איזור מרכז מורשת בגין לפני מאה שנה

מן התערוכה של אבי דיסקין במרכז

ומכתב שלא התפרסם

מכתב שלא התפרסם ב"הארץ":


בתגובה לידיעה "90 שנה אחרי, ההגנה נולדת מחדש" מאת גילי איזיקוביץ, ("הארץ", 1.1.2010)

בידיעה צויין ש"ביוני הקרוב ימלאו 90 שנה להקמת ההגנה" וכאן נולדת בעיה חדשה, האם באמת זה התאריך? אכן, גירסה היסטורית אחת טוענת ש"ביום כ"ט בסיון תר"פ – 5.6.1920 קיבלה 'אחדות העבודה' מיד 'השומר' את ענייני ההגנה על הארץ" ("תולדות ההגנה", כרך א' חלק ב', עמ' 670 אם כי בכרך ב', חלק א', עמ' 65 נקבע התאריך אחרת: כ"ח סיון – 12.6 (!) ולמען הדיוק, כ"ח-כ"ט סיון הם 14-15 ביוני). זה היה בועידה מפלגתית בכינרת. גירסה שניה טוענת שהעברת אחריות ההגנה על הישוב לארגון של בודדים היא סכנה, כדברי אליהו גולומב, ולכן, התאריך השני ליסוד ההגנה הוא בועידת "ההסתדרות" בחנוכה תרפ"א אשר התכנסה בחיפה וקבעה ש"סידור הגנה ושמירה" ייכלל בתוך תפקידיה של ההסתדרות. ("תולדות ההגנה", כרך ב', חלק א', עמ' 72 – 73).

ותאריך שלישי הוא אי-שם באדר 1920 כאשר מונה זאב ז'בוטינסקי לראש ועד ההגנה בירושלים מטעם ועד הצירים, הנציגות הרשמית של ההסתדרות הציונית העולמית, ואשר כלל את רחל ינאית וצבי נדב כנציגי 'אחדות העבודה', פעילי תנועת "מכבי" כגון אביעזר לוין, פנחס רוטנברג ויוצאי הגדודים נחמיה רבין ויהושע צ'צ'יק ("תולדות ההגנה", כרך א', חלק ב', עמ' 627).

מעבר לקביעת תאריכים, אין ספק שפרוץ מעשי האיבה האלימים של ערביי הארץ בפסח תר"פ – 4 באפריל 1920 והמשכם הוא בעצם צומת דרכים מכריע בשאלת ההגנה כצורך. עבור היהודים, ימי הדמים היו הוכחה שאין מספיק כוח שומר ויש להתארגן. עבור הערבים, נפלה ההחלטה שמאבקם מתחילתו ייכתם בטרור. ועבור הבריטים, פרצופם האמיתי התגלה: נסיגה מוכתבת בידי פקידים מקומיים בנסיון מכוון לגרום לנסיגה מדינית מהצהרת בלפור וועידת השלום בורסאי שמטרתם הקמת בית יהודי מחדש בארץ ישראל ההיסטורית.

על האצ"ל והטרור הערבי

שני מכתבים שהתפרסמו היום בעיתון "הארץ" על פעילות האצ"ל בשנות ה- 30:

בתגובה על מכתב למערכת "זה טרור וזה טרור" ("הארץ", 7.1.10)

בני גפן צודק בציינו כי חפים מפשע נפגעו מפעולות של אצ"ל. ובכל זאת, יש תשובה לשאלתו "מהו, אם כן, ההבדל בין 'לוחמי חירות' ל'טרוריסטים'?" הטרור היהודי ההוא בא כתגובה, לאחר שבמשך יותר מ-15 שנה ערביי ארץ ישראל השתוללו ופגעו בעיקר באזרחים וברכוש - בפרעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט ובמאורעות 1936-1939. מאות יהודים נהרגו, רבים נפצעו, ושלטונות המנדט כשלו.

היהודים השיבו מלחמה, אולי באיחור. הפעילות הסטטית של ה"הגנה" לא יכלה להתמודד כראוי עם תופעת האלימות הרחבה של הערבים, וגם שיטת היחידה ה"נודדת", האקטיווית, היתה מוגבלת ביעילותה. הטרור היהודי של 1937-1939 היה אמצעי הגנה כנגד היוזמה הרצחנית הערבית, שנועדה לחסל מבחינה פוליטית ואנושית את היישוב, ולחבל בהחלטת חבר הלאומים להקים בית לעם היהודי.

