Tuesday, June 23, 2009

על ה"אלטלנה", צרפת ובן-גוריון

61 שנה לאלטלנה | אונייה בוערת בחוף ירושלים

אלטלנה, שבשבוע הבא ימלאו 61 שנה להטבעתה, הביאה נשק שסיפק הצבא הצרפתי לאצ"ל. מסמכים שנחשפים כאן לראשונה מגלים, שמשרד החוץ בפאריס האמין שסיוע לאצ"ל יוכל למנוע את נפילת ירושלים בידי ירדן, דבר שהיה מחזק את מעמד יריבתה המרה באזור - בריטניה. אבל צרפת לא הביאה דבר אחד בחשבון: את דוד בן-גוריון

מאת מאיר זמיר

איך הגיע נשק צרפתי אל סיפונה של האונייה "אלטלנה" ביוני 1948? מה דחף את שר החוץ הצרפתי, ז'ורז' בידו, לספק לארגון רובים, תחמושת וציוד צבאי נוסף? את רגליו של מי קיוותה הממשלה בפאריס לדחוק מהמגרש המזרח תיכוני בעזרת האצ"ל? מסמכים צרפתיים שנחשפים כאן לראשונה מספקים מעט מהתשובות לשאלות הללו.

אחד המרכזיים שבהם הוא העדות שמסר סגן הרמטכ"ל הצרפתי, הגנרל קודרו, לקצין חוקר מטעם משרד ההגנה, במסגרת תחקיר פנימי על הפרשה. קודרו, שמילא תפקיד מפתח במו"מ על העברת הנשק לאצ"ל שהתנהל בפאריס במאי-יוני 1948, אמר בעדותו ב-15 בנובמבר 1949 כי צרפת "הגיעה להסכם חשאי עם האצ"ל, שהבטיח לה יתרונות במידה שהארגון יגיע לשלטון (בישראל)". את נציג האצ"ל במשא ומתן, שמואל אריאל, הוא תיאר כ"טרוריסט שלא ייצג גוף לגיטימי ואשר פעל לתפיסת השלטון בכוח".

אריאל העיד ביום המחרת. הוא אישר שהאצ"ל חתם על הסכם סודי עם ממשלת צרפת, שלפיו הממשלה "תספק נשק לארגון להילחם בערבים". הנשק הזה הגיע בסופו של דבר אל חופי ישראל באונייה אלטלנה, שהוטבעה ב-22 ביוני 1948 מול חופי תל אביב בהוראת ראש הממשלה הזמנית, דוד בן-גוריון.

המחלוקת הפוליטית וההיסטורית העמוקה שעוררה הפרשה לא שככה גם כעבור יותר מ-60 שנים. בן-גוריון והשמאל האשימו את ראש האצ"ל, מנחם בגין, בניסיון לפוטש בעיצומה של מלחמת הקיום שניהלה המדינה שזה עתה קמה. בגין ותומכיו, מצדם, טענו שבן-גוריון יזם קנוניה צינית, שנועדה לפגוע ביריב פוליטי שביקש להביא לישראל נשק ולוחמים כדי לחזק את הצבא במלחמה נגד הערבים. אלמלא גילה בגין אחריות לאומית, מאמינים תומכיו, היתה המדינה מידרדרת למלחמת אזרחים עקובה מדם.

הדו"ח שנכתב לפני כ-60 שנים במשרד ההגנה הצרפתי והעדויות שנגבו לצורך כתיבתו נחשפו באחרונה בארכיונים צרפתיים. המסמכים שופכים אור על מניעיה של צרפת בפרשה. עולה מהם שההסכם הסודי על אספקת הנשק כלל סעיפים פוליטיים, שלדברי קודרו היו מכוונים נגד הממשלה הזמנית בישראל. לגרסת נציג האצ"ל, הערבים היו היעד שאליו כוונו אותם סעיפים.

עותק של ההסכם עצמו לא נמצא עדיין, אבל ממסמכים צרפתיים אפשר להסיק, שהמניע של בידו היה החשש מכיבוש ירושלים על ידי הלגיון הערבי הירדני בתמיכה בריטית. במחצית השנייה של מאי 1948 נהפכו המוסדות הקתוליים הצרפתיים בירושלים והקונסוליה הצרפתית בעיר לזירת לחימה בין היהודים לערבים. בידו היה מוטרד מהפגיעה בהם על ידי כוחות הלגיון. שנים אחרי האירוע רמז בן-גוריון, שהצרפתים נתנו את הנשק לאצ"ל בתמורה להתחייבות הארגון להגן על המוסדות הצרפתיים בעיר.

לפי תוכנית החלוקה, ירושלים היתה אזור בינלאומי ושתי המחתרות - האצ"ל והלח"י - פעלו בעיר כתנועות נפרדות גם לאחר הקמת צה"ל. במשא ומתן על שילוב האצ"ל בצה"ל בראשית יוני, עמדו מנהיגיו על הקצאת חמישית מהנשק שעתיד להגיע לארץ עם אלטלנה לגדוד האצ"ל בירושלים. הכישלון במגעים על השליטה בנשק ואופן חלוקתו היה בשורש העימות.

