Thursday, November 15, 2012

על העברית של מנחם בגין

גזר עיתון של "דבר" מלפני הרבה שנים


שמזכיר קטע זה מספרו של עמוס עוז

 
הספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז הוא סיפור ילדותו של הסופר בירושלים, שיש בו אהבה ועצב. אבל יש בו קטע מאוד מצחיק. זוהי סצינה שבה הילד הבגיניסטי עמוס נוכח באסיפה של מנחם בגין בקולנוע "אדיסון" בירושלים בראשית שנות ה50:

"אחת לכמה שבועות היתה חצי ירושלים נאספת בימי שבת, באחת-עשרה בבוקר, לשמוע את נאומיו חוצבי הלהבות של מנחם בגין באסיפות של תנועת החירות באולם אדיסון בירושלים, שהיה האולם הגדול ביותר בעיר...
 האולם היה מלא תמיד מפה לפה באוהדי האצ"ל ובמעריציו של מנחם בגין האגדי, כמעט כולם גברים... אבל ניכר היה איזה קו דק, סמוי, שחצץ בין שלוש-ארבע השורות הקדמיות, השורות שנשמרו לאינטליגנטים נשואי הפנים, ותיקי מערכות בית"ר, עסקני התנועה הרוויזיוניסטית, מפקדיו לשעבר של ארגון האצ"ל, שהיו כמעט כולם יוצאי פולין וליטא וביילורוס ואוקראינה, לבין ההמון הספרדי, הבוכרי, התימני, הכורדי והחלבי שאכלס את כל חלקי האולם. ההמון הלוהט הזה הצטופף ביציעים, במעברים, לאורך הקירות ואף באולם המבוא וברחוב, ברחבה שלפני אולם אדיסון."
 
"מר בגין פנה לדבר על אודות המלחמה הבאה ועל מרוץ החימוש המתחולל במלוא עוזו ברחבי המזרח התיכון,אלא שבפי מר בגין,כמו בפיותיהם של כל בני דורו,מכל המפלגות, כלי נשק נקראו בשם כלי זין.החימוש נקרא זיון..."

"מר בגין לגם שתיים-שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל, הניע בראשו שלוש-ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או כמקונן, והחל למנות בקול מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות:
 "הנשיא אייזנהאואר מזיין את משטרו של נאצר!
בולגנין מזיין את נאצר!
גי מולה ואנתוני אידן מזיינים את נאצר!!
כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אוייבנו הערבים!!!:
פאוזה, קולו של הנואם נמלא בוז וגועל:
"ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?"
דומיית תדהמה ירדה על האולם, אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות:
 "לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!"
כמה מחיאות-כפיים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי-אמון למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל. בתוך כל השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים-עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי שרוף בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות כמו ראי, שלו יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק...
 והילד הזה ניסה בכל כוחו להחניק את צחוקו,רצה למות בו במקום מבושה,אבל הצחוק המבועת,ההיסטרי,כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ: צחוק משתנק,שטוף דמעות כבר,צחוק ניחר עם פרצי צוויחה צורמים,צחוק דומה להתייפחות ודומה לחנק.
 וכבר גם הנואם הבחין בו, והפסיק מנאומו, והמתין, סבלני, מחייך לו בנדיבות ובטאקט, עד שסבא אלכסנדר, סמוק והמום ומרותח כמי שחרב עליו כל עולמו, תפס באוזנו של הילד והקים אותו בשצף-כוח וגרר אותו "בעד האוזן" קבל כל השורה השלישית, קבל כל קהל המוני אוהבי המולדת שבירושלים, משך וגרר משך וגער משך ונהם בייאוש...
 וכאשר יצאו שלושתם מאדיסון, הגורר הרותח מזעם והנגרר הנחנק ודומע בצחוקו והאוזן העלובה שכבר האדימה כסלק, הניף סבא את ימינו וסטר לי באבי-אבי על לחיי הימנית, ואחר כך הרים את שמאלו וסטר על לחיי השמאלית בכל תנופת שנאתו היוקדת לשמאל, ומפני שהיה ימני מאוד בהשקפתו ולא רצה לסיים בשמאל אלא חזר וסטר לי על לחיי הימנית, לא סטירה חלשלושה-גלותית-פייסנית ברוח תולעת יעקב כי אם סטירת לחי אמיצה, לאומית-ניצית, סטירה זקופת קומה ורווית הדר וזעם.
 ... תנועת החירות ומפלגת הליכוד, מצידן, הפסידו באותו בוקר את מי שאולי יכול היה ליהפך ברבות הימים לאחד מנסיכיהן הזוטרים, נואם קדחתן, אולי חבר כנסת רטורי ואולי אף סגן-שר בלי תיק..."

(עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" עמוד 479)
 
^

Monday, November 12, 2012

על פעולות להציל יהודי אירופה וקבוצת ברגסון



דעות
כן, העולם שתק

    רפאל מדוף ואוריאל לוי
    12.11.2012
לא מזמן הלך לעולמו הסנטור ג'ורג' מקגוורן, שהיה מהטייסים האמריקאים שהפציצו את אושוויץ. מקגוורן לא סלח לעצמו כל חייו על שלא הפציץ את תאי הגזים, מה שהפך לסמלו המובהק של החטא הנורא: אדישות העולם לנוכח שואת יהודי אירופה.

כמה אירוני הדבר, ששבוע לאחר מותו של מקגוורן טען תום שגב בכתבה ב"הארץ", כי רק לקראת סוף שנות ה-60 החלו להופיע בארצות הברית מחקרים שגינו את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט על הפקרת היהודים במלחמת העולם השנייה ("האם העולם באמת שתק בזמן השואה?", 27.10). שגב כתב, כי "זו היתה דרכם של חוקרים, רבים מהם יהודים צעירים, להשתלב בגאווה הלאומית שהוליד ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים: לא עוד יהודונים מתרפסים לפני הפריץ כי אם פטריוטים גאים".

למעשה, הספר הראשון שמתח ביקורת על הנשיא האמריקאי בשל נטישת יהדות אירופה, היה "While Six Milion Died: A Chronicle of American Apathy" (בזמן ששישה מיליון מתו). כותבו לא היה "יהודי לאומי" אלא ארתור מורס, תחקירן רשת החדשות סי-בי-אס, שהיה ידוע במאבקו בגזענות ובמקארתיזם. הספר אמנם יצא לאור בשנת 1967, אך מאמרים של מורס בנושא פורסמו שנים רבות לפני כן.

אחריו פורסם הספר "1941-Paper Walls: America and Refugee Crisis 1938" (חומות של נייר) מאת פרופ' דייוויד ס. ויימן, על עומס הביורוקרטיה שיצר ממשל רוזוולט, שמנע מפליטים, רבים מהם יהודים, להיכנס לארצות הברית. גם ויימן לא היה יהודי. בשנת 1970 פורסם הספר "The Politics of Rescue" (פוליטיקת ההצלה) מאת פרופ' הנרי פיינגולד, מנהיג תנועת העבודה הציונית בארה"ב, שבו נכתב כי "יהדות אירופה נטחנה בין אבני הריחיים של רוצחים נאצים קפדניים מצד אחד, ובעלות ברית אדישות להירצחם מצד שני".

בשנים שלאחר מכן פורסמו דברי ביקורת רבים על מדיניותו של רוזוולט, על ידי יהודים ושאינם יהודים, מימין ומשמאל. למעשה, אחד הנושאים היחידים שבהם יש הסכמה רחבה בקהילה היהודית היום, הוא הביקורת על תגובתה של ארה"ב לשואה. אז הבה נשאיר את הפוליטיקה הישראלית והיהודית מחוץ לוויכוח, וניתן את הבמה לעובדות:

מתי העולם ידע? שגב מצטט את חוקר השואה פרופ' יהודה באואר, שטוען כי ארצות הברית ידעה על השואה הרבה יותר מאוחר, והרבה פחות ממה שמקובל לטעון. מדוע שגב מתייעץ עם פרופ' באואר ולא מאמין לטענותיהן הפשוטות של בעלות הברית? בדצמבר 1942 ארה"ב, בריטניה, ברית המועצות ובעלות בריתן פירסמו הודעה לציבור המאשרת כי הגרמנים משמידים באופן שיטתי את העם היהודי באירופה.

כמה יהודים ניתן היה להציל? לפי פרופ' באואר ניתן היה להציל אולי כמה אלפים. אולם מדוע להעלות השערה? למה לא לבדוק כמה ניצלו בפועל? בתחילת 1944, תחת לחץ אדיר מהקונגרס בעקבות המחאה של קבוצת ברגסון, הקים הנשיא רוזוולט את "המועצה לפליטי המלחמה". במהלך חודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה לחצה המועצה על ממשלת רומניה להרחיק 48 אלף יהודים מנתיבו של הצבא הגרמני הנסוג, שהשמיד את כל היהודים שנקלעו בדרכו. המועצה מימנה יוזמות להגנה על יותר מ-10,000 יהודים בשטחי הציר, אירגנה פינוי של יותר מ-15,000 יהודים מאזורים אלה, והובילה את הלחץ הבינלאומי לעצירת ההשמדה של יהודי הונגריה באושוויץ, דבר שהציל 120 אלף יהודים בבודפשט. בסך הכל המועצה מילאה תפקיד מרכזי בהצלתם של כ-200 אלף יהודים.

