נאום של רה"מ מנחם בגין לרגל יום העצמאות הל"ב של מדינת ישראל

נאום של רה"מ מנחם בגין לרגל יום העצמאות הל"ב של מדינת ישראל

אזרחי ישראל, נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו!
הצהרות פומביות הושמעו על מה שמכונה "ריבונות ערבית במזרח ירושלים", נעלה הצעות שלפיהם יקראו הערבים תושבי י-ם, להשתתף בבחירות המועצה המנהלית לאוטונומיה שנועדה לתושבים הערבים של יהודה, שומרון וחבל עזה. משום כך, חובתנו הייתה להודיע בוושינגטון, וזכות היא לנו לשוב לקבוע ביום חידוש עצמאותנו הממלכתית, כי העיר בצפונה ודרומה, במזרחה ובמערבה היא כולה בריבונות ישראל, עיר בירתנו הנצחית! היא אינה ניתנת לחלוקה! ולא תחולק עוד לעולמים! לא במישרין ולא בעקיפין!

ירושלים קדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, בעיר ישנם מקומות מקודשים לכולם? בוודאי! אנו לא רק יודעים זאת, אלא, גאים אנו לשמור עליהם, ולהבטיח גישה חופשית לבני כל הדתות, כך לא היה במשך 19 שנות הכיבוש הירדני, שהוטל על בירתנו בעקבות פלישה ותוקפנות. המקומות הקדושים לעם היהודי חוללו, נהרסו ולא הותר ליהודי לגשת אליהם ולשפוך את ליבו בתפילה למי שנתן את הארץ הזאת לאבותינו ולנו לנחלת עולם!

עם שחרורה של ירושלים ואיחודה של העיר, שינינו את המצב מיסודו, יהודי, נוצרי ומוסלמי - לכולם הובטחה גישה חופשית אל המקומות הקדושים להם. מה שנהרס נבנה. מה שחולל שב ונתקדש וכל גישה חופשית אל המקומות המקודשים לבני כל הדתות, מעוגן בחוק, כך היה ב-13 השנים האחרונות וכך יהיה לעולמים!

נשיא ארצות הברית הכריז לומר: "ירושלים תישאר בלתי מחולקת ותובטח בה גישה חופשית למקומות הקדושים לבני כל הדתות". זהו בדיוק המצב השורר עתה בירושלים וכזה יהיה בעתיד. לא תהיינה שתי ריבונויות בירושלים – אחת תהיה ישראלית! לא תהיינה שתי רשויות בירושלים – יחידה תהיה, זו של ישראל!

ירושלים חרוטה וחיה בליבו של העם היהודי למעלה מ-3000 שנים, מאז דוד מלכנו העביר את בירת מלכותו מחברון לירושלים. ירושלים היא חלק מתולדותיו של העם היהודי. בכל הדורות חלמנו עליה, אליה נשאנו עינינו בגעגועים, ממרחקים, ממעמקים. אליה ועליה התפללנו. עיר זו היא ההיסטוריה שלנו! ולא של שום עם אחר! את זאת הזכרנו בשיחות וושינגטון, על כך נעמוד בכל מגע עם זולתנו.

ושב שלום ירושלים. ונשיב – מקודשת היא לישראל. כולה, לנצח!

יוסי שריד על היותו טדי קולק סוכן הבולשת הבריטית

רשימתו של יוסי שרדי על הגילוי שטדי קולק עבד בשביל הבולשת הבריטית ערב קום המדינה במסגרת הסיזון נגד האצ"ל בהארץ ביום 22/04/2007

עמים חופשיים בארצם

הערב נרים את ישראל לכבוד יום הולדתה; 59 פעמים נרים אותה - למי יעמוד הכוח בגילנו - ועוד פעם אחת, כן תזכי לשנה הבאה. במאי 1948, הורידה האימפריה את היוניון ג'ק, ואחרון חייליה עזב את חופי הארץ ולא הביט לאחוריו. בלי היסוסים ודמעות היא נפרדה, בריטניה הגדולה, ואנחת הרווחה - ברוך שפטרנו - נשמעה מכאן ועד לונדון.