מדיניות בריטית כפולה

תביעה זו, לצד המתקפה שניהל האצ"ל נגד הממשלה הזמנית בתביעה להחיל על ירושלים את הריבונות הישראלית, העמיקו את החשדנות בין שני המחנות היריבים. בן-גוריון חשד שראשי האצ"ל חותרים להקים בירושלים בסיס כוח צבאי ופוליטי נפרד. בגין, שהתנגד לקיומו של אצ"ל כמחתרת מזוינת בשטחי המדינה לאחר הקמתה, לא פסל את המשך פעילות הארגון בירושלים. עדויות ממקורות צרפתיים מצביעות על האפשרות שראש הממשלה הזמנית ידע על פרטי ההסכם החשאי בין בידו לאצ"ל, קודם שנתן את הפקודה להטביע את אלטלנה.

בידו החליט לספק נשק לאצ"ל, ארגון שהתחרה בממשלה הזמנית, שמצדה קיבלה מצרפת תמיכה חשאית, לא רק כדי להגן על המוסדות הצרפתיים בירושלים מפני התקפות הלגיון הערבי הירדני. הוא עשה זאת למרות הידיעה הברורה על מורת הרוח שצעד זה יעורר במשרד החוץ הבריטי, שאנשיו עקבו מקרוב אחרי תנועות אלטלנה. ב-14 במאי באה לפאריס הנסיכה הבריטית אליזבת. ביקורה הרשמי היה שיאה של מדיניות שיתוף הפעולה בין צרפת לבריטניה, שבידו היה אחד מחסידיה. אף על פי כן, זמן קצר אחריו הוא החליט להעניק את הנשק לאצ"ל ללא כל תשלום.

לפי מסמכים מודיעיניים ודיפלומטיים צרפתיים מאפריל-יוני 1948, ייתכן שלבידו היה מניע נוסף - רצונו להכשיל מהלך בריטי-ירדני להשתלט על ירושלים. בקיץ 1944 הצליח המודיעין הצרפתי לגייס סוכן בממשלה הסורית, שסיפק בשנים הבאות מידע רב על הפעילות החשאית הבריטית בסוריה וביתר מדינות ערב. כשר החוץ בממשלה הזמנית של שארל דה-גול, בידו חווה על בשרו את יעילות מנגנוני המודיעין הבריטיים, שמילאו מאחורי הקלעים תפקיד מרכזי בגירוש הצרפתים מסוריה בקיץ 1945.

בידו, שהיה קתולי אדוק ועמד בראש מפלגה ימנית קתולית, ייחס חשיבות רבה לשמירת מעמד ירושלים כעיר בינלאומית. בהקמת מדינה יהודית ראה אינטרס צרפתי חיוני. לפי המסמכים הצרפתיים, פאריס חשדה שבריטניה אימצה בארץ ישראל את דפוס "המדיניות הכפולה", ששירתה אותה ביעילות בגירושם מסוריה: לצד המדיניות המוצהרת, שהדגישה את סיום המנדט ופינוי הכוחות הבריטיים ב-15 במאי 1948, המשיכו השירותים החשאיים הבריטיים לפעול כדי למנוע הקמת מדינה יהודית או למצער, לצמצם את שטחה לשפלת החוף.

הקונסוליה מופגזת

המצור על ירושלים באפריל 1948, שבו מילא הלגיון - על מפקדיו הבריטים - תפקיד מרכזי, העלה בלב הצרפתים חשד למזימה בריטית. ידיעות שהתקבלו בסוף אפריל ובמאי על מהלכים צבאיים ודיפלומטיים שנקטו הבריטים, חיזקו חשד זה. לדוגמה, הם מנעו מכוחות הפלמ"ח לכבוש את שכונת שייח ג'ראח שבצפון ירושלים; איפשרו לשתי פלוגות של הלגיון להתפרש במחנות של הצבא הבריטי בירושלים זמן קצר לפני פינויים; וקציני לגיון בריטים הוצבו בקונסוליה הבריטית.

אישור למשחק הבריטי הכפול היה הכשלתה על ידי דיפלומטים בריטים של יוזמה אמריקאית-צרפתית במועצת הביטחון ב-19 במאי, להפסקת אש כוללת. אחרי שנים של מעקב אחר האינטריגות של עבדאללה בסוריה ובלבנון, היו הצרפתים משוכנעים שבסוגיות מרכזיות פועל המלך הירדני לפי הנחיות הבריטים.

הלגיון ריכז את עיקר מאמציו באזור הבינלאומי של ירושלים. הצרפתים היו משוכנעים שבריטניה פועלת לאפשר לעבדאללה להשתלט על ירושלים כולה. בן-גוריון היה שותף לחשדות אלה. הוא גם האמין, בניגוד לראשי מטהו, שגורל המלחמה יוכרע בירושלים. בשבוע האחרון של מאי הוא הורה על שתי תקיפות במשטרת לטרון, שהוחזקה על ידי חיילי הלגיון, בניסיון לפרוץ את המצור על ירושלים. ההתקפות נכשלו והרובע היהודי נכנע ב-28 במאי.

