כך בגין הציל את פרס

כך מנע בגין את גלישת פרס אל המדבר הפוליטיסי

סיפור חייו של שמעון פרס כה עשיר, עד כי הוא מאפשר לטאטא אל מתחת לשטיח אירועים מכוננים, שאולי סייעו אף הם בפילוס דרכו אל משכן הנשיא. למשל, כיצד מנע מנחם בגין פעמיים את גלישתו של פרס אל המדבר הפוליטי, שאולי לא היה נחלץ ממנו עד היום

שלמה נקדימון

בשעות הערב של 14 במאי 1967 טילפן ראש אמ"ן, אלוף אהרון יריב, אל הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, והודיע לו כי "מצב הכן הוכרז בצבא המצרי". היה זה בעיצומהּ של מסיבת יום העצמאות, שערכה גיטה שרובר בחווילתה המפוארת בירושלים. למחרת אמור היה רבין לסקור מצעד חגיגי של צה"ל ברחובות הבירה. שעה קלה לפני התייצבותם על הבמה המרכזית במצעד, קיים ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, התייעצות עם רבין. השניים החליטו להמשיך באירועים החגיגיים, כאשר בד בבד התעצם זרם המידע על האירועים בגבול המצרי.

אירועי 15 במאי היו רק פתח דבר ל-21 ימי ההמתנה עד לפריצתה של מלחמת ששת הימים.21 הימים ההם טילטלו את מדינת ישראל טלטלה עזה גם מבחינה פוליטית. מנחם בגין ושמעון פרס היו שניים מגיבורי הדרמה הפוליטית הזו. בגין הנהיג אז את גח"ל (כיום הליכוד) ופרס שימש כדובר הבולט של רפ"י, שפרשה ממפלגת השלטון (מפא"י – כיום מפלגת העבודה), בת זוגה של גח"ל באופוזיציה.

פרס נהג לתקוף את ממשלת אשכול בחריפות כה רבה, עד כי אשכול כינה אותו 'תלמידו של בגין', ובגין הגיב: "לצערי הוא תלמידו של בן-גוריון". (אגב, בישיבות סיעת רפ"י השתתף אלוף במילואים חיים הרצוג, אף שלא היה חבר במפלגת האם שלה – כך שכיום ניתן לומר שמחלציהּ של רפ"י יצאו שלושה נשיאים: יצחק נבון, חיים הרצוג ושמעון פרס).

המערכת הפוליטית לא הייתה עד אז מעודכנת באירועים שמאחורי הקלעים - היא ניזונה משמועות שונות על מגעים בין-מפלגתיים חשאיים בדבר הקמת ממשלת חירום לאומית. שניים ממגלגלי הרעיונות היו בגין וח"כ יצחק רפאל, עמיתו בהנהגת המפד"ל שהייתה חברה בקואליציה. השלישי שהוכנס בסוד המגעים היה פרס.

היה זה יעקב הרצוג, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שנטע במוחו של אשכול את הרעיון להזמין את נציגי האופוזיציה לדיוני ועדת השרים לביטחון. לקראת הישיבה הראשונה בהשתתפותם, ב-23 במאי, נולד הקשר שחולל את המהפך הראשון מסוגו במפה הפוליטית של ישראל. בגין ופרס המתינו במנחת בירושלים למסוק שיסיע אותם לדיוני הוועדה. בגין טפח על כתפי פרס ושאל אותו שאלה מדהימה: "האם מר בן-גוריון בגילו (80), מוכן לקבל עתה על עצמו את ניהול ענייני המדינה? האם יהיה מסוגל לכך כראש ממשלת ליכוד לאומי?"

ראש הממשלה לוי אשכול בימי ההמתנה (צילום: דוד רובניגר)

פרס היה מופתע. דווקא בגין, יריבו המר ביותר של בן-גוריון, מציע להחזירו לשלטון. האומנם? עד לרגע זה שררה איבה בלתי-מתפשרת בין השניים, ששיאהּ היה בכך שבן-גוריון הדביק לבגין את הכינוי 'היטלר', והזהיר מפני עלייתו לשלטון. נראה היה שבגין החליט לנקוט צעד דרסטי שיכּה בתדהמה את המפה הפוליטית, כדי להמחיש לציבור את חומרת הסכנה שבה נתונה, לדעתו, המדינה. בגין בדק את הצעתו במישרין עם בן-גוריון ועם אשכול. זו נדחתה, אבל מערכת המגעים שבאה בעקבותיה הובילה להקמת ממשלת הליכוד הלאומי.