האם בעלות הברית יכלו להפציץ את אושוויץ? לפי המאמר, פרופ' באואר טוען כי "לא היתה אפשרות להרוס את מתקני ההשמדה בהפצצה מהאוויר, אלא במחיר חייהם של יהודים רבים". אולי הוא צודק ואולי הוא טועה, אך בטוח שלא זו היתה הסיבה לסירובו של רוזוולט להפציץ את אושוויץ.

למעשה, כשמשרד המלחמה האמריקאי דחה את בקשותיהם של ארגונים יהודיים להפציץ את אושוויץ, כלל לא הוזכרה סכנת הפגיעה באזרחים. ג'ון מק'קולי, סגן שר המלחמה האמריקאי, טען שלאחר שלמד את הנושא, הסיק שעל מנת להפציץ את אושוויץ יש "להסית" את המפציצים משדות הקרב. מק'קולי שיקר. לא היה צורך להסית מפציצים, שכן רבים מהם טסו בשמי אושוויץ והפציצו מפעל שמן במרחק של פחות משמונה קילומטרים מתאי הגזים.

ג'ורג' מקגוורן, שהיה הטייס של אחד המפציצים שטסו בשמי אושוויץ אמר דברים דומים. "היינו צריכים להפציץ את אושוויץ", הוא אמר בראיון, "זו היתה הזדמנות מצוינת להרוס את מסילות הרכבת ובכך להקשות על הובלת היהודים למוות ולמחוק את תאי ההשמדה מפני האדמה".

האם היהודים התנגדו להפצצת מחנות ההשמדה? לפי המאמר, "הסוכנות היהודית התנגדה להפצצת אושוויץ". על פי פרוטוקול דיון מ-11 ביוני 1944, דוד בן-גוריון אכן התנגד לקריאה לדרוש מבעלות הברית להפציץ את אושוויץ, בטענה ש"אנחנו לא יודעים מה באמת המצב בפולין". אבל כעבור שבועיים הגיע לירושלים דו"ח האסירים נמלטים מאושוויץ, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, אשר חשף את האמת על מחנה ההשמדה. מאותו הרגע הסתובבו מנהיגי הסוכנות היהודית בעולם והתחננו בפני שגרירי בעלות הברית להפציץ את מחנות ההשמדה: חיים וייצמן ומשה שרת בלונדון, נחום גולדמן בוושינגטון, שליחו הסודי של בן-גוריון בקהיר אליהו אפשטיין, ושליחי הסוכנות בבודפשט, ז'נווה וירושלים. אחת מהם היתה גולדה מאירסון, שדרשה מפעילי תנועת העבודה בניו יורק להפעיל לחץ רב ככל האפשר על הממשל כדי שיורה על הפצצת אושוויץ.

פרופ' באואר נשמע כמי שמגן על כבודו של ממשל רוזוולט בטענה שלארצות הברית לא היתה מחויבות חוקית להציל את יהודי אירופה שלא היו אזרחי ארה"ב, בדיוק כשם שלא התערבה אצל הבריטים ב-1943, כששני מיליון מתושבי הודו מתו ברעב. אך בקשתם של הארגונים היהודיים היתה צנועה בהרבה מדרישה להאכיל מיליונים בהודו: המטוסים האמריקאיים כבר טסו בשמי אושוויץ, הם יכלו בקלות להפיל כמה פצצות על המשרפות. ספינות משא של חיל הים האמריקאי שבו לארה"ב ריקות - לעתים אף מילאו אותן באבנים על מנת לשמור על יציבותן - אפשר היה בקלות להעביר בהן פליטים יהודים מאירופה ולהציל את חייהם. הבריטים יכלו לפתוח את שערי הארץ לפליטים באוניות המעפילים. במקום זאת, הם עצרו ואף טיבעו את אוניות המעפילים של עלייה ב'.

סירובם של ממשל רוזוולט ובעלות בריתו לנקוט את הצעדים הללו הוא חטא בל יכופר שאסור להכחישו, במיוחד לנו כיהודים. הצלת מאות אלפי יהודים על ידי חסידי אומות העולם, והידיעה שהיתה אפשרות להיאבק בהשמדת היהודים, הם סמנים מוסריים עליונים בעולם שלאחר אושוויץ, עולם שבו עמים ממשיכים לעמוד בסכנת השמדה על ידי משטרים אכזריים.

