תגובות לרשימתו של דניאל בלטמן
תגובות לרשימה "אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות", מאת דניאל בלטמן ("הארץ, ספרים", 22.4)
למרד היו שני מפקדים
משה ארנס
גילדות לא היו רק בימי הביניים. גם כיום קיימות גילדות, ואחת כזו היא הגילדה של החוקרים הישראלים של תקופת השואה. דניאל בלטמן, שחקר את תולדות הבונד בוורשה במלחמת העולם השנייה, הוא אחד משומרי הסף של גילדה זו ותפקידו להסתער על כל אחד שמעז לחדור לשטח שהוא לכאורה שטח שמור לחברי הגילדה. לכן ביקורתו על ספרי על מרד גטו ורשה אינה בלתי צפויה: איך מעז אדם שאינו היסטוריון מדופלם לנגוע בנושא שכבר נחקר על ידי חברי הגילדה, כולל בלטמן עצמו, ולערער על מסקנותיהם?
בלטמן מעיד, ש"היסטוריונים העוסקים בחקר יהודי ורשה ופולין בשואה לא נגעו באירועי המרד זה כמה עשרות שנים". זה לעצמו מפתיע כאשר מדובר באחד האירועים החשובים בתולדות עם ישראל ובתולדות מלחמת העולם השנייה. אך לדעתו של בלטמן הכל כבר ידוע ואין צורך במחקר נוסף. וכך הוא כותב: "כאשר הגיע מועד ההתקוממות בגטו, באפריל 1943, פעלו בגטו שני ארגוני לחימה שהתפתחו מתוך (פעילות מחתרתית): 'הארגון היהודי הלוחם' (אי"ל), שאיגד את תנועות הנוער ואת מפלגות השמאל הציוני לצד הבונד והקומוניסטים היהודים והונהג על ידי חבר השומר הצעיר מרדכי אנילביץ', ו'הארגון הצבאי היהודי' (אצ"י) שאליו חברו צעירי בית"ר ופעילי התנועה הרוויזיוניסטית וצעירים אחרים בגטו שלא היו חברי תנועה פוליטית כלשהי. הוא הונהג על ידי פאוול פרנקל. שני הארגונים לחמו שכם אל שכם במרד גטו ורשה. זו תמצית העובדות והדברים בכללותם ידועים זה כבר".
האומנם? האם ידוע ברבים ששני ארגונים ניהלו את קרבות מרד גטו ורשה, ושלמרד זה היו שני מפקדים - מרדכי אנילביץ' ופאוול פרנקל? המציאות היא הפוכה. שמו של אנילביץ' מוכר ברבים בו בזמן שמעטים שמעו אי פעם על פרנקל. חלקו במרד וחלקם של חבריו באצ"י לא רק נשכח אלא גם הושכח. הטענה שהכל כבר ידוע ואין צורך להוסיף דבר על מרד גטו ורשה היא טענת סרק שאינה מעידה על הבנה בהיסטוריה ובתהליכי יצירת הזיכרון הקולקטיווי.
בניגוד לטענתו ש"העובדות והדברים בכללותם ידועים זה מכבר", בלטמן בכל זאת רומז להסתייגות מהתיאור שמופיע בספר שלי של הקרב שניהל אצ"י בכיכר מוראנובסקה, תיאור המתבסס במידה רבה, אך לא רק, על הדו"חות המבצעיים של יורגן שטרופ, גנרל משטרת האס-אס, שמונה על ידי היינריך הימלר לחסל את גטו ורשה. "הסיבה ששטרופ הפך להיות העד המוביל בטיעון שמציג ארנס היא שהוא מספק את המידע בנוגע למה שארנס מבקש להוכיח מעל לכל דבר אחר - כי לוחמי אצ"י שלחמו בכיכר מוראנובסקה בגטו ניהלו את הקרב המשמעותי ביותר מבין כל מעשי הלחימה שהתרחשו בתקופת המרד", כותב בלטמן. ומי לדעתו של בלטמן הוא העד המוביל בכל הנוגע ללחימה בכיכר מוראנובסקה, ששם הונפו הדגל הציוני והדגל הפולני על ידי לוחמי אצ"י, דגלים שהיו לסמל המרד נגד הגרמנים? לטענתו "הדו"חות של שטרופ נבחנו ונשקלו בזהירות רבה על ידי שורה של היסטוריונים שחקרו את מרד גטו ורשה ואת חיסולו". ומה מצאו היסטוריונים אלה? מצאו שהקרב בכיכר מוראנובסקה לא היה הקרב המשמעותי ביותר במרד גטו וארשה? למעשה הדו"חות של שטרופ אינם משאירים ספק בנקודה זו.