ראשי המערך (כיום מפלגת העבודה) לא רצו בהצטרפותה של רפ"י לממשלה. הם ראו בה יריבה כה נשכנית, עד שכּינו את שני מנהיגיהּ הבולטים, שמעון פרס ומשה דייןן, 'ניאו-פשיסטים' (ביטוי שבו כינו עד אז את בגין וחבריו). בגין התנה את הצטרפות מפלגתו לממשלה בהצטרפותה של רפ"י. מזכ"ל המערך - ולימים ראש הממשלה - גולדה מאיר, ועמיתהּ ואיש סודהּ, השר ישראל גלילי, דיברו על לבּו של בגין שיוותר על שותפתו רפ"י, אך בגין סירב.

בגין רצה שבממשלה יישבו כל המפלגות הציוניות המיוצגות בכנסת. "לא נשתתף אם רפ"י לא תצטרף. בלעדי רפ"י יהיה הליכוד הלאומי פגום", אמר בגין לאשכול. באותו מעמד אף קבע למעשה את המהלך הבא: "אם רק תסכים למינויו של משה דיין כשר הביטחון הרי ממשלת ליכוד לפניך..." למעשה הודח אשכול מתיק הביטחון על ידי מפלגתו שלו, והיא אשר הביאה להכתרת דיין.

"מנחם היקר"

הצטרפות רפ"י לממשלה, אשר לא הייתה באה לעולם ללא לחצו של בגין, לא רק הביאה לפיוס בין בגין לבן-גוריון, אלא סללה את דרכו של של פרס אל חברות בממשלה, בראשותה של יורשת אשכול לאחר פטירתו, מאיר. תפקידו הראשון היה השר לקליטת העלייה. "מרגיש אני צורך פנימי עמוק להביע לך רגשי ההוקרה העמוקים המפעמים בלבי ובלב כל חברי סיעתנו על פעולתך ועמדתך בימי מבחן עליונים אלה", הודה פרס במכתב ל'מנחם היקר'. הוא החמיא לבגין על שנהג "בתבונה, בחברות, בפטריוטיות וביושר לב לא רגילים... משער אני שאתה חש עם התמנותך כשר בממשלת ישראל לאיזו תחנה הגעת כפרט וכמי שעומד בראש תנועה גדולה, וברכותי להצלחתך".

בד בבד פעל פרס להחזיר את רפ"י לחיקהּ של המערך. בוועידת רפ"י אשר הכריעה על כך ב-13 בדצמבר 1967 נשא דיין את נאום הפרידה של רפ"י מהחיים הפוליטיים. בין השאר אמר את המשפט הבא: "אלך למפא"י כדי להיאבק שראש הממשלה לא יהיה אשכול...." הדברים עוררו את חמת אשכול, והוא זעם: "כיצד אופיע בפני (נשיא ארצות-הברית) לינדון ג'ונסון, כאשר שר חשוב מדבר עלי כך?"

כדי לפתור את המשבר הוקמה בישיבת הממשלה ב-17 בדצמבר ועדת שרים מיוחדת, בת חמישה חברי ממשלה, כדי לנסח הודעת הסתייגות מוסכמת. בגין, ששהה בחופשה באילת, הוזעק על ידי ראש הממשלה כדי להשתתף בישיבת הוועדה. דיין דחה את הטיוטה הראשונה של ההודעה, שבה נאמר כי הממשלה מביעה "מורת רוח" מדבריו. דיין ראה בכך הבעת אי-אמון בו, ואמר כי אם אלה יישארו - יפרוש מן הממשלה. בגין המליץ להמירן במונח "הבעת צער" והמשבר נסתיים. במגעי ניסוח אלה השתתף פרס על פי בקשתו של דיין. אלמלא מאמציו של בגין לרכך את שני הצדדים, יתכן ומשבר זה היה מסתיים בפרישתו של דיין, שצמרת המערך הייתה אולי מקבלת אותה בברכה, מה שהיה מחזיר את רפ"י ואת פרס לאופוזיציה העקרה.

