מנחם בגין ות'אצר

תאצ'ר על מנחם בגין: האדם הקשה ביותר שעמו נאלצתי להתמודד

מסמכים סודיים שפורסמו אתמול חושפים את יחסה השלילי של "גברת הברזל" לראש ממשלת ישראל לשעבר ומדיניותו

מאת דנה הרמן, כתבת "הארץ" באירופה

יחסה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, כלפי ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין היה שלילי ביותר. כך מתברר ממסמכים סודיים ישנים שהתפרסמו כעת, ומהם עולה שתאצ'ר כינתה את בגין "האדם הקשה ביותר" שאתו נאלצה לעבוד בשנים הראשונות לכהונתה. בנוסף, כינתה תאצ'ר את מדיניות בגין בגדה המערבית "אבסורדית".

דעתה של "גברת הברזל" על בגין נודעה לאחר שהארכיון הלאומי של בריטניה פרסם אתמול מסמכים שנחשבו בעבר לסודיים בעבר, בהתאם לחוק המתיר פרסום מסמכים לאחר 30 שנה. כמה מהמסמכים מתייחסים לתקופה מספטמבר 1979 עד סוף 1980, ועוסקים בתוצאות הסכמי קמפ דיוויד בין ישראל למצרים.

המסמכים חושפים כי בפגישה עם נשיא צרפת דאז, ואלרי ד'סטאן, בנובמבר 1979 הודתה תאצ'ר כי "מעולם" לא נאלצה "לעבוד עם אדם קשה יותר" מבגין. ד'סטאן הסכים עמה ואמר כי תמיד הופתע "ממידת התמיכה שממשלת הלייבור העניקה לישראל".

לפי תאצ'ר, "כל מאמצינו לשכנע את בגין, שמדיניותו לגבי הגדה המערבית היא אבסורדית וכי לא צריכות להיות שם התנחלויות, עלו בתוהו. תשובתו היתה שיהודה ושומרון שייכים ליהודים עוד מתקופת התנ"ך ולכן, עליהם להיות בידי ישראל גם היום", הוסיפה.

^

בנייה

הגן ליד ביהכ"נ נעם יהונתן ברמת שמואל הוך ונשלם:

והגג בשבלב ב' של בתי אמנה:

 

תמונה של ה"אלטלנה" בראשית 1949

מצאנו את התמונה בסרט התיעודי שהורכב מהסרטים שצילם פרד מונוזון ונקרא

"I Was There"

הנפקה חדשה של מדליה: מנחם בגין

החברה הישראלית למדליות ולמטבעות הנפיקה מדליית מנחם בגין

נחשף מסמף בין מנחם בגין ומפלגת אגודת ישראל

נחשף המסמך בין בגין לאגו"י בנושא ביטחון

בכל הקשור לנושאי ביטחון ההכרעה תיהיה בידי מועצת גדולי התורה, נכתב במסמך שנחשף כאן לראשונה, ושעליו חתום ראש הממשלה המנוח מנחם בגין והסכים לו גם יצחק שמיר.

לוי אשכנזיכ"ב בכסלו התשע"א 20:24נחשף המסמך שחתם עליו ראש הממשלה המנוח מנחם בגין ואחריו גם ראש הממשלה יצחק שמיר, ובו הם מקבלים עליהם את ההחלטה כי יהדות התורה תיהיה כפופה בנושאי ביטחון להחלטת הרבנים.

מסמך שנחשף כאן בפומבי לראשונה, נשלף היום מהגנזך זאת לאור סנקציות שרצו בקואליציה להטיל על שני חברי כנסת של דגל התורה, שהצביעו בשבוע שעבר נגד חוק משאל העם, בעוד ששלושת חבריהם מאגו"י תמכו בחוק כפי שדרשה הממשלה.

במסמך אותו כתב הרס לורנס ושעליו החתים את ראש הממשלה המנוח בגין ואת ראש הממשלה שבא אחריו יצחק שמיר, נכתב: "מר בגין מאד נכבד! הננו מבקשים להודיעך כי בעניני ביטחון אנו כפופים להכרעת מועצת גדולי התורה".

על מכתב זה חתם מנחם בגין, שהוסיף בכתב ידו: "הנני מאשר את קבלת המכתב בזה". בהמשך השנים כאשר יצחק שמיר הרכיב ממשלתו וביקש את קולותיהם של חברי סיעת יהדות התורה, הוא הצהיר על המכתב כי חתימת בגין מחייבת גם אותו".

שיחה עם חברי כנסת מיהדות התורה, הם סיפרו לכתב אתר לדעת.נט, כי מה שעמד מאחוריי המסמך היה החשש משלטון הליכוד כלפי הציבור החרדי, שכן זוהי הייתה הפעם הראשונה בה הימין עלה לשלטון בישראל. מאז נרקמה מערכת יחסים טובה וארוכה עם הליכוד, אלא שבשנה האחרונה נראה כי יש מי בין שורות הליכוד שמצליחים לחבל באותה מערכת יחסים.

את המכתב המתפרסם כאן, החליטו להוציא היום לא בגלל יחסי שרים שונים מהליכוד כנגד יהדות התורה וחוקים חרדים, אלא דווקא בשל אותה החלטה שנאמרה היום בישיבת הקואליציה, בה הודיע יו"ר הקואליציה כי בכוונתו להטיל סנקציות על חברי קואליציה שהפרו את המשמעת הקואליציונית, ביניהם שני חברי הכנסת של דגל התורה, שכזכור הצביעו בשבוע שעבר נגד חוק משאל העם, זאת לאחר שהתייעצו עם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א.

ביהדות התורה אמרו כי הם מצפים מנתניהו שימשיך את הנוהג שהיה קיים בימי בגין ושמיר. גורמים נוספים ביהדות התורה אמרו לאתר לדעת.נט, כי תיהיה זו טעות מצד הקואליציה אם יחליטו לנקוט בסנקציות כלפי שני ח"כי דגל התורה, שביצעו את מה שהורו להם רבותיהם.

גם למוזיאון המחתרות בירושלים יש בלוג

ואפשר לקרואת אות כאן

^

ברוך דיין האמת - לוחם האצ"ל מנחם הפנר, ממתנדבי מרכז בגין הוותיקים

מנחם היה מגולי אריתריאה ואביו היה אחראי על מערך הרפואה של האצ"ל

אירועי סוכות תשע"א

ומי מחכה למי

יוסי שריד בלי חרטה ובלי געגועים

יום רביעי 25 באוגוסט

...חשבתי שאנסה פעם אחת להיבחר לכנסת, כי אני יודע יותר טוב לעשות את הדברים האלה שהם חושבים שהם יודעים. ניסיתי וזה הלך. לא הייתי צריך לשלם מחירים, תמיד נבחרתי והבחירה שלי אף פעם לא היתה כרוכה במאמץ. לא הייתי צריך ללכת לבר מצוות ולא לחתונות. מכיוון שזה בא כל כך בקלות וחשבתי שיש לי תפקיד למלא, אז זה נמשך".

הוא לא מצטער, לדבריו, על הדרך שלא נבחרה. "היה לי מאוד מעניין. אני תמיד אומר שאני מסתכל אחורה בלי חרטה ובלי געגועים. היו לי חיים מאוד מעניינים". הוא כן מתחרט על הקדנציה האחרונה שלו בכנסת, בין 2003 ל-2006: "היא היתה מבוזבזת. הייתי צריך לפרוש ארבע שנים קודם לכן. הייתי מאוד אומלל, הרגשתי שם זר לגמרי. גם בהנחה שאולי עשיתי משהו לא נכון, ואפילו פשעתי, הייתי שואל את עצמי האם מגיע לי עונש כבד עד כדי כך? כשנכנסתי לכנסת היו שם אנשים כמו מנחם בגין ובן אהרון ומי לא. פתאום הייתי מוקף בגמליאלי, שלומיאלי וירחמיאלי. כל מיני טיפוסים שלא ידעתי מה לי ולהם. כמו שאמי היתה אומרת לי: ‘אלה לא חברים בשבילך'. ישבה שם מי שהיתה שרת החינוך הגרועה ביותר לדורותינו, לימור לבנת; קטסטרופה כזו לא היתה. ופתאום פעם ראשונה בחיי הרגשתי שאני נעשה מר נפש. הייתי קצר רוח והייתי איש לא נעים, אפילו יותר מכפי שאני בדרך כלל".

השירים בספר החדש של שריד עוסקים בסוף. "לא מתחרט,/ לא מתגעגע,/ נוגע בקרון האחרון", הוא כותב בשיר "דרך אחרת". יש בהם סיוט, מוות ופרידה. בשיר "טיפ למספיד" הוא שואל "מי יספיד את יוסי שריד", אבל יש בו גם אירוניה והומור כמו בשיר "עניין בחיים", שבו כותב שריד על המוות שהוא מכיר כבר הרבה שנים: "הוא היחיד שלא העיר לי על העישון". בשיר "במרתף" הוא כותב: "היד שלי קרה/ ואני רוצה להתעטף בך/ לברוח מהמרתף שהוא כמו עליית גג/ לחולה שחפת/ מנחם בגין מחכה לי שם/ במבט מזוגג".

"אני היום יושב אוהלים", הוא אומר, "ביתי הוא מבצרי, רוב הזמן אני מבלה בבית. אני יוצא לפעמים לעבודת יומי, אבל בסך הכל אני בבית. לפעמים הישיבה הזאת בבית מזכירה לי - להבדיל כמובן אלף אלפי הבדלות - את הישיבה של מנחם בגין בבית, את המצב הזה שאתה כולא את עצמך בבית. הוא עשה את זה מתוך שבר גדול ואני עושה את זה מתוך איחוי. ההזדקקות שלי לסביבה החיצונית היא היום קטנה. אבל בכל זאת אני לא פטור לגמרי מן המחשבה הזאת שאני חושב שבעצם זה די דומה. הוא בבית ואני בבית. אמנם זה מבצרי ולא בית הכלא שלי, הוא ביתו היה בית כלאו. אבל לפעמים נדמה לי שאם אני אפתח פה את הדלת, אולי אני אמצא את בגין מחכה לי".

מאמרו של ראש המרכז על קונפדרציה

על קונפדרציה ישראלית-פלסטינית, חשבתם?

