גם על ההקשר של ההתפתחויות ההיסטוריות על סמך המקורות שהיו לו. בתחילת עבודתו הוא היה "נעדר רגשות" ו"חסר פניות" אך מהר למד שהנושא הוא "טעון".

אנחנו טוענים כאן כי מר שילון כשל בכתיבתו. גם אם נפלו טעויות שצריכות להיות באחריותו של המו"ל, ובמקרה זה של הוצאה לאור די מכובדת, "עם עובד", לא על כך אני נתלים. החסרונות של הספר הן בתחום של אי-דיוק משווע, חוסר התאמצות בחומר הארכיוני וההיסטורי, חוסר הכרה של התקופות, האירועים והאישים במהלך חייו של נשוא-עבודתו ובנוסף, אי-התמודדות עם עבודות מחקריות שנעשו בעבר, דבר בסיסי בכל עבודה מחקרית.

כתוצאה מכל זה, לא רק שמוגש לקורא ספר בעייתי מבחינת העבודות היסטוריות לאשורן בצורה הפשוטה ביותר אלא שהקורא מוזמן להסיק מסקנות שלא על בסיס האמת.

להלן, אנו מציינים חלק בלבד של הטעויות שהתגלו בפנינו בקריאה בספרו של שילון.


א. בעמ' 451, נטען שבזמן כהונתו של בגין בראשות הממשלה אירע הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל. והרי בספטמבר 1948, נורה למוות בהתנקשות פוליטית הרוזן ברנדוט ובינואר 1957, נורה ונרצח רודולף קסטנר.

ב. באותו עמ' 451, נרמז שבגין היה אחראי כתוצאה מנאומיו המעכירים ומשפתו המתלהמת להקמת מחתרת יהודית ולתחילת רוח מנשבת של גזענות. על פי הגיון זה, יש לשאול האם היה דוד בן-גוריון אחראי בצורה כלשהי להנחת פצצות ליד דירתו של שר החינוך דוד פנקס ב- 1952? האם היה אחראי למחתרת "ברית הקנאים"? האם היה אחראי להקמת "מחתרת מכלות ישראל" אשר פוצצה הצירות הרוסית ב- 1953?

ג. בעמ' 14, טוען שילון כי בבריסק הייתה תחושת מחנק כי התעמולה האנטי-יהודית גברה "ברחבי ליטא". בריסק נמסרה לשלטונה של פולין בין השנים 1919 – 1939.

ד. בעמ' 15 נכתב ש"הנאצים כבשו את בריסק בפעם השלישית" כאשר צריך להיות "בפעם השניה". אולי הוא התכוון שהגרמנים במלחמת העולם הראשונה היו כבר אז נאצים? אגב, הפניה מס' 17 שם לא"ע איננה מבססת טענתו.

ה. עמ' 16, נטען שיום הולדתו של בגין 16.8.1913 היה ערב שבת. ה- 16 באוגוסט 1913 היה יום שבת.

ו. בעמ' 24, נרמז כאילו בגין הוא המדאיג את ז'בוטינסקי בכך שהוא מטפח "פולחן מנהיג" כלפיו בעוד ז'בוטינסקי דאג מאבא אחימאיר וחוגו של אקטיביסטים.

ז. בעמ' 26 נטען שבשנת 1937, הופצה "שמועה" שהסוכנות היהודית מעכבת הענקת רשיונות עליה לבית"רים. זו הייתה לא שמועה אבל האמת. במקרה אחד, נלקח בחזרה סרטיפיקט מאחד לאחר שגילו שהוא בית"רי ובצר לו, התאבד. ראה בהרחבה, כולל מסמכים ותעודות, ב"ספר בית"ר, קורות ומקורות, כרך ב, אל העם, חלק שני, מאת ח. בן-ירוחם (חן מרחביה), עמ' 600 – 616, לדוגמא אך יותר חשוב, ראה באותו ספר, כרך ב, חלק ראשון, עמ' 183 – 251 על התקופה של 1934 מסביב לפרשת "פקודת 60 וספיחיה.

ח. הסוגיה של בגין והאצ"ל מטופלת בצורה חובבנית ורדודה וכתובה בצורה עיתונאית (עמ' 26 – 30). אי-שימוש, למשל, בספרו של דוד ניב, "מערכות האצ"ל", מעיד אי חוסר יכולת מחקרית. מה עוד, אלא התערבותו של בגין בפרשת השלשה מראש פינה כאשר בגין בעצם "שיקר" כשהעביר תעודת לידה מזוייפת על מנת להציל את חייו של אחד הנאשמים, א' שיין, איננה מוזכרת, וזאת בביוגרפיה.

ט. בעמ' 31 – 32 מציין שילון שלאחר שהתמנה לנציב בית"ר פולין, בגין ביקש חופשה לצורך התמחות בעריכת דין. אלא תקופת התמתחותו כבר הייתה שנתיים לפני כן, ראה: Perlmutter 80 וכן Temko 44, שני ספרים בביבליוגרפיה. יכול להיות ששילון לא הבין את האנגלית?

י. להסתמך על מקור כגון "העולם הזה" להשערה או קביעה, בעמ' 32, שעד שפגש את אשתו לעתיד עליזה "כנראה לא ידע אשה", איננו רציני.

יא. בעמ' 32, טוען שילון שעליזה ומנחם בגין נישא שלשה חדשים לאחר היכרותם ב- 1937 אך תאריך הנישואים היה ב- 29 במאי 1939, שנתיים לאחר מכן, ראה גולן/נקדימון, עמ' 49. בנוסף, עליזה ארנולד הייתה בת 19 כשנישאה והרי היא נולדה ב- 1920.

יב. בעמ' 34 – 35, מציין שילון, בהתבסס על שיחה עם יעקב בנאי, שבגין אולי העביר אלף דולר לפולני מפוקפק כדי להציל את משפחתו. מעבר לפקפוק בסיפור עצמו, הרי ביוגרף רציני היה לפחות מסייג את עצמו ובמיוחד כשאין תיעוד כלשהו ובעוד שבאותה תקופה הרבו בית"רי וילנה לבקש כסף מאנגליה ומארה"ב כי היה חסר להם. שילון מגדיר אלף דולר כ"סכום עתק" והוא צודק, בהתחשב בתקופה, סכום דומה לימינו היה כ- 50,000$. ושילון אינו מטיל שום ספק בסיפור! אגב, שילון אינו נוגע ביפור הטרגי של אחותו אשר השאירה בנה בן השנתיים אצל הוריה וככל הנראה נספה בשואה. אחד הדברים הראשונים שעשו בני הזוג בגין בהגיעם ארצה היה למלא טופס חיפוש קרובים על שמו, דבר המעיד על דאגתם.
יג. בעמ' 36, נטען ע"י שילון שבגין שמע בשידור רדיו מלונדון על מותו של ז'בוטינסקי ב- 4.8.1940. מכיוון שז'בוטינסקי מת בניו-יורק בשעות הערב של 4.8, אין זה סביר כלל שבגין שמע על כך באותו תאריך. לעומת זאת, בספרם של Hirschler and Eckman, מופיע בעמ' 51 שהבשורה על מותו של ז'בוטינסקי עבר לוילנה בטלגרם. משום מה, הספר אינו מופיע ברשימת הביבליוגרפיה.