מערכת היחסים בין בגין לפרס היא מסכת בפני עצמה, שהייתה בה הערכה הדדית רבה, אבל גם מהמורות רבות. במסגרת זו נשארו עד היום שני נושאים לא פתורים: לחישה מסוימת של פרס באוזני בגין על פרשת אלטלנה בעת המגעים על הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, והדרך שבה טירפד פרס, כראש האופוזיציה, לממשלה בראשות בגין את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק במאי 1981. הפעולה, כזכור, בוצעה כעבור חודש על ידי חיל האוויר הישראלי.


שלמה נקדימון הינו סופר וחוקר היסטורי. היה בעבר הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" ויועץ התקשורת של בגין ב-1980-1978

מבט חדש על המרכז

ותודה לקבוי הרטי

אירוע השקת הספר על דיר יאסין

מרימים את האלטלנה

סוף סוף אלטלנה תגיע לחוף

60 שנה אחרי שהוטבעה מתגבשת יוזמה למשות את חלקי האונייה מהים ולהקים אנדרטה ממלכתית


כמעט 60 שנה לאחר שהוטבעה מול תל-אביב על ידי חיל הים צפויה אוניית הנשק של האצ"ל להגיע לחוף. קבוצת אנשי רוח ואקדמיה, יחד עם גורמי ימין ואישים מתחום התקשורת, יוזמת מהלך להוצאת מרבית חלקיה של האונייה אלטלנה מהמצולות ולהקים מהם אנדרטה ממלכתית.

יוזמי המהלך הספיקו לאסוף כבר עשרות אלפי שקלים, ואף פנו לחברה אמריקנית המתמחה בעבודות הנדסיות מורכבות בים ובהעלאת ספינות מהמצולות. עלות הפרויקט מוערכת בכ-100 אלף דולר, וכבר בתחילת חודש יולי הקרוב מתוכננת בדיקה ראשונית בשטח לגילוי מיקומה המדויק של האונייה.

ההערכה היא שכבר במהלך קיץ 2007 ניתן יהיה למשות את חלקי אלטלנה מהמקום שבו הוטבעה, ובהמשך להקים אנדרטה ממלכתית מחלקיה של האונייה, בסמוך ללוח הקיים כיום בחוף פרישמן לזכר 16 חללי האצ"ל שנהרגו בקרבות עם חיילי צה"ל.

"זה ברור שמה שישלים לאנשי אלטלנה את הדרך לפנתיאון הלאומי זה רק מהלך של הוצאת האונייה מהמצולות והפיכתה לאנדרטה ממלכתית", אמר אתמול ד"ר אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית מאוניברסיטת בן-גוריון, שנחשב לאחד ממובילי המהלך. ד"ר לבל סיפר כי הרעיון להעלאת אלטלנה לחוף עלה כבר לפני ארבע שנים, אך רק לאחרונה הוא הבשיל.

חתיכות של הספינה

"לדעתי פרשת אלטלנה היא אירוע מכונן בישראליות, שהוביל בתחילת דרכו לשורה של סטיגמות על הימין, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לשינוי בדעה כלפי האירוע הזה. אלטלנה זה מיתוס שקשה מאוד היה לשבור אותו, למעשה יותר ממה שחשוב להוציא את האונייה זה היה קריטי לשנות את הנרטיב", הסביר ד"ר לבל.

בשבועות האחרונים דיברו חברי הקבוצה עם אנשים מחיל הים שהיו שותפים להטבעת האונייה, במטרה למצוא על המפה את מיקומה המדויק ולהעריך מה נותר ממנה במצולות. "זה ברור שאי אפשר יהיה להוציא את כל אלטלנה מהמים, אלא רק חתיכות משמעותיות ממנה", אמר אתמול אחד המעורבים בפרויקט.

אבל גם אם לא ניתן יהיה למשות את האונייה כולה, אנשי האצ"ל שהיו על סיפונה כבר נרגשים. "זו תהיה סגירת מעגל היסטורית חשובה ביותר אם יביאו את שרידי אלטלנה לחוף ויקימו אנדרטה סביבה", אמר אתמול יוסק'ה נחמיאס, שהיה אחד מפעילי האצ"ל שבאו עם האונייה מצרפת.

