עקיבא אלדר | מחבלים או עולי גרדום
בעוד כמה שנים, לא רבות, יש לקוות, יפרסם שר החינוך של פלסטין איגרת לתלמידים לקראת השקתה של תוכנית לימודים חדשה שיזם משרדו. התוכנית תעלה על נס את פועלם של לוחמי חירות פלסטין, שהוצאו להורג בידי כוחות הכיבוש הישראליים. התוכנית תכלול תחרות חיבורים על פועלם של ראאד סוכארג'י, ענאן סובוח ורסאן אבו שאראח, שלושת תושבי שכם, שנורו בידי חיילי צה"ל ב-26 בדצמבר 2009, בחשד שהתנקשו בחייו של מתנחל יהודי על אדמת פלסטין. "אני מקווה שהתוכנית, המספרת על מסירות הנפש של השאהידים למען קוממיות פלסטין, תהווה מנוף לחיזוק הקשר והידע של התלמידים על מאבקו של אש"ף להקמת המדינה", יאמר השר הפלסטיני. "אני מאמין שסיפורם של השאהידים, אמונתם ומסירות נפשם יהוו מופת ערכי לבני הנוער שלנו".נכון, השורות האלה, בשינויים המתבקשים, לקוחות מתוך דברי הברכה של שר החינוך גדעון סער, שיזם פעילות לימודית חדשה סביב תריסר עולי הגרדום, שהוצאו להורג או התאבדו בתקופת המנדט הבריטי. גורם במשרד החינוך טען, שסער רתם את היחידות המקצועיות כדי לקדם את הנושאים הערכיים הקרובים ללבו. הוא מחה באוזני כתב "הארץ" אור קשתי, על שהשר מכניס את האידיאולוגיה שלו לחומר הלימודים. היסטוריון בכיר הוסיף, שהיותם של עולי הגרדום קורבנות אינה מצדיקה את הפיכתם לנושא ללימוד.
אז מה נספר לילדה מרחוב שלמה בן יוסף, שתתעניין בפועלו של חלוץ עולי הגרדום, שהשתתף בהתקפה על אוטובוס נוסעים ערבי והוצא להורג בידי הבריטים ביוני 1938? מה נאמר לילד משדרות האצ"ל, שישאל שאלות על המחתרת שהציגה "תג מחיר" לכובש הזר? "נעבור נושא", או שמא נדבר סרה בארגון, שהגיב על ההוצאה להורג של אנשיו בידי הכובש הבריטי ברצח של יותר מ-70 גברים, נשים וילדים ערבים בפיגועי טרור בשווקים בערים מעורבות?
מובן מאליו, שסער אינו מבקש מהמורים והמורות לעודד את התלמידים והתלמידות להטמין פצצות באוטובוסים של ערבים. "עולי הגרדום" הם - לטוב ולרע - חלק מהאתוס הציוני. אומות מנציחות ואף מייפות את סיפור חייהם ומותם של אלה שנפלו בדרך להשגת החירות. אנחנו הגענו לחירות. הפלסטינים מצויים, במקרה הטוב, באמצע הדרך. דווקא השר סער וחבריו בימין, שמטפחים את מורשת הטרור וההקרבה, צריכים להבין שגם לפלסטינים יש חוב מוסרי וחינוכי ל"נופלים" שלהם. לא רק לנו מותר להזכיר בספרי הלימוד את "הגיבורים", ש"מסרו את נפשם" במאבק נגד הכיבוש. מי שמעלה על נס את הפריצה לכלא עכו, כדי לשחרר "אסירים ביטחוניים" יהודים, אינו יכול להתנגד לשחרורם של "מחבלים" פלסטינים עם "דם על הידיים" - במטרה לשחרר את גלעד שליט.
ואולם, אתוס המוות והאדרת מעשי טבח בפלסטינים (או אף ביהודים, דוגמת אלטלנה) הם ההיפך המוחלט של "המופת הערכי", שהשר כתב עליו באיגרת למורים. את הערכים הנכונים - פיוס, שוויון ואי-אלימות - עליו לחפש במחוזות אחרים; עליו לעודד את מנהלי בתי הספר להזמין לכיתות את פעילי תנועת "לוחמים לשלום" - צעירים ישראלים ופלסטינים שראו אלה את אלה דרך כוונות הרובים, והחליטו להניח את נשקם ולהילחם כתף אל כתף למען השלום.
ילדי ישראל יכולים להכיר את פועלו של לוחם האצ"ל שלמה בן יוסף, שכתב ערב הוצאתו להורג "אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער, מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!" אבל ילדי ישראל חייבים להכיר את יצחק פרנקנטל, מייסדו של "חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות". זה 15 שנה, מאז שבנו החייל, אריק, הוצא להורג בידי החמאס, הוא לא חדל להטיף נגד מעשי אלימות של שני העמים ובעד שחרור מעול הכיבוש. כך, אולי, ילדי 2020 מרחוב עולי הגרדום לא יצטרכו ללמוד על מעשי ההקרבה של חיילי 2010.
