Wednesday, November 30, 2011

ביקורת על הסכם השלום לנוכח האירועים


שלושים שנה לפינוי ימית ומפוני חבל ימית עדיין זוכרים את החבל המשגשג שפונה תמורת הסכם שלום, שגורלו מוטל היום בספק.

סא"ל במיל' אבי פרחן ממפוני ימית וקצין האג"ם לשעבר בסיני אמר בראיון לערוץ 7 שהיום כולם מבינים שפינוי ימית והסכם השלום עם מצרים היה מקח טעות, "את אשר יגורנו ואשר הזהרנו בא. אמרנו כל הזמן שמצרים נערכת למלחמה עם ישראל, מי שחשב שהיה שלום עם מצריים התבדה, מעולם לא היה שלום, היה הסכם על הנייר ושגרירות שנמצאת כל הזמן במצור".

לפרחן אין ספק מה הם הכוונות האמיתיות של המצרים, "כל המנהרות שנחפרות מתחת לתעלות סוואץ לא נועדו לצרכי מסחר אלא להכניס אמל"ח לסיני והלאה לעזה. אם היו רוצים הם היו יכולים לחסום את המנהרות. הם רוצים כמו האויבים האחרים לחסל את הישות הציונית. הזהרנו כל הזמן מכך, והמציאות טפחה על פנינו".

לדבריו, פינוי סיני ופירוק אוגדות שלמות היה טעות, "אין שום רגיעה בגזרה הדרומית וצה"ל חייב להתכונן לפתיחה מחודשת של חזית חדשה, אנחנו עלולים למצוא את עצמינו במלחמה ולכן חייבים להיערך".

הוא מקווה שבמלאות 30 שנה לפינוי חבל ימית, מליאת הכנסת תמצא לנכון להקדיש זמן לאזכור חבל הארץ המשגשג שאבד, "ישבנו בועדת ההיגוי של מתיישבי ימית והחלטנו לבקש מועדת השרים והסמלים של הכנסת לאזכר את יום הפינוי שהשנה יחולו 30 שנה לפינוי, שתאזכר את היום ותקיים דיון בכנסת. היום אף אחד לא יודע מה היה חבל ימית וחשוב שהציבור ידע. בזמנו הזהרתי את מנחם בגין ואמרתי לו מה מצפה לנו מההסכם עם מצריים, אבל הוא המנהיג שעשה את הטעות, הוא טעה, אני מקווה שהבן שלו יעצור את הטעויות שאנחנו ממשיכים לעשות גם היום".


 
^

סרטון על מרכז בגין

מהתוכנית "הפינה של נטלי וסער" בערוץ 2

Thursday, November 24, 2011

נתניהו מסתמך על בגין כמורה דרך לדמוקרטיה


ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התייחס היום (שני) לראשונה לגל הצעות החוק השנויות במחלוקת שהעלו בתקופה האחרונה על סדר היום חברי הממשלה. בפתח הישיבה השבועית של סיעת הליכוד, כמה שעות לפני שמליאת הכנסת תצביע בקריאה ראשונה על חוק לשון הרע המתוקן, הבטיח נתניהו כי ישמור על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי.

"כמו רבים מחבריי, גם אני התחנכתי על תורתם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. כל עוד אני בראש הממשלה, ישראל תמשיך להיות דמוקרטיה למופת", הבהיר ראש הממשלה שתומך בהצעת החוק שתעלה היום להצבעה.

נתניהו התייחס לביקורת שלפיה ממשלתו יוזמת חוקים שעלולים לפגוע בחופש העיתונות ואמר: "איש לא יגיד מה לכתוב, מה לחקור ומה לשדר. זאת לא הדרך של הליכוד ולא הדרך שלי, אבל חופש הביטוי צריך להינתן לכל חלקי העם".

באשר לבית המשפט העליון התייחס ראש הממשלה לחוסר הייצוג של יוצאי עדות המזרח. "אני יודע שיש רצון אצל רבים גם לשנות עיוותים היסטוריים של חוסר ייצוג הולם במוסדות שונים בחברה הישראלית", הוא ציין. "אני אחראי לכך שהדברים ייעשו בהגינות ואחריות ותוך מתן כבוד לאחר".

Tuesday, November 22, 2011

יו"ר הכנסת ריבלין על 34 שנה לביקור סאדאת בישראל


היו"ר ראובן ריבלין:

רבותי חברי הכנסת, לפני שנעבור לנושא העיר אילת, שבו הכנסת כולה תתמוך במתן העדפות לעיר זו, אבקש לציין 34 שנים לביקורו של נשיא סאדאת, זיכרונו לברכה, בישראל. אדוני ראש הממשלה, המשנים לראש הממשלה, שרים, חברות וחברי הכנסת, אנו מציינים היום את ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת במליאת הכנסת, כנסת ישראל. 34 שנים חלפו מאותו היום שבו הפציעה התקווה בלב רבים. ביקורו של סאדאת היה קרן אור במזרח תיכון עוין, שביב של תקווה לצדקת דרכנו ואמונתנו שיום יבוא ושכנינו יכירו שלא זרים אנו בארצנו, אלא בנים השבים למולדתם, רגע של אמונה שיום יבוא וחלון ייפתח ב"קיר הברזל", ודרכו נביט עין בעין איש אל רעהו.

חברי הכנסת, השלום עם מצרים היה כרוך בקורבנות. סאדאת איבד את חייו מכדורי מתנקשים אסלאמים, ומדינת ישראל פינתה חבלי ארץ מניבים ופוריים. כיום, 34 שנים אחרי, אנו עדים לרעידת אדמה מזרח-תיכונית. אירועים היסטוריים ממדרגה ראשונה מתחוללים לנגד עינינו ומשנים לחלוטין את פני המזרח התיכון. מבחן השלום עם מצרים רחוק מלהסתיים. יחסי ישראל ומצרים עוברים טלטלות ותהפוכות, ועתיד לוט בערפל עוד לפנינו.

שמעתי היום את חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר – פואד – מצר על נפילת מובארק וחושש מהשתלטות ההמונים על הפוליטיקה המצרית. בן-אליעזר אף צופה עימות חזיתי בין ישראל למצרים בעתיד הלא-רחוק. מסקנתו המיידית היתה שישראל חייבת להיכנס למשא-ומתן עם הפלסטינים על מנת להימנע מגלי הזעם של ההמונים בכיכר תחריר. מכובדי, אני סבור שאמירות כאלה, המטילות על ישראל, ולו ברמז, אחריות כלשהי לנעשה במצרים, הן מיותרות, אם לנקוט לשון המעטה. איננו אחראים לעניינים הפנימיים במצרים או ערבים יחידים לקיומו של הסכם השלום עם מצרים. רק העם המצרי – ואני תקווה שכך יעשה – יקבע את גורלו, וגורלו שלו, כמו גם גורל יחסיו עם מדינת ישראל, נתונים בידיו. הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים אינו זהה עם חותמיו בגין וסאדאת. לא חייבים להיות בגין, סאדאת או מובראק כדי לקיים הסכמים בין-לאומיים. הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא חוזה בין-לאומי מחייב מהדרגה הראשונה ואינטרס הדדי מובהק של שתי המדינות. אנו מאמינים כי רק דבקות בערכי הדמוקרטיה תוביל לרגיעה במצרים, ולא פעולותיה של ישראל בזירה זו או אחרת.

אנו מברכים את העם המצרי היום לרגל מערכת הבחירות הדמוקרטיות שיתקיימו זו הפעם הראשונה במצרים בשבוע הבא. אנו חוזרים ומצהירים בפני העם וההנהגה במצרים על מחויבותנו העמוקה לקיום הסכם השלום, לשיתוף פעולה הדדי ולקידומו של המזרח התיכון לשנים ולדורות.

אנחנו מודים לראש ממשלת ישראל ולראשי המשטר במצרים העושים כל שביכולתם, בתבונה וברגישות, כדי להבטיח שביקורו של סאדאת ורגעי התקווה שבאו עמו לא היו לשווא.

יום השנה ה-34 לביקורו של סאדאת בישראל.

^

מנחם בגין בפי ח"כ קומוניסטי


הצעת חוק בחירת נציגי לשכת עורכי הדין לוועדות למינוי נושאי משרה שיפוטית" מבקשת לשריין ליו"ר לשכת עורכי הדין מקום בוועדה למינוי שופטים, הוועדה למינוי דיינים והוועדה למינוי קאדים. מתנגדי ההצעה טוענים כי היא נועדה לחזק את ההשפעה של שר המשפטים יעקב נאמן וחברי הכנסת הימנים בוועדה, שכן יו"ר הלשכה הנוכחי, דורון ברזילי, נחשב למקורב לנאמן.

בזה אחר זה עלו הערב לבימת הכנסת מחוקקים מהאופוזיציה ויצאו נגד הצעת החוק. "אלה ימים אפלים", אמר חבר הכנסת דב חנין (חד"ש), "החוק הזה הוא חלק מהשתלטות עוינת על בית המשפט העליון". הוא עקץ את חברי הכנסת מהליכוד כאשר ציטט את ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, שצידד בעצמאות בית המשפט.




ניצן הורוביץ (מרצ):

אדוני, אני מסיים בציטוט שוודאי מוכר לך.

היו"ר ראובן ריבלין:

חשוב.

ניצן הורוביץ (מרצ):

של ראש תנועתך לשעבר מנחם בגין.

היו"ר ראובן ריבלין:

מי שאומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם.

ניצן הורוביץ (מרצ):

כן, אז אני הבאתי ואני ציטטתי את הדברים כי חשוב, כי כל מלה פה - - -

היו"ר ראובן ריבלין:

בבקשה, בבקשה.

ניצן הורוביץ (מרצ):

וזה הציטוט: "בסוף פסוק תכריע בשביל כל אדם חופשי קיומה או אי-קיומה של חירות מסוימת", אדוני, "אשר אפשר לכנותה בשם 'חירות הפקפוק'" – חירות הפקפוק. מקום שם נוהגת חירות זו יש בו תקווה. תודה.

ועוד

אבישי ברוורמן (העבודה):

ושאנחנו נעלים עיתונאים – חלק מהם לשונם חדה, חלק מהם גם טעו, אבל כאן במקום הזה נאם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין המנוח, והוא שספג רבות מאותם – אמר: קודם כול, לא מתערבים. כן, שיהיה בית-משפט בלתי תלוי, שתהיה הפרדת רשויות.




^

Monday, November 21, 2011

ושוב, מורשת בגין במאמר דעות

מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס: ב"ישראל היום" -


"
עליונות המשפט - למה? יש וישאלונו - בשם הדמוקרטיה, כמובן - כלום זה דמוקרטי שחמישה או שבעה או אחד עשר אנשים, אשר לא נבחרו על ידי העם, יוכלו לבטל על ידי החלטתם הקרויה 'פסק דין' החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם?... למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם.

על כן חייב העם, אם הוא בוחר
בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט'. לשם כך נדרש חוק יסוד הקובע את זכויות האזרחים ובית משפט המוסמך לבטל חוק הסותר את החירויות האזרחיות. חיוני שבית המשפט הזה יהיה עצמאי". תזה זו נקבעה על ידי מנחם בגין בשנת 1952.

"יש אומרים כי אי אפשר לנו לתת שיווי זכויות מלא לאזרחים הערבים של המדינה, משום שאין חל עליהם שיווי חובות מלא. אף זאת טענה מוזרה... נכון, אנחנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערבים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא. אבל כך החלטנו מרצוננו החופשי. ואני סובר שהנימוק המוסרי הוא בר תוקף. והיה כי תקראנה מלחמה, איננו רוצים שאזרח ערבי אחד יעמוד לפני הניסיון האנושי החמור הזה, בו עמדו בני עמנו במשך דורות... של התנגשות מזוינת נגד בן עמו". דברים אלה נאמרו בכנסת על ידי מנחם בגין בשנת 1962, בהנמקה להצעתו לבטל את תקנות ההגנה (שעת חירום), שאיפשרו הטלת משטר צבאי על הערבים הישראלים. "היינו מציעים שהבית, בחוק הנוגע לו, יגביל מרצונו החופשי את סמכויותיו ויאמר שהכנסת לא תחוקק שום חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי בכתב או בעל פה או הגבלת התאגדות ועוד זכויות יסודיות של האזרח והאדם שאת פירוטן נביא לפני ועדת החוקה, חוק ומשפט" - מתוך נאומו של בגין בכנסת ב-1956, שבו הציע להעניק לחופש הביטוי וההתאגדות מעמד חוקתי של זכות מוחלטת. בגין לא הסתפק בדרישת דמוקרטיה ליברלית אלא גם קיים. כשפסק בג"ץ נגד חוקיות ההתנחלות באלון מורה, הגיב ב"יש שופטים בירושלים", אף שהפסיקה עמדה בניגוד קוטבי לשורש השקפתו הפוליטית.

האם "המציאות השתנתה", כדברי מספר "ליכודניקים חדשים"? טיעון זה יכול לפעול דווקא בכיוון ההפוך: מצבה הביטחוני של ישראל טוב מאשר בשנות ה-50 וה-60, כאשר עצם קיומה עמד בסכנה. ודווקא בתקופה ההיא הניח בית המשפט העליון את יסודות שלטון החוק ופיתח - יש מאין - מגילת זכויות אדם שיפוטית. כלומר, היה אקטיביסטי יותר מאשר בכל תקופה אחרת.

לא נכון לעסוק בשאלה שלא ניתן להשיב עליה בוודאות: מה היה מנחם בגין חושב על כל אחת מהצעות החוק העומדות בפני הכנסת. עם זאת, אפשר ללמוד מדבריו ומכתביו מהי דמוקרטיה ליברלית, ולאורה של תפיסה זו לשפוט יוזמות חקיקה אלה בשיפוט עצמאי. יש לקבוע שההתנכלות לערביי ישראל, הפגיעות בחופש הביטוי ובחופש ההתאגדות והניסיונות לפגוע בסמכויות בית המשפט העליון ולערער את עצמאותו עומדים בסתירה מובהקת למורשתו הדמוקרטית-ליברלית של בגין. חשוב להכיר בכך שבגין, למרות השקפת עולמו הלאומית ודאגתו לביטחון המדינה - היה ליברל ודמוקרט, שהגן בתקיפות על שלטון החוק ועל זכויות האדם והאזרח. מכאן שדווקא הזרם הליברלי בליכוד הוא ממשיך דרכו של בגין ופועל בתוך מסורת לאומית ליברלית, כשם תנועת הליכוד. חברי הכנסת מהליכוד, המקדמים חקיקה אנטי ליברלית, הם אלה שאיבדו את דרכם. גירסתם, שלפיה הדמוקרטיה מתמצה בהכרעות רוב שאין עליו כל רסן והוא רשאי לפגוע במיעוט ככל שיחפוץ, סותרת בעליל תפיסה דמוקרטית-ליברלית. הם הופכים את הליכוד לזנבה של ישראל ביתנו הלאומנית, האנטי ליברלית. אם זו תמשיך להיות דרכו של הליכוד, הוא עלול להעביר במו ידיו את השלטון לישראל ביתנו.

 

Sunday, November 20, 2011

עוד על בגין ועליונות המשפט

רשימתו של גיורא גולדברג


המחלוקת על סמכויותיה של הרשות השופטת מעסיקה לאחרונה את דעת הקהל יותר מאשר בעבר. החקיקה המוצעת העמיקה את הפולמוס. בין שלל הטיעונים המוזכרים מרתקת במיוחד ההישענות על מורשת בגין. השימוש בשמו נעשה באופן מניפולטיבי בלי שכולם יודעים מהי אותה "עליונות המשפט" שעל אודותיה כתב בגין האופוזיציונר בשנות ה-50.