ומתברר כי גם בציבור קיימת אהדה רבה לרעיון. בסקר שנערך לרגל יום הזיכרון ה-59 לחללי אלטלנה שהתקיים שלשום, טענו 82% מהנשאלים כי הטבעת אלטלנה היתה פעולה בלתי מוצדקת ועל המדינה למשות את האונייה מהמים ולהפכה לאנדרטה. "בציבור הישראלי כבר קיימת דעת קהל חיובית בנושא אלטלנה, ויש הרבה מאוד אנשים שרואים באונייה הזו סמל", אמר משה פוקסמן, המכהן כראש המחלקה האקדמית-מחקרית במרכז בגין. "אני מניח שהרשויות ייתנו לנו יד ויאפשרו לנו להפוך את חלקי האונייה לאנדרטה ממלכתית".

השופט אליהו מצא על מנחם בגין

"שופט בית המשפט העליון בדימוס אליהו מצא היה בצעירותו כתב בעיתון "חרות
ובראיון עמו בעיתון ידיעות אחרונות
אמר שבגין

היה דמוקרט אמיתי, וידע לתת כבוד לכל דעה וגם לאנשים צעירים

המקור: ידיעות אחרונות, 29 במאי 2007, מוסף 24 שעות, עמ' 8 - 9

מכתבי תגובה בהארץ על האצ"ל ושאלת הטרור

המפסיד הוא טרוריסט

בתגובה על מכתבים למערכת "הפורשים וישראל" ו"הטרור של אצ"ל" ("הארץ", 8.5 ו-13.5)

האצ"ל פתח בפעולות טרור נגד ערבים בעקבות רצח יהודים על ידי ערבים (בשנות ה-30) וכהתנגדות למדיניות ההבלגה של ההנהגה היהודית בארץ ישראל. כל המידע לקוח מהספר "דברי הימים למלחמת השחרור" מאת ישראל עמרמי (יואל) ומנחם מלצקי (אריה מליץ) - שניהם אנשי האצ"ל - בהוצאת שלח, 1951.

ציטוט מהספר: "ורק התגובה, אשר באה מידי הארגון הצבאי הלאומי, רק היא גאלה את הדם, גם מחרפה, גם מכשלון מדיני סופי, והפכה למערכה-מהפכנית ולשלב רב-ערך בתהליך ההתמרדות של האומה המתנערת".

הטרור נגד הבריטים, שאליו מתייחס המכתב מיום 8.5, התחיל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר בריטניה היתה עסוקה במלחמה נגד הצורר הנאצי. פעולות הטרור נגד ערבים כללו יריות על אוטובוסים, הנחת פצצות במקומות הומי אדם והנחת פצצות בקולנוע.

מלחמתו של המנצח היא תמיד "מלחמת חירות" ומלחמתו של המפסיד היא תמיד "פעולות טרור".

עליזה שליף

תל אביב

*

בתגובה על מכתב למערכת "הטרור של האצ"ל" ("הארץ", 13.5)

דן יהב בתגובתו על המכתב למערכת "הפורשים וישראל" ("הארץ", 8.5) טועה בקשר לפעילות המבצעית של האצ"ל. במלחמה להקמת המדינה תוך גירוש השלטון הבריטי פעל האצ"ל במחתרת בדומה לתנועות שחרור רבות בעולם, רק ברמה מוסרית גבוהה ביותר.

הבריטים שלחו את ילדיהם לבתי ספר שלא הותקפו, ישבו במסעדות שלא פוצצו, עיתונאיהם לא נחטפו, נשותיהם לא נורו. לא כן גוף אחר המתהדר בתואר תנועת שחרור לאומי, כגון אש"ף ודומיו. גם במקרה היחיד של פיצוץ המפקדה הצבאית הראשית ומשרדי המזכירות של ממשלת המנדט, שבו היה אובדן חיים לא מתוכנן, האצ"ל עשה הכל, כולל שיגור אזהרות, כדי להימנע מכך.