לפני חודש פירסם "ידיעות אחרונות" מסמכים חסויים של ה-MI5, שנחשפו לאחרונה. הם מעידים על טדי קולק, שהעביר לסוכנות הביון מידע על פעילות אצ"ל ולח"י. העיתון פירסם, הסערה פרצה, כמו על פי רפלקס מותנה. לא רק הנפשות הפועלות מאז, גם טוקבקיסטים נסערים אמרו את דברם; והיו שהציעו למחות את שם טדי מהאיצטדיון, ולהחליפו בשמו של אברהם (יאיר) שטרן. ובאמת, לא נאה להיות מלשן-לחשן, ולא יאה להיות מוסר למלכות, ואף ידוע מה דינו של מויסר. אך ההכרח לא יגונה, לפעמים.

באוטוביוגרפיה שלו כותב קולק: "תמיד התנגדתי לאנרכיה בתוך השורות שלנו. היה זה חיוני שהסוכנות היהודית, הממשלה שלנו באותה תקופה, תפעל נגד קבוצות טרור הנוטלות לעצמן את הזכות לקבל החלטות ומסכנות את המדיניות... התנגדתי לאצ"ל וללח"י כמו שאחרי מלחמת יום הכיפורים התנגדתי לאלה שהקימו התנחלויות בניגוד למדיניות הממשלה".

קולק צדק; ומי שמבקש להשתכנע בצדקתו, מוזמן להתבונן בעמדה הישראלית כלפי הרשות הפלשתינית. היא נתבעת במפגיע להשתלט על הפורשים שלה מבית, ולהטיל עליהם מרות של שלטון מרכזי. ישראל גם מברכת על כל גילוי של שיתוף פעולה פלשתיני, אלא שלכל עם-תחת-עול-זר יש נטייה לראות בפורשיו גיבורים, ואת המשת"פים שמתוכו - לראות כבוגדים.

ההיסטוריה מלמדת שפורצי גדר ממיטים אסונות על תנועות שחרור לאומיות. לו הפלשתינאים היו בולמים את ההתנגדות-האלימה-ללא-הבחנה, והיו ממירים אותה במרי אזרחי, כבר מזמן היו פורקים עול כיבוש. הטרור פוגע במאבקם הצודק לעצמאות; כל פיגוע רק דוחה את קץ שעבודם.

הפעילות המחתרתית האלימה של אצ"ל ולח"י, שהוכתמה גם במעשי טרור, לא קידמה את עצמאות ישראל, ואפשר שעיכבה אותה. מפעם לפעם שב ומתלקח הוויכוח מי באמת גירש את הבריטים מכאן - היישוב המאורגן או העושים-מאבק-לעצמם - ונדמה שעד היום אין ויכוח יותר לוהט מזה, המוציא את כל הדובים מיער התקומה.

ההיסטוריון יהודה באואר כותב - "איש לא גירש אותם; הם החליטו ללכת מפני שראו בכך את הביטוי הטוב ביותר לאינטרסים שלהם, לאחר שאבדה להם התמיכה האמריקאית, והיא אבדה בשל השלכות השואה". וחיים גורי אמר לי פעם, ש"אקסודוס" אחת בים, עמוסת פליטים, היתה שקולה כנגד כל המבצעים ביבשה - מההתנקשות בחיי הלורד מוין ועד פיצוץ מלון המלך דוד.

בן-גוריון, קולק, וחבריהם להנהגה, הבינו, שמנוי וגמור עם בריטניה לקפל את האימפריה, והיישוב חייב להתכונן בעוד מועד למלחמת העצמאות האמיתית שלו - נגד הערבים - ואסור לכלות כוח במלחמת מאסף נגד אויב מדומה. לאחר מלחמת העולם היה ברור שהאימפריה היא נטל ולא נכס, ואזרחי הממלכה התעניינו יותר בחימום ביתם מאשר בשמש הודו וציילון שאינה שוקעת לעולם; ופלשתינה עניינה אותם כשלג דאשתקד.

