יצא לאור ספר חדש - בין ז'בוטינסקי לבין בגין

"בין זאב ז’בוטינסקי למנחם בגין": שבים אל הוויכוח, אבל אחרת  

בספרו החדש קובע ההיסטוריון יחיעם ויץ כי מנחם בגין היה דמות מרכזית ומשמעותית יותר מזאב ז’בוטינסקי בתנועה הרוויזיוניסטית 

שלמה נקדימון בין זאב ז’בוטינסקי למנחם בגין יחיעם ויץ. הוצאת מאגנס, 252 עמ’, 98 שקלים 

דווקא יחיעם ויץ, היסטוריון ששורשיו נטועים עמוק בתנועת העבודה - משפחתו נמנית עם משפחות המייסדים והמובילים הן בתחום הפוליטי והן בתחום הביטחוני - הפך את הימין הציוני הרוויזיוניסטי ומרכיביו למוקד פעילותו האקדמית והמחקרית. ספרו “בין זאב ז’בוטינסקי למנחם בגין” הוא השלישי שעוסק בנושא. קודמיו הם “ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית: הקמתה של תנועת החרות, 1947–1949”, ו”הצעד הראשון לכס השלטון, 1949–1955”. טרילוגיה שכהודאת המחבר אינה חותמת את הסדרה. הספר הוא מקבץ של מחקרים בתחום שפרסם פרופ’ ויץ בשנים האחרונות, ואשר נקראים אחרת כאשר הם אסופים בקובץ אחד. נדמה לי שיש עניין בתיאורו של המחבר כיצד זינק דווקא ללועו של היריב שבשנות עבר ביקשו סבו יוסף ויץ ואביו רענן ויץ למוחקו מתחת שמי ה’. יחיעם ויץ מספר כי מי שהציע לו לעסוק בנושא הוא הפרופ’ יואב גלבר, העומד בראש מוסד הרצל לחקר ולימוד הציונות באוניברסיטת חיפה. ב”עסק” מעורב גם הד”ר ראובן הכט, איש האצולה הרוויזיוניסטית שהכיר את ז’בוטינסקי ושימש יועץ בשקל לשנה לראש הממשלה מנחם בגין בנושאים אירופיים, והיה מקימו של מוסד הרצל. הכט, שהיה חרד לשמה הטוב של תנועת ז’בוטינסקי, שאל את גלבר את אותה שאלה שויץ הציג לעצמו, האם יהיה מסוגל לחקור באובייקטיביות את הימין הציוני הרוויזיוניסטי? גלבר השיב בחיוב רב. אלא שויץ, כעדותו, לא היה שלם עם עצמו. “הייתי חייב להוכיח לכל - לעולם כולו ואולי גם לעצמי - כי אני יותר צדיק מהאפיפיור”. זוהי בעצם אמירתו של חוזר בתשובה, ועצם העובדה שהוא מעלה אותה בהקשר האישי שלו, אומרת דרשני. את מחקריו הוא מעביר בטרם פרסומם לעיונו של הפרופ’ אריה נאור, שמשפחתו נטועה עמוק בתנועה הרוויזיוניסטית, ועד לא מכבר איש הסגל האקדמי של אוניברסיטת בן גוריון. בימין הציוני הרוויזיוניסטי יכולים דווקא להשתבח בכך שויץ הביא להרחבת העיון והידע במשנת ז’בוטינסקי, שהיא רב־תחומית, גם לציבורים רחוקים מתנועתו. המחקר על התנועה הרוויזיוניסטית ועל תנועת החרות הוא מרתק, כותב ויץ, חשוב וגם אקטואלי. תנועת החרות היא עתה סוג של מפלגת שלטון, מעין מה שהיתה מפא”י בעבר. לכן, העיסוק המחקרי בה מעניק כלים להבנת ההווה ולא רק להבנת העבר. לדעתו, תחומים רבים, במיוחד אלה הנוגעים בתקופה שמאז המהפך הפוליטי הראשון ב–1977, עדיין לא נחקרו. הוא צודק. הדבר גם תלוי בחשיפה של מסמכים שהעיון בהם