Thursday, April 18, 2013

על מפת מבצעי המחתרות בירושלים

ביקורת

 הידעתם כי ב-1928 הרגו אנשי ארגון ההגנה בירושלים במקלות ממולאים בעופרת שני ערבים שהטרידו בנות יהודיות? האחד נהרג באזור מחנה שנלר והשני באזור גן הפעמון. מה יחסה של החברה הישראלית לפעולות שכאלה היום? ביום הכיפורים של שנת תר"צ (1930) תקע בשופר איש בית"ר, הרב משה צבי סגל, ברחבת הכותל המערבי לאחר תפילת נעילה ונעצר במקום בידי שוטרים בריטים. מה היה עולה בגורלו של אחד מנכדיו לו היה מעז ללחוש תפילה לא הרחק משם, בתוך מתחם הר הבית? הידעתם כי בדרך בית לחם ביצעה ההגנה פעולת תג מחיר, וכי האצ"ל עשה זאת ברחוב יפו, ברחוב ממילא ובמאה שערים?

הפרקליטות, אגב, פספסה סעיף נוסף בתקנות המנדטוריות לשעת חרום שבגינו אפשר לכלוא את הנאבקים בפינוי המאחזים. הם מחלקים חומר מחאה רב נגד פעולות הממשלה בנושא, בניגוד מוחלט לסעיף 96 לתקנות הקובע כי "לא יודפסו ולא יפורסמו בישראל שום הודעה, כרזה, חוברת או תעודה אחרת המכילים חומר שיש לו משמעות מדינית, אלא אם הושגה תחילה תעודת היתר חתומה בידי הממונה על המחוז"

מרכז מורשת מנחם בגין הוציא זה לא מכבר את מפת הפעולות והמבצעים של ארגוני המחתרת בירושלים. המפה מתעדת את האירועים החל מפעולות ההגנה נגד פרעות הערבים בראשית 1920, דרך המלחמה בבריטים ופעולות הסזון ועד לפעולות ארגוני המחתרת ערב מלחמת השחרור. המפה מזמינה לסיור היסטורי בעיר, אך גם להרהורים רבים על מה שנשתנה מאז במאבק על הארץ ועל דמותה, ועל מה שלא נשתנה כלל. ההגנה למשל סיימה את פעולתה בירושלים באמצע שנות השלושים, עת החלו לפעול בעיר אנשי האצ"ל שפרשו מההגנה. ההגנה שבה להכות באויבי היישוב היהודי בירושלים רק ערב מלחמת השחרור. בינתיים היא הפנתה את משאביה לפעילות מסוג אחר. המפה מלמדת כי ברחוב עזה חטפו אנשי ההגנה את איש לח"י תיאודור פלאי ב-1944. את איש האצ"ל, חיים ביינארט, היא חטפה ב-1945 ליד רחוב אושיסקין. בבית הכנסת החורבה הכו אנשי ההגנה את בני משפחת שמש בית הכנסת במהלך חיפוש אחר נשק של הארגון הצבאי לאומי.

אפשר להגיע עם המפה לרחוב דוד המלך וללמוד על פיצוץ האגף הדרומי של המלון בידי האצ"ל. הארגון הזהיר את הבריטים, אך הם לא פינו את הבניין ובהתפוצצות נהרגו 92 איש. אפשר להרחיק אל קצה רחוב מחלקי המים בקטמון, מקום בו עמד המלון הערבי סמירמיס שפוצץ בידי אנשי ההגנה. שם לא ניתנה אזהרה ועשרות ערבים נהרגו, ביניהם נשים וילדים. דבר פיצוץ מלון המלך דוד היה לכלי ניגוח נגד האצ"ל, בעוד פיצוץ מלון סמירמיס נשכח. ברחוב הלני המלכה התנקשו אנשי הפלמ"ח בחיי הקצין הבריטי ויליאם ברוס. פרסום פנימי שהפיצו לאחר מכן ניסה להסביר את ההבדל בין ההתנקשות הלגיטימית בברוס ובין 'הטרור האישי' של הארגונים האחרים. ליד הכנסייה הארמנית התנקשו אנשי הלח"י בחייו של קצין הבולשת הבריטית תומאס וילקין. אחרי מיטתו צעדו בין השאר נציג הסוכנות היהודית וחברתו שושנה בורכוב - בתו של דב בורכוב, ממייסדי מפלגות הפועלים הציוניות.

Monday, April 15, 2013

בגין ותאצ'ר

הנדון:   שיחה בין ראשי הממשלה מנחם בגין ומרגרט תאצ'ר



1.   יהודה אבנר, בספרו "ראשי הממשלה", מדווח על שיחה בין מנחם בגין למרגרט תאצ'ר מנובמבר 1979, בה נוכח המחבר כרושם הסטנוגרמה.

    תאצ'ר ארחה את בגין לארוחת צהרים ובשיחה השתתף גם שר החוץ הבריטי, הלורד קרינגטון.



2. יהודה אבנר מדווח שהארוחה התנהלה למישרין, עד שקרינגטון התעמת לפתע עם בגין בנושא ההתנחלויות:



"ההתנחלות שלכם מהווה מדיניות של התפשטות. לא מתונה. מחסום לשלום. ההתנחלויות נבנות על אדמה ערבית כבושה, גוזלות מן הפלסטינים את ארצם, מציתות ללא צורך את איבת הערבים המתונים, מנוגדות למשפט הבינלאומי – אמנת ג'נבה. ההתנחלויות סותרות את האינטרסים הבריטיים."