שתי מדינות לשני עמים? יותר מדי מכשולים. רק קונפדרציה משותפת לישראלים ולפלסטינים היא כיוון ראוי שטרם נוסה

הרצל מקוב

ראש הממשלה בנימין נתניהו יצא לוושינגטון לפתיחת סיבוב נוסף של שיחות ישירות עם ראשי הרשות הפלסטינית, בעוד הדיונים סביב אירוע דיפלומטי זה מלווים בפסימיות ובעיקר בציניות. אולם מה שמטריד בעיקר שבכל הפרשנויות, הדיווחים וההערכות - ישנה הסכמה שעל השולחן מונח רק פתרון אחד ואין בלתו: הקמת מדינה פלסטינית נוספת בין הירדן לקווי 1967, שתקבל מאה אחוזים מהשטח (אולי אחוזים בודדים יהיו בהחלפת שטחים) ובירתה בחלק כזה או אחר של ירושלים. נושא פליטי 1948 כביכול נתון במחלוקת, אבל השאר סגור ולא נתון למשא ומתן.

ראוי לומר על פתרון זה שהוא פתרון רע. התומכים בפתרון זה נתלים בסיסמה המושכת "שתי מדינות לשני עמים". כביכול, מה ראוי וצודק מזה? אבל כדאי שנזכר שזאת סיסמה שקרית. אם אכן תוקם המדינה הפלסטינית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, המצב הגיאו-פוליטי יהיה שתיים ורבע מדינות לעם אחד ושלושת רבעי מדינה לעם האחר.

ראוי להזכיר כי ממלכת ירדן הינה מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין: גיאוגרפית והיסטורית היא חלק מפלסטין (ארץ ישראל), דמוגרפית רובה המוחלט של האוכלוסייה הם פלסטינים. פלסטין שתוקם על פי חזון זה תהיה המדינה השנייה, שתיהן מדינות "הנקיות" מיהודים ובמדינת ישראל בגבולות 67' ישנם ויישארו כמובן כ-20 אחוז אזרחים ערבים פלסטינים. מבחינת השטחים, מדובר בעיוות עוד יותר גדול. מדינת ישראל בגבולות 67' משתרעת רק על כ-17% משטחי ארץ ישראל ההיסטורית - היא פלסטין על פי גבולות המנדט הבריטי. מעתה ראוי שיאמרו התומכים בהקמת מדינה פלסטינית, אנחנו בעד שתיים ורבע מדינות לעם אחד ושלושת רבעי מדינה לעם האחר, לנו היהודים.

פיתרון רע – כלכלית, מדינית וביטחונית

אבל למרות חשיבותן והתפקיד המכריע שהן משחקות בקרב על התודעה, הסיסמאות אינן העיקר, ולא בגללן אנו פוסלים את רעיון המדינה הפלסטינית. זהו פתרון רע לתושבי האזור יהודים וערבים כאחד. מדינה פלסטינית זעירה ועצמאית תהווה מקור לחוסר יציבות מתמדת. מבחינה כלכלית היא לא יכולה להגיע לשגשוג ולרווחה, ו-17 השנים ומיליארדי הדולרים שהושקעו מאז אוסלו הינן אינדיקציה ברורה לכך. מדינה כזו תשען בהכרח ותהווה בסיס קדמי של הפונדמנטליזם האסלאמי ותהווה סכנה ביטחונית קבועה למדינת ישראל ואזרחיה. די לזכור כדוגמה ששדה התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל וכל ההמראות ממנו והנחיתות בו יהיו בטווח של נשק קל.

לפתרון הזה יהיה גם מחיר קשה

בפינוי של לפחות 200 אלף ישראלים מביתם ומנחלתם (משום מה אנחנו לא אוהבים את הביטוי 'גירוש' או 'טרנספר' כאשר הוא חל על יהודים בארץ ישראל, אבל מכבסת המילים לא משנה את המציאות). והשאלה, אם זה אפשרי ומהו המחיר האנושי והחברתי שנשלם, ראויה לעיון ולדיון מעמיק. גם ה"תקווה", שהיא הבסיס לתמיכה של רבים ברעיון הקמת המדינה הנוספת, כאילו אז ייעלמו הפלסטינים מחיינו, הם שם ואנחנו כאן - היא תקוות שווא מופרכת. הם נשארים כאן, ימשיכו להישען על מדינת ישראל כלכלית ולפגוע ביטחונית.

מי שחושב שהטיעונים לעיל הם תולדה של פסימיות מולדת, ראוי לו שיתבונן בעיניים פקוחות בהיסטוריה הקרובה מאז 1993, ובמיוחד מאז ההתנתקות מעזה.
אי אפשר לקוות שאחד הצדדים פשוט ייעלם

אז מה? סטטוס קוו? לא זה לא יעבוד, ואנחנו יחד עם הפלסטינים מתחבטים בו זמן רב מדי. באחד מנאומיו החשובים שנישאו בשנת 1981, אמר מנחם בגין: "אנו מאמינים כי יום יבוא ושני חלקי הארץ יקימו, בדרכי שלום, הסכמה והבנה, ברית עמים, קונפדרציה חופשית, לשיתוף פעולה ביניהם..."

אני מציע להתייחס ברצינות לקריאת הכיוון של מנחם בגין (לא רק בשל עיסוקי), הרי בסופו של דבר הוא האיש שהביא לחוזה השלום המשמעותי ביותר והיחיד המתקיים לאורך זמן (למרימי הגבה: על הסכם אוסלו שהביא ליותר שפיכות דמים, אין צורך להרחיב, והסכם השלום עם ירדן היה יציאה מהארון של יחסים תקינים במשך יותר משנות דור).

קונפדרציה אינה פתרון מושלם, אבל היא תתמודד טוב יותר עם מרבית הבעיות מהם סובלים אנחנו ושכנינו הפלסטינים, בעיות המעיבות על היחסים בינינו. באופן ראשוני נאמר שבקונפדרציה יהיו שלושה סוגי אזורים: ישראלי, ירדני-פלסטיני (השם צריך להיקבע על ידי התושבים עצמם) ואזורים משותפים: יהודה ושומרון - שתושביהם יהיו אזרחים ויצביעו לפרלמנט בירושלים ובעמאן בהתאמה, כאשר אזור זה ינוהל במשותף בכל ההיבטים האזרחיים והביטחוניים. לקונפדרציה תהיה הנהלה משותפת פריטטית שתעסוק בנושאים המשותפים.

זהו פיתרון לא פשוט, לא טריוויאלי ולא מושלם. אבל פיתרון מושלם יהיה רק אם חלילה נעלם אנחנו מהאזור, או שהפלסטינים ייעלמו חלילה ומוטב לא לבנות על שתי אופציות רעות אלה. פיתרון זה יוצא מתוך הנחת היסוד שלעם ישראל זכות על ארץ ישראל, ולעם הערבי-פלסטיני טענה נגדית על זכות זו, יש לכבד הדדית את הזכות הזאת ואת הזכות להגדרה עצמית.

פיתרון זה, אשר בתגובה הראשונית אני בטוח כי ייענה על ידי חברי המקהלה בזלזול, בלעג ובציניות, ראוי ללימוד. אולי הוא המתכון לשלום, חירות וצדק בכברת הארץ עליה אנו חיים, פיסת הקרקע עליה נשפך דם כה רב ואשר ידעה כל כך הרבה שכול. ואשר כל כך מגיע לה שלום.

הכותב הוא ראש מרכז בגין

יואל מרכוס על בגין בקמפ דייויד

במקרה או לא במקרה, גם ועידת קמפ- דייוויד, שהולידה את הסכם המסגרת לשלום בינינו לבין מצרים, החלה בספטמבר (1978). מטרתה היתה לדון בלב הסכסוך בינינו לבין מצרים ולנסח הסכם מסגרת לחתימת חוזה השלום. מנחם בגין בא מצויד עם דף, עליו 13 ביטויים שאסור בשום פנים ואופן שיופיעו בהסכם השלום, כולם בנושא הפלסטיני ובהם: "הזכויות הלגיטימיות הצודקות של עם הפלסטיני", "הבעיה על כל היבטיה", "אי-קבילות של תפיסת שטחים בכוח", וכו' וכו'

כעבור 13 ימי דיונים הסכים בגין לכלול את כל ההגדרות "האסורות" בחוזה. אנשי הבית הלבן, ובראשם הנשיא קרטר, הציגו 23 טיוטות שונות להסכמי המסגרת, שבאחת מהן פוזרו כל ההגדורת האסורות באמצעות פעלולים מילוליים. סאדאת עצמו נסוג מדרישה לכינון מדינה פלסטינית, והבעיה הפלסטינית טואטאה אל מתחת לשטיח

מקור

ראש המרכז התארח בכנס "לימוד" בהמפטוס ניו יורק

הרצל מקוב , מנכ"ל מרכז מורשת בגין, ברך את הבאים ואמר: אני לא יודע מה מנחם בגין היה אומר לכם אילו היה פוגש אתכם, אבל אני מניח שהיה "מנשק על היד כל גברת מעל לגיל חמש עשרה ומחבק כל אחד ואחד מכם".

מקור

זכרונות מההפצצה בשנת 1981

איתן בן אליהו | גבולות האחריות

ב-10 במאי 1981 עסקו טייסי חיל האוויר בהכנות אחרונות להמראה לתקיפת הכור העיראקי. אך אז החליט ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, לבטל את המשימה. לידי בגין הגיע מכתבו של ראש האופוזיציה, שמעון פרס, שהסתייג מהפעולה. אם הידיעה דלפה לפרס, חשב בגין, היא עלולה להגיע גם לאויב. תאריך אפשרי אחר היה 31 במאי, אך הואיל וב-4 ביוני היתה אמורה להיערך פסגת בגין-סאדאת בשארם א-שייח, נדחתה הפעולה ל-7 ביוני כדי למנוע פגיעה בה. בגין השתמש בסמכותו, על סף ביצוע פעולה צבאית, כדי לקבוע האם לבצע אותה.

בעדותו בוועדת טירקל דיבר שר הביטחון, אהוד ברק, על ההבדל בין ה"מה" שקובע הדרג המדיני ל"איך" השמור לדרג הצבאי. למעשה, עד היום לא נמצאה נוסחה שתגדיר כראוי את היחסים בין שני הדרגים. בהגדרה של "מה" ו"איך" יש ניסיון למתוח קו מפריד ברור בין שתי הסמכויות, אולם השאלה החשובה מסתתרת דווקא במרחבי החפיפה ביניהן.

