וייצמן לצ'רצ'יל: יהודים הסגירו אנשי הלח"י לבריטים
מסמך דרמטי שופך אור על חיסול אנשי המחתרת ביבנאל
מאת נדב שרגאי
בערב חג הפסח תש"ד (7.4.1944) נכנסה שיירה צבאית בריטית למושבה יבנאל, מדרום לטבריה. החיילים והשוטרים, מצוידים בתת מקלעים, פנו הישר לביתו של מנחם לונץ ("אלעזר" בכינויו המחתרתי), שם הוסתר איש הלח"י הפצוע שבתאי דרוקר ("ציון"). הבריטים הקיפו את הבית, הציבו מסביבו את כלי הירייה ופתחו באש. מתוך הבית הושבה אש רפה בלבד. בספרו על הלח"י כתב איש הארגון נתן ילין מור כי ציון הפצוע נפגע מכדורי הבריטים וביקש מאלעזר לעשות עמו חסד ולהרוג אותו. אלעזר נעתר לבקשת חברו ואחר כך ירה את הכדור האחרון שנותר באקדחו לתוך פיו שלו. הבריטים המתינו כמה שעות ורק לאחר שלא הגיע סימן חיים מן הבית הנצור, פרצו אליו ומצאו את השניים מוטלים ללא רוח חיים. 64 שנים היו אנשי הלח"י משוכנעים שהייתה הלשנה - שהבריטים הגיעו אל הבית ביבנאל כתוצאה משיתוף פעולה עם נאמני "ההגנה" והנהגת היישוב בארץ, אולם לא הייתה בידיהם כל הוכחה לכך. היבנאלים הכחישו ומכחישים עד היום אפשרות שמי מאנשי המושבה היה מעורב בכך. ואולם, סרט שהופק באחרונה על ידי "העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל וחלליה" מספק לאנשי הלח"י את ההוכחה המיוחלת: בסרט, הנקרא "גבורת היחיד", נחשף מכתב שכתב נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, לראש ממשלת בריטניה דאז וינסטון צ'רצ'יל, שם הוא מצהיר כי "הצלחת פעולת המשטרה במקרה יבנאל הינה הודות לשיתוף פעולה של הציבור, שנתן מידע רב ערך למשטרה". המכתב, מיום 12.4.44, וכן מזכר שצורף אליו והועבר דרך מזכירו האישי של צ'רצ'יל, נחשפים בסרט על ידי חוקר המחתרות ותקופת המנדט, העיתונאי לשעבר שלמה נקדימון. נקדימון צילם את המסמכים בארכיון הלאומי הבריטי בלונדון. וייצמן, שהיה מן המצדדים הגדולים בשיתוף הפעולה עם הבריטים, קובל שם בפני צ'רצ'יל על כך שהבריטים טופלים עלילות על הנהגת היישוב היהודי, ומאשימים אותה בהיעדר שיתוף פעולה. הוא מציין את מקרה יבנאל כ"עדות לעזרה שניתנה על ידי הציבור היהודי בכללותו, שצוינה באחרונה על ידי קצין משטרה בכיר בחיפה". ילין מור מספר בספרו כי מספר ימים אחרי האירוע "החלו מגיעות אלינו ידיעות, כי איש מאנשי המקום, בעל דרגה ב'הגנה', ומשירות הידיעות שלה, הוא שמסר לבריטים את דבר בואו של בחור חשוד לביתו של מנחם לונץ, והוא שהדריך אותם במידע מדויק". לונץ ודרוקר שנהרגו ביבנאל, מונצחים עד היום על גבי שלט צנוע הקבוע בפתח הבית שבו מצאו את מותם, ואשר רומז בעקיפין לאפשרות ההלשנה: "בבית זה, ביום י"ג בניסן תש"ד, בטרם יבחל העם בכלי שעבוד, עמדו נצורים בקרב אחרון ונואש, בודדים מול שפעת קלגסי המשעבד, לוחמי חרות ישראל". השתלשלות העניינים שהובילה למותם של השניים החלה שלושה שבועות לפני אותו ערב