ההנהגה היהודית ידעה
בתגובה לרשימתה של דינה פורת על ספרו של יוסף גורני "קריאה באין אונים" ("הארץ, ספרים", 7.4), ברצוני להעיר כי פורת כותבת "ההאשמה הרווחת מאז המלחמה, שהעיתונים כביכול ידעו יותר ממה שפירסמו... מתפוגגת עם הקריאה המדוקדקת של העיתונות", ומתעלמת מהסוגיה העיקרית, והיא שההנהגה היהודית - הסוכנות היהודית בארץ והמנהיגות היהדות ארצות הברית - לא העבירה לעיתונות בזמן אמת את הידיעות על השמדת יהדות אירופה כאשר ידיעות אלה הגיעו לידיה.
מברקו של גרהרד ריגנר, עובד המשרד של הקונגרס היהודי העולמי בז'נווה, אשר בישר על תוכנית גרמנית להשמדת יהדות אירופה, הגיע לידי סטיוון וייז, יושב ראש ארגון זה ומנהיג ציוני ארצות הברית, בניו יורק, באוגוסט 1942, ובאותה עת לידי הסוכנות היהודית בארץ. תוכן המברק שוחרר לידיעת הציבור רק כעבור שלושה חודשים, תקופה שבה נרצחו מאות-אלפי יהודים מדי חודש בחודשו. פורת כותבת שגורני מסכים עם הקביעה שממילא לא היה מה לעשות. קשה להצדיק קביעה גורפת זו. לפני שמאמצים את הקביעה הזאת יש לבדוק את פעילות לשכת "החלוץ" בז'נווה בראשותו של נתן שוולב, ואת פעילות יהדות ארצות הברית בשנות המלחמה.
שוולב היה בקשר מכתבים עם חברי "החלוץ" באירופה הכבושה וגם דאג להעברת חבילות לחברי התנועה מתוך תקציב זעום שהועמד לרשותו. בין אלה שהתכתב אתם היו צביה לובטקין וטוסיה אלטמן, נשים שהיו מוכרות בארץ, ולימים היו פעילות במרד גטו ורשה. במכתבים שהתקבלו אצלו, והועברו לסוכנות היהודית בארץ, נמסר על תהליך השמדת יהדות פולין וגם על ההכנות להתגוננות מזוינת מפני הגרמנים. נוכח העדר הנחיות, עצה וסיוע מצד נציג הארץ בז'נווה, נוצר רושם, כפי שכתבה טוסיה אלטמן במכתבה האחרון לשוולב, ש"מחקתם אותנו מהזיכרון".
הבעיה המרכזית שעמדה לפני אלה שהתכוננו למרד גטו ורשה היתה רכישת נשק והשגת הכספים שהיו דרושים לקניית נשק, כפי שמעיד דיווחו של עמנואל רינגלבלום על ביקורו במטה אצ"י ברחוב מורנובסקה, זמן קצר לפני פרוץ המרד, ששם היה עד למשא ומתן על קניית נשק מהפולנים.
גם אי"ל וגם אצ"י נאלצו להשתמש בפעולות סחיטה מאנשים אמידים בגטו לשם השגת כספים לרכישת נשק. אפשר היה לסייע להם מהארץ על ידי העברת כסף באמצעות ממשלת הגולה הפולנית, שעמדה בקשר עם המחתרת הפולנית, או בדרכים אחרות. זה לא היה מציל נפשות, אך יכול היה להגביר את כוחם של המורדים.
סוגייה אחרת היא פעולות ההסברה בארצות הברית בכוונה להפעיל לחץ על הממשל האמריקאי לנקוט פעולות המכוונות להצלת יהודים באירופה. היו כאלה שסברו כמו גורני ש"אין מה לעשות, כל זמן שלא ינוצח האויב אין תקנה לאלה שנפלו לידיו". אך דעה פשטנית זו לא איפיינה את כולם והיו שהרגישו חובה להתגייס לפעילות אשר תאלץ את הממשל לפעול. המובילה בתחום זה היתה משלחת האצ"ל בארצות הברית, בראשותו של הלל קוק (פיטר ברגסון), אשר הקימה את "ועד החירום להצלת יהודי אירופה", וצירפה אליו מספר רב של חברי קונגרס, מושלי מדינה ואמנים וסופרים רבים. פעילות זו הביאה בסופו של דבר להקמת "הוועד לפליטי מלחמה", על ידי הנשיא רוזוולט, שהצליח להציל אלפי יהודים בשנה האחרונה של המלחמה. המנהיגות היהודית והציונית הרשמית סירבה לשתף פעולה עם אנשי האצ"ל, ואף ניסתה לחבל בפעילות שלהם ולהביא לגירושם מארצות הברית.