פעולה צבאית באה להשלים מהלך מדיני, לסלול בעבורו את הדרך ולפעמים לבוא במקומו. לכן יש תחילה לענות על השאלה "למה". כלומר, האם יש סיבה לפעולה צבאית. אחר כך נדרשים לשאלה "מה" לבצע: פעולת גמול? השתלטות על שטח? והשלב הבא הוא ה"איך", כלומר מהו אופן הביצוע מהבחינה הצבאית. כאשר דרכי הפעולה ("מה") ואופן ביצוען ("איך") נקבעות, שוקלים ומחליטים "האם" לבצע. זהו דו שיח נמשך שבו מקבלי ההחלטות מוזנים איש מרעהו, כשמרכז הכובד ומידת ההשפעה עוברים מצד לצד.

בשלב ה"למה" מרכז הכובד אצל הדרג המדיני. ההחלטה היא רק האם להמשיך בתהליך. בשלב ה"מה" מתקיים דו שיח מאוזן בין הצדדים, וגם אם הוא נערך על סמך תוכניות מבצעיות מוכנות, תמיד יש מקום לשינויים והתאמות. בעוד הפורום המשותף עוסק בשאלת ה"מה", מתעמק הדרג הצבאי כבר בשאלת ה"איך". זה הזמן שבו נצבר מידע, צוללים לעומק הפרטים ודנים בחלופות. ככל שמתקדמים בהכנת ה"איך", הדיון נעשה על בסיס נתונים רחב יותר, ולכן הוא חוזר ומשפיע על הדיון בשאלת ה"מה".

עד לרגע האחרון לא מוכרעת שאלת "האם". בשלב זה לשני הדרגים יש אחריות וסמכות, האם לבצע. הדרג הצבאי קובע את עמדתו לפי התנאים המבצעיים השוררים בפועל, והדרג המדיני בכפוף לתנאים מדיניים ואחרים. בשלב מכריע זה מרכז הכובד עובר לדרג המדיני. לו שמורה זכות המלה האחרונה.

בשיטה הנהוגה בארצות הברית אין ספק היכן גבולות הסמכות של הדרגים, ולמרות זאת ערים שם לחפיפה הקיימת בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. למשל, יו"ר המטות האמריקאי הוא בעיקר בעל סמכויות מטה וייעוץ, ומתפקד בצמוד לדרג המדיני, כלומר מעורב יותר ב"מה". מפקדי הזירות מכינים ומביאים לאישור את תוכניות ה"איך", ומעל לכל - לפי החוקה, הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא.

יש תחומי חפיפה רבים בין הדרג המדיני והדרג הצבאי. במידה רבה, האחריות קבוצתית, ולמרות זאת יהיו מקרים שבתוך הקבוצה יימצא אשם בכישלון, שאינו ראוי להמשיך למלא תפקיד. מוטב להבהיר את חלוקת האחריות, הגדרת הסמכויות ותהליכי העבודה בין הדרג המדיני והצבאי בישראל לא רק כאשר בצל ועדות חקירה מחפשים את מי להאשים.

אלוף (מיל') בן אליהו היה מפקד חיל האוויר

ערב מיוחד של "צלילים ותפילות": קובי אוז והרב מיכה גודמן

חודש סליחות במרכז בגין

- - -

קובי עוז וד"ר מכה גודמן במופע משותף

הזמר קובי עוז מארח את ד"ר מיכה גודמן במופע "מזמורי נבוכים"

מרכז בגין שמח להזמינכם למופע סוף קיץ חגיגי. האמן קובי עוז וד"ר מיכה גודמן נפגשים במופע מרגש על החיבור שבין צלילים ותפילות.

הזמר קובי עוז ישיר שירים מאלבומו החדש והמוערך "מזמורי נבוכים", ד"ר מיכה גודמן ילווה את השירים בפירושים ותובנות על קטעי המקורות והתפילות.

יום ראשון, י"ב אלול תש"ע, 22.8.2010 בשעה 20:00.
מחיר כרטיס: 50 ₪
המקומות מסומנים!

לפרטים והזמנות: 02-5652011

ערב לזכרו של הרב קוק

שירת הרב קוק
בתאריך ט"ו באלול תש"ע, 25 לאוגוסט 2010 נקיים בשיתוף בית הרב קוק ערב מיוחד

אשר יוקדש לשירתו של הרב קוק. הערב יערך גם כערב הוקרה לכבודו של ח"כ לשעבר חנן פורת
קבלת פנים: 18:30, תחילת האירוע: 19:00

דברי ברכה -
הרצל מקוב, ראש מרכז בגין
ראובן ריבלין, יו"ר הכנסת
דניאל הרשקוביץ, שר המדע והטכנולוגיה
על שירתו של הרב קוק:
הרב יעקב אריאלי
חנן פורת
הרב שפרן
קטעים מוזיקליים:
הזמרים עובדיה חממה וארז לב ארי, הרכב מוזיקלי בניצוחו של מוסא ברלין ולהקת ילדים

במהלך הערב יבוצעו קטעים מוזיקליים נדירים, שחלקם הוכנו במיוחד עבור ערב זה
מנחה: הרב יוחנן פריד
מחיר כרטיס: 40 ₪
המושבים מסומנים, ניתן להזמין כרטיסים בטל' 02-5652011

כנס "לימוד" לדוברי רוסית מתקיים במרכז בגין

צילום: י. מידד

פסטיבל לימוד בסימן נובל - ירושלים 2010:

נשיא המדינה, ,סגן רוה"מ ושרי החוץ, שרי החינוך, התרבות, התפוצות, והמדע, יו"ר
האופוזיציה, יו"ר הנהלת הסוכנות נתן שרנסקי, סגני שרי הבטחון והחוץ, מת'יו ברונפמן,
הרב עדין שטיינזלץ, יבגנייה דודינה, ירון דקל, יו"ר בנק דיסקונט יוסי בכר, גיל חובב
ועוד עשרות אמנים, אינטלקטואלים ואנשי ציבור יהיו בין אורחי הפסטיבל יחד עם כ-1500
צעירים ישראלים ממוצא רוסי 21-23 ביולי 2010, קריית מוריה ומרכז מורשת מנחם
בגין בירושלים

'לימוד-חמ"ע' הוא פרויקט חינוכי-תרבותי ייחודי לצעירים
יהודים דוברי רוסית בעולם, שנוסד לפני כ-5 שנים על ידי חיים צ'סלר, אשר מבקש לחזק
את הזהות היהודית והזיקה למדינת ישראל על ידי חידוש מסורת הלימוד היהודית העתיקה.
הפרויקט קיים בארבע מדינות: רוסיה, אוקראינה, ארה"ב וכמובן - ישראל. האירועים
מתבססים על עקרונותיה של תנועת "לימוד" הגלובלית שנוסדה בבריטניה לפני כ-30 שנה:
התנדבות- הכנסים בפועל מאורגנים על-ידי מתנדבים והמרצים מופיעים ללא תמורה כספית),
השתתפות בתשלום, חופש בחירה וריבוי אפשרויות הבחירה- בכל רצועת זמן בכנס למשתתפים
קיימת זכות בחירה בתכנים אותם ילמד, היעדר זיהוי ממסדי.

הפסטיבל בירושלים
יתקיים ב 21-23 ביולי, והוא יתפרס בירושלים לשלוש במות: קמפוס חינוכי קריית מוריה,
מרכז מורשת בגין ובית שי עגנון. במהלך הפסטיבל, בנוסף לתוכנית היומית, יתקיימו שני
ערבי תרבות גדולים: אירוע פתיחה – ערב הוקרה לחתני פרס נובל במעמד נשיא המדינה,
שרים, ח"כים ומכובדים נוספים מהארץ ומהעולם ובערב השני יתקיים אירוע הצדעה ל-20
שנות העלייה הגדולה מבריה"מ. נושא העל שילווה את הפסטיבל הוא תרומתם הייחודית של
חתני פרס נובל – יהודים ממוצא מזרח-אירופי וישראלים לתרבות העולם. בפסטיבל "לימוד
נובל ירושלים" נציין את פועלם של ש"י עגנון ,מנחם בגין, שמעון פרס, יצחק רבין, יוסף
ברודסקי, אלי ויזל, אהרון צ'חנובר, פרופ' ישראל אומן, פרופ' עדה יונת ועוד רבים
אחרים.

בפסטיבל צפויים להשתתף כ-1000 ישראלים דוברי רוסית בישראל, רבים מהם
אמנים, משוררים, שחקנים, מוסיקאים וציירים לצד אנשי ציבור מהמגזר הרוסי בישראל.
השחקנית יבגנייה דודינה והעיתונאי ירון דקל משמשים כיו"ר עמית של הפסטיבל ולצידם
ישתתפו: נשיא המדינה שמעון פרס, שר החוץ אביגדור ליברמן, יו"ר האופוזיציה ציפי
לבני, שר החינוך גדעון סער, שר המדע דניאל הרשקוביץ, שרת התרבות לימור לבנת, סגן שר
הבטחון מתן וילנאי, סגן שר החוץ דני איילון, איש העסקים ויו"ר ועדת ההיגוי של
'לימוד' FSUמת'יו ברונפמן, הרב עדין שטיינזלץ, אשף הסטארט-אפ אנטון נוסיק, יו"ר בנק
דיסקונט יוסי בכר, השף גיל חובב, המוזיקאי ליאוניד פטשקה, השחקנית הלנה ירלובה,
דליה רבין, ציקי ולדן פרס ועוד עשרות אמנים, אינטלקטואלים ואנשי ציבור יוצאי ברית
המועצות וילידי הארץ המושפעים בעבודתם מהתרבות היהודית הרוסית.

אופיו
היחודי של הפסטיבל יבוא לידי ביטוי באמצעות מגוון סדנאות העוסקות בכל רובדי החיים
של יוצאי ברית המועצות בישראל. דוגמאות לכך הן: "תרבות חדשה של יזמות וסטארט –אפ
ברוסיה" אנטון נוסיק, "המטבח הים תיכוני והשפעתו על המוח" ד"ר רלי אבל, "ראשי
הממשלות מאחורי הקלעים" יחיאל קדישאי, איתן הבר, אפרת דובדבני והרצל מקוב, "התלמוד
וחשיבותו בתקופה זו" הרב עדין שטיינזלץ, "מדוע להשקיע בעסקים בישראל" מת'יו
ברונפמן, סדנת מוזיקה עם אשף הג'אז ליאוניד פטשקה, ועוד סדנאות מרתקות במגוון
נושאים רחב.

פרס הנצחת מנחם בגין מטעם משרד ראש הממשלה

משרד ראש הממשלה

המועצה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה

פרס נשיא המדינה ופרס ראש הממשלה לשנת תשע"א - 2011 בעבור הנצחת זכרם של נשיא המדינה אפרים קציר ז"ל וראש הממשלה מנחם בגין ז"ל

המועצה להנצחת זכרם ופועלם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה תעניק השנה פרסים כדלהלן

פרס בנושא הקשרו בדמותו או בתחום פעולתו של נשיא המדינה

1. אפרים קציר ז"ל.