אנגליה הצילה את עצמה, משהשילה מעליה את מושבותיה; מוטת השליטה היתה גדולה ממידותיה הדמוקרטיות ומצרכיה החיוניים. ובעקבותיה ניווטו יתר המעצמות הקולוניאליות, שהשליכו מהסיפון מושבה אחר מושבה, מנדט אחרי מנדט, בטרם יטבעו.

בעוזבה, היא השאירה כאן שני עמים מדממים, שעדיין נאבקים על עצמאותם - זה כנכבש וזה ככובש. ובשנה הבאה, במלאות 60 לסיום המנדט - להיות עמים חופשיים בארצם; כמה טוב, שתמיד ממתינה שנה באה להשליך עליה יהב.

מאמרו של נרי אברנרי

הזמנה לערב שירי מחתרות

תמונות מאירוע שיבת תנ"ך פיינשטיין

מנכ"ל המרכז, מר הרצל מקוב, פותח את הטכס
מימין לשמאל: ראש המרכז, מר הרי הורביץ
ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים, מר אורי לופוליאנקסקי

בנו של תומאס הרני גודווין, מר דניס גודווין, מתקבל אצל ראש הממשלה

האלמנה, והבן מקבלים שי הוקרה מידי הרצל מקוב וראש הממשלה אולמרט

כתבות על טכס שיבת התנ"ך של מאיר פיינשטיין

YNET

NFC

אתר משרד רה"מ:

ערוץ 7 באינטרנט:

אתר "דתילי":

אתר "הצופה":

02NET:

יש"ע

הכתבה הראשונה ב"הארץ" – 5.4.2007

כתבות על שידור הסרט תמוז

מקור ראשון

אייס

Ynet

ידיעה בעיתון הארץ על טכס שיבת התנ"ך

אחרי 60 שנה - ספר התנ"ך חזר למשפחת עולה הגרדום

מאת יאיר שלג

במוזיאון "אסירי המחתרות" בירושלים התקיים אמש טקס החזרת ספר התנ"ך שהיה שייך לעולה הגרדום מאיר פיינשטיין. האחרון, איש האצ"ל מסר את התנ"ך לסוהר תומאס הנרי גודווין, דקות אחדות לפני התאבדותו בתא הכלא. פיינשטיין התאבד בכלאו ב-21.4.1947 יחד עם איש הלח"י משה ברזאני. השניים תכננו להתאבד דקות לפני עלייתם לגרדום, כדי להרוג אתם את הסוהרים הבריטים, אלא משהתברר להם שהרב יעקב גולדמן יהיה נוכח בתלייתם הקדימו את המעשה. בנו של הסוהר גודווין העביר בטקס את הספר לידיו של אחיינו של פיינשטיין, אליעזר. רה"מ אהוד אולמרט (בתצלום: לוחץ את ידו של בנו של הסוהר הבריטי), אמר כי "הוא נרגש להיות נוכח בטקס, כיוון שגדל על מורשתם של עולי הגרדום בבית הוריו" (יאיר שלג)

מכתבה של בתו של הרב גולדמן על פיינשטיין וברזני

על סף התלייה

הדברים המובאים להלן לקוחים מתוך קלטת-שמע שבה מספר אבי, הרב יעקב גולדמן ז"ל (לחיים הויזמן ז"ל), את סיפור הלילה האחרון בחייהם של הרוגי המלכות משה ברזאני ומאיר פיינשטיין הי"ד ביחס ל"סוהר הטוב" (מוסף "הארץ" 6.4):

"סרג'נט בריטי עמד בשיחה (שקיים הרב עם הנידונים) - הם אמרו, אנחנו מבקשים שתודה לסרג'נט, הוא בחור טוב מאוד. הוא התייחס אלינו יפה מאוד. אנחנו רוצים שתודה לו - מראה על עדינות נפש שלהם על היחס הטוב - ופנו לסרג'נט ואמרו, אנחנו רוצים עם הרב לעשן סיגריה אחרונה. הוא ניגש ונתן להם את האש. אני חושב שהם רצו את האש לחומר הנפץ.

