להלן רשימתו של יאיר שלג על ספרו של אודי לבל
מלחמת יום הזיכרון הנצחתם של חללי אצ"ל ולח"י עמדה לאורך השנים בסימן המאבק הפוליטי בין שלטון מפא"י ל"פורשים". ספר חדש מתאר את "אפלייתם" - וגם את תיקונה
מאת יאיר שלג
משפחת גלבגיסר שכלה במלחמת העצמאות את שני בניה, התאומים שלמה ומנחם. שניהם היו חברי אצ"ל - שלמה נהרג לפני צירוף אצ"ל לצה"ל, ואילו מנחם נהרג לאחר מכן. וכך, זכה מנחם להיכלל בספר "יזכור" הרשמי של חללי צה"ל, בעוד שלמה, שהיה במותו איש אצ"ל, לא נכלל בספר. יעקב, אביהם, החזיר בזעם את גלוית התנחומים שקיבל מראש הממשלה, דוד בן גוריון, על נפילת בנו מנחם. במכתב למשרד הביטחון הסביר את צעדו: "שני בנים יקרים אבדו לי במלחמת השחרור, והכבוד לזכרו של האחד, ביחד עם החרמת זכרו של השני, אין בהם השתתפות אמיתית בצערם של הורים שכולים ואף לא הבנה לרוחם ולנפשם הכואבת, אלא הוספת צער על צערם".
את המקרה הזה מביא ד"ר אודי לבל, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון, כדוגמה להדרה המכוונת שנקטו רשויות המדינה בתקופת בן גוריון כלפי חללי אצ"ל ולח"י. לבל מקדיש לתופעה הזו את ספרו המתפרסם בימים אלה: "הדרך אל הפנתיאון - אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי" (פרסום משותף של הוצאת "כרמל", מכללת ספיר והמרכז למורשת בגין).
לבל טוען כי המקרה של האחים גלבגיסר הוא רק דוגמה מייצגת לתופעה רחבה. מקרים בולטים אחרים הם אלה הנוגעים ל"חללי אלטלנה" - כמו זה של מרים רייפר, אמו של צבי רייפר, חייל גבעתי יוצא אצ"ל שערק מיחידתו כדי לסייע לחבריו באלטלנה. רייפר נהרג בהיתקלות עם חיילי צה"ל, בדרך אל האנייה. תחילה, אמו הוכרה כאם שכולה וקיבלה את התגמולים המקובלים, אלא שאז פורסמה בעיתון "חרות" מודעת אבל והזמנה לאזכרת חללי הספינה, וביניהם נזכר גם שמו של לייפר. בעקבות הפרסום, הפסיק משרד הביטחון את התגמולים, בנימוק שהבן לא נהרג בתפקידו כחייל צה"ל. האם החליטה להגיש ערעור, וזכתה. בערעור דומה זכתה חיה ליפשיץ, אלמנתו של איתמר ליפשיץ, חייל צה"ל שהיה בין ההרוגים על האנייה עצמה.
לבל גורס שניסוחו של חוק השירות שקבע מיהו חייל צה"ל, וממילא גם מיהו חלל צה"ל, נקבע במכוון כך שיאפשר להדיר אנשי אצ"ל ולח"י. כך, למשל, החוק קבע ששירות צבאי לפני הקמת צה"ל ייחשב "שירות בארגון ההגנה ובכל פעולה מאורגנת נגד הכנופיות הערביות והצבאות הפולשים בתקופה שמיום 30 בנובמבר 1947 (היום שלמחרת החלטת האו"ם על הקמת המדינה; י"ש) עד 31 בדצמבר 1948".
"החוק הגדיר במפורש רק את אנשי ההגנה כמי שייחשבו בדיעבד לחיילים", אומר לבל, "הוא תחם את המלחמה בגבולות זמן שמלכתחילה הדירו ממנה את רוב אנשי אצ"ל ולח"י שלחמו קודם לכן בבריטים (הם, מצדם, תבעו להכיר כחללים גם בכל מי שנפל במלחמה מול הבריטים, מאז "הספר הלבן" של 1939; י"ש); הוא הגדיר כחייל רק מי שלחם כנגד הערבים ורק מי שעשה זאת ב'פעולה מאורגנת', כלומר כזאת שהיתה תחת מרות המוסדות המוסמכים של היישוב".
לבל מוסיף עוד נתון המחדד לשיטתו את הדרתם של אנשי אצ"ל ולח"י: "עניין התאריך הוציא מחוץ להכרה גם אנשי הגנה רבים. כדי למנוע זאת, קבע החוק תקנה מיוחדת, לפיה שר הביטחון רשאי להחליט שגם מי שנפל לפני התאריך הקובע ייחשב כחלל צה"ל. בפועל, התקנה הזו נוצלה כדי לחייל בדיעבד את כל אנשי ההגנה ולהעניק להם זכויות. אלה זכויות שכמובן לא ניתנו לאנשי אצ"ל ולח"י".
ב-1954, כשתוקן חוק הנכים ונקבעו בו באופן רשמי פיצויים גם למי שנפצעו לפני פרוץ מלחמת העצמאות, נאמר במפורש כי מהחוק ייהנו רק מי ששירתו "על פי קריאת המוסדות הלאומיים בארץ ישראל". כלומר, לא אצ"ל ולח"י.