חוכמתו הפוליטית של בגין חברה לתחושת צדק עזה שפיעמה בו. כאופוזיציונר הבין היטב שחיזוק בתי המשפט עשוי אמנם לעיתים להפיק עבורו רווחים פוליטיים קצרי טווח, אולם כפרלמנטר וכמנהיג לאומי לעתיד ידע כי אקטיביזם שיפוטי פירושו גם החלשת המדינה, הרס המשטר הדמוקרטי וסילוף רצונו של העם.

כל מי שכורך את בגין עם אקטיביזם שיפוטי אינו יודע דבר על אודות בגין או שהוא מסלף את מורשתו. באותה מסה על עליונות המשפט גורס בגין כי השופטים מתמנים "אם על ידי הרשות המבצעת ואם על ידי הרשות המחוקקת או על ידי שתיהן גם יחד (אישור המינוי)". אין זכר למעורבותם של השופטים או של עורכי הדין בגוף העוסק ב"מינוי" השופטים. היה אפשר להתנגד להצעת החוק האחרונה שגרסה שימוע לשופטי העליון בוועדה פרלמנטרית, אולם אי אפשר לטעון כי הרעיון מנוגד למורשת בגין. עמדתו קרובה יותר למצדדי השימוע מאשר למתנגדיו.

חשוב להעמיק במשנתו של בגין על אודות היחסים בין רשויות השלטון. בגין הביע תמיכה בהענקת סמכות לבית המשפט העליון לפרש את החוקים שקיבלה הכנסת לאור העקרונות הקיימים בחוקה. אם ימצא בית המשפט כי חוק שהתקבל עומד בניגוד לסעיף בחוקה, יוכל בית המשפט לפסול אותו.

כלומר הכנסת, לא בית המשפט העליון, היא בעלת סמכות מכוננת בלעדית. לאחר שהכנסת תכונן חוקה, שבה תיקבע סמכותו של בית המשפט לפרש את החוקים לאור החוקה, יוכל בית המשפט לעשות זאת. "המהפכה החוקתית" נוסח אהרן ברק היא דווקא התנקשות ברורה במורשת בגין.

אפשר לתמוך באקטיביזם שיפוטי ואפילו במהפכה החוקתית, אבל שרבוב מורשתו של בגין לענין זה הוא בגדר סילוף.

מי שלא השתכנע מוזמן לעיין במאמרו של בגין על "עליונות המשפט", השוכן ברוב כבוד והדר באתר האינטרנט של מרכז מורשת מנחם בגין.

הכותב הוא פרופסור למדע המדינה, אוניברסיטת בר-איל

בגין נגד..."תג מחיר"

שלטון החוק ומנחם בגין - מאמר דעות

רשימתו של ד"ר אביעד הכהן:


מנחם בגין לא פחד משלטון החוק. הוא אהב אותו וכיבד אותו. אולי דווקא משום שהיה מנהיג ששהה רוב ימיו במדבר האופוזיציוני, ראש וראשון לקבוצת מיעוט שנרדפה והוקעה על ידי השלטון ("בלי חירות ומק"י"), עד עלותו לכהונת ראש הממשלה.

בימינו יש שמבקשים לברוא את בגין בצלמם-דמותם שלהם, בהציגם אותו כמי שהתנגד בחריפות לבית המשפט העליון ולעקרון עליונות המשפט. כדאי להם לעיין שוב בדבריו ובספרי ההיסטוריה.

בגין ידע היטב, וטרח להבהיר זאת מעל כל במה, בכתב ובעל פה, ששלטון החוק - בשונה משלטון בשר ודם - הוא הערובה לקיומו של משטר דמוקרטי תקין וגורם מרכזי בשמירה על זכויות המיעוטים ובהגנה עליהן.

אין זה מקרי שלאחר פסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק, שהורה על פינויה של התנחלות בלתי חוקית, היה זה דווקא מנחם בגין, שקיבל עליו - בחוסר חשק גלוי - את מרות הדין. בביקורו הראשון באלון מורה הוא הוציא מפיו את אמירתו הבלתי נשכחת, שכבר נכנסה לפנתיאון הלאומי: "יש שופטים בירושלים".

שנות כהונתו של אהרן ברק בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה היו רצופות לא מעט סערות. ברק לא נרתע מפני הרעמים שהתנפצו בקול רעש גדול סביבו, והעמיד לדין, על פי "מבחן בוזגלו" המפורסם, שועי עולם. אחד מתומכיו הגדולים ביותר היה מנחם בגין. רבים מאנשי מפלגתו תבעו ממנו להדיח את היועץ המשפטי שמונה לתפקידו על ידי ממשלת המערך, אך בגין השאירו בתפקיד ואף דאג לצרף את ברק כשותף מלא, לא רק בצד המשפטי, במשא ומתן המדיני שהתקיים בקמפ דיוויד, הגם שהלה היה כבר עם "חצי רגל" ויותר בבית המשפט העליון. לימים העיד אהרן ברק כי בכל עת כשהביא בפניו את דבר המשפט, בענייני חברה פנימיים ובענייני מדיניות חיצוניים, השתקפה דמותו של בגין כמי ש"שלטון החוק הוא בדמו ועליונות המשפט היא בנפשו".

ברוח זו גם מילא בגין לראשונה את תביעתו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, י"ש שפירא, לצרפו לישיבות הממשלה. מה שלא עשו כל ראשי ממשלות מפא"י עשה ראש הממשלה הראשון מטעם הליכוד, כשהורה על צירוף היועמ"ש לממשלה דרך קבע לישיבות הממשלה. דבר זה לא מנע ממנו לחלוק לעיתים על עמדת היועמ"ש, כשאחת המחלוקות המפורסמות ביניהם נגעה לחנינתו של יהושע בן ציון, המנכ"ל לשעבר של בנק א"י-בריטניה שהורשע במעילה, חנינה שבגין היה מראשי יוזמיה וברק התנגד לה.

בגין היה מראשוני הדורשים בשבח "עליונות המשפט". הרבה מעבר לחינוך המשפטי שרכש באוניברסיטת ורשה, ידע בגין כי באין מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. לבד מחריג אחד, עת יצא בראש המונים למלחמה נגד הסכם השילומים עם גרמניה, קרא בגין תמיד לכיבוד מרות השלטון, הוראות החוק ופסיקת בתי המשפט, גם כשתוכנן לא נשא חן בעיניו.

מסיבה זו נהג בממלכתיות גם בשעת השבר של פרשת אלטלנה. אף שהיה משוכנע כי מדובר במעשה איוולת טרגי, קרא לכל חבריו לנהוג במידת האיפוק, ונמנע מלפעול בכוח הזרוע והפרת החוק נגד מעשי הממשלה. כך היה גם בעשרות שנות כהונתו באופוזיציה. המילים היו חריפות, אך תמיד במסגרת הגבולות שהיתווה החוק.

Thursday, November 17, 2011

מורשת בגין במאמר דעות


לח"כים בליכוד לא מספיק המצב שבו 4 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים הם פוליטיקאים. הם רוצים הכל, כאן ועכשיו, בתיאבון מטורף

לפני כשבועיים חילק השר דן מרידור לחברי סיעת הליכוד בכנסת חוברת כרומו קטנה ובה משנתו של מנחם בגין, ההוגה והמייסד הראשון, בנושאי עליונות המשפט, שלטון החוק ומעמדו של בית המשפט העליון. אתמול השתמש באותו בגין שר בכיר אחר בליכוד, גדעון סער, בפוסט שהעלה בעמוד הפייסבוק שלו באותו עניין. מנחם בגין עצמו היה בוודאי מתהפך בקברו אילו ידע לאן התנועה שהביא לשלטון בישראל ב-1977 מנסה להביא את מערכת המשפט במדינה.