2. פרס בנושא הקשור בדמותו או בתחום פעולתו של ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל.



רשאים להגיש מועמדות לקבלת הפרס חוקרים, תלמידים, יוצרים ואישים נוספים שהם אזרחי ישראל בלבד וכן תאגידים הרשומים בישראל.

עבודה אשר בגינה ניתן להגיש מועמדות לקבלת פרס היא זו שמתקיימים בה כלל התנאים האלה:

א. העבודה קשורה קשר ישיר והדוק לדמותו, להגותו או לפועלו של אחד
מן האישים המונצחים.

ב. העבודה או היצירה היא בתחום המחקר או האומנות; הפעילות היא בתחום החינוך, החברה או הכלכלה.

ג. העבודה הושלמה.

ועדת הפרס רשאית להעניק יתרון לכל אלה:

א. עבודות ויצירות חדשניות ופורצות דרך בתחומן.

ב. עבודות, יצירות או פעילויות אשר נוגעות בקהל יעד רחב ומגוון.

ג. פעילויות שהן מפעל חיים וכן פעילויות המתמשכות לאורך תקופה ארוכה.


· כל פרס הוא בגובה 30,000 ₪. ועדת השופטים רשאית לחלק
כל פרס בין שני זוכים.

· הפרסים יוענקו ע"י נשיא המדינה וראש הממשלה בטקס האזכרה הממלכתי המרכזי להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, ביום א' בניסן תשע"א (יום שלישי, 5 באפריל 2011).


טפסים להגשת הצעות ודף הנחיות כלליות ניתן לקבל במשרדי המועצה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, בכתובת: משרד ראש הממשלה, רח' קפלן 3, הקריה, ירושלים, 91950. טל': 02-6706112 ובאתר האינטרנט:

תמונה של מנחם בגין בחצרו של הרבי מחב"ד

דן פתיר נראה מעל ראשו של הרבי מנחם שנאירסון

מקור

תמונות של פיצוץ משרדי המחוז של משטרת המנדט בירושלים 1945

הפעולה בוצעה ביום 27 דצמבר 1945 בידי יחידות משולבות של אצ"ל ולח"י:

ראו כאן

גלילה רון-פדר-עמית על ספרה החדש על מנחם בגין

חמש שאלות לגלילה רון פדר-עמית | לבבות הילדים פתוחים

איך הפכה גלילה רון פדר-עמית לסופרת לילדים ונוער בזכות מנחם בגין, איך משתנה תהליך הכתיבה שלה כאשר היא כותבת על דמות בשר ודם, איך מתמודדים עם דמות שנויה במחלוקת ולמה היא לא היתה בוחרת לכתוב על אף מנהיג בן ימינו

מאת ורד לי
16/06/2010

"אף שגדלתי בבית מפא"יניקי אין קשר פוליטי בין ה'מהפך' שעברתי לבין כתיבה לבני נוער על דמויות מן הימין הפוליטי", אומרת גלילה רון פדר-עמית, "המשיכה לכתוב על דמויות מהאצ"ל נבעה מתחושה שהוסתרו ממני פרטים ומתוך ההזדהות שלי עם הנרדפים". בימים אלה יוצא ספרה חדש, "בעוז ובהדר: סיפורו של מנחם בגין" (מודן), המתחקה אחר ילדותו ודרכו של מנחם בגין. עד כה פרסמה רון פדר-עמית יותר מ-300 ספרים לבני נוער, ביניהם סיפורים ביוגרפיים על חייהן של דמויות היסטוריות, סדרות ספרים לבני הנוער כמו "אל עצמי", "בחינת בגרות" ועוד.

למה בחרת עכשיו במנחם בגין?

"בגין היה בחייו דוגמה אישית ומופת למנהיגות אמיתית, אבל הבחירה לכתוב עליו היא גם מאוד אישית: בתקופת התבגרותי כתבתי רומן על נערה החיה בתקופת המנדט ומאוהבת בלוחם אצ"ל. מכיוון שגדלתי בסביבה שהשתייכה לזרם המרכזי של בן גוריון ומפא"י לא הכרתי אף אדם שהיה באצ"ל שיוכל להעיר לי הערות ולכן פניתי לבגין שהיה אז שר בממשלתו של לוי אשכול. להפתעתי, בגין לא רק קרא את הסיפור, אלא גם הזמין אותי לביתו, ומאז נקשר בינינו קשר מיוחד. אני חבה לו תודה, כי בזכותו התחלתי לכתוב לילדים ולבני נוער. בגין חיזק אותי כשאמר לי: ?אם את רוצה לכתוב ללבבות תכתבי לילדים, כי רק הלבבות של הילדים פתוחים'".

בגין הוא דמות שנויה במחלוקת, פעולות אצ"ל בהנהגתו מתפרשות גם כפעולות טרור, הוא מזוהה עם השלום אבל גם עם מלחמת לבנון. קשה לכתוב על דמות כזו?

"כאשר הכתיבה באה מאהבה לדמות ומנאמנות לאמת ולא מצורך חבוי לנסות לשכנע את הקוראים, אין בעיה להציג דמות שנויה במחלוקת. לא עלי מוטל התפקיד לקבוע האם הנאומים של בגין מבריקים או מסיתים, ולכן הם מובאים במלואם. אותו דבר אמור לגבי מלחמת לבנון. ניסיתי להביא את הארועים כפי שהתרחשו. תיארתי מעט מתחושותיו הכבדות של גיבור הספר והטלתי על הקוראים את התפקיד לגבש עמדה".

"בעוז ובהדר" אינו ביוגרפיה, אבל בשלב שבו את כותבת על מלחמת לבנון או על ערוב ימיו של בגין את נצמדת לשפה דיווחית. מדוע?

"בשני החלקים הראשונים של הספר עמדו לרשותי ספריו של בגין עצמו, ?בלילות לבנים' (דביר, 1995) וה'מרד' (אחיאסף, 1992), והייתי בטוחה בתיאור רגשותיו ומחשבותיו, כי שאבתי אותם מהמקור. בחלק האחרון נאלצתי להסתמך על נאומיו, מאמריו ועל מה שאחרים כתבו. זו תקופה עמוסה והחלטתי לתמצת אותה, ומכאן נוצר האופי ה'דיווחי'. בגין עצמו אמר שלמרות שזכה לעמוד בראש ממשלת ישראל, לחתום על הסכם שלום ולקבל את פרס נובל, התקופה המשמעותית ביותר בחייו היתה ימיו במחתרת שבהם הצליח למנוע מלחמת אחים".

מה ההבדל בין כתיבה על נוער בסיכון לבין כתיבה על דמויות היסטוריות?

"כסופרת הכותבת לבני נוער אני נוהגת להגדיר את עצמי כמראה שמשקפת את עולמם. בתור שכזו איני שופטת אותם וגם לא מנסה לחנך, אלא לכוון זכוכית מגדלת ולמקד, כדי שקוראי יתבוננו ויסיקו את מסקנותיהם. קל לי להסיר מעצמי את עצמי ולהיכנס לדמות שעליה אני כותבת. בכתיבה על נוער בסיכון קולה של הדמות פורץ מתוכי באופן ספונטני ואני מרגישה כמו כלי ריק שמתמלא. התהליך המרתק הזה אינו חל עלי בכתיבה על דמויות היסטוריות. כאן אני מתלבטת, שואלת את עצמי הרבה שאלות ונתקעת לעתים קרובות, ולכן התהליך הרבה יותר קשה".

על איזה מנהיג ישראלי עכשווי היית יכולה לכתוב ספר לבני הנעורים?

"לצערי לא הייתי בוחרת באף אחד. מבחינתי דמות מופת אינה נולדת בבחירות לכנסת. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, כשהתברר שיש הרבה נפגעים, אמר בגין: ?לא משנה מה קרה שם, אני אחראי לכל, כי אני שלחתי אתכם!', אם אמצא מנהיג שיתבטא כך, לא אחרי הצלחה גדולה, אלא אחרי מה שמצטייר כאסון, אשקול לכתוב עליו".

ספרה החדש של גלילה רון-פדר על בגין

בעוז ובהדר סיפורו של מנחם בגין
גלילה רון-פדר-עמית
מחיר רגיל: 88 ₪


כאשר נולד מנחם, בנה הצעיר של משפחת בגין, סערה אירופה ממלחמות ומאנטישמיות, שאת תוצאותיהן הוא חש על בשרו בהשפלות ובמכות שספג לא פעם מבני כיתתו הפולנים. בהשפעת אביו, שנטע בשלושת ילדיו גאווה יהודית, הוא הצטרף לתנועת הנוער ´השומר הצעיר´ ואחר־כך ל´בית"ר´. כאן הוא פגש את מי שעתיד היה לעצב את השקפת עולמו - ראש התנועה ומייסדה - זאב ז´בוטינסקי.
עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה, נאלץ מנחם לברוח יחד עם אשתו הצעירה מוורשה הבוערת. נדודים, תלאות וגיוס כמעט בלתי אפשרי לצבא פולין החופשית היו מנת חלקו בטרם זכה לשוב לארץ ישראל - "כי אל מולדת שבים ולא באים", כפי שהחדיר בו אביו.
רק מעטים, ואפילו לא בנו הבכור, ידעו שמאחורי החזות האפרורית והלא־מתבלטת של הרב המזוקן ישראל ססובר או המשפטן החיוור דוקטור יונה קניגסהופר מסתתר המפקד הנערץ של האצ"ל, שהיה אחראי לכמה מהפעולות הנועזות נגד המנדט הבריטי. מעטים גם האמינו כי לאחר קום המדינה הוא יהפוך למנהיג כריזמטי שיסחף אחריו את ההמונים, יגיע למעמד ראש הממשלה ויוביל את ישראל להסכם שלום היסטורי עם מצרים.

בעוז ובהדר אינו ביוגרפיה אלא סיפור עלילתי. זהו סיפור חייו המרתק של בגין - אידיאליסט בעל חזון שהגשים בכל צעד שלו את ההדר הבית"רי, לוחם עז נפש ומנהיג פוליטי, אדם צנוע שמעולם לא התנשא או ביקש לעצמו זכויות יתר, ולא פחות מכך, זהו סיפור חייו של מנחם - איש משפחה מסור, יהודי חם - אדם.