יד. שילון אינו כולל את סיפור שיירת המעפילים שבגין הוביל לגבול לרומניה בסוף אוגוסוט 1939 ואינו מפרט את סיפור בריחתם של משפחות בגין, שייב ופרידמן מזרחה וצפונה, כולל כליאתו של בגין בבית מעצר סובייטי למשל כמה ימים, דבר המעיד על חוסר הימצאות בגיבור ספרו.

טו. לבסס את כל הסיפור של העריקה מצבא אנדרס בעמ' 49, על עדות אחת של משה ארידור, ללא תוספת מראי-מקום מחקריים הוא עוד עדות לחוסר הרציניות ב"מחקר". מה עוד, וגלב סיפר צבא אנדרס בעמוד הקודם, בספריית מרכז בגין נמצא ספרו של אנדרס בתרגום לעברית.

טז. ההערות בפרק ג' המפנות אל "העיר, 17.4.92", מי המחבר?

יז. בעמ' 52, נטען ש"בעת הפילוג [באצ"ל] היה בגין בפולין". באותו זמן בגין כבר היה בוילנה. נטען עוד "ולא היה מעורב ביריבות הפנימית באצ"ל", אך כן היה מעורב ובמכתבים עם יוניצ'מן ששילון מצטט מהם בפרק הקודם, כוללים הערות בנדון.

יח. בעמ' 53 נטען ש"בסתר ליבו קיווה [בגין] שימונה לראש הצה"ר" אך ללא ביסוס כלשהו. טיעון כזה, די מרכזי באישיותו של בגין, ללא אסמכתא שקולה לקליפת השום.

יט. בעמ' 55 נטען שהיו שהעדיפו למנות את אריה בן-אליעזר למפקד האצ"ל "אך מכיוון שהיה מוכר לבריטים, נגנז הרעיון". אך גם בגין היה "מוכר" לבריטים. אין כאן הגיון.

כ. בעמ' 57, נטען שבשלהי ינואר 1944, מולאו "שלשה חדשים בתפקידו החדש" של בגין כמפקד האצ"ל. עפ"י "אוסף מקורות ומסמכים", כרך ב', יעקב מרידור הודיע על התפטרותו ב- 1.12.43 ובכרך ג', הודעתו של בגין על קבלת הפיקוד פורסם רק ב- 26.1.44. לכל היותר, בקושי חודשיים עברו.

כא. הערה 2 לעמ' 57 טוענת שהפרוטוקולים של מפקדת האצ"ל נשמרו בסליק בתל-אביב. אלא שזה היה בפתח-תקווה בהתחלה ורק אח"כ לת"א.

כב. הרשום העולה מהקריאה בעמ' 61 שרצף האירועים הוא שאין מבצעים בין ההתקפה המשולשלת הראשונה ב- 12 בפברואר לבין פעולת "הקיר" בספטמבר. פעולות נוספות כללו: 27.2 התקפה משולשת על משרדי מס ההכנסה; 23.3 תקיפה משולשת של המטה הארצי של הבולשת ושל מרכזים אזוריים של ביפו ובחיפה הבולשת; 17.5 פשיטת על תחנת השידור ברמאללה; וכן, 14.7 פיצוץ משרדי הטאבו והמטה המחוזי של הבולשת בירושלים.
כג. בעמ' 72, טוען שילון נשלח משה סנה לפגישה עם בגין ביום 31.10.44 לקראת הכרזת ה"סזון". בפגישה זו "התייצב שותף" אליהו גולומב. בעמ' 73 מופיעה הפניה למקור לציטטות מתוך השיחה. מקור זה, הממוספר 74 בעמ' 470 מפנה את הקורא לספר ההגנה, כרך ג, חלק שלישי, עמ' 1887 – 1893 אך מקור זה מתייחס לשיחה שהתקיימה בין משה סנה לבגין ביום 9.10.44 ללא נוכחות גולומב שלא היה בארץ.
בנוסף, בעמ' 72, מובאת ציטטה מפי אליהו גולומב מאותה פגישה שגולומב לא היה שותף לה עם הערת מקור 73 המפנה את הקורא לספרו של יהודה לפידות ללא ציון עמוד. גולומב אכן נפגש עם בגין יחד עם סנה ואולם פגישה זו נערכה ביום 31.10.44 כפי שמועבר בספר ההגנה, ג', חלק ראשן, עמ' 534. נראה שיש להסיק מכך ששילון או שאינו יודע לקרוא או שהסתמך על מקורות אחרים מבלי לבדוק אותם כלל.
מה עוד אלא שבעמ' 1893 שם בספר ההגנה, מופיעה הודעת המטכ"ל של ההגנה על יוזמת הסזון נגד האצ"ל אך שילון אינו רואה צורך לציין שבעוד נציגי ההגנה מנהלים מו"מ עם בגין, בעצם מבצע הסזון כבר בתכנון מתקדם וזאת, מבלי להתייחס למהלך הדברים שבוודאי יש להם השפעה על התנהגותו של בגין.

כד. בעמ' 73 קובע שילון שמבחינתו של בגין הייתה השואה רצף אסוציאטיבי אישי למאבק בבריטים לא פחות משהייתה אירוע היסטורי חד-פעמי וחריג. ההערה לקביעה זו מפנה את הקורא לדברים של סיירוס ואנס שהתרשם שבגין הושפע עמוקות כאשר נחשף בנעוריו לאנטישמיות בפולין. מעבר לחוסר הרלוונטיות של אנטישמיות פולנית למעשי הנאצים בשואה, הרי הביטוי "רצף אסוציאטיבי אישי" יכול להיות חלק מאישיותם של מאות אלפי ישראלים אם כי הוא אינו מוסבר דיו ונקרא כמו מינוח סתום.

כה. בעמ' 76 טוען שילון כי כרוזים של לח"י בשנת 1944, כינו את מוין כרוצח ללא הפנייה. אלא שכרוזים אלה ייחסו דווקא לנציב העליון מק-מייכל את התואר רוצח. לח"י התייחס למויין בחוזר פנימי בשבט תש"ד (ראה: כתבי לח"י, א, עמודות 458 – 460 ואף שהוא מאוים שם ("לח"י...יקצצו את היד שהורמה נגד תקומת ישראל") הוא אינו מכונה "רוצח" ואין כל התייחוסת אחרת בפרסומי לח"י עד להתנקשות בו. שילון מתבלבל עם כרוז נגד מק-מייכל מחודש אב תש"ד (ראה שם, עמודות 643 – 644).

כו. בעמ' 76, נכתב שבעבור חכים ובית-צורי, ההתקשות בלורד מוין היתה "הזדמנות להפר את שגרת הבטלה שבחייהם". כל קורא סביר היה מבין שהבחורים לא עשו כלום ורק חיפשו הרפתקאה כשהכוונה היא חוסר המעש, כביכול, במבצעי מחתרת. גם זו לא מדוייק כי רק באוגוסט אותה שנה, השתתף בית-צורי בתכנון התנקשות בנציב העליון וחכים, אשר שירת בצבא הבריטי וירד למחתרת רק בתחילת 1944, השתתף בפועל בהתנקשות בנציב העליון.

כז. בעמ' 77, מייחס אמירתו של בגין בישיבת מפקדת האצ"ל שאם יתפסו אותו "תמשיכו בלעדי", לשילוב של חדש קונקרטי או שמא מלודרמתיות? מכיוון שבאותו זמן פעל ה"סיזון" מצד אחד, ובכל מקרה, מפקד מחתרת אמור לומר דבר כעין זה, אולי המלודרמתיות היא של שילון?