הדילמה עכשיו היא בין מורשת בגין למורשת אלקין. ידו של מי תגבר בהקשר הזה, נזכרתי ברגע קטן אבל מכונן שנכלל בכתבה טלוויזיונית ששודרה לפני כמה שבועות בערוץ 10. זו הייתה כתבת פרופיל על בחור אחד, קצת מופנם, עם חיוך מבויש, זאב אלקין שמו. הוא ישב שם עם חברו ח"כ יריב לוין, באולם הדיונים הריק של ועדת הכנסת, והם דיברו על יוזמות החקיקה המשותפות שלהם.

גולת הכותרת של חוקי אלקין-לוין תגיע היום, בצורת הצעת חוק, לוועדת שרים לחקיקה. לפי הצעת החוק הזו, שופטי בית המשפט העליון ייאלצו לעבור שימוע מול ועדת החוקה בכנסת, שתוכל להטיל וטו על מינויים. וכה אמר אלקין, בכתבה ההיא (לא נגעתי): "התקשר אליי חבר שלי, ואמר לי שאם אני מעביר חוק אחד כזה, אני מסודר לעוד קדנציה בכנסת. אם אני מעביר חוק שני כזה, אני מסודר בעשירייה הראשונה של הליכוד. אם אני מעביר חוק שלישי כזה, אני אגיע לכלא".

באשר לשני החוקים הראשונים, אלקין צודק. באשר לשלישי, אני חושש שאלקין טועה. אם הוא יעביר גם את החוק השלישי, לא הוא יהיה בכלא. אנחנו נהיה בכלא. זה יהיה חוק שיאפשר, קרוב לוודאי, לעצור אזרח ישראלי במעצר מינהלי ללא משפט ועורכי דין עד הודעה חדשה. כמו ברוסיה הסובייטית.

אלקין לא יירגע עד שיבנה כאן רוסיה חדשה לתפארת

הרגע הנדיר הזה של גילוי לב, ועוד מול המצלמות, בעצם מספר את הסיפור כולו. איך הליכוד, תנועה מפוארת שקמה על מורשת ז'בוטינסקי (שכיבד מיעוטים והקפיד על זכויותיהם) והובלה בידי אחד מגדולי הדמוקרטים שהיו לנו כאן, מנחם בגין, איך התנועה הזו הופכת בימים אלה לנגד עינינו, לבת ערובה של ערב-רב של מתפקדים וחברי מרכז, קבוצות לחץ ובעיקר גוש גדל והולך של מתנחלים, חלקם פייגלינים, שמושכים את כל העגלה ימינה, ועוד ימינה, ואם אפשר אז עוד קצת ימינה, עד שתשקע.

ההבדל בין זאב (ז'בוטינסקי) לזאב (אלקין) דרמטי כל כך, מהותי כל כך עד כי קשה להאמין שמדובר באותה מפלגה, באותה מדינה, באותה מערכת משפט. הם רוצים שוועדה בכנסת תמנה, בעצם, את השופטים העליונים שלנו, אלה שאמורים להיות נשואי פנים, נטולי פניות, עצמאיים לחלוטין ומנותקים לגמרי מהמערכת הפוליטית ומההמולה.

נראה שלא מספיק להם המצב שכל התקשורת נכבשת ועובדת בשירותם. ולא מספיקות להם היוזמות

לחסל גם את השמאל בישראל. ולא מספיק להם המצב של היום, שבו ארבעה מתוך תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים הם פוליטיקאים (שני ח"כים ושני שרים). הם רוצים הכל, כאן ועכשיו, בתיאבון מטורף.

אלקין עלה לישראל מרוסיה, והוא כנראה לא יירגע עד שיבנה כאן רוסיה חדשה לתפארת. זה לא שבית המשפט העליון חף משגיאות (חלקן גסות) וזה לא שהוא לא הרוויח ביקורת ציבורית ביושר. רק היום מתחוורת עוצמת הנזק שגרם לנו גדול השופטים הישראלים של דורנו, אהרן ברק, ב"מהפכה השיפוטית" שלו.

לשמחתי, בשנים האחרונות החל בג"ץ לסגת, אט-אט, מהמשלטים המיותרים שכבש. הדרך לעשות את זה היא ציבורית, שקופה, ולא בריונית ואלימה. לבג"ץ הישראלי שם מצוין בעולם, והוא הבסיס של שרידי הלגיטימציה שלנו. צריך להחליף את המים, לא לשפוך את התינוק. את הנזק הזה אי אפשר יהיה לתקן בעתיד. מישהו צריך להגיד לחברים בליכוד די, מספיק, עד כאן. למישהו הזה קוראים בנימין נתניהו.

Saturday, November 5, 2011

בגין וירושלים

כתבתו של שי פוגלמן בעיתון "הארץ" על


מסמך מדיני המסווג סודי ביותר, שנחשף לאחרונה, מכיל הצעה מרחיקת לכת של מנחם בגין בנוגע לעתיד ירושלים. בפגישה עם הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, בדצמבר 1977, העלה בגין במפתיע רעיון להקים שלוש מועצות דתיות בינלאומיות, מוסלמית, נוצרית ויהודית, שכל אחת תנהל את המקומות הקדושים לה בירושלים. קרטר שאל: "האם זה יעבוד במתכונת של הוותיקן?" ובגין השיב: "נצטרך לשקול זאת"

אגדה יהודית מימי הביניים מספרת על רב גדול, עשיר, מיוחס ויפה תואר ושמו אמנון, שחי בעיר מגנצא (כיום מיינץ, גרמניה). על פי האגדה, אשר ספק רב אם עלילתה התרחשה במציאות, במשך תקופה ארוכה דחקו הגמון העיר ושריו ברבי אמנון שימיר את דתו ויתנצר, אך הוא הדף את הצעתם פעם אחר פעם. עד שיום אחד, כך מסופר, לא עמד הרב בלחץ "וכדי לדחותם בדבר אמר כן", אך ביקש שיתנו לו ארכה של שלושה ימים "כדי להיוועץ ולחשוב בדבר". רק סיים הרב לומר את דברו וכבר הבין את גודל חטאו. הוא חזר לביתו מיוסר וחפוי ראש. "כי ארד על דבר זה אבל שאולה", אמר לקרוביו, גזר על עצמו צום ובכה.

חלפו-עברו שלושה ימים והרב לא התייצב בבית ההגמון כפי שהבטיח, ולאחר שלא עזרו בקשות ואיומים הובא לשם בכוח. "מה זה אמנון, למה לא באת אלי?" שאל ההגמון. "ויען רבי אמנון, אכן אדוני אני משפטי כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך דינה לחתכה". אך ההגמון חשב אחרת. לדבריו הלשון דיברה היטב - אך הרגליים, הן שלא באו בזמן המיועד ולכן דינן יהיה להיקטע. ההגמון הורה לקצוץ את פרקי אצבעות רגליו וידיו של הרב, ועל כל פרק ופרק היו שואלים צורריו אם כבר השתכנע להמיר את דתו. וגם כשהגיעו לפרק אצבעו האחרונה, דבק רבי אמנון ממגנצה ביהדותו.

כעבור זמן קצר הגיע ערב ראש השנה. הרב המדמם נעזר בקרוביו כדי שישאוהו אל בית הכנסת ועוד בטרם החלה תקיעת השופר ביקש לומר תפילה. בכוחותיו האחרונים דיקלם רבי אמנון ממגנצא את הפיוט "ונתנה תוקף" והסתלק מהעולם. מאז, נחשב "ונתנה תוקף", למפורסם בפיוטי הימים הנוראים והוא נאמר בתפילת המוסף של ראש השנה ויום כיפור.

 כמה שבועות לפני ערב ראש השנה תשל"ח, בספטמבר 78' קיבלה האגדה על הרב אמנון ממגנצא משמעות מחודשת. בכל הביוגרפיות שנכתבו אודות ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, מתואר איך במשא ומתן על הסכמי השלום בין ישראל למצרים בקמפ דיוויד, סיפר בגין לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר את האגדה על הרב אמנון ממגנצא. הביוגרפיות מספרות כי בגין עשה זאת בתגובה על הלחץ שהפעיל עליו הנשיא האמריקאי בעניין מעמדה של ירושלים. בעדות שניתנה למרכז מורשת בגין סיפר יחיאל קדישאי, עוזרו האישי וראש לשכתו של ראש הממשלה לשעבר, כי קרטר סיפר את האגדה לשר החוץ האמריקאי, סיירוס ואנס, וגם לנשיא מצרים, אנואר סאדאת. "אחרי הסיפור הזה יותר לא פנו אליו בעניין ירושלים", ציין קדישאי וסיכם בנחרצות. "העניין הזה לא עולה לדיון".