בלטמן טוען שמאמצי לבחון את אמינות הדו"חות המבצעיים של שטרופ על ידי הצלבתם מול עדויות אחרות שלו שניתנו יותר מאוחר הם "מגוחכים". האם לדעתו כהיסטוריון זה מגוחך לבחון האם עדויותיו על הלחימה בגטו ורשה השתנו עם הזמן ומטילים ספק בנוגע לאמינות הדו"חות המקוריים?
בקשר לסוגיה זו יש לציין שני דברים. ראשית, בדו"חות המבצעים היומיים של שטרופ בתקופה של 19-22 באפריל 1943 שטרופ אינו מזכיר את הנפת הדגלים על ידי לוחמי אצ"י בכיכר מוראנובסקה. רק בדו"ח המסכם של 16 במאי, ושוב בדו"ח שכתב על פי הוראת שוביו האמריקאים במאי 1946, הוא מציין אירוע זה. קיימות לא מעט עדויות של עדי ראייה, יהודים ופולנים, של אירוע דרמטי זה, ומותר להניח שבזמן הקרבות שטרופ מצא את האירוע כמביך מכדי להעביר את הידיעה לממונים עליו והלאה לברלין.
נקודה נוספת היא הסתירה שמצאו חוקרים בין הדיווח של שטרופ על מספר הנפגעים של כוחותיו בלחימה בגטו וההתרשמות של לוחמים יהודים שדיברו על מספר גדול בהרבה. דווקא בנקודה זו, כאשר אפשר היה לצפות ששטרופ ימעיט במספר הנפגעים בשורות חייליו, הדעה המקובלת היום היא שהוא דייק. גם בדיקה שביקשתי לערוך בבית הקברות לחיילים גרמנים בפולין מצביעה על כך שבנושא זה הדו"חות שלו אמינים.
בלטמן, שמאשים אותי בגישה סלקטיווית למקורות מטעמים אידיאולוגיים, ובהסתמכות יתרה על הדו"חות של שטרופ, מפנה אותי לספר "המרי והמרד בגטו ורשה", שנערך על ידי נחמן בלומנטל ויוסף קרמיש, ויצא לאור ב"יד ושם" ב-1965. הספר מוכר לי היטב ואני מצטט אותו פעמים רבות בספר שלי. אך מתברר שבלטמן חוטא בנוהג של שימוש סלקטיווי של מקורות. הוא אינו מזכיר את ההקדמה שנכתבה לספר זה על ידי יוסף קרמיש, מי שעמד בראש הארכיון של יד ושם בזמנו, וכך קרמיש כותב: "בכל הנוגע למהלך המרד גופו ולהכנות הממשיות לקראתו אין לדאבוננו במקורות היהודיים והפולנים משום מיצוי מספיק. אין הם מקיפים את כל האספקטים של המרד. כמה וכמה נקודות, שהבהרתן היתה מוסיפה רבות לחקר מרד הגטו, לא נדונו אלא בקווים כלליים בלבד... אפילו קרב שני הימים (27 ו-28 באפריל) של יחידה קרבית מזוינת כהלכה, שמנתה 120 לוחמים, לא בא כלל על ביטויו במקורות היהודיים. גם קרבות ארבעת הימים בכיכר מוראנוב (קרב כבד התחולל ביום רביעי למרד, ב-22 לאפריל, בעת שהגרמנים כבשו את הדגלים, היהודי והפולני) תוארו במקורות יהודיים תיאור מועט ביותר... את החסר בתיעוד היהודי והפולני של קורות המרד יש להשלים בהכרח במקורות גרמניים, שנכתבו בידי האויב עצמו. הדו"ות של אס-אס בריגאדהפיהרר וגנרל מאיור של המשטרה יורגן שטרופ, שנכתבו בעת המאורעות עצמם ונתפרסמו לראשונה על ידי התובע האמריקאי בימי המשפט הבינלאומי בנירנברג... נציין רק, שבלעדי הדו"חות האלה היו פחותות בהרבה ידיעותינו על משך המרד והכנתו, על היקפו ואופיו, על ציודו, נשקו וכוח האש שלו, על ההתנגדות, קשיות העורף ועל הגבורה הנפלאה של המורדים". דברים אלה מלמדים על המרכזיות של הדו"חות של שטרופ בחקר של מרד גטו ורשה.