כח. בעמ' 79, שילון, בסקירתו על ה"סזון", מזכיר כי יעקב מרידור גורש מן הארץ ב- 22 בפברואר 1945 אבל פוסח על גירושם של 251 אנשי אצ"ל ולח"י ב- 19 באוקטובר 1944 למרות שבעמוד הבא הוא מדגיש ש"העריכו רבים כי בגין ייכנע לאנשיו וישנה את עמדתו בדבר ההבלגה" נוכח הסזון. והנה, 251 איש, חלקם אשר לא השתייכו לאצ"ל מוטסים ליבשת אפריקה ועדיין בגין מצליח לרסן את חייליו.

בעמ' 80 שילון כותב כי יעקב תבין הוחזק במערה במשמר העמק. תבין נחטף והוחזק בהתחלה בקבוץ גבעת השלשה שם בוצע בו טכס גזר דין מוות הכולל נקישת פטיש האקדח "על ריק", ללא ידיעתו של תבין. משם הוא הועבר לעין חרוד איפה שהוחזק משך יתר התקופה.

כט. עדותו של איתן לבני בעמ' 86 אודות תוכנית כיבוש העיר העתיקה בירושלים תוך התאבדות אכן מופיעה בספרו של לבני בעמ' 122 – 123 ואולם בניגוד לקביעתו של שילון שלבני "אפילו לא ניסה להסביר מדוע" הוא לא ימלא פקודה כזו, לבני אכן הסביר את עמדתו והיא מופיעה בספר "המעמד" בעמ' 123 מהשורה 6 עד 13. אגב, ראוי היה ששילון יציין שתוכנית כזו היא מקבילה לתוכנית ה- 40,000 של ז'בוטינסקי לפלוש לארץ-ישראל ב- 1939 או 1940 ולכבוש את ירושלים עד אחרון הלוחמים. ראוי גם ששילון היה מציין שפעולת התאבדות כזו הייתה חריגה בכל מבצעי האצ"ל ובגין אף חיבר כרוז "מודיעין ולא מצדה" כדי להדגיש את ההבדל בין הקנאים של בית שני ולוחמי האצ"ל השואבים דוגמא מהמכבים דווקא.

ל. בעמ' 87 מוסר שילון את מספרי הפעילים שנעצרו בתקופת הסזון אבל דומה שהוא מתבלבל בין מעצרים של כוחות הפלמ"ח וההגנה לבין מעצרים שביצעו הבריטים. אין הוא מציין עמודים בספרים שהוא מזכיר, דבר המקשה על בדיקת האמינות והעובדות הנכונות. למשל, שילון כותב שבזכרונותיו, טען בגין שעד מרס 1945 נעצרו כאלף וחמש מאות אנשי אצ"ל ושריצ'רד קרוסמן טען כי הוסגרו יותר מאלף פעילים. אבל בגין כותב ב"המרד", בעמ' 205, שהמספר 1500 של קרוסמן "היה כנראה מפורז" וטוען שרק "מאות רבות' נמסרו לבולשת הבריטית.

לא. בעמ' 91, שילון כותב כי "כבר בשלהי שנות הארבעים טען כי בעתיד תתפרק הברית [המועצות] למדינות לאום למיניהן" אך ההפנייה היא לחוברת "השקפת חיים" שתוכנה היה נאום של בגין בתחילת 1951.

לב. בעמ' 95, כותב שילון כי בגין, ביחס לערבים שיחיו במדינת ישראל שתקום, לא שלל בתור פתרון אופציה אחרת שהיא טרנספר מרצון ושהאצ"ל לא יעמוד בדרכם אם הערבים יבכרו לחיות עם אחיהם בעיראק. בהנחה שזו ציטטה מדוייקת, על שילון היה להזכיר כי ההצעה הזאת של טרנספר מרצון לעיראק הייתה של מפלגת הלייבור הבריטית משנת 1944 ולא יוזמה של בגין או האצ"ל.
לג. בעמ' 97, שילון מציין שתוכנית הפיצוץ במלון המלך דוד היה לפוצץ את האגף הצבאי והמנהלי של הבריטים אלא שהוא ממשיך וכותב: "אך דבר מה השתבש [באזהרה] ובפיצוץ נהרגו תשעים ואחד בני אדם...". מלשון הכתיבה, הקורא מבין שגם אנשים שלא היו באגף הבריטי נהרגו ואין זה נכון. רק אותו אגף הותקף ורק הוא קרס. באותו עמוד שילון טוען שבאוקטובר 1938 רכשו שלטונות המנדט את המלון אלא שהשלטון הפקיע כמה קומות וכשנתיים אחר כך, הפקיע את כל האגף הדרומי. מעולם לא רכשו הבריטים את המלון.

לד. בעמ' 98, לאחר שקיבל את ההוראה לבצע את פיצוץ המלון, כותב שילון כי בגין "חש כמי שמצא מטמון". מניין לו? זו כתיבה עיתונאית-בדיונית, ללא ביסוס מחקרי. הוא מוסיף צבע לתיאור אבל איננו מייצג כתיבה מחקרית.

לה. בעמ' 99, שילון מתאר איך חיים לנדאו מחבל ברדיו בדירתו של בגין כדי למנוע ממנו להמשיך ולשמוע את הדיווחים על תוצאות פיצוץ מלון המלך דוד ע"י כך ש"חיבל בחוטי המקלט". אך במקור למידע זה, ספרם של גולן ונקדימון בעמוד 117 כתוב שלנדאו "ניתק בגניבה אחת הנורות במכשיר ודימם אותו". מדוע רואה שילון צורך לשנות פרט קטן?

אך המקור מספק מידע חשוב ששילון אינו רואה לנכון לכלול בביוגרפיה המאיר על אישיותו של בגין. גולן ונקדימון מציינים שכאשר עמיחי פגלין – גידי נכנס לחדר בגין אמר לו שאינו יודע איזו תקלה אירעה אבל אין אתה נושא באחריות אישית; כולנו אחראים במידה שווה"/

אלא שחמור יותר, בהמשך, בראש עמוד 100, שילון מעתיק כמעט מילה במילה מעמ' 118 בספרם של גולן ונקדימון, וזאת מבלי לציין את המקור, וכותב על הסתייגותו של גלילי לגבי קביעת זמן הפיצוץ בצהריים. בספרם של גולן ונקדימון, כתוב שבגין "הכחיש זאת". שילון אינו מציין זאת ומשאיר את הרושם כאילו גלילי צדק.

שילון שוב בוחר לפסוח על קטע ממקור אחר, המצוטט אצלו בספר, כאשר המקור דווקא מפריך אחד הטיעונים ששילון מעלה הזורק אור שלילי על בגין. מדובר בויכוח על לוח-הזמנים בקביעת שעת הפיצוץ. שם בעמ' 100, הוא מצטט את גלילי אומר לבגין "לא הייתם אמורים לפעול בשעת הצהריים..." אך בספר "גידי", כאמור המצוטט ממנו (ראה הערה 43 למשל), בעמ' 157, כתוב על תהליך ניסוח "ספר ההגנה" כאשר בטיוטה אחת, שלא הובאה לבסוף, הופיע שיצחק שדה שוכנע שאין אפשרות לחדור לבניין בשעות הלילה ובנוסף, שבית הקפה היה מתמלא בשעות הפסקת העבודה ולכן נבחרה שעה משעות העבודה כדי להניח את הכדים. כל החלק הזה, ששילון אמור היה להכיר ואשר שופך אור על נושאים שהוא עצמו מעלה, משום-מה אינם ראויים להיכלל בספר. כמו כן, תוכן הטיעון הנגדי של פגלין מופיע גם בספרם של גולן ונקדימון בעמ' 118. אין זאת אלא סלקציה מכוונת של מניעת מידע מן הקורא.