גלילה רון־פדר-עמית פירסמה בין היתר סיפורים ביוגרפיים על חייהם של אישים בולטים בקורות עם ישראל בעת החדשה, וביניהם ´באור ובסתר - סיפורו של זאב ז´בוטינסקי´, ´המורד - סיפורו של אברהם (יאיר) שטרן´ ועוד. כמו כן פירסמה ספרים רבים לילדים ולנוער.

זוכרים את אוסירק

מתקיפת הכור ועד המשט: בנים מתנהגים כמו בנים

מאת ריצ'ארד אלן ניו יורק טיימס

התקיפה הנועזת של הכור העיראקי ב-1981 כמעט גררה צעדי ענישה מצד ארה"ב נגד ישראל, אך בסוף אותה שנה חתמו השתיים על הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי


לנוכח המתקפה השנויה במחלוקת של ישראל, המככבת כעת בחדשות, נזכרתי במתקפה ישראלית אחרת שנויה במחלוקת, שהתרחשה לפני 29 שנה: תקיפת הכור הגרעיני שנבנה באותה עת בעיראק. התקיפה הנועזת והמסוכנת הסבה מהלומה קטלנית למאמצי סדאם חוסיין להשיג נשק גרעיני. באותה עת שימשתי העוזר לביטחון לאומי של הנשיא רונאלד רייגן, לאחר כמה שנים שבהם הייתי עוזרו הבכיר למדיניות חוץ.

באותו אחר צהריים של יום ראשון ישבתי במרפסת ביתי בארלינגטון, וירג'יניה, ועברתי על ניירת. את עיסוקי קטעה שיחת טלפון ממרכז התקשורת הסמוך לחדר המצב בבית הלבן. הדובר מעבר לקו ביקש שאעבור לקו הטלפון המאובטח שהיה שמור בכספת במרתף ביתי. לאחר שעשיתי כן דיווח האיש שמטוסי קרב ישראלים עושים באותו עת את דרכם בשמי סעודיה בדרכם חזרה מתקיפת הכור בעיראק.

לאחר הדיווח החלקי ביקשתי לקבל עדכונים שוטפים, ומיד לאחר מכן התקשרתי לבית הלבן וביקשתי לשוחח עם הנשיא רייגן. בתוך שניות ענה לשיחה קצין מקמפ דייוויד וביקשתי ממנו להעביר אותי מיד לנשיא. הוא היסס וענה: "אני מצטער, אדוני, הוא בדיוק עולה למסוק כאן".

הוריתי לו לבקש מהנשיא לרדת מהמסוק ולגשת לטלפון ללא דיחוי, אולם הוא התנגד ורמז שהדבר עלול להיות למורת רוחו של הנשיא. אמרתי שאם הנשיא לא ייגש לטלפון מיד עלולות להיות לכך השלכות.

בתוך דקותיים, שנדמו כנצח, נשמע מעברו השני של הקו קולו הנרגז במקצת של רייגן: "כן דיק, מה העניין?" סיפרתי מה קרה והוא ביקש ממני לחזור על ההודעה. לאחר כמה שניות שאל: "מדוע אתה חושב שהם עשו את זה?", עניתי שברור שהישראלים לא רוצים שהכור ייהפך לכור פעיל.

הנשיא שתק. ואז בביטחון עצמי אופייני שאל פתאום: "אתה יודע מה?", ועניתי: "מה, אדוני הנשיא?". ולכך השיב תשובה קלאסית: "זה לא מפתיע, בנים מתנהגים כמו בנים!". זו היתה תשובה אופיינית של רייגן. היתה לו היכולת להבין בו זמנית הן מידת החומרה של מצב מסוים והן את ההשלכות האסטרטגיות ארוכות הטווח שלו - ואז לתמצת את לב העניין בהערה קולעת.

למחרת, כשהידיעה עוררה סערה בכל ערוצי התקשורת, קיימו חברי קבינט ובכירי סגל הבית הלבן ישיבה ארוכה בניסיון להעריך את השפעת התקיפה הסנסציונית מכל זווית אפשרית. הדיון הער סיפק כמה הפתעות, כולל דעות שהשמיעו ג'ורג' בוש, ששימש אז כסגן נשיא, וג'יימס בייקר, ששימש כראש סגל הבית הלבן, שקראו לנקוט צעדי ענישה נגד ישראל, בהם ביטול העברה של כלי טייס. בתוך כך הגיעו דיווחים מפתיעים שלפיהם כמה מדינות חשובות במזרח התיכון הביעו בשיחות פרטיות שביעות רצון מהתקיפה הישראלית, אף שתגובתם הרשמית היתה זועמת. לאורך הדיון הנשיא עצמו אמר רק מעט והקשיב בסבלנות.

גם כיום, רק מעטים יודעים שרייגן הקדיש את השנים שקדמו לנשיאותו ללימוד של מדיניות חוץ, והקדיש זמן רב לקריאה, התכתבויות, נסיעות לחו"ל וקבלת תדרוכים ממומחים. הודות להכנה המקיפה שלו, רייגן גיבש עקרונות עמוקים בנוגע למדיניות חוץ, ואף שתמיד היה מוכן להקשיב לדעות מנוגדות לשלו, לא היה קל לשכנעו.

בתום הישיבה נשארתי בחדר והנשיא הפנה אליי את מבטו. "אז מה אתה חושב על כל זה?", שאל. אמרתי שהוא שמע למעשה את כל נקודות הראות - ושאת תגובתו שמעתי יום קודם. הוא חייך וחזר לניירות שעל שולחנו. בסוף השנה חתמו ארה"ב וישראל על הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי.


ריצ'ארד אלן, עמית בכיר במכון הובר, שימש כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא רונלד רייגן בשנים 1982-1981

סדרת הרצאות חדשות במרכז

מכתב על מדיניות כלכלית של בגין מ- 2006

בגין וצדק בחברתי

בתגובה על רשימתו של דני גוטוויין, העוסקת בספרו של דני פילק "פופוליזם והגמוניה בישראל" ("הארץ, ספרים" 26.7.06): הספר, כמו המאמר, מזהים את הגורמים לעליית הליכוד בשנת 1977 ברטוריקה הפופוליסטית שהובילה את השכבות העניות לתמוך בליכוד אף על פי שהאחרון תמך במדיניות כלכלית ליברלית שאמורה, לדעת הכותבים, לפגוע בשכבות אלו. מטרת המדיניות הכלכלית של מנחם בגין היתה צמצום למינימום של מעורבות הממשלה וההסתדרות במשק הישראלי, וביטול המונופולים ההסתדרותיים הממשלתיים. מדיניות זו לא פגעה בשכבות החלשות, אלא דווקא פתחה להן אפשרויות חדשות של ניעות חברתית באמצעות הקלה על יזמות פרטית. הפגיעה העיקרית היתה בוועדים החזקים, המגובים על ידי ההסתדרות, שנהנו מתנאי שכר מפליגים בזכות סובסידיות ממשלתיות והיעדר תחרות.

בגין תמך במדיניות כלכלית ליברלית, אבל מדיניות זו לוותה בשני עקרונות חשובים; צדק חברתי והקטנת הפערים החברתיים - עקרונות שאותם יישם בפרויקט החברתי הגדול ביותר שאי פעם בוצע במדינת ישראל: פרויקט שיקום שכונות. פרויקט זה הקיף כשישית מאוכלוסיית המדינה וכלל השקעת מיליארדים מתקציב המדינה בשיקום פיסי וחברתי של אזורי מצוקה.

אל מול החיפוש המתמיד אחר האינטרס הנעלם בתמיכת הבוחרים במנחם בגין בשנת 1977, אולי כדאי היה לנתח את האיום החומרי הברור שהציבה מפא"י לפני בוחריה בזיקה שבין הצבעתם למפלגה והמשך העסקתם במכלול ההסתדרותי הממשלתי, אשר חלש על המשק הישראלי ומנע את עלייתו של בגין לשלטון במשך שנים רבות.

הרצל מקוב

מנכ"ל מרכז מורשת מנחם בגין

הנחת זר ליד חדר הגרדום בכלא ירושלים

לזכר פיינשטייןן וברזני: ביום הזכרון לחחלי מערכות ישראל לעצמאותו

מכתב תגובה של משה ארנס בעניין מרד גטו ורשה

ההנהגה היהודית ידעה

בתגובה לרשימתה של דינה פורת על ספרו של יוסף גורני "קריאה באין אונים" ("הארץ, ספרים", 7.4), ברצוני להעיר כי פורת כותבת "ההאשמה הרווחת מאז המלחמה, שהעיתונים כביכול ידעו יותר ממה שפירסמו... מתפוגגת עם הקריאה המדוקדקת של העיתונות", ומתעלמת מהסוגיה העיקרית, והיא שההנהגה היהודית - הסוכנות היהודית בארץ והמנהיגות היהדות ארצות הברית - לא העבירה לעיתונות בזמן אמת את הידיעות על השמדת יהדות אירופה כאשר ידיעות אלה הגיעו לידיה.

מברקו של גרהרד ריגנר, עובד המשרד של הקונגרס היהודי העולמי בז'נווה, אשר בישר על תוכנית גרמנית להשמדת יהדות אירופה, הגיע לידי סטיוון וייז, יושב ראש ארגון זה ומנהיג ציוני ארצות הברית, בניו יורק, באוגוסט 1942, ובאותה עת לידי הסוכנות היהודית בארץ. תוכן המברק שוחרר לידיעת הציבור רק כעבור שלושה חודשים, תקופה שבה נרצחו מאות-אלפי יהודים מדי חודש בחודשו. פורת כותבת שגורני מסכים עם הקביעה שממילא לא היה מה לעשות. קשה להצדיק קביעה גורפת זו. לפני שמאמצים את הקביעה הזאת יש לבדוק את פעילות לשכת "החלוץ" בז'נווה בראשותו של נתן שוולב, ואת פעילות יהדות ארצות הברית בשנות המלחמה.

שוולב היה בקשר מכתבים עם חברי "החלוץ" באירופה הכבושה וגם דאג להעברת חבילות לחברי התנועה מתוך תקציב זעום שהועמד לרשותו. בין אלה שהתכתב אתם היו צביה לובטקין וטוסיה אלטמן, נשים שהיו מוכרות בארץ, ולימים היו פעילות במרד גטו ורשה. במכתבים שהתקבלו אצלו, והועברו לסוכנות היהודית בארץ, נמסר על תהליך השמדת יהדות פולין וגם על ההכנות להתגוננות מזוינת מפני הגרמנים. נוכח העדר הנחיות, עצה וסיוע מצד נציג הארץ בז'נווה, נוצר רושם, כפי שכתבה טוסיה אלטמן במכתבה האחרון לשוולב, ש"מחקתם אותנו מהזיכרון".