הידיעות על התפתחויות אלה התקבלו בפאריס בעיצומו של המשא ומתן עם האצ"ל, שהיתה הערכת יתר של כוחו הפוליטי והצבאי האמיתי. הן חיזקו את חששותיו של בידו, שאין ביכולתה של הממשלה הזמנית למנוע את נפילת ירושלים לידי עבדאללה. בידו ועוזריו היו מוטרדים מאוד מהפגזת מתחם הקונסוליה הצרפתית בירושלים בידי כוחות הלגיון. הקונסול הצרפתי וראשי משרד החוץ היו משוכנעים שסוכנים בריטים עמדו מאחורי הפגזות אלו. מהירי על הקונסוליה נפצעו כמה מעובדיה ונפגע תפקודה היום-יומי. פניות של נציגים צרפתים, שדרשו מהבריטים ומהמלך עבדאללה להפסיק את הירי, לא נענו.

בראשית יוני הורה משרד החוץ הצרפתי לקונסול ארצו בעמאן להתחיל בהכנות לניתוק היחסים עם ירדן. הדיווחים שהעביר הקונסול הצרפתי בעמאן על פגישותיו עם עבדאללה מאפשרים ללמוד על דעותיו ותחושותיו של המלך הירדני בעיצומו של הקרב על ירושלים. בפגישה ב-23 במאי, היה עבדאללה חדור ביטחון ביכולתם של כוחותיו לכבוש את ירושלים בתוך זמן קצר "ונחוש להילחם בציונות ולמנוע הקמת מדינה ישראלית בגבולות ממלכתו".

הוא לעג לביצועי הצבא הסורי והביע ציפייה, כי "סיפוח פלסטין יהיה צעד לקראת הגשמת שאיפתו הגדולה בסוריה". הצרפתים ראו בדברים אלה אישור לחשדותיהם מאז פברואר 1948, כי הבריטים פועלים לנצל את המלחמה בארץ ישראל כדי לכפות על סוריה להצטרף לאיחוד האשמי בראשות עבדאללה, שיכלול חלקים גדולים מארץ ישראל ובכללם הנגב, שבתוכנית החלוקה הוקצה למדינה היהודית. לחשדות אלה היו שותפים גם מנהיגים ערבים.

בסוף מאי היו לבידו סיבות לחשוש מניצחון עבדאללה בירושלים, שיחזק את מעמדו ושיאפשר לבריטניה להגשים את תוכניתה לאיחוד האשמי של סוריה ולבנון. מעדות גנרל קודרו ומתחקיר משרד ההגנה עולה, כי בידו החליט לספק נשק לאצ"ל בשבוע האחרון של מאי, תחת לחץ זמן ומחוץ למסגרות הפורמליות.

חיזוק כוחו הצבאי והפוליטי של האצ"ל בירושלים נועד להשיג כמה יעדים: לחזק את הימין בישראל מול מפלגות השמאל בממשלה הזמנית, שמשרד החוץ הצרפתי ראה בהן כוחות פרו-סובייטיים; להבטיח לצרפת יתרונות פוליטיים-כלכליים-תרבותיים, אם יתפוס האצ"ל את השלטון; להגן על מוסדות דת ועל הקונסוליה הצרפתית בירושלים; ובעיקר למנוע מעבדאללה להשתלט בתמיכת בריטניה על ירושלים.

אבל בידו ואנשיו לא הביאו בחשבון את נחישותו של בן-גוריון למנוע בכוח את התחזקותו הצבאית של יריב פוליטי, ולו במחיר של מלחמת אחים.

פרופ' מאיר זמיר הוא מרצה למזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע


--------------------------------------------------------------------------------
תחילתה של ידידות מופלאה

באמצע 1945 נועד דוד בן-גוריון עם ז'ורז' בידו, שהיה אז שר החוץ בממשלת הגנרל שארל דה-גול. בספרו "אלטלנה" (עידנים, 1978) כתב שלמה נקדימון כי בידו הביע בשיחה אהדה לציונות וסיפר לבן-גוריון על התדרוך שקיבל מדה-גול לקראת פגישתו עם ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי שנחשב אויב הציונות: "ספר לבווין שהייתי בארץ ישראל וראיתי שהיהודים הם הכוח היחידי הבונה אותה".

אף כי ציידו את אצ"ל בנשק, היססו הצרפתים להכיר בעצמאות ישראל. חיים ויצמן, שעתיד היה להיבחר לנשיאה הראשון של המדינה, נפגש עם בידו כדי להחיש את ההכרה, כתב נקדימון. האונייה אלטלנה עוד היתה אז בלב הים התיכון. בידו היה חביב מאוד, דיווח ויצמן לבן-גוריון, אך ברור שהצרפתים מהססים להכיר בישראל מחשש לתגובת הערבים בצפון אפריקה. הכרה מלאה, "דה יורה", התקבלה רק במאי 1949.

תום שגב