הילת לוחמי המחתרות
לבל מייחס את מדיניות ההדרה הזאת לאיש אחד - דוד בן גוריון. לדעתו, לא מדובר רק בהמשך העוינות ההיסטורית, אלא במניפולציה פוליטית שנועדה לגמד ולהדחיק את מעמדן של המפלגות הפוליטיות המזוהות עם "הפורשים" באותם ימים (בעיקר "חרות" של מנחם בגין). "בן גוריון היה גאון בהנדסת תרבות, והוא הבין היטב את משקלה של תרבות זיכרון ביצירת מעמד פוליטי", אומר לבל. "היה לו ברור שאם אנשי הימין לא יהיו חלק מהזיכרון הלאומי, גם מעמדם הפוליטי ייפגע".
לבל אף חושד בכל תפישת הממלכתיות של בן גוריון: "לדעתי, גם ה'ממלכתיות' היא סוג של מניפולציה. זו אידיאולוגיה שלוקחת את הערך הבסיסי של לאומיות וחותכת אותו, לפי הקריטריון המומצא של ממלכתיות. מי שמוגדר כ'ממלכתי' בפנים, ומי שלא - נשאר בחוץ".
פרופ' יחיעם ויץ, מומחה לתולדות תנועת החרות, מאשר את טענותיו של לבל. ויץ, המדגיש כי הוא נסמך על עבודת מאסטר שכתב תלמיד שלו, ד"ר אמיר גולדשטיין, בנושא דומה, מעלה גם השערה מעניינת בדבר מניעיו של בן גוריון: "בן גוריון ידע שמפא"י היא תנועה חזקה, אבל אפורה, נטולת הילה. משום כך, הוא חשש גם מהילת לוחמי המחתרות מימין וגם מהילת לוחמי הפלמ"ח משמאל. לכן גם היה כל כך חשוב לו לגייס את הסופר ס' יזהר לרשימת מפא"י לכנסת. כי יזהר היה הסמל הספרותי של דור הפלמ"ח, וצירופו נתן למפלגה הילה תרבותית שהיתה חסרה לה".
לעומתו, ד"ר מאיר פעיל, איש הפלמ"ח, לא מבין על מה בכלל מתלוננים אנשי אצ"ל ולח"י: "בסך הכל זה די טבעי שמי שפעל בנפרד גם יונצח בנפרד ואפילו ייקבר בנפרד. איש לא ביזה אותם, והם נקברו כהלכה, ובסופו של דבר, יש להם יותר אנדרטאות ויותר ספרי זיכרון מכפי שמגיע להם ביחס לתרומתם הממשית. הם בהחלט ידעו להנציח את עצמם".
נכנסו לפנתיאון
בתגובה להתעלמות של הממסד, יזם בגין את כתיבתו של ספר "יזכור" מיוחד של חללי האצ"ל והלח"י, והקפיד על כך שהוא ייראה בדיוק כמו ספר "יזכור" הממלכתי. הוא גם הקים ארגון בשם של"ח (שיקום לוחמי חופש), שפעל להנצחת אנשי אצ"ל ולח"י והעניק סיוע לפצועי המחתרת. חברי הכנסת של "חרות" אף תרמו כל משכורת שלישית שלהם למען הארגון, ובגין עצמו תרם לו את כל ההכנסות מפרסום ספרו "המרד".
פרק משמעותי במאבק על מקומם של חללי המחתרות בזיכרון הלאומי ניתן כמובן לאנדרטאות. אנשי האצ"ל והלח"י רצו מאוד באנדרטאות כאלה, במיוחד ל-12 עולי הגרדום. אבל לפי לבל, המדינה ניסתה לטרפד גם את היוזמות הפרטיות להקמתן. "רק בערים שבהן לא שלטו אנשי תנועת העבודה ניתנה הזדמנות להקמת אנדרטאות על בסיס מקומי", הוא אומר. כך, למשל, הוקמה ב-1954 אנדרטה לזכרו של דב גרונר ברמת גן, שנשלטה בידי הציונים הכלליים.
את התקופה שבין שלטון בן גוריון לזה של מנחם בגין, מכנה לבל "התקופה האמביוולנטית", ביחס לחללי אצ"ל ולח"י. הם כבר לא מודרים, אבל בפועל רשויות שונות של הממסד עדיין התנכרו להם. השינוי הדרמטי בא לאחר השתתפותו של בגין בממשלת הליכוד הלאומי ב-1967. ב-1968, החילה הממשלה את יום הזיכרון לא רק על חללי צה"ל אלא על כלל "חללי מערכות ישראל", כשהכוונה היתה הכללה (גם אם לא מפורשת) של לוחמי המחתרות וכל הנופלים לפני הקמת המדינה.
באותה שנה, שינתה הרבנות הראשית את נוסח תפילת יזכור, כך שיכלול גם את לוחמי המחתרות. מאותה שנה ואילך, נכללו ביום הזיכרון גם טקסים ממלכתיים ליד קבריהם של עולי הגרדום. הוסכם גם על "חיול בדיעבד" של חללי האצ"ל ולקבריהם הוצמד סמל צה"ל. אולם לבל מספר שברמה המקומית התעוררו ויכוחים בנושא זה בסניפים שונים של ארגון "יד לבנים", שסירבו להנציח את שמות חללי המחתרות.
עלייתו של בגין לשלטון, ב-1977, שינתה סופית את התמונה. חוקים חדשים החילו את זכויות חללי צה"ל והזכאים להיקבר בבתי עלמין צבאיים גם על מי שנפלו למען הקמת המדינה לפני 30 בנובמבר 1947, ובאופן רשמי הוחלף שמו של יום הזיכרון מ"יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצה"ל", ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". המוזיאונים של אצ"ל ולח"י עברו מהעמותות הפרטיות שהפעילו אותם לידי משרד הביטחון והופעלו על ידי המדינה, צעד שהכניס את חללי אצ"ל ולח"י באופן סופי לפנתיאון הלאומי.