ד"ר מדוף הוא המייסד וראש מרכז דייוויד ס. ויימן ללימודי השואה בוושינגטון. אוריאל לוי הוא רכז הוועד למאבק ברצח עם וחבר בתנועת "דרור ישראל"

Tuesday, November 6, 2012

יצא לאור ספר חדש - בין ז'בוטינסקי לבין בגין


בספרו החדש קובע ההיסטוריון יחיעם ויץ כי מנחם בגין היה דמות מרכזית ומשמעותית יותר מזאב ז’בוטינסקי בתנועה הרוויזיוניסטית 

שלמה נקדימון בין זאב ז’בוטינסקי למנחם בגין יחיעם ויץ. הוצאת מאגנס, 252 עמ’, 98 שקלים 

דווקא יחיעם ויץ, היסטוריון ששורשיו נטועים עמוק בתנועת העבודה - משפחתו נמנית עם משפחות המייסדים והמובילים הן בתחום הפוליטי והן בתחום הביטחוני - הפך את הימין הציוני הרוויזיוניסטי ומרכיביו למוקד פעילותו האקדמית והמחקרית. ספרו “בין זאב ז’בוטינסקי למנחם בגין” הוא השלישי שעוסק בנושא. קודמיו הם “ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית: הקמתה של תנועת החרות, 1947–1949”, ו”הצעד הראשון לכס השלטון, 1949–1955”. טרילוגיה שכהודאת המחבר אינה חותמת את הסדרה. הספר הוא מקבץ של מחקרים בתחום שפרסם פרופ’ ויץ בשנים האחרונות, ואשר נקראים אחרת כאשר הם אסופים בקובץ אחד. נדמה לי שיש עניין בתיאורו של המחבר כיצד זינק דווקא ללועו של היריב שבשנות עבר ביקשו סבו יוסף ויץ ואביו רענן ויץ למוחקו מתחת שמי ה’. יחיעם ויץ מספר כי מי שהציע לו לעסוק בנושא הוא הפרופ’ יואב גלבר, העומד בראש מוסד הרצל לחקר ולימוד הציונות באוניברסיטת חיפה. ב”עסק” מעורב גם הד”ר ראובן הכט, איש האצולה הרוויזיוניסטית שהכיר את ז’בוטינסקי ושימש יועץ בשקל לשנה לראש הממשלה מנחם בגין בנושאים אירופיים, והיה מקימו של מוסד הרצל. הכט, שהיה חרד לשמה הטוב של תנועת ז’בוטינסקי, שאל את גלבר את אותה שאלה שויץ הציג לעצמו, האם יהיה מסוגל לחקור באובייקטיביות את הימין הציוני הרוויזיוניסטי? גלבר השיב בחיוב רב. אלא שויץ, כעדותו, לא היה שלם עם עצמו. “הייתי חייב להוכיח לכל - לעולם כולו ואולי גם לעצמי - כי אני יותר צדיק מהאפיפיור”. זוהי בעצם אמירתו של חוזר בתשובה, ועצם העובדה שהוא מעלה אותה בהקשר האישי שלו, אומרת דרשני. את מחקריו הוא מעביר בטרם פרסומם לעיונו של הפרופ’ אריה נאור, שמשפחתו נטועה עמוק בתנועה הרוויזיוניסטית, ועד לא מכבר איש הסגל האקדמי של אוניברסיטת בן גוריון. בימין הציוני הרוויזיוניסטי יכולים דווקא להשתבח בכך שויץ הביא להרחבת העיון והידע במשנת ז’בוטינסקי, שהיא רב־תחומית, גם לציבורים רחוקים מתנועתו. המחקר על התנועה הרוויזיוניסטית ועל תנועת החרות הוא מרתק, כותב ויץ, חשוב וגם אקטואלי. תנועת החרות היא עתה סוג של מפלגת שלטון, מעין מה שהיתה מפא”י בעבר. לכן, העיסוק המחקרי בה מעניק כלים להבנת ההווה ולא רק להבנת העבר. לדעתו, תחומים רבים, במיוחד אלה הנוגעים בתקופה שמאז המהפך הפוליטי הראשון ב–1977, עדיין לא נחקרו. הוא צודק. הדבר גם תלוי בחשיפה של מסמכים שהעיון בהם יתאפשר רק בעתיד. תלמידתו של ויץ, שהיא חוקרת בזכות עצמה בנושאים אלה, הד”ר אופירה גראוויס־קובלסקי, יעצה לויץ לסיים את המבוא לספרו בבית מתוך השיר “שיחת ביניים” שכתב נתן אלתרמן ואלה חרוזיו: “אז הטפל נשאר שכוח/ והעיקר נחרט בַּחֶרֶט,/ ואז שבים אל הוויכוח./ אבל שבים אליו אחרת”. לפי פרשנותי, התכוון אלתרמן לומר, שהזמן עושה את שלו. הוא הופך את כותרות אותם ימים, שהפכו עולמות, לטפל, המוץ הופרד מתוך התבן, ונותר העיקר. כך או אחרת, הוויכוח מעולם לא נגמר, אלא שגישת המתווכים עוטה לבוש או סגנון אחר. נושאי עבר שהזינו את הוויכוחים הענקיים בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית לא היו ויכוחים לשמם. הם לא היו טפלים ‏(ואולי לא לכך התכוון אלתרמן‏). הם ירדו לשורש חיינו ומהותנו. אתייחס לשלושה מהם. המקרה הראשון נוגע לקונגרס הציוני ה–17, ב–1931, שבו היתה לז’בוטינסקי הזדמנות פז להיבחר לנשיאות ההסתדרות הציונית, אלא ש”במקום זה הוא קרע את כרטיס הציר שלו והחל לפסוע בשביל שהוביל לפילוג תנועתו, לפרישתו מההסתדרות הציונית ולסופו הציבורי העגום”, כותב ויץ. ויץ אינו מפרט את הסיבות שגרמו לכך שז’בוטינסקי ויתר על הזדמנות חייו. האומנם זה מה שקרה? לא בדיוק. אכן, ז’בוטינסקי