לו. בעמ' 101, טוען שילון שדבריו של בגין אחרי הצלחת מבצע המלקות "הפתיעו" את חבריו. ראשית, המקור שם הוא ספר "המרד" אבל אותו ספר יצא לאור ב- 1950. אבל לעצם הדברים, איך הוא ידוע שחבריו של בגין הופתעו? קביעתו של בגין שהבריטים "מחבבים את השוט" איננה יוצאת דופן לאור תולדות כל תלמיד תיכון בבית ספר פרטי באנגליה או, כפי שבגין מציין ב"המרד", כפי שיכול להעיד כל יליד במושבות הרבות של אנגליה משך מאות השנים האחרונות. בנוסף, התיאורים שמבצע המלקות רוממה את רוחו, שהוא "התמוגג מהמבצע" ושהמבצע "הרימה את קרנו" והיה נקם על הבריון השכונתי מילדותו אינם מבוססים. נראה שהם השערות אישיות של שילון.

חמור מכל הוא המשפט המסיים בפרשה זו "השוט שהצטיידו בו לביצוע הפעולה היה בעיני הבריטים המושפלים עילה לעונש החריף (הכוונה למוות בתליה)". שילון רומז כאן שחלק מהאשמה לכך שלוחמי אצ"ל נתלו רובץ גם על בגין אלא שכפי שהוא עצמו קובע במשפט אחד לפני משפט זה, הם הואשמו בנשיאת נשק וסעיף זה בכתב האשם הוא אשר חייב פסק דין מוות.

לז. בעמ' 103 כותב שילון כי "בשנת 1947...כבר היה אצ"ל חבול ומותש". שנת 1947 הייתה שנת השיא בפעילויות של המחרת, שנת גידול באמצעים, במתגייסים ובהשפעה.

לח. בעמ' 103, טוען שילון כי בעוצר של 1947 "רבים מפעילי אצ"ל נלכדו". להד"ם. בעוצר של מרס 1947 פחות מ- 30 איש נעצרו ומביניהם רק כמה אנשי אצ"ל בודדים. לעומת זאת, מבצעים רבים באותה תקופה בוצעו והבריטים נאלצו לסיים את העוצר מוקדם מן המתוכנן. גם בעוצר הגדול של אוגוסט, מספר אנשי אצ"ל שנלכדו היה מועט. ובאותו עמ' 103, כותב בפעם-המי-יודע-כמה שה"אופטימיות של בגין היתה תלושה מן המציאות" ללא ביסוס גם אם הוא מוסיף "היה ערך רב בימיו במחתרת" לאותה אופטימיות. זו כתיבה עיתונאית ולא מחקרית ודווקא לכתיבה כזו אין ערך.
בדיקת המקור של שילון לקטע הנ"ל הוא עדותו של יוסף ליזורוביץ בספרם של גולן ונקדימון. ראשית, פגישת המפקדים נערכה בבפרואר 1947. שנית, הרבים שנלכדו היו עוד מקודם, לפני העוצר ולית-מאן-דפליג שרבים מאנשי אצ"ל בשלוש השנים האחרונות נעצרו ע"י הבריטים כי הרי רק בסיזון, הודות להלשנות והמסירות של ההגנה, קרוב ל- 800 חשודים בהשתייכות לאצ"ל נעצרו.

לט. בעמ' 103, כותב שילון שבגין "נראה כמו פקיד אדיב אך לא יוצלח," ולחצי משפט זה יש הערת הפנייה לספרם של גולן ונקדימון שאין אלא להסיק שתיאור זה נמצא במקור. שם במקור, בעמ' 149 מובאת עדותו של הרי הורביץ על פגישתו עם בגין ב- 1946 אבל אין בדבריו שום אזכור הדומה לתיאור אודות "פקיד אדיב לא יוצלח". או שטעה שילון במיקום ההערה או שטעה בציטטה.

מ. בעמ' 104, מתאר שילון את מערת הנימוסים והגינונים שלו שהם היו עבורו 'קיר הברזל' עצמו". מכיוון שלמונח 'קיר ברזל' קיימת משמעות מאוד ספציפית והיא גישתו המדינית של ז'בוטינסקי לשאלה הערבית, השימוש בו במובן זה הוא כושל, מטעה ומצער שלא לומר מבלבל.

מא. בעמ' 104, שילון מתאר איך אחותו הגדולה של בגין, רחל הלפרין, "הציקה לו בקושיות רבות" באותה תקופה של שנות המחתרת. ומי העד? יונה קלימוביצקי, מזכירתו בתקופה של כ- 40 שנה מאוחר יותר. האם עדות זו יכולה להיות אמינה או היה על שילון לציין בפירוש שזו עדות שמיעה מאוחרת? הרי רחל הלפרין עלתה ארצה רק בשנת 1962 ומעולם לא ביקרה בארץ לפני כן. איך היא יכלה להציק לו בתקופת המרד בשנות ה- 40? לאמיתו של דבר, עדותה של יונה מתייחסת לתקופה המאוחרת יותר בלבד.

מב. בעמ' 105, שילון כותב ש"אנשי אצ"ל השליכו חביות ממשאיות" אך כל שהם עשו, וזאת מתא הנהג, היה לשחרר בלם של מתקן הנשיאה והחביות התגלגלו למטה מעצמן על שתי מסילות.

מג. בעמ' 105, קובע שילון ש"אין ספק כי הבריטים מאסו במנדט גם בגלל פעלותיו של האצ"ל" וזאת על רקע חילוקי דעות בקרב היסטוריונים. אך מדוע אין הוא מצטט מהמסך הבריטי הרשמי שהוא ההכרזה על סיום המנדט מיום 15.5.1948, אשר יצאה לאור מטעם משרד המשובות ומשרד החוץ יחד שם כתוב במפורש: "הוכח כי 84,000 חיילים...לא היו מספיקים כדי לקיים את החוק והסדר לנוכח מערכת הטרור שנוהלה ע"י כוחות היהודיים מאורגנים ברמה גבוהה..." את ההצהרה ניתן לקרוא בספרו של יוסף נדבה, "מי גרש את הבריטים מן הארץ?".

מד. בעמ' 106, שילון טוען בעניין ההתקפה על מועדון הקצינים בירושלים, ש"חרג בגין ממנהגו לאשר פעולה בשבת" אלא שההתקפה על מחנה שנלר, אשר הוזכרה דווקא בעמוד הקודם, גם היא בוצעה בשבת וזאת על מנת להימנע בפגיעות בחפים מפשע.