הספר של איתמר לוין ושלומית לן, "הקרב האחרון", זוכה לביקורת יותר נדיבה מידי בלטמן. הם יוצאים בהתקפה חזיתית על הספר שלי ובין היתר מנסים להוכיח שהקרב של לוחמי אצ"י בכיכר מוראנובסקה נמשך "רק" יומיים. בכך הם נצמדים לנראטיב של יצחק "אנטק" צוקרמן וישראל גוטמן. אך לפני מי שדבק בגרסה זו עומד מכשול אחד - הדו"ח השני של שטרופ על 22 באפריל (היום הרביעי של המרד) לתקופה של אחרי השעה 12:00 של אותו יום, שבו נמסר שהקצין דמקה נהרג באותו יום על ידי "יריית אויב לתוך רימון יד שנשא עליו". כדי להתגבר על ה"מכשול" לוין ולן מציעים שדמקה נפצע ב-20 באפריל ומת מפצעיו ב-22 לאפריל. בלטמן הציע להם הסבר חלופי, שדמקה כלל לא נהרג מאש לוחמי אצ"י אלא "נהרג בהיתקלות עם פולנים שניסו להיכנס לכיכר החרבה לצורכי ביזה" (עמ' 38). לו בלטמן היה מוכן להצליב את העדויות של שטרופ שניתנו בתקופות שונות היה מוצא התייחסות של שטרופ לנפילתו של דמקה בפרוטוקול משפטו על ביצוע פשעי מלחמה שהתקיים בוורשה באפריל 1951. בתשובה לשאלת התובע מדוע ציווה להרוג 200 יהודים כנקמה על נפילתו של דמקה, הוא השיב: "אלה הם חוקי המלחמה".
הניסיון להפחית מחשיבות לחימת אצ"י בפיקודו של פאוול פרנקל במרד גטו ורשה נדון לכישלון. האמת תנצח.
--------------------------------------------------------------------------------
איפה האמת
שרה אוסצקי-לזר
למרות שלדברי דניאל בלטמן היסטוריונים כבר אינם מתעניינים בחלק של מרד גטו ורשה בקורות יהדות פולין בשואה, יפה עשה מוסף "הארץ, ספרים" שהקדיש שלושה עמודים לדיון המתחדש באירועי המרד. אני גם מודה לכותב על האזכור הנרחב של אבי ז"ל, חיים לזר-ליטאי, שהיה הראשון שחשף את חלקו החשוב אך הנסתר עד אז, של הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) מייסודה של בית"ר, בלחימה במרד.
באפריל 1945 התקיימה בלובלין עצרת זיכרון ראשונה למרד גטו ורשה במלאות לו שנתיים, בה השתתף גם אבי, וכך כתב בעקבותיה: "על הבמה מופיעים גם כמה מגיבורי המרד, מהללים ומשבחים את חברי כל ארגוני הנוער השמאליים על פעילותם המחתרתית ועל חלקם במרד ואף לא מלה על חלקה של בית"ר, אפילו לא צל של רמז! לא רצינו ולא יכולנו להשלים עם זה. נפשנו לא מצאה מרגוע...", ואכן נפשו לא מצאה מרגוע ב-50 השנים הבאות. אמנם הוא לא היה היסטוריון לפי ההגדרה האקדמית, אולם היה חדור תחושת שליחות היסטורית חזקה והעדויות והמסמכים שאסף בשנות ה-50 וה-60 משרידי הגטו ומפולנים שהיו בצד הארי, לצורך ספרו "מצדה של וארשה", כמו גם החומרים שאיתר ופירסם בשנים שלאחר מכן, משמשים עד היום תשתית מחקרית חשובה (או "נראטיב תיעודי" כהגדרתו של בלטמן) לכל מי שמבקש להמשיך ולהתחקות אחר ה"אמת" על המרד.
לא אכנס כאן לדיון מה מוסיף ספרו של משה ארנס על מה שכתב לזר ומה פגמיו וחסרונותיו. אולם יש להעריך מאוד את פעילותו הנמרצת להחייאת זכרם של אצ"י ואנשיו ואת המאמץ הרב שהשקיע בתפירת הסיפור מחדש.