משה ארנס
סביון
בתגובה לרשימתה של דינה פורת על ספרו של יוסף גורני "קריאה באין אונים" ("הארץ, ספרים", 7.4), ברצוני להעיר כי פורת כותבת "ההאשמה הרווחת מאז המלחמה, שהעיתונים כביכול ידעו יותר ממה שפירסמו... מתפוגגת עם הקריאה המדוקדקת של העיתונות", ומתעלמת מהסוגיה העיקרית, והיא שההנהגה היהודית - הסוכנות היהודית בארץ והמנהיגות היהדות ארצות הברית - לא העבירה לעיתונות בזמן אמת את הידיעות על השמדת יהדות אירופה כאשר ידיעות אלה הגיעו לידיה.
מברקו של גרהרד ריגנר, עובד המשרד של הקונגרס היהודי העולמי בז'נווה, אשר בישר על תוכנית גרמנית להשמדת יהדות אירופה, הגיע לידי סטיוון וייז, יושב ראש ארגון זה ומנהיג ציוני ארצות הברית, בניו יורק, באוגוסט 1942, ובאותה עת לידי הסוכנות היהודית בארץ. תוכן המברק שוחרר לידיעת הציבור רק כעבור שלושה חודשים, תקופה שבה נרצחו מאות-אלפי יהודים מדי חודש בחודשו. פורת כותבת שגורני מסכים עם הקביעה שממילא לא היה מה לעשות. קשה להצדיק קביעה גורפת זו. לפני שמאמצים את הקביעה הזאת יש לבדוק את פעילות לשכת "החלוץ" בז'נווה בראשותו של נתן שוולב, ואת פעילות יהדות ארצות הברית בשנות המלחמה.
שוולב היה בקשר מכתבים עם חברי "החלוץ" באירופה הכבושה וגם דאג להעברת חבילות לחברי התנועה מתוך תקציב זעום שהועמד לרשותו. בין אלה שהתכתב אתם היו צביה לובטקין וטוסיה אלטמן, נשים שהיו מוכרות בארץ, ולימים היו פעילות במרד גטו ורשה. במכתבים שהתקבלו אצלו, והועברו לסוכנות היהודית בארץ, נמסר על תהליך השמדת יהדות פולין וגם על ההכנות להתגוננות מזוינת מפני הגרמנים. נוכח העדר הנחיות, עצה וסיוע מצד נציג הארץ בז'נווה, נוצר רושם, כפי שכתבה טוסיה אלטמן במכתבה האחרון לשוולב, ש"מחקתם אותנו מהזיכרון".
הבעיה המרכזית שעמדה לפני אלה שהתכוננו למרד גטו ורשה היתה רכישת נשק והשגת הכספים שהיו דרושים לקניית נשק, כפי שמעיד דיווחו של עמנואל רינגלבלום על ביקורו במטה אצ"י ברחוב מורנובסקה, זמן קצר לפני פרוץ המרד, ששם היה עד למשא ומתן על קניית נשק מהפולנים.
גם אי"ל וגם אצ"י נאלצו להשתמש בפעולות סחיטה מאנשים אמידים בגטו לשם השגת כספים לרכישת נשק. אפשר היה לסייע להם מהארץ על ידי העברת כסף באמצעות ממשלת הגולה הפולנית, שעמדה בקשר עם המחתרת הפולנית, או בדרכים אחרות. זה לא היה מציל נפשות, אך יכול היה להגביר את כוחם של המורדים.
סוגייה אחרת היא פעולות ההסברה בארצות הברית בכוונה להפעיל לחץ על הממשל האמריקאי לנקוט פעולות המכוונות להצלת יהודים באירופה. היו כאלה שסברו כמו גורני ש"אין מה לעשות, כל זמן שלא ינוצח האויב אין תקנה לאלה שנפלו לידיו". אך דעה פשטנית זו לא איפיינה את כולם והיו שהרגישו חובה להתגייס לפעילות אשר תאלץ את הממשל לפעול. המובילה בתחום זה היתה משלחת האצ"ל בארצות הברית, בראשותו של הלל קוק (פיטר ברגסון), אשר הקימה את "ועד החירום להצלת יהודי אירופה", וצירפה אליו מספר רב של חברי קונגרס, מושלי מדינה ואמנים וסופרים רבים. פעילות זו הביאה בסופו של דבר להקמת "הוועד לפליטי מלחמה", על ידי הנשיא רוזוולט, שהצליח להציל אלפי יהודים בשנה האחרונה של המלחמה. המנהיגות היהודית והציונית הרשמית סירבה לשתף פעולה עם אנשי האצ"ל, ואף ניסתה לחבל בפעילות שלהם ולהביא לגירושם מארצות הברית.
משה ארנס
סביון
No comments:
Post a Comment