מה. בעמ' 107, לקראת ההכרעה הסופית באם לתלות את שני הסרג'נטים, שילון טוען שבגין "חש זעם, כאב ופחד" אם כי אין לו מקור לקביעה כביכול עובדתית זו. מה עוד אלא בהמשך שם, שילון קובע שבגין התקשה להורות לאנשיו "לרצוח" את שני החיילים הבריטיים ומצטט מעדותו של עמיחי פגלין המופיעה בעמ' 172 בספרם של גולן ונקדימון. אלא ששם, פגלין מצוטט אומר בדיוק הפוך: "פגלין עתיד לספר כי היסוסיו של מפקד האצ"ל לא נבעו מתוך רתיעה מפני ההוצאה להורג" אלא מחשש לגורל אנשי אצ"ל שיבצעו את התליה ואולי לא יצליחו להימלט. שילון מסלף עדות מתועדת ומחליפה אותה בהשערה פרשנית אישית. כמובן, הוא רשאי לקבוע אחרת אבל עליו לעשות כן בשמו בלבד ולא לתת לקורא לחשוב שהוא מסתמך על מקור כאילו "הוא אמר". אין זו אלא כתיבה ביוגרפית דמיונית פסולה של גניבת דעת.

מו. בעמ' 108, שילון מתאר בקצרה את התקרית של "בית הדר" וכותב שאיש ההנגה אשר נכנס למנהרה הממוקשת "התעלם מהשלט 'זהירות, מוקשים'" אך ממשיך וכותב שהאחראים למותו היו "רוצחיו מאצ"ל". מכיוון שהמלה "רוצחיו" איננה במרכאות בספר, אין אלא להסיק שזו מסקנתו של שילון ואז יש לשאול האם באמת מדובר כאן ב'רצח' על סמך התיאור העובדתי של שילון או יש כאן חריצת דין סובייקטיבית שלו?

מז. בעמ' 108, שילון חוזר לפרשת שני הסרג'נטים וכותב על "סלידתו של בגין מן הפעולה" ומסתמך על ראיון עמו ב- 1991. אך בראיון המצוטט בעמוד הקודם, כל מה שבגין אומר הוא שהפעולה היתה "מעשה אכזרי". איפה כאן 'סלידה'? ככל הידוע, מעולם לא התנצל או הביע סלידה מפעולה כלשהי של האצ"ל.

מח. בעמ' 109 מדגים שילון כתיבה מגמתית מטעה. לאחר המשפט "במרוצת שנות המרד...הוא לא ויתר על המסדר השנתי ביום השנה למותו של ז'בוטינסקי – שרבים מחברי אצ"ל השתתפו בו – גם במחיר חשיפת המבנה של הארגון" אל המקור לקביעה זו הוא הפרוטוקולים של ישיבות המפקדה הראשית בתקופה של עד סוף 1944. איך מסדר אחד מקיץ 1944 הופך להיות "במרוצת שנות המרד", דהיינו עוד שלוש פעמים?

מט. בעמ' 113, שילון כותב שעבד אל-קאדר חוסייני נהרג בקרב בו "כבשו הערבים אותו [הקסטל] בחזרה". אלא שאל-חוסייני נהרג בקרב בו כשלו הערבים בניסיון אחרון לכבוש בחזרה את הקסטל.

נ. בקשר לפרשת דיר-יאסין, 113 – 115, שילון טוען שתושבי דיר יאסין "קיימו יחסי שכנות טובים עם תושבי השכונונות היהודיות הסמוכות לו". ערביי דיר יאסין השתתפו במאורעות של 1920, 1929, 1936 – 1939 (ראה מילשטיין , "תולדות מלחמת העצמאות", כרך רביעי, 256) ורק בתחילת 1948 אנשי ההגנה הצליחו להחתים אותם על מין הסדר של הפסקת אש אלא בראשית אפריל, הם והחיילים העיראקים שוב חזרו לירות על בית הכרם ובית וגן.

כותב שילון בעמ' 114 שהרעיון לכבוש את דיר יאסין היה של מרדכי רענן אלא שהיוזמה באה מיהושע גולדשמידט. בהמשך, הוא טוען ש"כוח פלמ"ח שהגיע למקום קבל הוראה להסתלק" אלא שהם השתתפו בירי מרגמות על בית המוכתר והם הגיעו בעקבות קריאת עזרה מאנשי לח"י, ראה: מילשטיין, 262. הוא מתאר איך לוחמי אצ"ל "השליכו רימונים על דלתות הבתים" אלא שהאמת היא שהם זרקו רימונים לתוך החלונות כי הרי, כפי שכל חייל יודע, רימונים חוזרים אל זורקיהם אם הם נזרקים על דלתות. במציאות, הם פוצצו את הדלתות "באצבעות ז'לניט", כפי שכותב מילשטיין בעמ' 263.

ולגבי ההרוגים מקרב הערבים כותב שילון: "בשנות החמישים דווח כי בכפר נהרגו מאתתים חמישים וארבעה ערבים" אלא שמספר זה נאמר מפי מרדכי רענן למחרת כיבוש הכפר במסיבת עיתונאים במקום והופיע בעיתון הניו-יורק טיימס למחרת, למשל. מה "שנות החמישים" הזה?

נא. בעמ' 113, טוען שילון שבשלב הראשון למלחמת העצמאות "נדרש האצ"ל ליכולות שלא היו לו". אלא באותה תקופה האצ"ל כבש את יהודייה, רמלה ועוד. גם בירושלים, האצ"ל ביצעו פעולות מוצלחות. טענה זו של שילון היא הכללה לא-מבוססת.

נב. בעמ' 115, בקשר ליפו, כותב שילון ש"הסוגייה [הפיכת יפו למובלעת ערבית במדינה היהודית] הטרידה את ראשי הישוב, אך הם סברו שפעולה צבאית לפני יציאת הבריטי מהארץ תפגע בתמיכה הבינלאומית בתוכנית החלוקה. ואילו באצ"ל ביקשו לקרוא תיגר על התוכנית" ולתקוף לפני צאת הבריטים. כמקור, מפנה אותנו שילון לעמ' 117 בספר "לקסיקון האצ"ל". אלא ששם, מבהיר המחבר, יעקב מרקוביצקי, כי ארגוני המגן ביצעו פעולות תגמול בחצי השנה האחרונה מאז פרוץ הלחימה. זאת אומרת שבכל זאת ראשי הישוב תמכו בפעולות צבאיות באותה תקופה אך לא במבצע גדול היקף ויש כאן הבדל גדול ברושם ששילון משאיר.

בהמשך, שילון כותב, בעמ' 116 כי בגין חשש לנאום בפני שש מאות חיילי האצ"ל שעמדו במסדר לקראת היציאה לקרב "כי לא יצליח לסחוף את שומעיו" וש"הכביד עליו החשש מפני כישלון קולוסלי" ולכן הסתפק ב"דברי ברכה ועידוד קצרים". ההפניה שם היא ל"המרד" עמ' 435 ושם, אכן, בגין מודה שיש לו "אימתא דציבורא" אלא שהסיבה להחלטתו לא לנאום היא בגלל שהוא רצה לומר לחייליו יותר מדי דברים, "הברה, הרבה" ולכן "אסור; עוד אסור. ואסור לשקוע בהרהורים. לפנינו קרב. בקרב צריך להילחם, לא להרהר". שום חשש לכשלון ושום פחד שלא יסחוף את הקהל שלא אלא דווקא ידיעה שהוא כן יסחוף אבל אין זמן.

אבל יותר משמעותי, שילון פוסח על שלשה משפטים קצרים חשובים שבגין אומר המופיעים שם, שמונה שורות הלאה בספר "המרד" והם: "על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו, שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו". מדוע מעלים שילון מקוראיו סימני אנושיות ומוסריות אלה?