הצליח לרכז רוב לדרכו הפוליטית, שעליה חלקו מפא”י והמפלגות הנלוות אליה. אבל בתרגיל מבריק־מסריח, על פי מונחון ההווה, שמטה מפא”י מתחת לרגליו את הניצחון. דוד בן גוריון, שהיה הדמות הפעילה מאחורי הקלעים באותו קונגרס, יצא לקדמת החזית בהמשך, במערכת הבחירות לקונגרס הציוני ה–18 ב–1933, אז אירע רצח חיים ארלוזורוב, ובן גוריון שהחל לפתח עוצמת מנהיגות כובשת, הפך את הרצח למסע שיסוי נגד ז’בוטינסקי וחבריו, בהצלחה רבה. זה לא הפריע לשניים לקיים אחרי כן ועידת פסגה שאותה יזם פנחס רוטנברג ‏(והיא נושא מחזהו העכשווי של א”ב יהושע, איש תנועת העבודה שמרעיף שם חיבה על ז’בוטינסקי‏). היתה זו הפעם הראשונה שהשניים הכירו זה את זה מקרוב. הידידות אמנם נמוגה בהמשך והקרבות התחדשו, אבל חילופי המכתבים ביניהם לפני ואחרי, היו מלאי הערכה הדדית. מקרה שני נוגע ליום שאחרי מות ז’בוטינסקי, באוגוסט 1940. עורך “דבר”, זלמן שז”ר ‏(לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל‏), פרסם אז בעמוד השער של יומון הסתדרות העובדים הספד משותף בשיתוף עם אליהו גולומב, אז מפקדו הבלתי מוכתר של ארגון ההגנה. שז”ר כתב את החלק הפוליטי־יישובי וגולומב את החלק הצבאי. שז”ר התרפק על עברו של המנוח. וכך כתב: ז’בוטינסקי היה “כינור לתקוות ציון... היו שנים והוא היה ילד פלא ובן השעשועים של התנועה כולה... שנועד להיות כינור ראשון... אשר כבש לִבּות המונים ונוער למלחמה לחירות ולתקומה... אשר בער באש תמיד לתקוות עצמאות ישראל... נופץ הכינור שנועד פעם להיות ראשון במקהלת תחיית ישראל, נועד ולא זכה”. אחרי הפרסום כונס הוועד הפועל של הסתדרות העובדים - אז קודש־הקודשים של תנועת העבודה - ובו נעשה ניסיון לבצע בשז”ר לינץ’ פוליטי על דברי ההספד הללו. מקרה שלישי שעליו מספר ויץ אירע בפברואר 1969: בן גוריון, אז ראש ממשלה בדימוס וחבר כנסת של פלג רפ”י, כתב מכתב לבגין ובו הזכיר את יחסיהם הקשים בעבר, והוסיף כי “מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות - הוקרתי אותך יותר”. אני לא בטוח שמלים אלו היו צולחות מכונת אמת. מה שנכון הוא, שב–1967, כשבן גוריון היה פוליטיקאי זניח, ביקש בגין להחזירו לראשות הממשלה בשל תחושת המשבר ששררה אז ביישוב, ובאחת הפך בן גוריון דף ביומנו וביטויי הגנאי לבגין לא נכתבו עוד. אמנם בדפדוף לאחור ביומנים המרתקים הללו, יימצא שבן גוריון העביר את איבתו מז’בוטינסקי לבגין ‏(שניהם היו בעיניו בבואות היטלריסטיות‏), אבל בימים שלאחר מלחמת ששת הימים הוא אפילו שיתף את בגין בכאבו ההיסטורי על שנמנע ממנו, לדבריו, על ידי רוב חברי מפא”י בממשלתו, לשחרר את ירושלים ב–1948. בגין היה עכשיו בן שיח לבן גוריון, שאף העביר לו לקריאה מסמך קטרוג קשה נגד ראש הממשלה לוי אשכול, עד תמול־שלשום נאמנו ומומלצו לראשות הממשלה, ועכשיו שנוא נפשו. על כן, אי אפשר לתאר את העבר כטפל, אבל אפשר להצטער שלא ידעו אז להידבר כהלכה גם בתוך חילוקי דעות. ויץ מביא בספרו בפירוט רב פרקים על מחלוקות אלו כדי לאפשר את הבנת הפוליטיקה של אז, זאת אף על פי שקשה לערוך השוואה בינה לימינו. הפרופ’ יצחק בן ישראל, אלוף ‏(במיל’‏) ולשעבר ח”כ מטעם קדימה, בנה סולם רעיוני מעניין: הוא דירג את ההנהגה הציונית שהביאה אותנו עד הלום לפי הסדר הבא: הרצל ונורדאו כחוזי הציונות, חיים ויצמן, מעין מוסד בפני עצמו, וז’בוטינסקי ובן גוריון, הצמד המעשי והביצועי הכי חשוב. וכל כך למה? כי ז’בוטינסקי קבע את נוסחת “קיר הברזל” שמשמעותה הנחלת תובנה לערבים בכלל ולערביי ארץ ישראל בפרט, שעליהם להשלים עמנו כי לעולם לא יוכלו לנו. קיר הברזל לא יאפשר זאת. בן גוריון היה בעצם המוציא לפועל של נוסחת ז’בוטינסקי, שמת בטרם עת. נדמה כי מנחם בגין הוא הכוכב המרכזי בספר, ולו בשל התזה של המחבר כי בגין היה דמות מרכזית ומשמעותית יותר מז’בוטינסקי, והוא מפרט: “בשעה שז’בוטינסקי הוביל את תנועתו למבוי סתום ‏(הפילוג בהסתדרות הציונית‏), בגין הוביל אותה לכס השלטון - בפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית ומדינת ישראל”. ונכון כתב כי בגין ראוי לביוגרפיה חדשה ועדכנית, ללא האמוציות הפוליטיות של חסידיו ומתנגדיו.