ישראל מידד

שילה

*

כבר שנים יש מי שמנסים לגזור גזירה שווה בין האצ"ל והלח"י שהתפלג ממנו, לבין ארגוני הטרור הפלסטיניים. בדרך כלל מזכירים את הפגיעה בחפים מפשע כמבחן להשוואה. אלא שאלה הם אמצעים, ובראש ובראשונה חשובה המטרה. כי האמצעים להשגתה הם חלק מאופי הלחימה.

מטרת האצ"ל, הלח"י, וגם ה"הגנה", היתה מדינה עצמאית. מנהיגי מדינת ישראל הפסיקו את המלחמה נגד הערבים, מיד כשזאת הושגה. הארגונים נלחמו קודם כל בשלטון הזר. מטרת הפלסטינים דומה: סילוק השלטון הישראלי והקמת מדינה ערבית במקומו. מה יעשו הפלסטינים לאחר מכן? לא ברור.

ההבדל הוא, שמלחמת הטרור של הפלסטינים החלה קודם. היהודים שהגיעו לארץ, ומי שניסה להיאחז בה, נחשבו בעיני המקומיים לאויב. עולים נרצחו ביפו, יישובים חדשים הותקפו. מנגד, הארגונים של היהודים הוקמו ולחמו להגנת המותקפים. אמנם האצ"ל השתמש באמצעים המזכירים את דרך פעולתם של הארגונים הפלסטיניים, אבל לח"י פעל כמעט אך ורק נגד הבריטים, שבהם ראה פולש לאדמת ארץ ישראל.

אצל הפלסטינים לא מתקיים בכלל ויכוח ודיון, אם להבליג ואם לנסות בדרך מדינית להשיג את המטרה. מדי כמה שנים צומח דור צעיר שמתחנך על ברכי המגמה לרצוח כמה שיותר יהודים. הם הולכים בדרך זו כבר כמאה שנה. גם הקמת מדינה פלסטינית אינה מבטיחה שערי ישראל לא יופגזו מעבר לגבול. "תורת השלבים" של אש"ף, וההכרזות המאיימות של מנהיגי החמאס בדבר הצורך למחוק את ישראל, ממחישות היטב את השוני הגדול בין התנועות ודרכן. אצל הערבים מדובר בדרך של אלימות וטרור, כשהמטרה היא למעשה השמדת הצד השני - מטרה שלא היתה מעולם נחלתה של התנועה הציונית, על כל פלגיה וארגוניה.

עמיקם בריל

ערד

תמונות מאזור מרכז בגין מהמאה הקודמת

בניען תחנת הרכבת
מבריכת הסולטן דרומה; רואים את כנסיית סנט אדרויז במרכז - עליון

מדרך חברון בקרבת מלון הר-ציון של היום צפונה; אתר המרכז בצד שמאל

מלון המלך דוד וימק"א שאמצע שנות ה- 30

שתי תמונות של אוניית הנשק ה"אלטלנה"

בשיטוט באינטרנט, נמצאו שתי תמונות אלה כאן:

מנחם בגין לחץ על ראש ממשלת בריטניה מרגרט ת'טצר

בגליון הגארדיאן הבריטי, שבדרך כלל אינו אוהד ישראל במיוחד, מצאנו מאמר דעות אשר מבקר את ראש הממשלה דאז בשנת 1979, גב' מרגרט ת'טצר, על הססנותה בעניין קליטת פליטי וייטנאם לעומת כגישתו של מחם בגין אשר לחץ עליה בנידון:


From this article, Vietnamese shouldn't thank Thatcher, which deals with boat people entering Britain from Vietnam in 1979 and what he claims was misplaced gratitude to Margaret Thatcher by Mark Tran, we learn of Menachem Begin's influence in matters of humanism:

...newly-released Downing Street papers...released by the National Archives, showed that [Prime Minister Margeret Thatcher] only very reluctantly agreed to take the Vietnamese refugees and only did so after much arm-twisting by Lord Carrington, then foreign secretary, and William Whitelaw, then home secretary. These are the real heroes behind the decision by Britain to accept 10,000 Vietnamese refugees.

...Despite his reputation as a wet, Whitelaw took a strong stand. "It is necessary that we should have a positive and defensible policy towards refugees from a brutal communist tyranny," the home secretary said. As for Carrington, he pointed out that Britain would look pretty bad if it did not come up with a signficant offer especially as the UN conference was Thatcher's idea to start with. Thatcher also came under strong international pressure. Menachem Begin, the Israeli prime minister, had written to Thatcher in June 1979 criticising her idea of a conference and suggested that each country accept a certain number of refugees as a way of dealing with "this horrific tragedy".

Eventually Thatcher relented and decided that yes, Britain would take 10,000 Vietnamese refugees.