נג. בעמ' 116, טוען שילון כי בגין, אחרי יומיים של התקפה, "חרד" שהבריטים...יפציצו את תל אביב" וגם נבהל ממספר החללים הרבים (18 אנשי אצ"ל נהרגו בירי בריטי) ולכן "ביקש לחדול מהפעילות" וזאת על סמך עדותו של שרגא עליס. שילון אף כותב "הוראתו של בגין לחייליו [לסגת] לא מולאה". עניין זה גם מוזכר בספרו של חיים לזר, "כיבוש יפו" בעמ' 169 – 170 אלא מהסיבה של נוכחות טנקים ומשוריינים של הבריטים כדי להגן על יפו שבה היה להם בסיס צבאי במקום.

אלא כל האירוע הזה שילון מציג, בפרשנותו, בכך שחיילי אצ"ל כעת סרו למרותו של פגלין במקום מפקד האצ"ל. מכיוון שבגין כותב, בעמ' 452, שפגלין כן הסכים עם החלטת המפקדים (ולא המפקד בלבד) להוציא את רוב היחידות ורק בהמשך הלילה, אחרי סיור, חזר והסביר את השיטה החדשה, של התקדמות בזיגזג, נערכה ישיבת מפקדים נוספת ואז אושר המשך הלחימה. ביוגרף אמור היה להציג את שתי הגירסאות בטרם יבקש מקוראיו להאמין לגירסה שהוא תומך בה. אגב, שילון אינו מזכיר שמי שכן בקש הפסקה היה דווקא יגאל ידין בשם ההגנה (לזר, 167).



נד. באותו עומד, 116, שילון מצטט את עיתון 'הארץ' ככתוב בו: "אם אצ"ל נכשל בכיבוש יפו..." ומפנה למקור שהוא ספרו של חיים לזר, "כיבוש יפו" עמ' 122. הציטטה איננה שם אלא בעמ' 149 אלא שכך כתוב שם: "אם אצ"ל נתקל בקשיים בהתקפה על יפו...". אין זכר למונח "כשלון".

נה. מכל הנאום הארוך והבסיסי והיסודי של מנחם בגין במוצ"ש 15.5.48 כל מה ששילון מצטט ממנו בעמ' 118 - 119 הוא שלשה קטעים "רק כך...אחרת לא היתה יכולה לקום" בקשר למדינה; "דיבורי סרק על כושר קליטה [יש להעלות ארצה את כל היהודים] גם אם יגורו תחת כיפת השמים" ושהיחס לגר הוא "צו עילאי אל שכנינו". ומבלי לצטט, הוא גם מזכיר ניטרליות ביחסי ישראל עם ארה"ב ובריה"מ. נאום זה הוא בסיסי להבנת השקפתו הפוליטית ופעילותו הציבורית ולדלג עליו הוא מעשה לא מובן. שילון בעצמו, בתחתית העמוד כותב "ואכן, זה היה בלי ספק הנאום הפוליטי החשוב ביותר שלו, נאום שהוצגו בו לראשונה עמדותיו ושאיפותיו של מי שהתעתד להנהיג מדינה" אך שילון אינו עוסק בו מבחינה מחקרית.

נו. בעמ' 120 טוען שילון שבגין הסתייג מהמדינה הצעירה וההוכחה: "המושג 'מדינת ישראל' מוזכר בעקרונות התנועה פעם אחת בלבד". האמנם?

ראשית, המושג מופיע פעמיים. בסעיף א' למבוא אנו קוראים "האצ"ל...מכריז בזה על צאתו מן המחתרת במדינת ישראל" ובסעיף "מדיניות הפנים", תת-סעיף 5 מופיע "למדינת ישראל". בנוסף, במסמך מופיעים ביטויים כגון "מדינה עברית", "מדינתנו", "אזרחי המדינה", "מוסדות המדינה", "המדינה", "מועצת המדינה [הרי "כנסת ישראל" עדיין לא הייתה], "אדמות המדינה", "חוקי המדינה" ו"נציגי המדינה". ולכן, יש לשאול את שילון במה מתבטאת "הסתייגויותיו מן המדינה הצעירה" דווקא במושג "מדינת ישראל", שבכל זאת מוזכר פעמיים ולא פעם אחת לעומת כל יתר המושגים?

להלן הפירוט המלא: בסעיף ו' בתחילת המסמך מופיע המושג "מדינה עברית". בהמשך שם, בתת-סעיף (ת"ס) 1 נמצא הביטוי "לראשי המדינה הנבחרים". בת"ס 3, אנו קוראים "של כל אזרחי המדינה". בסעיף "מדיניות החוץ", ת"ס 3 "המדינה העברית" וגם בת"ס 5 וגם 9. ובת"ס 6 "מדינתנו". בסעיף מ"מדיניות הפנים", א' ת"ס 1: "המדינה". ת"ס 2: "המדינה". ב' ת"ס 1 "מוסדות המדינה". ת"ס 2 "לצד המדינה". ת"ס 3 "מוסדות המדינה". ת"ס 6 "מוסדות המדינה". ת"ס 8 "המדינה". ת"ס 10 "מוסדות המדינה". ג' ת"ס 2 "במדינה העברית". ת"ס 3 "אזרחי המדינה". 6. "ילדי ישראל". ו"המדינה". 7. "ילדי ישראל". ד' 1 "אזרחי המדינה". 3. "המדינה" – שלוש פעמים. ה' "מוסדות המדינה". 3. "אדמות המדינה." 4. "מוסדות המדינה". ו' 1. "המדינה העברית". 4. "מוסדות המדינה". 5. "אזרחי המדינה". ח' 3. "חוקי המדינה". "המדינה". 5. "נציגי המדינה". ט' 2. "אזרחי המדינה". י' "נשיא המדינה". 2. "מוסדותיה המחוקקים של המדינה". 3. "חוקת היסוד של המדינה". 4. "חוקי המדינה". 5. "המוסדות המחוקקים והמוציאים לפועל של המדינה". 6. "מועצת המדינה". 8. "מוסדות המדינה. ובפרק המסיים, "בחיי מדינתנו" ו"מדינתנו".

נז. בעמ' 120, כותב שילון "העימות האידיאולוגי הראשון בתוך 'חרות' היה תוצאה של התעקשות חברי משלחת אצ"ל לארצות הברית, בראשות קוק, לכלול את תפיסת העבריות שלהם בעקרונות התנועה". לפנינו דוגמא לאי-שליטה בחומר. הרי בכרכים ג' ו-ד' של אוספי התעודות והמסמכים של האצ"ל נמצאים עשרות מכתבים בין בגין לבין אותם ראשי המשלחת בהם נושא זה עולה לדיון נוקב ושילון עצמו מציין מקור זה בהערה 33 בעמ' 121. אך שילון מדלג על נושא זה במקומו הכרונולגי ומתעלם ממשמעותו באותן שנים גם כמחלוקת קשה בין קוק ובגין מי צריך להיות מפקד האצ"ל, ומציג אותו בקיץ 1948 כדבר חדש.

נח. בעמ' 122, פרישת חברי הקבוצה האמריקנית מוצגת בעיקר על רקע הויכוח הדתי: מיהו יהודי. ואין הדבר כך. זה פשטני. גם אם זה כתוב שהם "הביעו את ספקותיהם באשר ליכולותיו האינטלקטואליות של בגין וכושרו להנהיג את התנועה".