גם אני התפלאתי שבחר להעלים את דוד אפלבאום מן הסיפור. ייתכן מאוד שמריאן אפלבאום, קרובו שפירסם את סיפורו, אכן היה בדאי (גם הורי שעסקו יחד באיסוף העדויות הגיעו למסקנה זו בשנים מאוחרות יותר). לפי הידוע לי מרמזים שכבר פוזרו, במחקרם החדש של לורנס ויינבאום ודריוש ליביונקה, שכתיבתו מסתיימת בימים אלה, הם עושים דיסקרדיטציה למקור פולני חשוב נוסף - הנריק איוואנסקי, מפקד המחתרת הפולנית שסייעה לאצ"י. על סמך מסמכים מאוחרים שמצאו בארכיונים פולניים הם פוסלים את עדותו שניתנה אישית לאמי חיה לזר עוד ב-1962 ושעליה חזר שוב בכמה פגישות שנערכו במשך השנים בינו לבין הורי בביקוריהם החוזרים ונשנים לוורשה.
בלטמן מערער גם על מהימנות דיווחיו של הגנרל הנאצי שטרופ. והרי מן המפורסמות היא שרמאים, גוזמאים ובדאים יש בכל מקום, וחלק מעבודת הנמלים של ההיסטוריון היא לחושפם ולמצוא סתירות בעדויותיהם. אולם העובדות הבסיסיות מוסכמות על הכל: לאצ"י היה נשק רב בהרבה מאשר לאי"ל, אנשיו היו מאומנים טוב יותר, לחלקם היה רקע צבאי של ממש, ימי הלחימה בכיכר מוראנובסקה היו מן העזים והמשמעותיים במרד והגרמנים לא הצליחו להוריד את הדגלים שהתנוססו מעל הגטו במשך ארבעה ימים. גם המתנגדים ללזר ולארנס מודים כי היו סיבות פוליטיות לגימוד חלקו המכריע של אצ"י במרד.
באשר לשאלה מדוע תנועת החירות וראשיה לא הקדישו משאבים להנצחת אנשיהם שלחמו בשואה - תקצר היריעה מלהרחיב כאן. יומניו האישיים של חיים לזר מלאים תסכול וזעם על חוסר ההיענות של מנחם בגין ואחרים בצמרת להפצרותיו לסייע במחקר, בתיעוד ובהנצחה. הוא עבד כמעט לבדו בתחום זה ופירסם שורה של ספרים ועשרות מאמרים, ובאמצע שנות ה-70 הקים מוזיאון וארכיון צנוע במרתף מצודת זאב בכספים שגייס בכוחות עצמו (המוזיאון נסגר לפני כשנתיים בשל מחסור במשאבים והחומרים הועברו לארכיון מכון ז'בוטינסקי).
עוד ב-1958 כתב: "למרבה הצער אין התנועה מעריכה נכונה את חשיבות הדברים האלה וערכם הרב. לדידם - כל מה שהם, המנהיגים הנוכחיים, לא עשו ולא היו שותפים לו - אין לו כל חשיבות. ועוד הם מלינים על מפא"י וראשה, המשכתבים את ההיסטוריה לפי האינטרסים המפלגתיים שלהם".
הפיכת מרד גטו ורשה למיתוס מצדה המודרני התאים לצרכיה של המדינה הצעירה שחיפשה סיפורי גבורה בתוך האסון הגדול של העם היהודי וכדי להתגבר על תחושת הבושה של בני הארץ נוכח ההליכה "כצאן לטבח" כביכול. שרידי אי"ל שהגיעו לארץ והתחברו לממסד הקיים סיפקו את הסחורה. אפילו התאריך של יום השואה נקבע ליום פרוץ המרד ולא, כפי שהוצע בזמנו, לעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי. בלטמן עצמו מעיד כי "הצלחתו של צוקרמן בעניין זה היא בלתי נתפשת".
יש לחזור למאמרו הידוע של אחד העם "משה", הדן במתח שבין מיתוס לאמת ההיסטורית. במקרה שלפנינו אין צורך, ואני מאמינה גם שאין כוונה, לנפץ את המיתוס של מרדכי אנילביץ וחבריו ולערער על גבורתם. השאיפה היא להתיק את המבט מן הנראטיב הדומיננטי ולבחון חלקים נוספים של הסיפור שהודחקו מסיבות פוליטיות ואחרות, להעשיר את הידע, ולעשות צדק עם אותם לוחמים אלמונים שאיש לא נותר כדי להעיד על מעשיהם. כאמור, לפחות עוד מחקר מקיף חדש אחד על האצ"י נמצא בדרכו למדפים, ואני מניחה שאף הוא לא יהיה המלה האחרונה בנושא.