הבעיה המרכזית שעמדה לפני אלה שהתכוננו למרד גטו ורשה היתה רכישת נשק והשגת הכספים שהיו דרושים לקניית נשק, כפי שמעיד דיווחו של עמנואל רינגלבלום על ביקורו במטה אצ"י ברחוב מורנובסקה, זמן קצר לפני פרוץ המרד, ששם היה עד למשא ומתן על קניית נשק מהפולנים.

גם אי"ל וגם אצ"י נאלצו להשתמש בפעולות סחיטה מאנשים אמידים בגטו לשם השגת כספים לרכישת נשק. אפשר היה לסייע להם מהארץ על ידי העברת כסף באמצעות ממשלת הגולה הפולנית, שעמדה בקשר עם המחתרת הפולנית, או בדרכים אחרות. זה לא היה מציל נפשות, אך יכול היה להגביר את כוחם של המורדים.

סוגייה אחרת היא פעולות ההסברה בארצות הברית בכוונה להפעיל לחץ על הממשל האמריקאי לנקוט פעולות המכוונות להצלת יהודים באירופה. היו כאלה שסברו כמו גורני ש"אין מה לעשות, כל זמן שלא ינוצח האויב אין תקנה לאלה שנפלו לידיו". אך דעה פשטנית זו לא איפיינה את כולם והיו שהרגישו חובה להתגייס לפעילות אשר תאלץ את הממשל לפעול. המובילה בתחום זה היתה משלחת האצ"ל בארצות הברית, בראשותו של הלל קוק (פיטר ברגסון), אשר הקימה את "ועד החירום להצלת יהודי אירופה", וצירפה אליו מספר רב של חברי קונגרס, מושלי מדינה ואמנים וסופרים רבים. פעילות זו הביאה בסופו של דבר להקמת "הוועד לפליטי מלחמה", על ידי הנשיא רוזוולט, שהצליח להציל אלפי יהודים בשנה האחרונה של המלחמה. המנהיגות היהודית והציונית הרשמית סירבה לשתף פעולה עם אנשי האצ"ל, ואף ניסתה לחבל בפעילות שלהם ולהביא לגירושם מארצות הברית.

משה ארנס

סביון

ספר תנחומים לנשיא פולין נפתח לצבור במרכז בגין

שרים, יו"ר הכנסת, ח"כים ואישים נוספים הגיעו היום לביקור תנחומים לנשיא פולין במרכז בגין בירושלים

בין המגיעים היו שר החוץ ח"כ אביגדור ליברמן, יו"ר הכנסת ח"כ ראובן ריבלין, שר התקשורת משה כחלון והשר בני בגין שכתבו בספר התנחומים. שגרירת פולין שנכחה במקום בחרה במרכז בגין, כיוון שהיה מקום אהוב על נשיא פולין ז"ל

שר החוץ, יו"ר הכנסת, שר התקשורת, השר בגין ואישי ציבור רבים אחרים, הגיעו היום לביקור תנחומים לנשיא פולין במרכז בגין בירושלים. שגרירת פולין שנכחה במקום בחרה במרכז בגין כיוון שהיה מקום אהוב על נשיא פולין ז"ל ספר הזיכרון המלא ישלח לממשלת פולין, הציבור מוזמן להגיע ולחלוק כבוד.
שר החוץ ח"כ אביגדור ליברמן: אני רוצה להביע צער על מותו הטראגי של נשיא פולין, רעייתו ופמלייתו. העם היהודי ועם ישראל איבדו את אחד החברים הנאמנים והטובים ביותר שידענו בתקופה האחרונה בקהילה הבינלאומית
יו"ר הכנסת ח"כ ראובן ריבלין: הנשיא היה מהנדבכים העיקריים ביחסים המתחדשים בין העם בישראל לעם הפולני, על אף משקעי העבר. כנסת ישראל, על 120 חבריה, מרכינה ראש לזכר חברי הפרלמנט שנספו באסון. במיוחד הכנסת מכבדת גם את זכרו של חבר הפרלמנט הצעיר, ארקדיוש רביצקי, ראש אגודת ידידי ישראל והפרלמנט הפולני
השר בגין: זה מרגש מאוד שגרירות פולין בחרה לערוך במרכז בגין את האירוע, דבר שמראה על יחסו החם של הנשיא ז"ל למדינת ישראל ולעם היהודי.
הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת מנחם בגין: "לך קצ'ינסקי היה ידיד גדול לעם היהודי ולמדינת ישראל, שפעל רבות למען הידוק הקשרים בין ישראל ופולין ובהעלאה על נס את פועלם של חסידי אומות העולם הפולנים שהצילו יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. במהלך ביקוריו בישראל ביקר הנשיא קצ'ינסקי מספר פעמים במרכז מורשת בגין וסייר יחד עם רעייתו במוזיאון בגין אותו העריך מאד כמפקד מחתרת ומנהיג ישראלי שנולד וגדל בפולין."


יו"ר הכנסת ראובן ריבלין

השר בני בגין

תום שגב שוב חוזר לסיפור של 'דיכוי' מרד בית"ר בגטו ורשה

המרד הנכון

מקובל לומר שתנועת העבודה, ששלטה בגיבוש המיתוסים הלאומיים של ישראל, העלימה בכוונה את חלקה של תנועת בית"ר במרד גטו ורשה, שהתחולל ב-1943. מאמר שהתפרסם לא מכבר בכתב העת "עיונים בתקומת ישראל", מציע תיזה שונה: חלקה של תנועת בית"ר במרד הועלם, בין היתר, מפני שמנחם בגין לא נאבק על מקומו בפנתיאון הלאומי.

מחבר המאמר, אמיר פלג, הוא דוקטורנט באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע ומתמחה בחקר יחסו של בגין אל השואה. מפקד המרד, מרדכי אנילביץ', היה איש "השומר הצעיר", ואנשי התנועה בארץ פיארו את המרד כמו התחולל בהשראת המתיישבים העברים בארץ ישראל. חלקם של אנשי בית"ר הועלם.

לא רק סיבות פוליטיות הביאו לכך, כותב פלג: רק מעטים מאנשי בית"ר שרדו והיו יכולים לגולל את סיפור גבורתם, וגם לא נשמר חומר רב המתעד אותו. הסיבה העיקרית שבשלה נמנע בגין ממאבק על מעמדו ההיסטורי של מרד גטו ורשה היתה אידיאולוגית: המרד סימל בעיניו את השואה עצמה, שכן הוא פרץ במצב של חוסר אונים שאסור היה להגיע אליו ושייצג את הגלות היהודית חסרת התקווה.

מרד אצ"ל בבריטים, לעומת זאת, סימל בעיני בגין את העתיד העברי מלא התקווה על אדמת ארץ ישראל. בגין נמלט מוורשה והשאיר את חניכיו מאחור, קודם שפרץ המרד. היו שלא סלחו לו על כך עד סוף ימיו. מטבע הדברים ביקש לפאר את המרד שהוא הנהיג, כמפקד אצ"ל בארץ ישראל.

נפטרה שושנה רזיאל

יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין נפרד ממנה

זר הפרחים שלל מרכז מורשת בגין:

על פעילות שנערכה במרכז בגין

לראשונה: מהלך מקיף לקידום השתלבותם של ילדים ונערים יוצאי אתיופיה בתנועות הנוער בירושלים

אתמול, בתאריך 14/03/10 התקיים יום עיון ראשו מסוגו, במרכז מורשת מנחם בגין, שעסק בקידום השתלבותם של ילדים ונערים יוצאי אתיופיה בתנועות הנוער בירושלים. על פי הנתונים של האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, נכון למרץ 2010, ישנם כ- 5,000 יוצאי אתיופיה בירושלים, כאשר מרביתם מתגוררים בארבע שכונות עיקריות: קרית מנחם (1200), תלפיות בקע ומזרח (1033), נווה יעקב (723) ובקטמונים מתגוררים 613 יוצאי אתיופיה.

מבדיקת פעילותם של תנועות הנוער בארבע שכונות אלה עולה כי:

שיעור יוצאי אתיופיה המשתתפים בתנועות הנוער השונות בשכונת נווה יעקב הינו 21% (40 חניכים) מתוך סך כל של 182 ילדים יוצאי אתיופיה בגילאי 10-18.

שיעור יוצאי אתיופיה המשתתפים בתנועות בשכונת קטמונים/גוננים הינו 50% ( 60 חניכים ) מתוך סך כל של 122 ילדים יוצאי אתיופיה בגלאים 10-18.

שיעור יוצאי אתיופיה המשתתפים בתנועות בשכונת קריית מנחם הינו כ- 17% (45 חניכים) מתוך סך כל של 270 ילדים יוצאי אתיופיה בגילאים 10-18.

שיעור יוצאי אתיופיה המשתתפים בתנועות בשכונת תלפיות הינו 25% (40 חניכים) מפוטנציאל של 162 ילדים יוצאי אתיופיה בגילאי 10-18.

האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, עיריית ירושלים, המשרד לקליטת העלייה ומרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במשרד החינוך שמו לעצמם מטרה לפעול להשתלבותם של ילדים ובני נוער יוצאי אתיופיה בתנועות הנוער בירושלים, מכיוון שהם רואים בתנועות הנוער מקור להשתלבות אמיתית של בני הנוער יוצאי אתיופיה במיינסטרים של החברה בישראל, ואשר לא מסתפקים בהוצאתם בלבד של הנערים ממצבי סיכון. על כן יש חשיבות גדולה בהרחבת שיעור הנערים יוצאי אתיופיה המשתתפים בתנועות הנוער השונות.

דני אדמסו, מנכ"ל האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה: "בעבר הייתה מחשבה בתנועות הנוער שיוצאי אתיופיה לא מגיעים לתנועות, הנחה מוטעית ביסודה. בעברי כמנהל של צופי שב"א בתנועת הצופים, הצלחתי להגדיל את החניכים מקרב הקהילה מאחדים בודדים ליותר מ- 1200 חניכים ובכך הצלחתי להפריך את אותה אקסיומה. אני מקווה שמירושלים תצא הישועה גם לערים אחרות. שיתוף הפעולה והסנכרון בין כול הגורמים בירושלים תורם תרומה גדולה לקידומם של יוצאי אתיופיה".