חסידיו האידיאולוגים של בגין ופוליטיקאים הרואים בעצמם ממשיכי דרכו, טוענים שהאגדה על רבי אמנון ממגנצא הבהירה לנשיא קרטר את נחרצותו של בגין ביחס למעמדה של ירושלים כבירת ישראל השלמה והמאוחדת. אפילו בישיבת הכנסת שנערכה במלאת 30 שנה לביקור סאדאת בירושלים, בנובמבר 2007, סיפר ח"כ גדעון סער מהליכוד לחברי המליאה את האגדה. זה היה בימי ועידת אנאפוליס. ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, הציע תוכנית סודית ומרחיקת לכת לבינאום המקומות הקדושים בירושלים וח"כ סער מהאופוזיציה, שככל הנראה לא ידע עליה, השתמש באגדת אמנון ממגנצא כדי לשלוח מסר, "מוסר השכל" כדבריו, למשתתפים בוועידת אנאפוליס: "כאשר יש לך השקפת עולם, קווים אדומים וערכים, גם הצד השני יודע לכבד אותם ויודע שיש נקודות שהוא אינו יכול להביא אותך לידי ויתור עליהן".

אך בחירתו של בגין לספר את האגדה על רבי אמנון ממגנצא, כדי להדוף את הלחץ האמריקאי בעניין ירושלים, אינה כה מובנת מאליה. על בגין נאמר כי היה אמן של מילים ודימויים, מאסטר ברטוריקה ודיאלקטיקה. היה לו ידע עמוק ביהדות, באגדות חז"ל ובסיפורים חסידיים. שלמה נקדימון, יועץ התקשורת של בגין באותם הימים, מספר כי האמריקאים היו מכנים אותו "הדרשן" בשל שימושיו התכופים בדימויים מכתבי הקודש. לכן לא ברור מדוע בחר בגין לספר אגדה שנודעה כמקור השראה למעשי קידוש השם אצל יהודי אשכנז בזמן מסעות הצלב; אגדה אשר עוסקת בעיקר בחרטה על דברי כפירה, בלבטים ובערעור האמונה. בגין היה מסוגל למצוא בקלות דוגמאות טובות יותר כדי להמחיש את עוצמת הקשר של היהודים לעיר הקודש, ולהבהיר את עמדתו הנחרצת בעניינה.

בכמה ביוגרפיות על בגין נטען, כי האגדה סופרה רק משום שקרטר ביקש ממנו לחשוב על העניין ולהחזיר תשובה כעבור שלושה ימים. אך אין לדברים אישוש בעדויות שנתנו לאורך השנים כמה מהמשתתפים במשא ומתן. קצתם פסלו באופן נחרץ את הסברה בראיונות שנערכו איתם באחרונה.

מסמך המסווג סודי ביותר, שנחשף לאחרונה בגנזך המדינה, מעלה אפשרות נוספת. תמלול שיחה שנערכה בין ראש הממשלה בגין לנשיא ארצות הברית קרטר, חודשים אחדים לפני דיוני קמפ דיוויד, מחזק את ההנחה שבחירתו של בגין באגדה על הרב אמנון ממגנצא היתה רלוונטית מאוד.

ב-9 בנובמבר 77' הדהים הנשיא אנואר סאדאת את חברי מועצת העם המצרית כשהודיע על נכונותו לנסוע לירושלים ולדון עם ישראל על התנאים לחתימת הסכם שלום. לא פחות מהם נדהמו מנהיגי ישראל וארצות הברית, אשר בדיוק באותם ימים עסקו בניסיון לצמצם פערים ועמדות לקראת ועידת השלום הבינלאומית שתוכננה להתקיים בז'נבה.

 ביקורו הסנסציוני של סאדאת בירושלים נערך כעבור עשרה ימים. בסופו הוחלט לפתוח במשא ומתן ישיר בין הצדדים ומשלחת ישראלית הוזמנה לתחילת הדיונים באיסמעיליה. בעקבות ההתפתחות המפתיעה נסע שר החוץ האמריקאי סיירוס ואנס בדחיפות למזרח התיכון. הוא דילג בין קהיר לירושלים, שמע את התרשמויות המנהיגים מהפגישה ההיסטורית והציע את עזרתה של ארצו בקידום תהליך השלום. בדו"ח שסיכם את מסעותיו בין סאדאת לבגין הוא כתב לנשיא קרטר: "על ישראל יהיה למתן את עמדותיה, בעיקר בכל הקשור לעתיד יהודה ושומרון ולפתרון הבעיה הפלסטינית".

לדעתו של ואנס, עמדתו של בגין היתה רחוקה מלהתקבל על דעת המצרים. קרטר לא היה מופתע. הוא הכיר היטב את הפערים בין הצדדים. בחודשים שקדמו לנחיתת סאדאת בישראל הוא קיים עשרות שיחות ודיונים בסוגיה. קרטר הביע חשש שהתהליך אשר רק החל - עומד לקרוס. ואנס דיבר על כך עם בגין, שבמפתיע הציע לנסוע מיד לוושינגטון כדי להציג לנשיא קרטר רעיונות חדשים שגיבש במסגרת תוכנית השלום הישראלית. נותר לו עוד שבוע עד לתחילת הדיונים באיסמעיליה ותמיכת ארצות הברית בעמדתו היתה חיונית לו. עיתונים בארצות הברית דיווחו כי "זו הפעם ראשונה מאז זמן רב שבישראל מורגשת תזוזה במגמת פשרות".

דבר הנסיעה הבהולה של בגין לוושינגטון נשמר בסוד למשך שלושה ימים, שבהם ערך בגין מרתון פגישות וישיבות עם שריו ויועציו כדי לגבש את המתווה הישראלי למשא ומתן. גל שמועות התעורר לאחר שלשכת ראש הממשלה ביטלה את השתתפותו בכמה אירועים שנועדו להתקיים לקראת סוף השבוע. עיתונים דיווחו ששר החוץ משה דיין ייצא בימים הקרובים לפגישה סודית במדינה זרה.

לשכת ראש הממשלה שמרה על עמימות גם לאחר שדבר נסיעתו של בגין התפרסם בתקשורת הזרה. ביום הטיסה, 15 בדצמבר, הכריזה הכותרת הראשית של "הארץ": "בגין - הבוקר לארצות הברית; ייפגש כנראה עם סאדאת". קרטר ניסה לצנן את ההתלהבות. בפגישתו הקודמת עם בגין, שנערכה ארבעה חודשים קודם לכן, הוא לא זיהה כל סימן לפשרנות אצל ראש הממשלה הישראלי שרק נבחר. במסיבת עיתונאים שערך לקראת בואו לוושינגטון הוא הבהיר: "אם הצעות בגין לא ייראו לי, אומר לו שאין זה מרחיק לכת". קרטר סיפר כי אין לו מושג אילו הצעות - אם בכלל - מביא עמו בגין, אך אמר: "הוא ביקש את הפגישה ואני מניח שאם רצה לראותני, היו לו דברים חשובים".

ב"הארץ" נכתב למחרת, כי "דוברי הבית הלבן והסטייט דיפרטמנט שמו קץ לשמועות העקשניות כי מר בגין בא למעשה לפגישת פסגה עם סאדאת. אבל בימים של הפתעות למכביר איש אינו מקבל הכחשות כלשונן".