יתאפשר רק בעתיד. תלמידתו של ויץ, שהיא חוקרת בזכות עצמה בנושאים אלה, הד”ר אופירה גראוויס־קובלסקי, יעצה לויץ לסיים את המבוא לספרו בבית מתוך השיר “שיחת ביניים” שכתב נתן אלתרמן ואלה חרוזיו: “אז הטפל נשאר שכוח/ והעיקר נחרט בַּחֶרֶט,/ ואז שבים אל הוויכוח./ אבל שבים אליו אחרת”. לפי פרשנותי, התכוון אלתרמן לומר, שהזמן עושה את שלו. הוא הופך את כותרות אותם ימים, שהפכו עולמות, לטפל, המוץ הופרד מתוך התבן, ונותר העיקר. כך או אחרת, הוויכוח מעולם לא נגמר, אלא שגישת המתווכים עוטה לבוש או סגנון אחר. נושאי עבר שהזינו את הוויכוחים הענקיים בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית לא היו ויכוחים לשמם. הם לא היו טפלים ‏(ואולי לא לכך התכוון אלתרמן‏). הם ירדו לשורש חיינו ומהותנו. אתייחס לשלושה מהם. המקרה הראשון נוגע לקונגרס הציוני ה–17, ב–1931, שבו היתה לז’בוטינסקי הזדמנות פז להיבחר לנשיאות ההסתדרות הציונית, אלא ש”במקום זה הוא קרע את כרטיס הציר שלו והחל לפסוע בשביל שהוביל לפילוג תנועתו, לפרישתו מההסתדרות הציונית ולסופו הציבורי העגום”, כותב ויץ. ויץ אינו מפרט את הסיבות שגרמו לכך שז’בוטינסקי ויתר על הזדמנות חייו. האומנם זה מה שקרה? לא בדיוק. אכן, ז’בוטינסקי הצליח לרכז רוב לדרכו הפוליטית, שעליה חלקו מפא”י והמפלגות הנלוות אליה. אבל בתרגיל מבריק־מסריח, על פי מונחון ההווה, שמטה מפא”י מתחת לרגליו את הניצחון. דוד בן גוריון, שהיה הדמות הפעילה מאחורי הקלעים באותו קונגרס, יצא לקדמת החזית בהמשך, במערכת הבחירות לקונגרס הציוני ה–18 ב–1933, אז אירע רצח חיים ארלוזורוב, ובן גוריון שהחל לפתח עוצמת מנהיגות כובשת, הפך את הרצח למסע שיסוי נגד ז’בוטינסקי וחבריו, בהצלחה רבה. זה לא הפריע לשניים לקיים אחרי כן ועידת פסגה שאותה יזם פנחס רוטנברג ‏(והיא נושא מחזהו העכשווי של א”ב יהושע, איש תנועת העבודה שמרעיף שם חיבה על ז’בוטינסקי‏). היתה זו הפעם הראשונה שהשניים הכירו זה את זה מקרוב. הידידות אמנם נמוגה בהמשך והקרבות התחדשו, אבל חילופי המכתבים ביניהם לפני ואחרי, היו מלאי הערכה הדדית. מקרה שני נוגע ליום שאחרי מות ז’בוטינסקי, באוגוסט 1940. עורך “דבר”, זלמן שז”ר ‏(לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל‏), פרסם אז בעמוד השער של יומון הסתדרות העובדים הספד משותף בשיתוף עם אליהו גולומב, אז מפקדו הבלתי מוכתר של ארגון ההגנה. שז”ר כתב את החלק הפוליטי־יישובי וגולומב את החלק הצבאי. שז”ר התרפק על עברו של המנוח. וכך כתב: ז’בוטינסקי היה “כינור לתקוות ציון... היו שנים והוא היה ילד פלא ובן השעשועים של התנועה כולה... שנועד להיות כינור ראשון... אשר כבש לִבּות המונים ונוער למלחמה לחירות ולתקומה... אשר בער באש תמיד לתקוות עצמאות ישראל... נופץ הכינור שנועד פעם להיות ראשון במקהלת תחיית ישראל, נועד ולא זכה”. אחרי הפרסום כונס הוועד הפועל של הסתדרות העובדים - אז קודש־הקודשים של תנועת העבודה - ובו נעשה ניסיון לבצע בשז”ר לינץ’ פוליטי על דברי ההספד הללו. מקרה שלישי שעליו מספר ויץ אירע בפברואר 1969: בן גוריון, אז ראש ממשלה בדימוס וחבר כנסת של פלג רפ”י, כתב מכתב לבגין ובו הזכיר את יחסיהם הקשים בעבר, והוסיף כי “מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות - הוקרתי אותך יותר”. אני לא בטוח שמלים אלו היו צולחות מכונת אמת. מה שנכון הוא, שב–1967, כשבן גוריון היה פוליטיקאי זניח, ביקש בגין להחזירו לראשות הממשלה בשל תחושת המשבר ששררה אז ביישוב, ובאחת הפך בן גוריון דף ביומנו וביטויי הגנאי לבגין לא נכתבו עוד. אמנם בדפדוף לאחור ביומנים המרתקים הללו, יימצא שבן גוריון העביר את איבתו מז’בוטינסקי לבגין ‏(שניהם היו בעיניו בבואות היטלריסטיות‏), אבל בימים שלאחר מלחמת ששת הימים הוא אפילו שיתף את בגין בכאבו ההיסטורי על שנמנע ממנו, לדבריו, על ידי רוב חברי מפא”י בממשלתו, לשחרר את ירושלים ב–1948. בגין היה עכשיו בן שיח לבן גוריון, שאף העביר לו לקריאה מסמך קטרוג קשה נגד ראש הממשלה לוי אשכול, עד תמול־שלשום נאמנו ומומלצו לראשות הממשלה, ועכשיו שנוא נפשו. על כן, אי אפשר לתאר את העבר כטפל, אבל אפשר להצטער שלא ידעו אז להידבר כהלכה גם בתוך חילוקי דעות. ויץ מביא בספרו בפירוט רב פרקים על מחלוקות אלו כדי לאפשר את הבנת הפוליטיקה של אז, זאת אף על פי שקשה לערוך השוואה בינה לימינו. הפרופ’ יצחק בן ישראל, אלוף ‏(במיל’‏) ולשעבר ח”כ מטעם קדימה, בנה סולם רעיוני מעניין: הוא דירג את ההנהגה הציונית שהביאה אותנו עד הלום לפי הסדר הבא: הרצל ונורדאו כחוזי הציונות, חיים ויצמן, מעין מוסד בפני עצמו, וז’בוטינסקי ובן גוריון, הצמד המעשי והביצועי הכי חשוב. וכל כך למה? כי ז’בוטינסקי קבע את נוסחת “קיר הברזל” שמשמעותה הנחלת תובנה לערבים בכלל ולערביי ארץ ישראל בפרט, שעליהם להשלים עמנו כי לעולם לא יוכלו לנו. קיר הברזל לא יאפשר זאת. בן גוריון היה בעצם המוציא לפועל של נוסחת ז’בוטינסקי, שמת בטרם עת. נדמה כי מנחם בגין הוא הכוכב המרכזי בספר, ולו בשל התזה של המחבר כי בגין היה דמות מרכזית ומשמעותית יותר מז’בוטינסקי, והוא מפרט: “בשעה שז’בוטינסקי הוביל את תנועתו למבוי סתום ‏(הפילוג בהסתדרות הציונית‏), בגין הוביל אותה לכס השלטון - בפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית ומדינת ישראל”. ונכון כתב כי בגין ראוי לביוגרפיה חדשה ועדכנית, ללא האמוציות הפוליטיות של חסידיו ומתנגדיו.

 שלמה נקדימון הוא עיתונאי וחוקר תולדות מדינת ישראל. השבוע זכה בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים

^