3. על כך השיב לו בגין:

"ההתנחלויות, אדוני, אינן מכשול לשלום. הערבים סרבו לעשות שלום לפני שהיתה התנחלות כלשהיא באיזה מקום שהוא. מעולם לא התקיימה שום ריבונות פלסטינית ערבית במחוזות המקראיים של יהודה ושומרון, היכן שמרבית ההתנחלויות החדשות ממוקמות, וממילא אמנת ג'נבה אינה חלה כאן. בנוסף אנחנו בונים את ההתנחלויות על אדמת מדינה שאינה בבעלות ערבית. בנייתן היא אימוץ ואישוש של זכויותינו ההיסטוריות הבסיסיות, שלא לדבר על חשיבותן הקריטית לביטחוננו הלאומי."



4. אחר כך פנה בגין אל תאצ'ר:

"גברתי ראש הממשלה, שר החוץ שלך מבטל את הזכויות ההיסטוריות של ארצי ומזלזל בצורכי הביטחון החיוניים שלנו. אם כן, אני אומר לך, מדוע ההתנחלויות הן חיוניות: כי אני מדבר על ארץ ישראל, ארץ שנגאלה ולא נכבשה; ומפני שבלי ההתנחלויות האלה ישראל עלולה להיות נתונה לחסדי מדינה פלסטינית, פרוסה לאורך ההרים השולטים של יהודה ושומרון. היינו חיים על זמן שאול. וכל אימת שאנו היהודים נתונים לאיום או מותקפים – אנחנו תמיד נשארים לבדנו. האם את זוכרת את 1944, איך באנו לבקש על חיינו  והתחננו כאן, לפני הדלת הזאת בדיוק?"



5. שאלה של תאצ'ר: "האם היה זה כשרציתם שנפציץ את אושוויץ?"



בגין: "לא, מדאם, לא אושוויץ. אנחנו ביקשנו אתכם להפציץ את פסי הרכבת המוליכים אל אושוויץ. אייכמן שינע אל מותם 100,000 יהודים הונגרים לשבוע לאורך הקווים האלה לאושוויץ."

כאן שיסע קרינגטון את בגין :"ומה הקשר בין זה להתנחלויות?" בגין: "לורד קרינגטון, אנא עשה טובה ואל תפסיק אותי בעיצומה של שיחה עם ראש ממשלתך.. כפי שאמרתי, כל אימת שאנחנו מאוימים או מותקפים, נוכל לסמוך רק על יהודים כמונו."



תאצ'ר התערבה: "פיטר, אני חושבת שיש מקום להביע את צערך"... וקרינגטון הגיב: "נכון מאד, ראש הממשלה. איכשהו ארצך הקטנה, מר בגין, מעוררת קדחת רגשית גבוהה ומעלה את לחץ הדם, אם אפשר לומר כך"..

בגין חייך: "ההיסטוריה של עמנו היא במידה רבה סיפור של התגוננות נגד התקפים של אי-רציונאליות והיסטריה. זה קורה בכל דור".

Sunday, April 14, 2013

מרד גטו ורשה: השתלטות הימין

ביום 7.4.2013, התפרסם מאמרה של שרון גבע, חוקרת תקופת השואה, ב"הארץ" בשם "הימין משתלט על מרד גטו ורשה" שמתחיל:

במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה
 
 צביה לובטקין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה שפרץ ב 19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. היא נולדה ב 1914 בעיירה ביטן בפולין. כשהיתה בת 16 הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית "פרייהייט", ויצאה להכשרה. בגיל 19 השתתפה בסמינר המרכזי של "החלוץ" והיתה מיוזמי האיחוד של "פרייהייט" עם תנועת "החלוץ הצעיר". כשקמה התנועה המאוחדת עברה לוורשה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה עברה לביאליסטוק, והיתה פעילה במחתרת החלוצית. בדצמבר הוחלט להחזיר חבר מ"המרכז" של התנועה לשטח הכיבוש, והיא התנדבה למשימה. יחד עם חברה לחיים יצחק צוקרמן, בעת המרד סגנו של מרדכי אנילביץ,...
 

מכתב זה נשלח כתגובה:

 בתגובה למאמר "שלא נשכח את העיקר" מאת שרון גבע ("הארץ", 8.4.2013)

ד"ר שרון גבע נרתעת מגרימת עוול חדש בנושא הזכרון הקולקטיבי של מרד גטו וורשה.  לפחות היא מודה, במשתמע, שהיה עוול ישן אם כי היא איננה מסוגלת לכתוב על כך במפורש.
הנסיון של אישי ונציגי התנועה הרביזיוניסטית להציל את חלקן של בית"ר והצה"ר במרד ההוא קדם בהרבה למאמצים הברוכים של משה ארנס.  ספרו של חיים לזר, "מצדה של וורשה", יצא לאור עוד בשנת 1963 אך למרות שהיה מבוסס על מסמכים, עדויות ותעודות, כולל, למשל, יומנו של מפקד מבצע דיכוי המרד שציין במפורש את לחימתם של חברי בית"ר וגם התרשמותיו של עמנואל רינגלבאום על ביקורו במחסני הנשק של אצ"י, הדור הקודם של חוקרים את אותה תקופה הצליחו להדיר את הספר ואת המסר שבו, פעולה של ד"ר גבע ממשיכה בה.  יש שיגידו שהעיקר הוא שמרדכי אנילביץ, מפקד אי"ל, היה בית"רי בצעירותו ואולי הטענה שמרגיזה את שרון, של ה"חצי-חצי", אכן נכונה. חלוקת האחריות קצת יותר קרובה לאיזון ממה שמציגים, אם לא מבחינת מספר הלוחמים, אז מבחינת היוזמה והדרישה של מחנה ז'בוטינסקי בדבר נחיצות המרד הרבה לפני שפרץ. אבל עדיין זה לא העיקר.  העיקר הוא מדוע לא היה אחדות לוחמת בגטו ומדוע מחנה השמאל דחו אותה.

ישראל מידד
שילה

^