 שלמה נקדימון הוא עיתונאי וחוקר תולדות מדינת ישראל. השבוע זכה בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים

^

Monday, November 5, 2012

מנחם בגין על ירושלים שהיא כולה שלנו

מתוך

הישיבה השלוש-מאות-ותשעים-ושש של הכנסת השביעית - יום רביעי, י״ט אדר א' תשל"ג 21 פברואר 1973 -  הצעה לסדר-היום - הודעתו של השר אלון על ירושלים והמקומות הקדושים

...קיים סגן ראש הממשלה שיחה עם ארבעה עתונאים, ולפי ידיעה שפורסמה בעתונות הוא העלה אפשרות בהקשר של שלום למסור חלק מן העיר העתיקה, הקרוי "הרובע המוסלמי", לשליטתו של חוסיין. סגן ראש הממשלה הכחיש את הידיעה הזאת שפורסמה. בדיעבד, שגי עתונאים אומרים שהוא אכן אמר את אשר הוכחש; שני עתונאים אחרים מאשרים את ההכחשה של מר ואלון.


גברתי היושבת- ראש, אין אגו חוקרים. אנחנו לא נערוך עימותים בין השניים לבין השניים, בין הארבעה לבין האחד. יש לנו נסיין עם הכחשות רשמיות, ומשום כך חובתנו האזרחית להגיח שתי אפשרויות:

האחת היא שהדברים נאמרו, על אף ההכחשה. אם הם נאמרו — אני פונה לסגן ראש הממשלה וקורא לו, למען ירושלים ולמען עמנו, שיעלה על הבמה הזאת ויודיע שהוא חוזר בו מן הדברים האלה. זהו נוהג מקובל בכל פרלמנט דמוקרטי. הודעה כזאת אינה פוגעת בכבודו של איש. נהפוך הוא, היא מוסיפה לו כבוד. עדיין לא נולד תאדם שלא נכשל בלשונו מסיבה מסויימת.