נט. בעמ' 122 קובע שילון כי בגין העדיף לאמץ את ההגדרה של גבולות המולדת כפי "שקבעו הבריטים בעת מלחמת העולם הראשונה". אין זה נכון. ראשית, לא הבריטים קבעו גבולות. שנית, תמיד הסתמך על ההחלטות של ועידת השלום בורסאיי ב- 1919, ועידת סן רמו ב- 1920 ובישיבת מועצת חבר הלאומים ב- 1922 ארש העניקו לבריטים את המנדט.

בנוסף, באותו מקום, הוא מציין שהעדפה זו של בגין "גם נועדה להבדיל בין 'חרות' לבין הצה"ר" וכי עבור חברי הצה"ר, גבולות כאלה של 'שתי גדות לירדן' "היתה זו הצהרה בלבד". עיון בספרו של יחיעם וייץ, "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית", פרק חמישי, הדן במערכת היחסים בין הצה"ר לבין חרות בקיץ 1948, אין כל זכר לטיעון ספציפי כזה לגבי גבולות או הסיסמה "שתי גדות לירדן". הרי כל הצה"ר נתפס בעיני בגין ויתר אנשי אצ"ל כמפגלה בורגנית, רופפת והצהרתית לגבי מעשים ולכן, אין לטענתו על מה להתבסס.

ס. שם, הוא מסביר בקשר למפת שתי גדות לירדן: "ב'חרות' הוסיפו למפת הארץ את סמל היד האוחזת בכידון בצד הסיסמה 'רק כך'. המסר היה ברור: לדעת בגין, האמצעי להשגת מטרה זו יהיה צבאי". אלא שסמל זה, אגב - של יד אוחזת ברובה עם כידון, הוא הסמל של האצ"ל מאז סוף שנות ה- 30 ואין היא ביטוי ייחודי למאוויי 'חרות' בלבד.

סא. בעמ' 122 -123, מסביר שילון שבגין שינה מרתיעתו כלפי בריה"מ "ובכך ריצה גם את האקטביסטים שבמפ"ם ואת מקצת יוצאי לח"י" אלא ששאלה אחרת היא "מה היה אומר על כך...זאב ז'בוטינסקי, חסיד הדמוקרטיות המערביות". אין כאן כל הבנה מדינית, לא מקומית ולא גלובלית.

ראשית, מי אומר שבגין לא היה חסיד הדמוקרטיות באימוץ גישת הניטרליות במאבק בין הגושים אלא נקט בעמדה פוליטית פרגמטית? שנית, מעולם לא היה בגין יכול לרצות איש ממפ"ם וראה למשל, דבריו של משה ארם המצוטטים אצל שילון בעמ' 125 "זהו הסכם עם רוצחים" על הסכם איחוד הכוחות הצבאיים. שלישית, גם ז'בוטינסקי בזמנו מצא את הדרך לשתף פעולה עם רוסיה בפרשת הקמת מסגרת של הגנה עצמית בשיחות עם פטלוריה.

סב. בעמ' 123, שילון מצטט את בגין אומר "אם האויב ימשיך להפציץ מקומות קדושים שלנו בירושלים, נפציץ להם מקומות קדושים בחו"ל...". ראוי היה לציין מקור למידע חשוב זה.

סג. בדיון בעמ' 124 – 125 על הסכם איחוד הכוחות בו השתלב אצ"ל בצה"ל, אין שילון דן בהקבלה לכוח השני, הפלמ"ח ולמעמדו העצמאי למחצה, כדי להשוות עם דרישת האצ"ל להתגייס כחטיבה נפרדת.

סד. בעמ' 126, טוען שילון שאברהם סטבסקי, מנאשמי רצח ארלוזורוב, "לאחר הזיכוי עזב את הארץ והשתקע בארצות הברית" ויש שם הפניה לספרו של ש' נקדימון. מעולם לא השתקע אברשה סטבסקי בארה"ב. משנת 1933 עד פרוץ המלחמה היה באירופה וארגן את ההעפלה הרביזיוניסטית. ב- 1940 היה עוד בפראג. לאחר מכן היה בפריס. רק לאחר מלה"ע השניה ביקר לעתים בארצות הברית אבל מרכז פעילותו, יחד אם שמואל אריאל היה בפריס. נקדימון רק כותב שסטבסקי סייע ברכישת האוניה ובעצם הגיע לארה"ב רק בראשית 1947 לצורך זה.

סה. בעמ' 128 כותב שילון שלנוכח הידיעה אשר שודרה בבי.בי.סי. על בואה של האלטלנה, " ב- 12 ביוני, יומיים לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש...האזין, כהרגלו, לבי-בי-סי וכך נודע לו ש"'אלטלנה' קרבה והולכת לחופי הארץ...בגין נתקף פחד מפני הלא-נודע ובפניו ניכרה חרדה". שם יש הפניה לעמ' 212 ב"המרד". בספר "המרד" שם כתוב ש"את הידיעה הראשונה על הפלגתה מנמל צרפתי קיבלנו מרדיו לונדון. הידיעה החרדיתני...באותו יום [שהוכרזה ההפוגה] שלחתי מברק למרכז בפריס: בל תפליג האוניה...התשובה למברק זה נתקבלה כעבור שלשה ימים (היה כבר אז מי שעיכב מברקים!)". מדוע שילון אינו מתייחס לחשד זה של בגין ודן בו? הרי יש כאן הטלת אשמה רצינית.

בהמשך, בעמ' 129, טוען שילון שבגין הלך לישון באותו לילה כאשר שם ב"המרד" בגין כותב "מיד לאחר שליחת המברק, בשעה מאורחת מאד בלילה הזעקנו את נציגי משרד הבטחון ומסרנו להם כל פרט ופרט על האוניה". ושוב, באותו עמ' 129, שילון כותב שהאלחוטנית העירה אותו "לפנות בוקר" ובגין "השתדל לכבוש את כעסו בגלל הפחד שאחז בו". אין שום תימוכין לכינוי "פחד".

סו. בעמ' 129, שילון מפנה את קוראיו, בהערה 84, ליומנו של בן-גוריון אלא שלא כנהוג, אין הוא מציין את תאריך הרישום.

סז. בענ' 129 שם שילון במרכאות, דהיינו ציטטה ישירה, מלים אלה מפי עמיחי פגלין: "אתה טועה, מנחם. זו מלכודת". המקור הוא עמ' 187 בספרם של גולן ונקדימון אלא ששם אין ציטטה במלים אלה אלא קביעה של המחברים. אמנם המלה "מלכודת" מופיעה אלא שלא בציטוט והמלים "אתה טועה", בכלל לא. וכמו כן, כל התוספת של שילון "בגין הביט בו במבט מלא רחמים כבמי שאיבד את חושיו הפוליטיים. 'קבילנו הבטחה, עמיחי,...וכו' וכו'" היא בעצם המצאה מבלי לציין זאת שלא לדבר שבגין דיבר אל פגלין בשם "גידי". ככה לא מתייחסים מקורות.

סח. בעמ' 136, טוען שילון כי "בגלל הפרשה [דהיינו אוניית האלטלנה] ביטל בן גוריון את ההסכם שנחתם ב- 1 ביוני בדבר שילובו של אצ"ל בצה"ל. אצ"ל הוצא אל מחוץ לחוק, מחסניו הופקעו...", ללא ציון מקור.
אך אם הקורא יעיין בעמ' 191 בספרם של גולן ונקדימון, הוא יקרא שם החל מהשורה התשיעית מלים אלה:
"עקב פרשת אלטלינה ביטל בן-גוריון את ההסכם בדבר גיוס אנשי אצ"ל לצה"ל על גדודיהם ונשקם; האצ"ל הוצא מחוץ לחוק בתחומי מדינת ישראל, מחסניו הופקעו ואנשיו גויסו בתוקף צו הגיוס הכללי".
היש כאן העתקה?