"הסרג'נט מוליך אותי ואני רואה שהוא כולו רועד ואומר לי באנגלית: אדוני, תסביר לי איך זה אפשר שבחורים צעירים כאלה על סף התלייה במצב רוח מרומם ועוד שרים. אמרתי לו: כך הולך למוות אדם השלם עם מצפונו. הוא הוביל אותי חזרה... וכו'".

כדאי שיידע אחיינו של הסרג'נט שדודו זכור לטוב, אף אם עברו שישים שנה.

ועוד בקשה לי שתתקנו בכתבה הנ"ל: הרב גולדמן לא בא מטעם הסוכנות היהודית לא"י, אלא בתוקף תפקידו כרב בתי הסוהר, מטעם הוועד הלאומי לכנסת ישראל. "הקורא התמים" אולי לא מבחין בהבדל - אבל לנו, למשפחה, חשוב שאי הדיוק הזה יתוקן.

אסתר ברוך (לבית גולדמן)

ירושלים

על הזיכרון הלאומי של חללי אצ"ל ולח"י

להלן רשימתו של יאיר שלג על ספרו של אודי לבל

מלחמת יום הזיכרון

הנצחתם של חללי אצ"ל ולח"י עמדה לאורך השנים בסימן המאבק הפוליטי בין שלטון מפא"י ל"פורשים". ספר חדש מתאר את "אפלייתם" - וגם את תיקונה

מאת יאיר שלג

משפחת גלבגיסר שכלה במלחמת העצמאות את שני בניה, התאומים שלמה ומנחם. שניהם היו חברי אצ"ל - שלמה נהרג לפני צירוף אצ"ל לצה"ל, ואילו מנחם נהרג לאחר מכן. וכך, זכה מנחם להיכלל בספר "יזכור" הרשמי של חללי צה"ל, בעוד שלמה, שהיה במותו איש אצ"ל, לא נכלל בספר. יעקב, אביהם, החזיר בזעם את גלוית התנחומים שקיבל מראש הממשלה, דוד בן גוריון, על נפילת בנו מנחם. במכתב למשרד הביטחון הסביר את צעדו: "שני בנים יקרים אבדו לי במלחמת השחרור, והכבוד לזכרו של האחד, ביחד עם החרמת זכרו של השני, אין בהם השתתפות אמיתית בצערם של הורים שכולים ואף לא הבנה לרוחם ולנפשם הכואבת, אלא הוספת צער על צערם".

את המקרה הזה מביא ד"ר אודי לבל, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון, כדוגמה להדרה המכוונת שנקטו רשויות המדינה בתקופת בן גוריון כלפי חללי אצ"ל ולח"י. לבל מקדיש לתופעה הזו את ספרו המתפרסם בימים אלה: "הדרך אל הפנתיאון - אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי" (פרסום משותף של הוצאת "כרמל", מכללת ספיר והמרכז למורשת בגין).

לבל טוען כי המקרה של האחים גלבגיסר הוא רק דוגמה מייצגת לתופעה רחבה. מקרים בולטים אחרים הם אלה הנוגעים ל"חללי אלטלנה" - כמו זה של מרים רייפר, אמו של צבי רייפר, חייל גבעתי יוצא אצ"ל שערק מיחידתו כדי לסייע לחבריו באלטלנה. רייפר נהרג בהיתקלות עם חיילי צה"ל, בדרך אל האנייה. תחילה, אמו הוכרה כאם שכולה וקיבלה את התגמולים המקובלים, אלא שאז פורסמה בעיתון "חרות" מודעת אבל והזמנה לאזכרת חללי הספינה, וביניהם נזכר גם שמו של לייפר. בעקבות הפרסום, הפסיק משרד הביטחון את התגמולים, בנימוק שהבן לא נהרג בתפקידו כחייל צה"ל. האם החליטה להגיש ערעור, וזכתה. בערעור דומה זכתה חיה ליפשיץ, אלמנתו של איתמר ליפשיץ, חייל צה"ל שהיה בין ההרוגים על האנייה עצמה.