הפתעה במוצאי שבת

ביומן הפגישות של דיפלומט ישראלי בכיר, אשר התלווה לפמליית בגין כתוב: "16 דצמבר 77' - ראש הממשלה מודאג שהטסים לניו יורק יספיקו להגיע לפני כניסת השבת". לדבריו, בגלל בהילות הנסיעה וצפיפות לוחות הזמנים, בגין ופמלייתו נאלצו להצטרף לטיסה סדירה של אל-על לניו יורק. התוכנית היתה שהמטוס ינחת קודם בוושינגטון ורק לאחר מכן יטוס לניו יורק, וינחת עם נוסעיו ממש לקראת כניסת השבת.

בסופו של דבר נמצא מוצא אחר, ובגין הגיע לוושינגטון בבוקר יום שישי, 16 בדצמבר. ביומן הנשיא קרטר נכתב כי לאחר קבלת פנים שנערכה ב-7:46 נפגשו השניים ביחידות במשך 53 דקות בחדר הסגלגל. לאחר מכן נערכה פגישה של שעה בליווי פמליות שני המנהיגים בחדר הקבינט. אל בגין התלוו היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ, איש משרד החוץ יהודה אבנר ושני חברי כנסת מהליכוד: שמואל כץ וחיים לנדאו. מהצד האמריקאי נכחו סגן הנשיא וולטר מונדייל, שר החוץ סיירוס ואנס, היועץ לביטחון לאומי ד"ר זביגנייב בז'ז'ינסקי, השגריר בישראל סמואל לואיס וחבר המועצה לביטחון לאומי וויליאם קוונדט.

במהלך הפגישה, בגין הצהיר על נכונותו לנסיגה בסיני. הוא שמר על עמימות מסוימת בכל הקשור לעתיד היישובים שהוקמו שם, ולא נתן תשובה סופית על עמדתו ביחס לשארם א-שייח', שנתפסה כמקום אסטרטגי. בגין הציע לכונן אוטונומיה אזרחית בשטחי יהודה ושומרון, בשלבים שיתפרסו על פני כמה שנים. גם בעניין עזה היו לו התייחסויות מפתיעות. לאחר הפגישה ניתנו הצהרות קצרות לאמצעי התקשורת. המסרים היו חיוביים. האווירה היתה אופטימית. ביומן הנשיא קרטר מצוין כי כשעה לאחר מכן הוא קיים שיחת טלפון של ארבע דקות עם הנשיא סאדאת.

למחרת, מיד עם צאת השבת, נערכה פגישה נוספת בין המשלחות. על פי תמליל השיחה, אשר מתפרסם כאן לראשונה, פתח קרטר בדברים וציין שתגובת דעת הקהל להצהרות אמש היו נלהבות. הוא סיפר לבגין שגם סאדאת הביע שביעות רצון בשיחת העדכון הקצרה שערך עמו. בגין פתח את דבריו בברכת "מזל טוב" בעברית, לציון יום הנישואים של הנשיא קרטר עם אשתו רוזלין, שחל בדיוק באותו היום. קרטר הודה לו. בגין סיפר על פגישות שערך בוושינגטון עם כמה סנטורים ואמר שגם הם היו נלהבים לשמוע על ההתקדמות במשא ומתן. לטענתו גם בקהילה היהודית בארצות הברית נשמעו קולות תמיכה בתהליך השלום ועידכן שכך חושב אפילו הרב אלכסנדר שינדלר, ממנהיגי הקהילה הרפורמית. בגין הגדיר את הרב שינדלר כבעל דעות יוניות. קרטר ענה לו בבדיחות "אתה רואה אותו מזווית שונה מאוד מאיתנו".

עקיצות ברוח דומה הוחלפו עוד פעמים אחדות בדקות הבאות. מתמליל השיחה אפשר להסיק שהאווירה היתה נעימה אך קונסטרוקטיבית מאוד. מדברי שני המנהיגים יש רושם שהמילים נבררו בקפדנות. העמדות הוצגו בבהירות. איש משרד החוץ שנכח בכמה מהפגישות עוד זוכר ש"זו היתה דיפלומטיה בשיא תפארתה".

לאחר כמה דקות פנה בגין לעיקר. הוא סיפר כי נועץ בטלפון עם שר החוץ דיין וכי ברצונו להוסיף עוד מספר רעיונות, בהמשך לתוכנית שהוצגה אמש. "על פי המסורת שלנו, האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם", אמר בגין והבהיר שתי סוגיות, פרוצדורליות בעיקרן, בשמו של דיין. אך לפני שהמשיך לפרט את הערותיו לתוכנית, עצר בגין לרגע את שטף הדיבור ובלי כל הקדמה או קשר לנאמר, ציין לפתע:

"הנייר שלנו לא מזכיר את ירושלים. אבל, כמובן, אנו שוקלים זאת. לא התעלמנו מהנושא לחלוטין. העניין נוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי. זהו עניינו של כל העולם. הרעיון שלי, ואני מבקש להדגיש, זה עדיין רעיון בלבד, ועלי כמובן עוד לדבר עליו עם עמיתי - שתהיה מועצה דתית בינלאומית שתטפל במקומות הקדושים לכל אחת מהדתות בהתאם. כך, מתוך דאגה למקומות הקדושים למוסלמים הייתי מציע שהמועצה תהיה מבוססת על שכנותינו - ירדן, מצרים, סוריה, לבנון ובנוסף - ערב הסעודית, איראן ומרוקו, הנחשבת ידידותית מאוד. ועדה כזו תטפל בנושא המקומות הקדושים באוטונומיה מלאה, וכמובן שתהיה גישה חופשית לכולם. יש כמובן בעיות אחרות שעליהן נצטרך להתעכב עכשיו.

"מתוך כבוד למקומות הקדושים לנוצרים, רעיון דומה יבוצע - ועדה בינלאומית המבוססת על הוותיקן, הכנסייה הפרבוסלאבית, הפרוטסטנטית והבפטיסטית" - את האחרונה הוסיף בגין בהומור, בידיעה שקרטר הוא בפטיסט אדוק.

קרטר השיב בהלצה משלו: "כבוד ראש הממשלה, אני מתכבד להזמין אותך להציע מועמד לתפקיד יושב הראש" (צחוק).

ראש הממשלה: "מתוך דאגה למקומות הקדושים ליהודים, יעמדו בראש הוועדה הרבנים הראשיים שלנו ונציגים מהגולה. אם תמצא עניין ברעיון, אדוני הנשיא, הייתי מבקש כי תנחה את משרד החוץ לבדוק אם הוא מקובל על המדינות המוסלמיות. אני חושב שכך יהיה. אני חושב שזה ייצור רצון טוב. זה יוביל לאווירה שיתופית".

הנשיא: "האם זה יעבוד במתכונת של הוותיקן?"

ראש הממשלה: "זה לא אני צריך להגיד, אדוני הנשיא, אני יהודי".

דיניץ: "הנשיא מתכוון אם זה יעבוד במודל שבו עובד הוותיקן".

ראש הממשלה: "נצטרך לשקול זאת. כוונתי שכל ועדה תדאג למקומות הקדושים לה - הנוצרים לשלהם, המוסלמים לשלהם והיהודים לשלהם. הבה נבדוק את תגובת המדינות המעורבות".

ואנס: "האם יהיו שלוש ועדות נפרדות: מדינות העימות יחד עם שלוש המדינות שציינת; ועדה של הוותיקן עם שאר הזרמים הנוצריים וועדה ליהודים?"

ראש הממשלה: "זה מדויק".

ואנס: "האם יהיו חילופי תקשורת ביניהם?"

ראש הממשלה: "אולי. ברצוני להעלות הצעה רביעית..."

בגין עבר לדבר על עניין אחר. סוגיית ירושלים לא חזרה לדיון באותה הפגישה.