משה פוקסמן-שעל, סגן יו"ר מרכז מורשת מנחם בגין: "אנחנו שמחים לשמש אכסנייה ליום העיון. מנחם בגין היה הראשון שבזמן שלטונו קרא לראש המוסד דאז ואמר לו "הביאו לי את אחי מיהודי אתיופיה". יש למרכז מורשת מנחם בגין נכונות לסייע לשילובם של יוצאי אתיופיה".

דוד יאסו, ראש אגף יוצאי אתיופיה במשרד לקליטת העלייה: "יוצאי אתיופיה ממשיכים להתוות בחברה הישראלית ולצערי הנוער בחלקו נדחק לשוליים. אני חושב שהחסמים הינם בכניסה הראשונית לתנועות וברגע שבני הנוער נכנסים לתנועות כמעט ולא יוצאים משם".

פיני גלינקביץ, מנהל רשות הקליטה בעיריית ירושלים: "הנושא של הנערים יוצאי אתיופיה הוא בדמנו. המהלך לא פשוט וצריך לעשות עבודה. החיבור צריך להיות בשני הצדדים. מצד אחד אנחנו צריכים לעודד יוצאי אתיופיה להשתלב בתנועות הנוער ומצד שני אנחנו צריכים להכין את התשתית של תנועות הנוער על מנת שיהיו יעילים לקבלת החניכים מקרב הקהילה".

דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך: "לצערנו הקהילה נמצאת ברובה בחצרות האחוריות של הרשויות המקומיות וכאשר הנערים לא נמצאים במקומות טובים שישנם פעילויות טובות עם השגחה של מבוגר, זהו מתכון להידרדרות למצבי סיכון. אנחנו רוצים לעודד דיאלוג, פתיחות, כדי לחזק את הרב תרבותיות. אין סתירה בין זהות ישראלית לזהות אתיופית, שניהם יכולים לגור בכפיפה אחת".

תמר בסביץ, רכזת תכנית מגשרים בקהילה במועצת תנועות הנוער הציגה את התוכנית "מגשרים תנועתיים בקהילה" של מועצת תנועות הנוער במימונה של הקרן לידידות שפועלים לעודד את הילדים והנערים ממשפחות עולים להשתלב בתנועות הנוער וזאת באמצעות העמדת מגשר, סניף קהילתי, משאבים כספיים וכוח-אדם קהילתי.

הפורום החליט, בסיומו של יום העיון, לקיים פעילויות ממוקדות לפי שכונות במטרה לעודד את הילדים ובני הנוער ומשפחותיהם מקרב יוצאי אתיופיה להשתלב בתנועות הנוער וכן לעודד את תנועות הנוער לגייס בצורה ייזומה ולהכין את התשתית הרצויה עבור יוצאי אתיופיה.

מצ"ב מסמך תנועות הנוער בירושלים של האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

לפרטים נוספים:
אבי מספין- סמנכ"ל דוברות ולובי, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה
050-8319114
02-6789673

יוקרן הסרט האיטלקי "זעקת הארץ"

הסרט האיטלקי משנת 1949 אשר פרשת דב גרונר ותליית הסרג'נטים שזורות בו יוקרן ביום רביעי, ט"ז ניסן תש"ע - 31 במרס 2010 במרכז בגין בשלוש הצגות בשעה 17, 19 ו- 21

כרטיסים 20 ש"ח

הזמנת מקומות 02-5652020

טכס יום השנה לפטירתו של מנחם בגין - אדר תש"ע

ראיון של מנחם בגין ע"י יעקב אחימאיר

מתקנים "עובדות" לא מדוייקות

מכתב שהתפרסם בעיתון "הארץ" -

ניצחון בפעם התשיעית

בתגובה על "לבני השמיעי קול" מאת יואל מרקוס ("הארץ", 16.2)

יואל מרקוס מציין במאמרו, כי "שבע קדנציות היה מנחם בגין באופוזיציה, רבים חשבו שלעולם לא יגיע לשלטון". טעות בידו.

בגין התמודד לא שבע אלא שמונה פעמים בבחירות לכנסת (1949, 1951, 1955, 1959, 1961, 1965, 1969 ו-1973) בטרם זכה להשיג את הרוב הפרלמנטרי הדרוש כדי שיוכל להרכיב את הממשלה בשנת 1977, שזאת הפעם התשיעית שהוא התמודד בבחירות בראש מפלגתו.

הרצל מקוב

ראש מרכז מורשת מנחם בגין

ירושלים

מנחם בגין ואורי צבי גרינברג במזנון הכנסת 1949

שמונה פעמים, לא שבע

ברשימה בפירסם ב"הארץ", כתב יואל מרכוס כך:-

שבע קדנציות היה מנחם בגין באופוזיציה, רבים חשבו שלעולם לא יגיע לשלטון. אך לא רק שלא התייאש, אלא שמעו אותו בכל נושא, בהפגנות המוניות ובכנסת. בגין היה נוכח בחיינו הפוליטיים אף שבימיו לא היה לראש האופוזיציה מעמד ממלכתי. לא במקרה, כשעלה סוף סוף לשלטון אמר עליו אחד מוותיקי מפא"י "שבע ייפול צדיק וקם". כמנהיג בולט באופוזיציה לא ריחם בגין על הממשלה. כששמעון פרס השמיע פעם קריאת ביניים בנאומו של בגין בכנסת קטע אותו בגין: "שב! אני אגיד לך מתי לקרוא קריאת ביניים".

ימי הענקים חלפו...

אלא שטעות בידו.

מנחם בגין התמודד, ללא הצלחה, שמונה פעמים בבחירות ורק בפעם התשיעית זכה ברוב פרלמנטרי:

1949, 1951, 1955, 1959, 1961, 1965, 1969, 1973.

דיוקנו של מנחם בגין לא יוטבע בשוקולד

מנחם בגין לא עשוי משוקולד

חברת ממתקים רצתה להנציח את דמותו של ראש הממשלה המנוח על גבי מטבעות שוקולד, אך נאלצה לגנוז את הרעיון בשל התנגדות בנו, השר בני בגין


חברת הממתקים כרמית פנתה באחרונה למספר שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר כדי לבדוק את האפשרות להטביע את הדיוקנות שלהם על גבי מטבעות שוקולד. בחברת הממתקים הופתעו לגלות כי משפחתו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין מתנגדת נחרצות לרעיון.


בחברה אומרים כי בנו של ראש הממשלה, השר בני בגין, ביקש מנציגי החברה לוותר על היוזמה ולא להטביע את דמותו של אביו על מטבעות השוקולד, וזאת בדיוק כפי שהתנגד למהלך שהוביל בנק ישראל, לפיו בגין האב יונצח על שטרות כסף חדשים.


בני בגין הבהיר לנציגי חברת הממתקים כי אין לו ולמשפחתו כל מעמד רשמי בנושא וכי הוא אינו יכול לכפות את דעת זאת עליהם. הבן אף ציין בתשובתו לחברה כי הוא מבקש להימנע מכך והוסיף שהוא אינו חושב שמדובר ברעיון טוב. מחברת כרמית נמסר כי היא "מכבדת את בקשתו ותנהג בהתאם".

התחדשות רחוב נבון

הרבי מלובוויטש ומנחם בגין

הרבי מבקש טובה אישית ממנחם בגין

סופר על ידי הרב בנימין קליין


הרבי קבל את פני מנחם בגין לפני הפגישה האישית

ראש הממשלה מנחם בגין ע"ה נפגש מספר פעמים עם הרבי מליובאוויטש, לפני ואחרי שהפך לראש הממשלה.

בתום אחת מהפגישות שאל הרבי את בגין אם הוא יוכל לעשות עבורו טובה אישית. בגין הסכים.

הרבי סיפר לו על מכתב שקיבל מצרפת. נערה יהודיה מתכננת להינשא לגוי, והפצרותיהם ובקשותיהם של ההורים נפלו על אוזניים אטומות. בצערם הם פנו אל הרבי כדי לבקש את עצתו.

"אין לי כל ספק שאם אדם מפורסם כמוך ידבר עמה – במיוחד שאתה דובר צרפתית – היא תכבד את דבריך והדבר ישפיע עליה בכיוון הנכון" אמר הרבי.

בגין ניאות לבצע את המשימה. הרבי העניק לו את פרטי הנערה וביקש ממנו לשלוח לו את חשבון ההוצאות בשל העצירה הלא מתוכננת בצרפת.

דבריו של בגין יצאו מן הלב ונכנסו לליבה. היא החליטה לעלות לארץ ישראל ולנתק את הקשר עם הבחור הלא-יהודי. מאוחר יותר היא נישאה ליהודי ונותרה להתגורר בירושלים.

את חשבון הוצאות העצירה בצרפת שילם הרבי, כפי שהבטיח.

השעייתו של ח"כ בגין מהכנסת מוזכרת ב"הארץ"

היום לפני 58 שנה: בגין מושעה מהכנסת בשל הסתה לאלימות

ליטל לוין


"כשדה קרב נראתה אתמול הרחבה שליד הכנסת בין בניין הכנסת לבין פינת הרחובות בן יהודה והמלך ג'ורג'", דיווח "הארץ" ב-8 בינואר 1952, "שוטרים ומפגינים עמדו אלה מול אלה במלחמת אבנים ואלות". ואכן זו היתה הכרזת מלחמה: מפלגת חרות התנגדה בכל עוזה להסכם שילומים עם גרמניה, ומנהיג המפלגה מנחם בגין, שהתייצב לנאום מעל המפגינים, נקט במלים הקשות והמפורשות ביותר שהיו באמתחתו.

"לא יקום ולא יהיה", קרא, "ניהרג ולא יעבור הדבר... זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות", צווח, "היום אתן את הפקודה דם. ממשלה יהודית אשר תישא ותיתן עם גרמניה לא תהא עוד ממשלה יהודית", פסק. ואז, דיווח סופר "הארץ", עבר בגין לדבר ביתר פירוט על האפשרות של התנגדות. ראשית התרה בבן גוריון, והזכיר שלו עצמו ניסיון רב יותר בהתנגדות. הוא כינה את ראש הממשלה וכמה משרי הממשלה "פושעים" ו"עוכרי ישראל", וקרא לאזרחי המדינה להפסיק לשלם מסים למחרת היום שבו יוכרז הסכם עם גרמניה.

אבל ההתנגדות כוונה להיות אלימה במפורש. "אם נגזר עליי למות ולא לראות את בני - טוב לי המוות מהחרפה", קרא בגין נוכח תרועות המפגינים, והבהיר שאסון יהודי נוסף מתקרב: "זו לא תהיה מלחמה קצרה ולא קרה. ייתכן ששוב נהיה רעבים ללחם, ייתכן ששוב ניפרד מעל משפחותינו, ייתכן שנעלה לגרדום, אין דבר".