לבל גורס שניסוחו של חוק השירות שקבע מיהו חייל צה"ל, וממילא גם מיהו חלל צה"ל, נקבע במכוון כך שיאפשר להדיר אנשי אצ"ל ולח"י. כך, למשל, החוק קבע ששירות צבאי לפני הקמת צה"ל ייחשב "שירות בארגון ההגנה ובכל פעולה מאורגנת נגד הכנופיות הערביות והצבאות הפולשים בתקופה שמיום 30 בנובמבר 1947 (היום שלמחרת החלטת האו"ם על הקמת המדינה; י"ש) עד 31 בדצמבר 1948".

"החוק הגדיר במפורש רק את אנשי ההגנה כמי שייחשבו בדיעבד לחיילים", אומר לבל, "הוא תחם את המלחמה בגבולות זמן שמלכתחילה הדירו ממנה את רוב אנשי אצ"ל ולח"י שלחמו קודם לכן בבריטים (הם, מצדם, תבעו להכיר כחללים גם בכל מי שנפל במלחמה מול הבריטים, מאז "הספר הלבן" של 1939; י"ש); הוא הגדיר כחייל רק מי שלחם כנגד הערבים ורק מי שעשה זאת ב'פעולה מאורגנת', כלומר כזאת שהיתה תחת מרות המוסדות המוסמכים של היישוב".

לבל מוסיף עוד נתון המחדד לשיטתו את הדרתם של אנשי אצ"ל ולח"י: "עניין התאריך הוציא מחוץ להכרה גם אנשי הגנה רבים. כדי למנוע זאת, קבע החוק תקנה מיוחדת, לפיה שר הביטחון רשאי להחליט שגם מי שנפל לפני התאריך הקובע ייחשב כחלל צה"ל. בפועל, התקנה הזו נוצלה כדי לחייל בדיעבד את כל אנשי ההגנה ולהעניק להם זכויות. אלה זכויות שכמובן לא ניתנו לאנשי אצ"ל ולח"י".

ב-1954, כשתוקן חוק הנכים ונקבעו בו באופן רשמי פיצויים גם למי שנפצעו לפני פרוץ מלחמת העצמאות, נאמר במפורש כי מהחוק ייהנו רק מי ששירתו "על פי קריאת המוסדות הלאומיים בארץ ישראל". כלומר, לא אצ"ל ולח"י.

הילת לוחמי המחתרות

לבל מייחס את מדיניות ההדרה הזאת לאיש אחד - דוד בן גוריון. לדעתו, לא מדובר רק בהמשך העוינות ההיסטורית, אלא במניפולציה פוליטית שנועדה לגמד ולהדחיק את מעמדן של המפלגות הפוליטיות המזוהות עם "הפורשים" באותם ימים (בעיקר "חרות" של מנחם בגין). "בן גוריון היה גאון בהנדסת תרבות, והוא הבין היטב את משקלה של תרבות זיכרון ביצירת מעמד פוליטי", אומר לבל. "היה לו ברור שאם אנשי הימין לא יהיו חלק מהזיכרון הלאומי, גם מעמדם הפוליטי ייפגע".

לבל אף חושד בכל תפישת הממלכתיות של בן גוריון: "לדעתי, גם ה'ממלכתיות' היא סוג של מניפולציה. זו אידיאולוגיה שלוקחת את הערך הבסיסי של לאומיות וחותכת אותו, לפי הקריטריון המומצא של ממלכתיות. מי שמוגדר כ'ממלכתי' בפנים, ומי שלא - נשאר בחוץ".

פרופ' יחיעם ויץ, מומחה לתולדות תנועת החרות, מאשר את טענותיו של לבל. ויץ, המדגיש כי הוא נסמך על עבודת מאסטר שכתב תלמיד שלו, ד"ר אמיר גולדשטיין, בנושא דומה, מעלה גם השערה מעניינת בדבר מניעיו של בן גוריון: "בן גוריון ידע שמפא"י היא תנועה חזקה, אבל אפורה, נטולת הילה. משום כך, הוא חשש גם מהילת לוחמי המחתרות מימין וגם מהילת לוחמי הפלמ"ח משמאל. לכן גם היה כל כך חשוב לו לגייס את הסופר ס' יזהר לרשימת מפא"י לכנסת. כי יזהר היה הסמל הספרותי של דור הפלמ"ח, וצירופו נתן למפלגה הילה תרבותית שהיתה חסרה לה".