הסטנוגרמות הושמדו

תגובות מקורביו של בגין למשמע תוכן הפגישה בבית הלבן, לפני 34 שנים, נעות בין "תבדוק שוב את הסטנוגרמה" לבין "זו הפתעה גמורה". הנסער ביותר ציין "אני בהלם" למשמע הצעתו של בגין להקים מועצות דתיות בינלאומיות ואוטונומיות, שיטפלו במקומות הקדושים בירושלים. יהודה אבנר, שנכח בפגישה, טוען כי אינו זוכר את ההצעה. כל שאר אנשי לשכתו של בגין מאותה התקופה ומזמן הסכמי קמפ דיוויד - שלמה נקדימון, דן פתיר, השר דן מרידור ופרופ' אריה נאור - טוענים גם הם כי לא שמעו מעולם מפיו של בגין הצעה זו, או דומות לה. אפילו בנו של בגין, השר בנימין בגין, אומר שלא שמע מעולם את הדברים, אך כרוב אנשי לשכת אביו בעבר, גם הוא מסרב לתת פרשנות או להתייחס לעניין.

דיפלומט בכיר בפמלייתו של בגין טוען "זו כנראה היתה אחת השיחות שהפרוטוקול שלה הושמד". לדבריו, כל פגישותיו של בגין במשא ומתן תועדו בקפדנות, "או על ידי תמלילנים, או באמצעות הקלטות, שהועלו מאוחר יותר על הנייר". לטענתו, "מכל תמלול נשמרו לפחות שישה עותקים, אשר סווגו כסודיים ביותר. אך לאחר מספר מועט של שיחות, שבהן הוצגו דברים מאוד רגישים, ניתנה הוראה להשמיד את הסטנוגרמות ורק עותק אחד נשמר בלשכה של ראש הממשלה". ייתכן שזה אחד ההסברים מדוע הצעתו של בגין ביחס למקומות הקדושים בירושלים מעולם לא פורסמה.

נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, מסר בתגובה על שאלות שהופנו אליו בעניין, כי הוא דווקא זוכר את ההצעה. "הייתי מופתע מכך שבגין העלה את נושא ירושלים ושבפועל, הציע שכל המקומות הקדושים - ליהודים, למוסלמים ולנוצרים - יהיו הלכה למעשה אוטונומיים ועם גישה חופשית לכל המאמינים".

הצעתו של בגין היתה כללית ומעורפלת. היא אינה נוגעת בסוגיות עקרוניות כמו מעמדה הריבוני של ירושלים, או מעמדם האזרחי של תושביה. בגין לא הבהיר מה יהיה אופיין של הוועדות, מה יהיה מעמדן המשפטי ומה הטריטוריה שלהן. באנגלית הוא כינה אותן במשך השיחה בשני שמות, ועדה ומועצה. כמו כן, מהניסוח של המשפט הראשון בהצעת בגין, לא ברור אם כוונתו היתה שבראש שלוש הוועדות תעמוד מועצה אחת עליונה.

אף שבגין השמיע בתחילת דבריו הסתייגות, כאילו זה רעיון ראשוני בלבד, ניכר שתוכניתו לא נשלפה מהשרוול. יש בה כמה עקרונות המעידים על חשיבה מעמיקה וניתוח עובדות. בחירתה של מרוקו, לדוגמה, כשותפה בהנהגת הוועדה המוסלמית, לא נעשתה רק כי היא "נחשבת ידידותית מאוד", כפי שניסח זאת בגין. כבר אז עמד מלך מרוקו בראש גוף כלל-ערבי שנקרא "ועדת ירושלים", הפועל למען המקומות הקדושים בעיר. גם בחירתה של סעודיה לא היתה מקרית: מצד אחד, בית המלוכה הסעודי רואה בעצמו את שומר המקומות הקדושים במכה ובמדינה, ומצד שני, סעודיה התנגדה אז לנכונותו של סאדאת לנהל משא ומתן נפרד עם ישראל, ואולי היה כאן ניסיון לרכך את התנגדותה.

לטענת אחד ממקורביו של בגין אז, "נראה כאילו ידו של אהרן ברק היתה בדבר. יש פה מבנה שמזכיר מודל או קונסטרוקציה משפטית. בגין, שהיה עורך דין בהכשרתו, מצא עם ברק הרבה שפה משותפת על בסיס זה. באותה התקופה הם ניהלו שיחות ממושכות ולטעמי יש לזה ריח של רעיון שהיה יכול להתגבש רק במפגש בין השניים" (השופט בדימוס אהרן ברק מסר שאינו נוהג להתראיין על תהליך השלום).

מקורב אחר קושר את ההצעה דווקא לשר החוץ משה דיין, אשר התבטא לדבריו "מספר פעמים באופן דומה באשר לעתידה של ירושלים". דיין, לדבריו, "ניהל את הסכמי הפסקת האש עם הירדנים בעיר לאחר מלחמת העצמאות. הוא הכיר היטב את הרגישויות החוקיות של ירושלים ותמיד חיפש אחר פתרונות פרגמטיים; מה גם שלא היה לו כל עניין בקדושה של העיר, כפי שהיה לבגין". השופט אליקים רובינשטיין, שכיהן אז כיועץ לשר החוץ דיין וראש לשכתו, מסר בתגובה: "אין הדברים הספציפיים זכורים לי מאז".

אפשרות נוספת ומפתיעה עוד יותר מעלה השר דן מרידור. כמי שהתחנך על תורת בית"ר וגדל בתנועת החרות הוא מפנה לעיון ב"הכרזת המרד" של אצ"ל. בינואר 44', לאחר שנראה כי מתרחשת תפנית במלחמה באירופה, הכריז מנחם בגין, כמפקד הארגון, על מרד בשלטון המנדט הבריטי (אצ"ל חדל מפעולות נגד הבריטים, כדי לא לפגוע במלחמתם בגרמניה הנאצית). בהכרזת המרד קרא בגין להקמת ממשלה עברית זמנית אשר תחליף את השלטון בארץ וציין עשרה סעיפי יסוד לאותה יישות מדינית. בסעיף 9 כתב בגין כי הממשלה "תכריז על אקסטריטוריאליות של המקומות הקדושים לדת הנוצרית והמוסלמית".

לדעתו של פרופ' אריה נאור, "ייתכן שבגין הושפע ממשנתו של זאב ז'בוטינסקי אשר ניסח עוד ב-40' רעיון דומה באשר לעתיד ירושלים. במה שהוא כינה 'ראשי פרקים לתוכנית שלטון זמני בארץ ישראל' הוא קבע כי בראש העיר יעמוד 'ועד אינטרנציונלי מיוחד'".

כמובן שגם תוכנית החלוקה של האו"ם מ-47' עמדה ברקע הצעתו של בגין. שם נקבעה ירושלים כגוף נפרד (קורפוס ספרטום) תחת משטר בינלאומי מיוחד המנוהל על ידי האו"ם. בן גוריון הסכים לתוכנית ולכן לא הזכיר כלל את ירושלים בהכרזת העצמאות. בגין דחה אותה, אך מעמדה השנוי במחלוקת של העיר איפשר לכוחות אצ"ל בפיקודו להמשיך לפעול בה באופן עצמאי, יותר מעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות הישראלית והקמת צה"ל.

מעבר לקושי בהבנת הרקע האידיאולוגי שעמד מאחורי ההצעה, מתקשים מקורביו של בגין להבין את העמימות שהשאיר בתגובה על התהיות שהעלו בפגישה הנשיא קרטר ושר החוץ ואנס. האפשרות שהוותיקן ישמש מודל, ועומק קשרי הגומלין בין הוועדות הדתיות השונות, מעניקים להצעה של בגין משמעויות חסרות תקדים. "פיו ולבו היו שווים", אומר אדם שהיה מקורב לבגין במשך שנים ארוכות. "אם הוא הציע, הוא התכוון. בגין לא היה אדם של ספינים. היה לו יושר מדיני נדיר". קביעות דומות משמיעים שאר מקורביו ומתקשים להסביר את הדברים.