במלחמה האחרת נגד הערבים, שכבר בראשית המאבק על הארץ פתחו בפעולות של טרור אישי וכללי אך ורק נגד אזרחים בירושלים, בתל חי, בפתח תקוה, ביפו, בצפת ובחברון, אם רק לציין המעט, השתמש האצ"ל ב-1936-1939 וגם בתקופה שמיד לאחר החלטת האו"ם מדצמבר 1947, עת פרצו הערבים למרכז המסחרי בירושלים וצלפו לעבר כלי רכב בכבישים - באותן פעולות כמו האויב הערבי. האויב הוא שהכתיב את המלחמה, ולא נותר לאצ"ל אלא להתנהג כמו חברי הפלמ"ח בעין זיתון, בצפון הנגב ובמקומות אחרים ולהשיב מלחמה שערה כדי לשרוד מול יריב צמא דם.

ישראל מידד

שילה

30 שנה למהפך יום עיון באוניברסיטה העברית בירושלים

יום עיון 30 שנה למהפך הפוליטי

תמורות פוליטיות, חברתיות וכלכליות בישראל

כ"ט באייר תשס"ז, 17 במאי 2007 בית-מאירסדורף, הר-הצופים, חדר 502

9:00
ברכות: עוזי רבהון, מנהל מרכז צ'ריק
ישראל ברטל, דיקן הפקולטה למדעי-הרוח
אלי לדרהנדלר, ראש המכון ליהדות זמננו ע"ש א. הרמן


9:30-11:10
מושב ראשון: המערכת הפוליטית בין שמאל לימין
יו"ר: נעמי חזן, המכללה האקדמית של תל-אביב-יפו
אשר אריאן, אוניברסיטת חיפה, אם כל המהפכים: התנהגות הבוחר ב- 1977 בהשוואה לבחירות 1992 ו-2006
אבי בראלי, אוניברסיטת בן-גוריון, פנייתה של תנועת העבודה ימינה: סכמה היסטורית
גיורא גולדברג, אוניברסיטת בר-אילן, הליכוד - מאופוזיציה לשלטון


11:10-11:30 הפסקת קפה


11:30-13:10
מושב שני: המחנה הדתי - מפלגות ותנועות חוץ-פרלמנטריות
יו"ר: רחל אליאור, האוניברסיטה העברית בירושלים
אליעזר דון-יחיא, אוניברסיטת בר-אילן, בגין והמחנה הדתי
גדי טאוב, האוניברסיטה העברית בירושלים, בין הריבוני לגאולי: ציונות וציונות דתית
מנחם פרידמן, אוניברסיטת בר-אילן, "חברת הלומדים" והמהפך


13:10-14:30 הפסקת צהריים


14:30-16:30
מושב שלישי: מרקם חברתי וזהות קבוצתית
יו"ר: סרג'ו דלה-פרגולה, האוניברסיטה העברית בירושלים
משה ליסק, האוניברסיטה העברית בירושלים, האם הקול העדתי הכריע את בחירות 1977?
עדנה לומסקי-פדר, האוניברסיטה העברית בירושלים, מלאומיות הרואית ללאומיות טראומטית: על מודלים מתחרים של לאומיות בטקסי זיכרון
נרי הורוביץ, מכון מנדל, המהפך והמדיניות החברתית – נקודת מפנה?
יצחק רייטר, מכון טרומן, האוניברסיטה העברית בירושלים; והמכללה האקדמית אשקלון, המהפך והשלכותיו על המעמד הפוליטי של המיעוט העברי


16:30-16:50 הפסקת קפה


16:50-19:00 מושב רביעי: כלכלה בתמורות האידאולוגיה הפוליטית
יו"ר ומגיב: דוד קליין, נגיד בנק ישראל לשעבר; ויו"ר בית השקעות מיטב
בן-ציון, זילברפרב, אוניברסיטת בר-אילן, המהפך הכלכלי: היה או לא היה?
אפרים קליימן, האוניברסיטה העברית בירושלים, מחיר ההימור
נתן זוסמן, האוניברסיטה העברית בירושלים, אביה ספיבק, אוניברסיטת בן-גוריון, האם הליברליזציה הכלכלית תרמה לצמיחת המשק הישראלי?
דן בן-דוד, אוניברסיטת תל-אביב, השבר הגדול


טל:
02-5882867