לעומתו, ד"ר מאיר פעיל, איש הפלמ"ח, לא מבין על מה בכלל מתלוננים אנשי אצ"ל ולח"י: "בסך הכל זה די טבעי שמי שפעל בנפרד גם יונצח בנפרד ואפילו ייקבר בנפרד. איש לא ביזה אותם, והם נקברו כהלכה, ובסופו של דבר, יש להם יותר אנדרטאות ויותר ספרי זיכרון מכפי שמגיע להם ביחס לתרומתם הממשית. הם בהחלט ידעו להנציח את עצמם".

נכנסו לפנתיאון

בתגובה להתעלמות של הממסד, יזם בגין את כתיבתו של ספר "יזכור" מיוחד של חללי האצ"ל והלח"י, והקפיד על כך שהוא ייראה בדיוק כמו ספר "יזכור" הממלכתי. הוא גם הקים ארגון בשם של"ח (שיקום לוחמי חופש), שפעל להנצחת אנשי אצ"ל ולח"י והעניק סיוע לפצועי המחתרת. חברי הכנסת של "חרות" אף תרמו כל משכורת שלישית שלהם למען הארגון, ובגין עצמו תרם לו את כל ההכנסות מפרסום ספרו "המרד".

פרק משמעותי במאבק על מקומם של חללי המחתרות בזיכרון הלאומי ניתן כמובן לאנדרטאות. אנשי האצ"ל והלח"י רצו מאוד באנדרטאות כאלה, במיוחד ל-12 עולי הגרדום. אבל לפי לבל, המדינה ניסתה לטרפד גם את היוזמות הפרטיות להקמתן. "רק בערים שבהן לא שלטו אנשי תנועת העבודה ניתנה הזדמנות להקמת אנדרטאות על בסיס מקומי", הוא אומר. כך, למשל, הוקמה ב-1954 אנדרטה לזכרו של דב גרונר ברמת גן, שנשלטה בידי הציונים הכלליים.

את התקופה שבין שלטון בן גוריון לזה של מנחם בגין, מכנה לבל "התקופה האמביוולנטית", ביחס לחללי אצ"ל ולח"י. הם כבר לא מודרים, אבל בפועל רשויות שונות של הממסד עדיין התנכרו להם. השינוי הדרמטי בא לאחר השתתפותו של בגין בממשלת הליכוד הלאומי ב-1967. ב-1968, החילה הממשלה את יום הזיכרון לא רק על חללי צה"ל אלא על כלל "חללי מערכות ישראל", כשהכוונה היתה הכללה (גם אם לא מפורשת) של לוחמי המחתרות וכל הנופלים לפני הקמת המדינה.

באותה שנה, שינתה הרבנות הראשית את נוסח תפילת יזכור, כך שיכלול גם את לוחמי המחתרות. מאותה שנה ואילך, נכללו ביום הזיכרון גם טקסים ממלכתיים ליד קבריהם של עולי הגרדום. הוסכם גם על "חיול בדיעבד" של חללי האצ"ל ולקבריהם הוצמד סמל צה"ל. אולם לבל מספר שברמה המקומית התעוררו ויכוחים בנושא זה בסניפים שונים של ארגון "יד לבנים", שסירבו להנציח את שמות חללי המחתרות.

עלייתו של בגין לשלטון, ב-1977, שינתה סופית את התמונה. חוקים חדשים החילו את זכויות חללי צה"ל והזכאים להיקבר בבתי עלמין צבאיים גם על מי שנפלו למען הקמת המדינה לפני 30 בנובמבר 1947, ובאופן רשמי הוחלף שמו של יום הזיכרון מ"יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצה"ל", ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". המוזיאונים של אצ"ל ולח"י עברו מהעמותות הפרטיות שהפעילו אותם לידי משרד הביטחון והופעלו על ידי המדינה, צעד שהכניס את חללי אצ"ל ולח"י באופן סופי לפנתיאון הלאומי.