התעניינות גדולה במיוחד בנושא יש כיום בפולין. ב-19 באפריל השנה הועלתה באופרה של קרקוב היצירה "Kolot min Hashoah", ועל התוכנייה מתנוסס אותו צילום של הבית הבוער המופיע על כריכת ספרו של ארנס ואשר אותו חשף לזר בארכיון ז'יך בשנות ה-60. דברי ההקדמה הם מאת המוסיקאי אדם קצ'ינסקי, אשר כילד התגורר ברחוב מוראנובסקה 6 מול מטה אצ"י ששכן בבית מספר 7 בתוך הגטו ומנהרה הובילה בין שניהם. הוא ואמו שמעו את קולות המרד וחזו בדליקה הגדולה ולימים חקרה האם מה שהתרחש שם ופירסמה על כך ספר: "המוסיקה החרישית, המתלבטת והספקנית" שעדיין נשמעת בקול תרועה גדולה בקרקוב של ימינו.
--------------------------------------------------------------------------------
האקדמיה לא עשתה מלאכתה
הרצל מקוב
שני ספרים יצאו בעת האחרונה על מרד גטו ורשה, אחד מהם נכתב על ידי משה ארנס, אשר במחקרו ובכתיבתו משתדל לעשות צדק היסטורי עם מחתרת הארגון הצבאי היהודי אשר חלקה במרד נמחק מדפי ההיסטוריה, ללא שהוא מנסה להמעיט בפועלה של המחתרת השנייה, הארגון היהודי הלוחם. מחקר זה נדרש היות שהאקדמיה הישראלית וסוכנויות הזיכרון האחרות לא עשו מלאכתן נאמנה, כך שאת שמם של מרדכי אנילביץ', "אנטק" צוקרמן וצביה לובטקין יודעים רבים (וטוב הדבר), הרי שאת שמותיהם של ליאון רודל ופאוול פרנקל איש לא הכיר ומעשי הגבורה שלהם נעלמו מטקסי הזיכרון. הדבר טמון בכך שרבים מהנהגת תנועת השמאל בגטו הצליחו לברוח בסוף הלחימה ולהגיע לארץ ישראל, שם סיפרו את סיפורם תוך התעלמות והקטנת תפקיד הלוחמים מהתנועות המתנגדות שמצאו את מותם בקרב.
ישראל גוטמן היה אחד מהם ובנוסף לרקע האישי שלו כאדם שהשתתף בלחימה מטעם תנועות השמאל הפך עם השנים לאוטוריטה האקדמית בתחום. דניאל בלטמן, המגדיר בביקורת את הפרופ' גוטמן כמורו ורבו והאדם שסייע לו בדרכו האקדמית, נבחר לכתוב את הביקורת על ספר זה. ביקורת זו, אחת מרשימות הביקורת החמורות ביותר שנכתבו מעל דפי המוסף, מכנה את הספר "יומרה חסרת בסיס", "סלקטיווי", "שטחי" "אי-אמינותו ההיסטוריוגרפית" ועוד.
למרות זאת אין הכותב מביא כל טיעון ממשי לבעייתיות הספר. הכותב מאשים את המחבר כי לא התייחס לשני הספרים היחידים שנכתבו על אצ"י, אך מיד קובע כי אחד הספרים אינו אמין והשני אינו מחקר היסטורי אלא "נראטיב תיעודי". את הסתמכותו של ארנס על הדו"חות המפורטים של הגרמנים שלחמו בגטו המוכיחים כי לוחמי אצ"י ניהלו את הקרבות העיקריים הוא פוסל, היות שכותבם, גנרל שטורפ, היה קיצוני ואנטישמי. בלטמן אינו מתמודד כלל עם תפקודם של ההיסטוריונים בפרשה זו, אולם ממשיך לדרוש מונופול על כתיבת ההיסטוריה, או אם תרצו - שכתובה.
את בגין הוא מאשים כי בניגוד למנהיגים אחרים לא חזר לשטח הכיבוש הגרמני, אך מתעלם בתור היסטוריון "אובייקטיווי" מהעובדה כי דבר זה לא היה אפשרי, שכן מנחם בגין נעצר על ידי הסובייטים ונשלח למחנה כפייה ומיד עם שחרורו הצטרף לצבא אנדרס הפולני.
לולא ידעתי שהד"ר בלטמן הוא היסטוריון, היה מתעורר בי החשש, למקרא דברי ביקורתו, כי יש לו אג'נדה פוליטית. את תלמידיו הוא מבטיח כי יפנה למקורות אמינים, כלומר לא לספרו של ארנס; לא, להבדיל, למקורות גרמניים, אלא רק לכאלו שמתארים את מרד גטו ורשה כמעשה של תנועות השמאל בלבד.