סט. בעמ' 136, מציין שילון שלאחר פרשת האלטלינה, ביקר בגין "אצל אשתו של לנקין, מעצורי הפרשה...". באותו זמן, דוריס הייתה אשתו של שמואל כץ (הם התגרשו רק ב- 1954).

ע. בעמ' 136, נכתב "בספטמבר 1948 פורק אצ"ל באופן סופי, ורק הסניף בירושלים הוסיף לפעול". טעות.
על פי ספרו של דוד ניב, "מערכות האצ"ל,, כרך חמישי, עמ' 297 – 299, לאחר מסירת אולטימטום ע"י צה"ל ביום 20 בספטמבר 1948, מפקדי האצ"ל מסרו למשה דיין במשרדו בירושלים מכתב ובו כתוב "הארגון הצבאי הלאומי יתפרק" ובאותה שעה ערך מפקד גדוד האצ"ל, שמואל כץ, מסיבת עיתונאים במלון 'עדן' וסקר את רצח ברנדוט ואת האולטימטום שהתקבל ואת החלטת האצ"ל למנוע מלחמת אחים. ב- 22 בספטמבר כבר התייצבו חיילי אצ"ל בבסיס הקלט בירושלים. (ראה גם ספרו של ש' כץ "יום האש", 453 – 455 הנמצא בביליוגרפיה של שילון).

עא. בעמ' 137, נכתב בהקשר של קיץ 1948 ש"רבים מאנשי המחתרת הביעו פליאה ש[בגין] המיר את האמונה בפצצות באמונה בפתק ההצבעה". אין כאן הפניה למקור אלא בהמשך מציין המחבר שביקורת כזו הושמעה מפי ישראל אלדד "בעיתון הימני סולם".
ראשית, איפה "הרבים"? שנית, כאמור, אלדד היה מתנגד לבגין כאיש לח"י. שלישית, "סלם" החל לצאת לאור באביב 1949 כירחון. רביעית, מכיוון שבעמודים הקודמים המחבר מתאר את הקמת המסגרת המפלגתית של 'חרות' ודן בו ביסודיות, לכאורה, מה כאן "הפליאה" בהמרת פצצות בפתקאות?

עב. בעמ' 138, קובע המחבר כי הירידה מעל בימת הנואמים כדי להתחכך עם הקהל ע"י היה "אפקט דרמטי שהיה זר לרוחה של מפא"י". היש מקור לקביעה זו שאנשי מפא"י לא התכחכו?

עג. בעמ' 141, נכתב "כבר במאי [1948]...אנשי אצ"ל ולח"י הוסיפו להכביד על צה"ל בארגון הפעילות הצבאית". אך לפי דוד ניב, כרך חמישי, עמ' 229, המצטט מ"ספר ההגנה" ג', עמ' 1557, מתוקף ההסכם שאושר ב- 12.4.48, יחידות האצ"ל "שולבו במערכת ההגנה הכללית של העיר". בעמ' 233 בניב, מתואר הסכם מלא נוסף שהושג בירושלים ב- 13.5 וחולקה העיר לגזרות לפי הארגונים הגנה, אצ"ל ולח"י. קרב רמת רחל של האצ"ל , 21 – 25 במאי היה דוגמא לאי-הכבדת אצ"ל כאשר כוח לגיונרי ומצרי הודף תוך גילויי גבורה. כמו כן הקרב על מלחה. גם בעיר העתיקה הייתה אחדות לוחמת כתוצאה מהסכם מ- 4 במאי שם.
אגב, ראוי היה שיציין, לשם ההשוואה, שגם עוד ארגונים "הכבידו". בספר "דוד שאלתיאל ירושלים תש"ח" עמ' 191 יש כמה דוגמאות איך הפלמ"ח וגדוד מוריה גרמו לבעיות.

עד. בעמ' 141, בהקשר של חודש אוגוסט, נכתב "בגין...התעלם מהכרזת בן גוריון כי חוקי המדינה כבר חלים על ירושלים...". יש הבדל בין הכרזת בן-גוריון בפועל ובאופן חוקי. בספרו של דב יוסף, "קריה נאמנה", עמ' 319 - 320, מציין יוסף כי רק ב- 2.8 הוא מונה רשמית ע"י הממשלה הזמנית למושלה הצבאי של העיר שכונתה "ירושלים הכבושה בידי ישראל", דהיינו בדומה למעמדם של שטחי יו"ש דהיום. גם יחידות ההגנה פעלו מחוץ למסגרת של צה"ל. מה עוד אלא שבעמ' 333 בספרו של יוסף נכתב שעדיין ביום 26 בספטמבר באה משלחת מיוחדת של תושבי ירושלים לפני הממשלה הזמנית בתל-אביב ודרשה "להכליל את ירושלים בתוך מדינת ישראל". רק ביום 2.2.1949 התפרסמה הצהרה רשמית מטעם הממשלה שירושלים איננה עוד שטח כבוש (עמ' 335 אצל יוסף). אלא שכבר ב- 9.8, הכריז האצ"ל בירושלים על ניהול מו"מ להפסקת פעילותו הנפרדת ורק המשך מאסרם של חמשת עצורי האלטלנה מונע הדבר, ראה ניב, עמ' 292. באמצע ספטמבר, לפני ההתנקשות בברנדוט, מביא שר הפנים גרינבוים עיקרי הסדר הפירוק של אצ"ל בירושלים בפני הממשלה (שם, 293).

עה. בעמ' 141, מציין שילון כי "באותה העת...שאלתיאל...טען כי הארגון מעורר פרובוקציות וכי הוא עלול לפגוע במהלכי הצבא". מה היא "אותה העת"? בעמ' 140, שילון מציין שזאת "במרוצת אוגוסט" וחמש שורות הלאה בעמ' 141, שילון קובע "בראשית ספטמבר". שאלתיאל, יש לזכור, סיים את תפקידו ב- 2.8.1948. מה עוד, אלא בספר "דוד שאלתיאל ירושלים תש"ח" הנ"ל מציין שאלתיאל את מידת שיתוף הפעולה עם האצ"ל מאז 'מבצע קלשון' ב- 14-15.5.

עו. בעמ' 142, מתאר שילון את ההתנקשות ברוזן ברנדוט בכך ש"יצא ברנדוט מארמון הנציב בירושלים מלווה בקצין צרפתי...חסם את דרכם של השניים ג'יפ". מתיאור זה עולה כי השניים היו לבדם. למעשה, השיירה הייתה מורכבת משלוש מכוניות, בליווי איש ההגנה, משה הילמן, שכללה תשעה איש כאשר באוטו של ברנדוט ישבו שלשה איש במושב האחורי (ראה: ברוך נאדל, "רצח ברנדוט", עמ' 9).

בעמ' 501 בהערה 182, רושם שילון כי מידע המצוטט בספרו מקורו ב"יומנו האישי של דן פתיר הארכיון בגין". על פי בדיקת מנהלת הארכיון הראיון עם דן פתיר אשר נמצא בארכיון הינו חסוי ולא נמסר לעיונו של אבי שילון. ככול הנראה, הציטוט של שילון מבוסס על כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות"
12 מרס שנת 2003. אין בארכיון בגין שום יומן אישי של פתיר.