בגין סיים לנאום בקריאה למפגינים להתעמת עם השוטרים, שהיו חמושים ברימוני גז. "על אחריותי", צעק. האלפים פסעו קדימה, ובתוך דקות אחדות העכירו את האוויר פצצות עשן וגז מדמיע. גם קומוניסטים ממק"י הצטרפו אל המפגינים, על דש בגדם טלאי צהוב. תחנת מגן דוד אדום בעיר, דיווח "הארץ", נראתה זמן קצר אחרי שנגמרה ההתנגשות "כבית חולים צבאי מלא פצועים". השוטרים, שקיבלו הוראה לא להשתמש בנשק חם, לא הפרו את הפקודה, ולפי סופר "הארץ", גם מיעטו להשתמש באלותיהם.

למחרת הגיב ראש הממשלה מעל גלי קול ישראל. "אספסוף פרוע ומוסת של אנשי אצ"ל וקומוניסטים הסתער על בניין הכנסת וזרק לתוכו אבנים. כנופיות של פורעים התנפלו על שוטרי ישראל... ראשו ומארגנו של ?המרד' הזה, מר מנחם בגין, עמד אתמול בכיכר ציון בירושלים והסית את ההמונים". אל הכרזתו של בגין שהוא מתכונן למלחמה לחיים ולמוות התייחס בן גוריון ברצינות. "לא נעלם ממני מי היא המטרה הראשונה בתוכניתו של מר בגין במלחמה שהוא הכריז ?לחיים ולמוות'", אמר, "ואני רואה לחובתי להודיע לעם כראש הממשלה וכשר הביטחון - אל בהלה ואל פחד! יש די כוחות ואמצעים בידי המדינה להגן על ריבונותה וחירותה של ישראל ולמנוע השתלטות בריונים ורוצחים פוליטיים ומעשי טרור ממושכים במדינה". במאמר המערכת של "הארץ" נכתב כי על חרות להחליט אם מפלגה היא או ארגון לחימה מחתרתי.

מעט אחר כך העלתה ועדת הכנסת הצעה להשעות את בגין מהכנסת עד תום מושב הכנסת בפגרת הפסח; וב-21 בינואר, כשלושה שבועות אחרי ההפגנה האלימה, דנה הכנסת שבע שעות בהצעה. בסופן יצאה הודעה: "הכנסת מחליטה להפסיק את השתתפותו של חבר כנסת מ. בגין בישיבות הכנסת החל מהיום ועד סיום המושב הזה, כלומר עד פגרת הפסח, על אשר איים בנאומו בכנסת ביום ב', ט' בטבת תשי"ב (7.1.1952) על הכנסת במעשי אלימות".

למחרת נכתב ב"הארץ": "בעיה זו אינה חדשה: נאבקים בה כמעט בכל העולם החפשי. תפקיד הדמוקראטיה כפול הוא: להתגונן נגד התקפות ולהעניש את התוקף, ולהקפיד, בעת ובעונה אחת, שעצם אמצעי ההגנה והעונשין לא יפגעו בטיב המשטר הדמוקראטי".

עוד תמונות של ה"אלטלנה"

אזור מרכז בגין במפה מ- 1924

איזור מרכז מורשת בגין לפני מאה שנה

מן התערוכה של אבי דיסקין במרכז

ומכתב שלא התפרסם

מכתב שלא התפרסם ב"הארץ":


בתגובה לידיעה "90 שנה אחרי, ההגנה נולדת מחדש" מאת גילי איזיקוביץ, ("הארץ", 1.1.2010)

בידיעה צויין ש"ביוני הקרוב ימלאו 90 שנה להקמת ההגנה" וכאן נולדת בעיה חדשה, האם באמת זה התאריך? אכן, גירסה היסטורית אחת טוענת ש"ביום כ"ט בסיון תר"פ – 5.6.1920 קיבלה 'אחדות העבודה' מיד 'השומר' את ענייני ההגנה על הארץ" ("תולדות ההגנה", כרך א' חלק ב', עמ' 670 אם כי בכרך ב', חלק א', עמ' 65 נקבע התאריך אחרת: כ"ח סיון – 12.6 (!) ולמען הדיוק, כ"ח-כ"ט סיון הם 14-15 ביוני). זה היה בועידה מפלגתית בכינרת. גירסה שניה טוענת שהעברת אחריות ההגנה על הישוב לארגון של בודדים היא סכנה, כדברי אליהו גולומב, ולכן, התאריך השני ליסוד ההגנה הוא בועידת "ההסתדרות" בחנוכה תרפ"א אשר התכנסה בחיפה וקבעה ש"סידור הגנה ושמירה" ייכלל בתוך תפקידיה של ההסתדרות. ("תולדות ההגנה", כרך ב', חלק א', עמ' 72 – 73).

ותאריך שלישי הוא אי-שם באדר 1920 כאשר מונה זאב ז'בוטינסקי לראש ועד ההגנה בירושלים מטעם ועד הצירים, הנציגות הרשמית של ההסתדרות הציונית העולמית, ואשר כלל את רחל ינאית וצבי נדב כנציגי 'אחדות העבודה', פעילי תנועת "מכבי" כגון אביעזר לוין, פנחס רוטנברג ויוצאי הגדודים נחמיה רבין ויהושע צ'צ'יק ("תולדות ההגנה", כרך א', חלק ב', עמ' 627).

מעבר לקביעת תאריכים, אין ספק שפרוץ מעשי האיבה האלימים של ערביי הארץ בפסח תר"פ – 4 באפריל 1920 והמשכם הוא בעצם צומת דרכים מכריע בשאלת ההגנה כצורך. עבור היהודים, ימי הדמים היו הוכחה שאין מספיק כוח שומר ויש להתארגן. עבור הערבים, נפלה ההחלטה שמאבקם מתחילתו ייכתם בטרור. ועבור הבריטים, פרצופם האמיתי התגלה: נסיגה מוכתבת בידי פקידים מקומיים בנסיון מכוון לגרום לנסיגה מדינית מהצהרת בלפור וועידת השלום בורסאי שמטרתם הקמת בית יהודי מחדש בארץ ישראל ההיסטורית.

על האצ"ל והטרור הערבי

שני מכתבים שהתפרסמו היום בעיתון "הארץ" על פעילות האצ"ל בשנות ה- 30:

בתגובה על מכתב למערכת "זה טרור וזה טרור" ("הארץ", 7.1.10)

בני גפן צודק בציינו כי חפים מפשע נפגעו מפעולות של אצ"ל. ובכל זאת, יש תשובה לשאלתו "מהו, אם כן, ההבדל בין 'לוחמי חירות' ל'טרוריסטים'?" הטרור היהודי ההוא בא כתגובה, לאחר שבמשך יותר מ-15 שנה ערביי ארץ ישראל השתוללו ופגעו בעיקר באזרחים וברכוש - בפרעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט ובמאורעות 1936-1939. מאות יהודים נהרגו, רבים נפצעו, ושלטונות המנדט כשלו.

היהודים השיבו מלחמה, אולי באיחור. הפעילות הסטטית של ה"הגנה" לא יכלה להתמודד כראוי עם תופעת האלימות הרחבה של הערבים, וגם שיטת היחידה ה"נודדת", האקטיווית, היתה מוגבלת ביעילותה. הטרור היהודי של 1937-1939 היה אמצעי הגנה כנגד היוזמה הרצחנית הערבית, שנועדה לחסל מבחינה פוליטית ואנושית את היישוב, ולחבל בהחלטת חבר הלאומים להקים בית לעם היהודי.

ישראל מידד

שילה

*

כבר שנים יש מי שמנסים לגזור גזירה שווה בין האצ"ל והלח"י שהתפלג ממנו, לבין ארגוני הטרור הפלסטיניים. בדרך כלל מזכירים את הפגיעה בחפים מפשע כמבחן להשוואה. אלא שאלה הם אמצעים, ובראש ובראשונה חשובה המטרה. כי האמצעים להשגתה הם חלק מאופי הלחימה.

מטרת האצ"ל, הלח"י, וגם ה"הגנה", היתה מדינה עצמאית. מנהיגי מדינת ישראל הפסיקו את המלחמה נגד הערבים, מיד כשזאת הושגה. הארגונים נלחמו קודם כל בשלטון הזר. מטרת הפלסטינים דומה: סילוק השלטון הישראלי והקמת מדינה ערבית במקומו. מה יעשו הפלסטינים לאחר מכן? לא ברור.

ההבדל הוא, שמלחמת הטרור של הפלסטינים החלה קודם. היהודים שהגיעו לארץ, ומי שניסה להיאחז בה, נחשבו בעיני המקומיים לאויב. עולים נרצחו ביפו, יישובים חדשים הותקפו. מנגד, הארגונים של היהודים הוקמו ולחמו להגנת המותקפים. אמנם האצ"ל השתמש באמצעים המזכירים את דרך פעולתם של הארגונים הפלסטיניים, אבל לח"י פעל כמעט אך ורק נגד הבריטים, שבהם ראה פולש לאדמת ארץ ישראל.

אצל הפלסטינים לא מתקיים בכלל ויכוח ודיון, אם להבליג ואם לנסות בדרך מדינית להשיג את המטרה. מדי כמה שנים צומח דור צעיר שמתחנך על ברכי המגמה לרצוח כמה שיותר יהודים. הם הולכים בדרך זו כבר כמאה שנה. גם הקמת מדינה פלסטינית אינה מבטיחה שערי ישראל לא יופגזו מעבר לגבול. "תורת השלבים" של אש"ף, וההכרזות המאיימות של מנהיגי החמאס בדבר הצורך למחוק את ישראל, ממחישות היטב את השוני הגדול בין התנועות ודרכן. אצל הערבים מדובר בדרך של אלימות וטרור, כשהמטרה היא למעשה השמדת הצד השני - מטרה שלא היתה מעולם נחלתה של התנועה הציונית, על כל פלגיה וארגוניה.

עמיקם בריל

ערד

תמונות מאזור מרכז בגין מהמאה הקודמת

בניען תחנת הרכבת
מבריכת הסולטן דרומה; רואים את כנסיית סנט אדרויז במרכז - עליון

מדרך חברון בקרבת מלון הר-ציון של היום צפונה; אתר המרכז בצד שמאל

מלון המלך דוד וימק"א שאמצע שנות ה- 30