אבל אם לא אמר את הדברים האלה, והוא הכחיש אותם - אזי אבקש את סגן ראש הממשלה, ביחד אתנו בבית הזה, להתבונן מקרוב במה שאמר באורח הרשמי ביותר, על מה שחתם. אדרבה, אולי מר אלון הנכבד, כשתתבונן ותנתח את הדברים שחתמת עליהם - גם אתה תגיע למסקנה שחטאת לירושלים. בהכחשתך אתה מאשר כי לפי דעתך "במס- גרת ירושלים המאוחדת, תחת ריבונות ישראלית, ובהקשר של שלום, ניתן יהיה לדון על מתן מעמד דתי, לא מדיני, לממלכת ירדן כנציגת העולם המוסלמי במקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים". נכון שהבאתי את דבריך מלה במלה, כמו שהושמעו בשמך על-ידי דוברך ?

עכשיו ננתח את הדברים. אתה מציע שלממלכת ירדן יינתן מעמד, כדבריך, לא מדיני, אלא דתי, במקומות הקדושים בירושלים. משתתן למדינה מעמד — האם מעמדה אינו מדיני ? תרתי דסתרי. לא ייתכן שלמדינה לא יהיה מעמד מדיני. אפילו תאמר פעמים רבות שהמעמד איננו מדיני אלא דתי - לא יועיל.

ובכן, אם אתה מציע שלמדינה יינתן מעמד, עליך לדעת שהמעמד הוא מדיני, לפי טבע הדברים. אם אתה אומר שהמעמד יינתן למדינה זרה, המלים ״תחת ריבונות ישראלית" אינן מועילות ולא כלום. משום שאם למדינה זרה יש מעמד, אין עוד במקום הזה שבו יש לה מעמד ריבונות ישראלית. שוב תרתי דסתרי.

ושלישית, אתה קובע שממלכת ירדן תהיה נציגת העולם המוסלמי. מנין לך? אתה סגן ראש ממשלת ישראל, אתה ממנה לעולם המוסלמי את נציגתו ? היכן קרה כדבר הזה? האם מישהו אחר יזמין לירושלים את פולין כנציגת העולם הקתולי, את שבדיה כנציגת העולם הפרוטסטנטי, עוד מדינות תתמנינה כנציגות של דתות מסויימות ?

משום כך תמיד אמרנו איש לרעהו בכל הדיונים על ירושלים, כי אנחנו ניתן לנציגי הדתות לנהל את העניינים במקומות הקדושים להן. זה נכון. זו עמדתה המסורתית של הציונות מימי הרצל וז׳בוטינסקי ועד ימינו. כבוד למקומות הקדושים לכל דת. אבל נציגי הדת הם שיפקחו על המקומות הקדושים האלה, לא נציגי מדינות. כי למדינות יש מעמד מדיני ולא דתי.

ובמה המדובר, גברתי היושבת- ראש ? צריך לפענח את הצופן הזה של הודעת דוברו של סגן ראש הממשלה. המדובר הוא בהר-הבית. על הר-הבית ניצבים שני בתי- תפילה הקדושים לאיסלאם. אנחנו נכבד את בתי-התפילה הקדושים לדת המוסלמית. אבל זה הר- הבית, זה המקום המקודש ביותר לישראל מאז היותו לעם. במשך דורות פנו אבותינו אל הר- הבית, וביום הקדוש ביותר בשנה היו מביעים את תפילותיהם בדמע ובגעגועים בדובבם את המלים עתיקות היומין: והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים... וגו'.

ובימי קדם, הגדול בחזונות אנוש, "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" — חזו נביאי ישראל, גם ישעיהו וגם מיכה, אל המקום הזה לאמור: והיה באחרית-הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל בית ה' אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו וילכו באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר הי מירושלם. הר-הבית.

ועל-פי הצעתך המתוקנת, הרשמית, למעשה חוסיין יהיה מוסמך להניף מעליו את דגלן, כי הוא מייצג מדינה ולא דת.