הכיתוב שבתנ"ך שהוענק לסמל הבריטי מאת מאיר פיינשטיין

אחרי 60 שנה:

התנ"ך של עולה הגרדום, מאיר פיינשטיין, שב ומגיע לישראל

במעמד ראש הממשלה, יעניק דניס גודווין, בנו של השוטר הבריטי, ששמר על פיינשטיין וברזני בכלא, את התנ"ך שמסר לו פיינשטיין דקות לפני שהתאבדו

יום חמישי, 19 באפריל 2007, בשעה 19.00, חצר מוזיאון אסירי המחתרות -ירושלים

ביום חמישי, ערב ב' אייר, תשס"ז, ה- 19 באפריל 2007, יועבר בטקס במעמד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, התנ"ך שנתן מאיר פיינשטיין לשוטר הבריטי ששמר עליו בכלא, לאליעזר פיינשטיין, אחיינו של מאיר פיינשטיין, שיעביר אותו למשמורת במוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים, שם יוצג לציבור הרחב.

לפני מספר חודשים, כ- 60 שנה לאחר עלייתם לגרדום, התקבלה במשרד ראש הממשלה בקשה של אזרח בריטי בשם דניס גודווין לאתר קרובי משפחה של עולה הגרדום, לוחם האצ"ל, מאיר פיינשטיין. לאחר שנוצר קשר עם המשפחה באמצעות מוזיאון אסירי המחתרות, התברר כי דניס הוא בנו של השוטר הבריטי תומס הנרי גודווין שהיה אחראי המשמרת בכלא בליל ההתאבדות.

תנ"ך זה נשמר בידי האב, שברבות השנים ביקש ממשפחתו להחזיר אותו לידי משפחת פיינשטיין. לאחר מותו החליטו בני המשפחה למלא אחר צוואתו והם יחזירו את התנ"ך לידי המשפחה בטקס - 60 שנה לאחר התאבדותם של ברזני ופיינשטיין.

על נסיבות כליאתם

מאיר פיינשטיין נתפס ע"י הבריטים לאחר שהשתתף בפעולת האצ"ל לפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, בה נפצע ואיבד את ידו. לוחם הלח"י, משה ברזני, נתפס ברחוב בזמן עוצר כשבכיסו רימון ובכוונתו להתנקש במפקד בריטי בכיר. השניים הושמו בכלא המרכזי בתא אחד בכדי שברזני יסייע לפיינשטיין.

בין הסוהר לשני הנידונים למוות נוצר קשר אנושי שכתוצאה ממנו מסר מאיר פיינשטיין לשוטר תנ"ך מצויר ובו כתב בעברית ובאנגלית את מילותיו האחרונות "בצל הגרדום, 21.4.47, לחייל האנגלי, בעומדך על המשמר, לפני עלותינו לגרדום, קבל את התנ"ך למזכרת, וזכור שעמדנו בכבוד וצעדנו בכבוד. טוב למות עם נשק בידים, מאשר לחיות עם ידים למעלה. מאיר פיינשטיין".

לא בכדי בקש מנחם בגין בצוואתו כי ברצונו להקבר לצדם של פיינשטיין וברזאני, בהר הזיתים. בגין ראה בסיפורם מופת לאחדות ישראל ואזכר אותו פעמים רבות – המוכר ביותר הוא "נאום הצ'חצ'חים" משנת 1981.

הטקס, שיוקדש לציון 60 שנה לעולי הגרדום, מתקיים בשיתוף מוזיאון אסירי המחתרות - ומרכז מורשת מנחם בגין ובחסות הסוכנות היהודית ומשרד ראש הממשלה.