פסח. היתה זו תקופת ה"סזון" (ראו תיבה) והלח"י היה הארגון המחתרתי היהודי הנרדף ביותר בארץ. אנשיו החליטו שבהיתקלויות עם הבריטים הם יעשו הכל כדי שלא להיאסר, והחלו להסתובב כשהם מסתירים בבגדיהם את נשקיהם האישיים. בבוקר ה-19.3.44 ירד איש הארגון ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") מאוטובוס בפינת הרחובות מאז"ה ודרך פ"ת בת"א. ניידת של הבולשת הבריטית שחשדה בו נצמדה אליו, הוא ברח לתוך בניין ולבסוף נורה בחדר מדרגות ברחוב מאז"ה. חבריו ביקשו לנקום את מותו, ובימים הבאים פתחו באש על שוטרים בריטים ברחבי ת"א והרגו אחדים מהם. דוד הוליאנסקי ("עמי") ויוסף רוזנבוים ("ברוך") מונו להדפיס את מודעות האבל על מותו בעיר חיפה. בשבת, ה-2 באפריל, באו עמי וברוך למוסך קטן ברחוב טבריה בעיר, ששימש מחסן למחתרת. ברוך התכופף אל מכונת השכפול, אקדחו נשמט ופלט ירייה שחדרה לבטנו. עמי נסע כדי להזעיק עזרה. הוא חזר למחסן ברחוב טבריה יחד עם משה בר גיורא ("ישראל") ושבתאי דרוקר ("ציון"), אך להפתעתם הם לא מצאו שם את ברוך. רק אחרי בירורים, הסתבר שהוא נמצא ברחוב טבריה 20, ומקבל טיפול רפואי. כשראה את חבריו, צעק להם ברוך: "תברחו. הם טילפנו למשטרה". השניים סירבו לנטוש את חברם, ואז הופיעו במקום שני קצינים בריטים וסרג'נט יהודי. ישראל, עמי וציון זינקו למרפסת וברחו. ברוך נפצע קשה בחילופי האש. את שהתרחש באותן דקות מתאר בספרו ילין מור: "בשארית כוחותיו זעק ברוך לעבר הסרג'נט היורה: 'חדל לירות. אתה יהודי, פן אפגע בך... הוא הזהיר וקיים. משלא נשמע היורה לאזהרתו, הוציא ברוך רימון שהיה טמון בכיסו, דרך אותו, והשליכו בכיוון הסרג'נט שליד החלון, שנפצע בכל חלקי גופו... כשדם נוזל מעורקיו, זינק מן המיטה, הגיע למרפסת וקפץ החוצה". הוא מת מפצעיו לאחר שעונה על ידי שוטרים בריטיים. ציון, שנפצע ברגלו בחילופי האש, הועבר לביתו של אלעזר, הוא מנחם לונץ, ביבנאל. ימים ספורים אחר כך באו לשם הבריטים והרגו את שניהם. התחקיר, התסריט והבימוי של הסרט המתאר את האירועים יצאו אל הפועל הודות לדיתה שטמר וגיסתה נאווה, שעמלו על המלאכה למעלה משנה. שתיהן נזהרות מלקבוע - למרות המכתבים שנקדימון מציג - שהייתה הלשנה בוודאות. ילין מור כותב, שלמחרת אירועי יבנאל הוא זומן לאליהו גולומב, מפקד ההגנה. גולומב, לדבריו, תיאר את ההתרחשות הדרמטית וסיכם: "אני כולי נרעש ונרגש. אם השכלתם להקים בחורים כאלה, לא יצלח עליכם שום נשק, ואיש לא יוכל לכם". תקופת הסזון? המאבק שניהל ארגון "ההגנה" נגד האצ"ל והלח"י בסוף שנת 1944, במטרה לאלץ את המחתרות לחדול מפעולותיהן נגד הבריטים, שהגבילו את העלייה. במקביל, החלה הסוכנות לשתף פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת חבריהם לבריטים. בתצלום: שלט ההנצחה בבית ביבנאל
Subscribe to:
Post Comments (Atom)
No comments:
Post a Comment