אברהם עופר (המערך, עבודה-מפ״ם):
חבר- הכנסת בגין, ישבת בממשלה כאשר שר אמר את זה, ולא הבאת הצעה לכנסת. שר אמר את זה, ואתה ישבת אז בממשלה.
מנחם בגין (גח״ל):
חבר-הכנסת עופר, אין לך מושג על מה אתה מדבר.
אברהם עופר (המערך, עבודה-מפ״ם):
שר הבטחון אמר...
(קריאות-ביניים מספסלי המערך)
היו״ר ט. סנהדראי:
חברי הכנסת, אני מבקשת אתכם להירגע.
מנחם בגין (גח״ל):
עכשיו אני מבין שחבר- הכנסת עופר מאשים את שר הבטחון.
אברהם עופר (המערך, עבודה-מפ״ם):
אינני מאשים. אמרתי רק שהוא אמר את זה. אל תשים דברים בפי.
מרדכי סורקיס (המערך, עבודה-מפ״ם) :
אתה כאן לא תקבע דבר. אם אתה רוצה לעזור, אל תתערב.
מרדכי בן-פורת (המערך, עבודת-מפ״ם):
כאן לא מדובר על דגל.
היו״ר ט. סנהדראי:
חברי הכנסת, אני מבקשת להפסיק ולאפשר לנואם להמשיך.
מנחם בגין (גח״ל):
אם כבוד היושבת-ראש הצליחה להשכין שלום בין חברי מפלגת העבודה, אני אמשיך.
(חבר-הכנסת מ. סורקיס קורא ק- ריאת-ביניים)
היו״ר ט. סנהדראי:
חבר-הכנסת סורקיס, אני מבקשת ממך להירגע ולתת לחבר-הכנסת בגין להמשיך.
(חבר-הכנסת מ. סורקיס קורא ק- ריאת-ביניים)
חבר-הכנסת סורקיס, אני קוראת לך בפעם שנייה.
יוחנן בדר (גח״ל):
תגידו פעם מה אתם רוצים.
(חבר-הכנסת מ. ברעם קורא קרי- את- ביניים)

מנחם בגין (גח"ל):
חבר-הכנסת עופר, קיבלת תשובה מחברי הכנסת סורקיס ובן-פורת ואחרים. אתה רוצה גם את תשובתי? אומר אך זאת: אין לך מושג על מה אתה דיברת. מעולם לא נתקבלה שום החלטה בממשלה שדגלו של חוסיין יונף על הר-הבית.

אברהם עופר (המערך, עבודת-מפ״ם):
האם אמרתי זאת ?
מנחם בגין (גח״ל):
לא. אבל אם יש לך טענות נגד חבר מפלגתו, שר הבטחון מר דיין, תבוא אליו בטענות.
אורי אבנרי (העולם הזה-כוח חדש):
חבר-הכנסת בגין, מדוע לא הגבת אז ?
מנחם בגין (גח"ל):
מנין לך שלא הגבתי? אני מדבר היום על הודעת סגן ראש הממשלה. והרוגז של חבר-הכנסת עופר לא יועיל, כי הוא עורר דק את רוגזו של חבר-הכנסת סורקיס.
חייקה גרוסמן (המערך, עבודת-מפ"ם):
זה לא קשה.

מנחם בגין (גח״ל):?
זה החטא בירושלים.
ההודעה המוכחשת על-ידי סגן ראש הממשלה איננה היום נושא הדיון, אם כי השארתי לפניו אפשרות להודיע מעל במת הכנסת האם ההכחשה תופסת אם לאו. נושא הדיון היא דווקה הודעתו הרשמית, והיא מזיקה בתכלית. היא נמסרה מתוך חוסר תבונה, בקלות-דעת ומתוך חוסר אחריות. ומשום כך אני קורא לך, סגן ראש הממשלה, עלה על במה זו היום, ללא רוגז, ואמור לכנסת, ועל-ידה לעם ישראל ולעמים אחרים, דבר פשוט מאוד: לשום מדינה לא יינתן שום מעמד בירושלים. שום מעמד. זו עמדתנו. נציגי דתות יפקחו על המקומות הקדושים שלהן. המעמד היחיד בירושלים הוא למדינתנו. ירושלים היא אחת. כולה תחת ריבונות ישראל, ובשום מקום לא יונף דגל זר. בשום מקום.
שר-המשפטים י. ש. שפירא:
חוץ מאשר על שגרירויות זרות.

מנחם בגין (גח"ל) :
על שגרירויות זרות תמיד יש דגלים. מה אתה מזכיר לי זאת, אדוני שר המשפטים ? אתה מזכיר לי שיש כלל בין-לאומי שעל שגרירויות מונף דגל ?
זו הצעתי. ואני רוצה לומר עוד פעם לסגן ראש הממשלה, מר יגאל אלון. חובתו לעשות כן כדי להסיר בל אי-הבנה ולבטל את כל הנזק שנגרם. אם תעשה כן, אשמח. אם לאו, עם כל הכבוד, אני תושב שמוטב שתוותר או שתיקרא לוותר על התואר הממלכתי: "סגן ראש הממשלה", כדי שלא ייווצר רושם בעולם שיש אחריות ממלכתית לאומית כלשהי על הודעתך, שהדעת אינה סובלת אותה. ירושלים כולה שלנו.


^

על דירת המסתור הירושלמית של מנחם בגין

הכתבה בערוץ הראשון



האזינו לידיעה של גל"צ


^