לפרטים: יורם תמיר, מנהל מוזיאון אסירי המחתרות, נייד: 050-6299406

וראה גם כאן

על מרדכי אנילביץ

להלן מכתבו למערכת הארץ של משה פוקסמן-שעל שהתפרסם ביום השואה

מרדכי אנילביץ איש בית"ר

בתגובה על "לצרף אותם לפנתיאון" מאת משה ארנס ("הארץ", 10.4)

משה ארנס קובל במאמרו על אי ההכרה בחלקם של חברי האצ"ל בלחימה בגטו ורשה ומבקש לצרפם לפנתיאון הלאומי, כפי שעשו למרדכי אנילביץ ולמחתרת של תנועות השמאל. עובדה חשובה נפקדה מהמאמר והיא, שאנילביץ עצמו, שהיה מפקד הארגון היהודי הלוחם (ארגון ההתנגדות של השמאל הציוני), היה בית"רי בהכשרתו - עובדה שהועלמה ממרבית המקורות ההיסטוריים בנושא.

מעיון במכתבים של אנשי בית"ר ורשה שפורסמו בבטאון "מוזיאון הלוחמים הפרטיזנים" מאפריל 1983, עולה כי אנילביץ הצטרף לקן בית"ר ורשה כבר ב-1931, שם התבלט כחניך מצטיין ואף הוזמן לפגישה אישית עם זאב ז'בוטינסקי.

חיים לזר ליטאי כותב בספרו "מצדה של ורשה", כי אנילביץ היה בתנועת בית"ר עד 1938 ואף עבד במזכירות נציבות בית"ר. בשנת 1938, על רקע המאבקים בתנועה לאור הקמת תאי אצ"ל מתחרים בפולין, פרש אנילביץ' עם עוד 20 חברים והקים את בית"ר מתקדמת, אך לא הצליח להחזיק מעמד ונעלם. ואנשי בית"ר הופתעו לגלות כיצד צץ כמפקד מחתרת השמאל בגטו.

בשנותיו בגטו העיד אנילביץ כמה פעמים כי החינוך הבית"רי - שהטיף למאבק מזוין, להגנה על הכבוד והקיום היהודי - הוא שהניע אותו. דוד וודובינסקי, בספרו על חייו בגטו ורשה, "And We Are Not Saved", מצטט מדברי אנילביץ בחתונת אחד מחניכי בית"ר בינואר 1943, שלושה חודשים לפני פרוץ המרד: "למזלי הייתי בעבר חניך בית"ר ומשם אני נושא רוח מסוימת אותה אני היום נוטע בקרב היהודים הפציפיסטים".

למרות האמור לעיל, עובדות אלה אינן בנמצא במקורות ההיסטוריים העיקריים העוסקים בנושא; לא בתיאור הביוגרפי של אנילביץ באתר יד ושם ולא באנציקלופדיה של השואה שראתה אור בהוצאת עם עובד. לעומת זאת, מודגשים במקורות אלה השתייכותו בזמן המרד לתנועת השומר הצעיר.

משה פוקסמן-שעל

מודיעין

אורי מילשטיין על דיר יאסין

ספר חדש חושף עובדות חדשות בנוגע למלחמת העצמאות

תפנית כמעט היסטורית בקשר לאחד מציוני הדרך במלחמת העצמאות: הטבח בכפר דיר-יאסין ליד ירושלים. 254 אנשים נהרגו אז בידי לוחמי המחתרות, אך ההיסטוריון אורי מילשטיין טוען בספר שכתב שלא היה טבח

לכתבה ולוידיאו

מדברי מילשיין

שלום וחברים,

מצורפים הפתיח וקישור לוידאו של שידור טלוויזיה אתמול בחדשות ערוץ 2 המהדורה המרכזית, על מחקרי/ספרי החדש: "עלילת שם בדיר יאסין – הספר השחור" המחולל מהפכה שלמה בכל תפיסת מלחמת העצמאות, בעיית הפליטים הפלסטינים והסכסוך היהודי ערבי. אני מקווה שההיסטוריונים הישראלים, אנשי התקשורת, אנשי האקדמיה והאליטה התרבותית בישראל ישתחררו מן הדוגמות הישנות המבוססות על מיתוסים שקריים ויתחילו להבין את המציאות של 1948 המשפיעה על חיינו עד היום.