העניין רגיש מדי

ביקורו הקצר של בגין בוושינגטון הוכתר בהצלחה יחסית. האמריקאים תמכו בחלק מתוכנית השלום שהציג. בנקודות מסוימות, בעיקר אלו הנוגעות לפתרון הבעיה הפלסטינית, היו להם הסתייגויות. "הצעותיו של ראש הממשלה, מר בגין, מהוות בסיס חיובי להמשך המשא ומתן", סיכם קרטר לפני אמצעי התקשורת. "מאז ביקורי בירושלים אני אופטימי", אמר סאדאת, "אולם לאחר הקריאה הטלפונית שקיבלתי אתמול מאת הנשיא קרטר, הריני אופטימי מתמיד".

זאב שיף, אז שליח "הארץ" בקהיר, דיווח שהמונים צועקים ברחבי איסמעיליה "יחי בגין, יחי בן גוריון". ביום נחיתתו של בגין בלוד התכנסו בכיכר מלכי ישראל בתל אביב 120 אלף "לערב של שיר השלום" כפי שהוגדר בעיתון. עוד דווח שהקהל השתלהב והוזעקו כוחות משטרה מוגברים כדי לשמור על הסדר. אחדים נפצעו.

ככל הידוע, הצעתו של בגין באשר לעתידה של ירושלים לא עלתה יותר לשולחן המשא ומתן בדיונים שקדמו לחתימת הסכם השלום עם מצרים. קרטר מספר: "העליתי הצעה דומה בקמפ דיוויד והיא התקבלה על ידי בגין וסאדאת למשך מספר ימים. בפועל, התוכנית היתה שהמקומות הקדושים ינוהלו באופן אוטונומי על ידי כל אחת מהדתות, שתתאפשר תנועה חופשית של מאמינים ושכל ירושלים תהיה מאוחדת תחת גוף שלטוני אחד שיטפל בכל העניינים האזרחיים. הכוונה היתה לענייני תחבורה, מים, טיפול באשפה, חשמל וכו'. אך בשלב התוויית התוכניות הסופיות, שלושתנו החלטנו שמבחינה פוליטית העניין רגיש מדי לדיון על בסיס עולמי".

מאז, סירב בגין לחזור ולדון על ירושלים. הוא הקשיח את עמדותיו. "לרגעים", מספרים כמה מחברי הפמליה שלו, "זו היתה הסוגיה המורכבת ביותר בתהליך השלום". אל ההסכמים שנחתמו לבסוף במארס 79' נלוו איגרות בדבר מעמדה של העיר. בגין הצהיר שירושלים לא תחולק ותישאר בירת ישראל. סאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית ויש להחזירה לריבונות ערבית. שנה וחצי לאחר מכן קידם בגין את חוק יסוד: ירושלים, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

נסיגתו זו של בגין מהצעתו שלו מזכירה שוב את האגדה על הרב אמנון ממגנצא, ובמיוחד כמה פסוקים בפיוט "ונתנה תוקף" המיוחס לו:

כי לא תחפץ במות המת

כי אם בשובו מדרכו וחיה

ועד יום מותו תחכה לו

אם ישוב מיד תקבלו.

בגין, על פי התנהגותו, הכיר מיד בטעותו וחזר בו ממנה, ובכך זכה לכפר על חטאו.*

חישוקים
בימין לא מסתפקים בחוק יסוד: ירושלים של בגין

אף כי לא ידעו על הצעתו מרחיקת הלכת של מנחם בגין בעניין המקומות הקדושים בירושלים, ביקשו חסידיו וממשיכי דרכו במשך השנים להקשות עוד יותר על כל ויתור בה. בשנת 2000 נוספו לחוק יסוד: ירושלים, שנחקק ביוזמתו של בגין, תיקונים הקובעים כי גבולות ירושלים כוללים גם את חלקה המזרחי של העיר וכי "לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים".

ב-2007 אישרה הכנסת תיקון נוסף, לפיו דרוש רוב של 80 ח"כים לכל ויתור על שטח או סמכויות בבירה. הצעתו של ח"כ זבולון אורלב לתקן את החוק ולהוסיף כי ירושלים היא בירת ישראל והעם היהודי, עדיין מונחת על שולחן הממשלה. מאחורי הקלעים מתגבשת הצעה לקבוע בחוק שאין לנהל כל משא ומתן על עתידה של העיר.


מורשת בגין (1)

מצאתי עניין רב בגילויים על נכונותו של מנחם בגין לפשרה מרחיקת לכת בשאלת ניהול ענייני ירושלים ("בגין מחלק את ירושלים", מוסף "הארץ" 4.11). נוכחתי לדעת שאף הוא היה שותף לתפיסה הרואה בחבל ארץ הקטן שלנו ובבירת ישראל את מרכז העולם, או כפי שהוא מצוטט: "העניין נוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי. זהו עניינו של כל העולם".

כמה אנו אוהבים הכרזות מהסוג הזה, כגון "עיני העולם כולו מופנות לירושלים" או "העולם כולו עוקב בדריכות אחר ההתפתחויות באזורנו". ובכן, המציאות קצת שונה. ליותר ממיליארד סינים, לכמספר הזה של הודים, ל-130 מיליון יפנים ולעוד עשרות מיליונים אין מושג היכן נמצאת ישראל על מפת העולם ואין להם כל עניין בנעשה בירושלים.

הראייה של אזורנו כ"מרכז העולם" אולי מקובלת במידת מה בעולם המערבי הנוצרי, פחות מכך בעולם המוסלמי, וכלל לא בקרב כמעט מחצית מהאנושות. למצב זה יש גם השלכות מדיניות ותרבותיות, ואנו רואים שיחסי ישראל עם המעצמות שמחוץ לעולם המערבי, ובמיוחד סין והודו, מתפתחים באופן רגוע יותר מאשר אלה עם אירופה, למשל, וזאת מפני שהם "נקיים" מיצרים ומחשבונות דתיים והיסטוריים. כדאי להפנים זאת ולרדת משיגעון הגדלות האוחז בנו מדי פעם: זה אולי יצער חלק מאיתנו, אבל איננו מרכז העולם.

יהושע עמישב

ראשון לציון

מורשת בגין (2)

בכתבה "בגין מחלק את ירושלים" מתפאר שי פוגלמן כי תמליל שיחה בין ראש הממשלה, מנחם בגין, ובין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, שהתקיימה ב-16 בדצמבר 77', "מתפרסם כאן לראשונה" וכולל מידע חדש אודות הצעתו המפתיעה של בגין במסגרת רעיון האוטונומיה לערביי ארץ ישראל. בהצעה נכלל הסדר אפשרי בנוגע לירושלים. על פי פוגלמן, היא אינה מוזכרת בניירת הרשמית. בבסיס ההצעה: "בנוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי... שתהיה מועצה דתית בינלאומית שתטפל במקומות הקדושים לכל אחת מהדתות בהתאם". בגין עוד אמר בהתייחסותו למקומות הקדושים ליהודים כי "יעמדו בראש הוועדה הרבנים הראשיים שלנו ונציגים מהגולה".

פוגלמן מציין שורה ארוכה של אנשים שתישאל בעניין תוכנית זו לירושלים, ביניהם יחיאל קדישאי, שלמה נקדימון, דן פתיר, השר דן מרידור, פרופ' אריה נאור, יהודה אבנר ואף השר בני בגין. התגובות נעו מהפתעה והלם ועד "לא שמע מעולם".

אלא שבעמוד 157 בספר "לא עוז ולא הדר", שחיבר יועצו של בגין לשעבר, שמואל כץ, ופורסם ב-81' (ובעמוד 212 במהדורה האנגלית), מציין המחבר בפירוש שאת הרעיון של הסדר המקומות הקדושים "העלה בגין בשיחת ההכנה של המשלחת במוצאי שבת" וטוען שבשיחה השנייה עם קרטר "לפחות לא חזר על פרטי הרעיון" הודות לביקורת הקשה והערעור שכץ העלה נגדו בפני בגין, ביקורת שאף הכעיסה את ראש הממשלה. שני הנושאים, רעיון האוטונומיה ורעיון ההסדר בירושלים, האיצו בכץ להתפטר מהתפקיד שנשא בו, צעד שהודיע עליו לבגין ב-31 בדצמבר.

ישראל מידד
שילה
^