על שמיר ועל בגין ועל שניהם

לא סיפור אהבה

על אף היחסים הקרירים ונטולי ההערכה ההדדית ששררו בין מנחם בגין ליצחק שמיר, העברת הירושה הייתה תהליך טבעי ובלתי נמנע אברהם תירוש

אי שם בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה, בבית קפה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, אמר לי רוני מילוא, אז ח"כ צעיר בליכוד, שיצחק שמיר, יו"ר הכנסת, יהיה ראש הממשלה אחרי מנחם בגין. צחקתי לו בפנים ואמרתי שהוא מדבר שטויות. בתוך שנים ספורות התברר שאני הוא המדבר שטויות, ושמיר התמנה לראש הממשלה. ובכל זאת ניתן לומר שהוא היה ראש הממשלה המקרי ביותר בתולדות ישראל. לאחר ניצחון הליכוד בבחירות 77' ציפה שמיר להתמנות לשר בממשלה. אולם בגין דחק אותו, למורת רוחו, לתפקיד יו"ר הכנסת ובוודאי לא ראה בו את יורשו בבוא הזמן (היו שטענו שמשקעי העבר מימי המחתרות גרמו לכך). זה נראה כתפקידו הממלכתי הראשון והאחרון של שמיר, אבל הוא עשה את הבלתי ייאמן. סייעו לו, שלא במודע, ארבעה אנשים: משה דיין שהתפטר מתפקיד שר החוץ באוקטובר 79', ויגאל ידין, משה ארנס ויוסף בורג שסירבו, כל אחד מנימוקיו הוא, להצעת בגין להחליפו.

לקח לבגין כחמישה חודשים, שבהם כיהן הוא עצמו כמ"מ שר החוץ, להציע את התפקיד לשמיר - וזה חטף את ההצעה בשתי ידיים. כך נכנס למסלול המוליך לצמרת. וכשבגין אמר באוגוסט 83' "אינני יכול עוד", שמיר כבר היה שם כמועמד כמעט טבעי לירושה. דומה שגם לאחר שבנה לעצמו מעמד כשר החוץ, וגם לאחר פרישת שר הביטחון עזר ויצמן, מספר 2 בליכוד, לא ראה בגין בשמיר את יורשו. הוא העדיף בתקופה מסוימת את יעקב מרידור, קודמו וסגנו בפיקוד האצ"ל. שמיר אף נאלץ להתמודד על ההנהגה מול דוד לוי, שהכריז על עצמו בפומבי כממשיכו של בגין, ומאוחר יותר גם מול שרון. מנהיג אפור, נוקשה, יבשושי בחירת שמיר לראש הממשלה באוקטובר 83' הייתה מעין מהפך מספר 2 של הליכוד. יורשו של בגין היה היפוכו המוחלט של קודמו.

במקום בגין הכריזמטי, הרטוריקן המזהיר והתיאטרלי סוחף ההמונים, מצאו עצמם לפתע הליכודניקים מנהיג אפור, נוקשה, יבשושי, מסוגר ונעדר ג'סטות, שכוחו בהחלט לא מנהיגות מסוג חדש, שכללה חוסר נכונות לוויתורים כלשהם בכל הנוגע לארץ ישראל והמשפט "שלום תמורת שלום", שקסם לרבים בליכוד ובימין (מה שלא הפריע להם להפיל את שמיר ב-92'). יחסי בגין-שמיר לא היו בדיוק סיפור אהבה. רחוק מכך. אפשר ללמוד מהמסופר לעיל מה חשב בגין על מי שהיה ליורשו, והסתייגותו של שמיר מהסכם השלום עם מצרים הרעה את היחסים עוד יותר.

בספרו "סיכומו של דבר" (1994) אפשר לקרוא מה חשב שמיר על התנהלותו ומנהיגותו של קודמו הנערץ. וכך הוא כותב שם: "בגין הרבה לתת את דעתו על צורה, על הדר, על מחוות טקסיות, ואילו אני חשבתי כי לכל הדברים האלה אין חשיבות (...) נטיית הציבור כלפיו, טיב מגעיו עם הציבור, ראייתו את עצמו כפי שהשתקפה בתגובות שעורר - כל הדברים האלה היו חשובים לו במידה אדירה. בדומה לשחקן תיאטרון, הוא שאב כוח, אפילו השראה, מתרועות הידד וממחיאות כפיים (...) לא הייתי מעריך נלהב של נאומיו המפורסמים. לעתים קרובות חשבתי שהם עמוסים בפאתוס ובהטעמות יתר. לא ראיתי בעין יפה את היענותו לחנופה וקיוויתי, בלי תוחלת, שייגמל מתשוקתו העזה לפופולריות". חד וחלק. אי אפשר להגדיר טוב יותר את היחסים ואת ההבדלים בין שני המנהיגים

.