ליל סדר פסח כמע לבד

גם בבית הסוהר עשינו סדר. הוא היה בלתי מסודר בתכלית. 

לא היו מצות, לא היה יין. מרור, כמובן, היה לרוב. הא לחמא עניא. לחמא לא לחמא. אבל עניא. 

שתינו ארבע כוסות, כדין, לא כדת, מן המשקה המריר, הקרוי בבית הכלא המהפכני "קפה". השארנוהו מן הבוקר עד הלילה. קרבן פסח שכזה. 

לא הזמנו כל דכפין. איך יכנסו? העיקר, איך היו יוצאים? אך גם לא אמרנו, כי אין שואל ואין משיב. קושיות, יותר מארבע, הקשינו וניסינו להשיב. את אשר זכרנו מן ההגדה, אמרנו. 

ובאגדה האמנו. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין, השתא הכא, הכא, לשנה הבאה בירושלים, בירושלים. 

(עתון חרות, י"ד ניסן התש"כ, 11 באפריל 1960)

^

כבר ב- 1956 בגין מודיע שסיני לא חלק מארץ-ישראל

רבים עדיין תוהים איך יכול היה מנחם בגין לוותר בקלות על חצי-האי סיני והתשובה היא שהוא מעולם לא ראה באזור כחלק  של ארץ ישראל שזכות הקביעה שלעם היהודי מולדת היסטורית ובה בלבד היא תכונן מחדש הבית היהודי הלאומי חלה עליו

והוכחה לכך היא בנאומו מה- 18 בנובמבר 1956 להלן בעיתון חרות

^

מנחם בגין מול שלטון דוד בן-גוריון 1960

כתבה חדשה של עפר אדרת

הדיון היחיד בכנסת שהוגדר סודי ביותר: כשהימין קרא לראש הממשלה "מרות יחיד"

פרוטוקול מ-1960, שנחשף בידי ארכיון הכנסת, מתעד את הישיבה היחידה בתולדות המליאה שנערכה בדלתיים סגורות וסווגה כסודית ביותר. על הפרק: ביקורת האופוזיציה על שלטון היחיד של בן גוריון, זלזולו בכנסת ופגיעתו בדמוקרטיה

31.03.2017 

עופר אדרת 

פרוטוקול הדיון שהתקיים במליאת הכנסת ב–26 בדצמבר 1960 נראה במבט ראשון כמסמך רגיל, שמתעד עוד ישיבה שגרתית שנערכה בבית הנבחרים. מבט נוסף בו מגלה כי מדובר במסמך יוצא דופן. הכיתוב "סודי ביותר", שמתנוסס בראשו, הוא העדות לכך.

"הדיון המדובר היה הראשון והיחיד אי פעם שבו נערכה ישיבת מליאת הכנסת בדלתיים סגורות והפרוטוקול שלה סווג כסודי ביותר", אומר ההיסטוריון ליאור בריכטה מאוניברסיטת חיפה. לפני כמה חודשים הוא פנה לארכיון הכנסת, וביקש לקבל לידיו את פרוטוקול הדיון החסוי. בכנסת פנו לארכיון המדינה וקיבלו אור ירוק לכך. "אלמלא פנייה זו, הפרוטוקול היה נותר חתום בארכיון הכנסת", אמרה ל"הארץ" מנהלת ארכיון הכנסת, אינדה נובומינסקי.

עיון במסמך, ממרחק של כמעט 60 שנה, מגלה כי לא היתה כל סיבה להסתרתו מהציבור, והוא מעורר את השאלה כמה מסמכים מסווגים נוספים מוסתרים ללא צורך. "ממה נפשך? כלומר, על מה הרעש? למה כונסה ישיבת מליאת הכנסת בחשאיות מוחלטת של 120 ח"כים?", תוהה ההיסטוריון ד"ר ניר מן, יועץ היסטורי למוזיאון הכנסת, שמוקם בימים אלה.

פרטים חדשים על פרשיות ביטחוניות או מדיניות עלומות אמנם לא ניתן למצוא בפרוטוקול הזה, אך בין שורותיו מסתתר עניין אחר, אקטואלי מאוד גם בימינו: טענות קשות שהפנתה האופוזיציה — שהיתה אז בצד הימני של המפה — נגד התנהלות הממשלה בראשות דוד בן גוריון, אותה כינתה "מרות יחיד". "האופוזיציה חשה בזלזול המופגן של בן גוריון כלפיה", אומר מן. אותו זלזול בא לידי ביטוי ב"התעלמות הבוטה של בן גוריון", כדבריו, אשר "שיקפה התייחסות מבטלת".

מדוע התקיים הדיון בדלתיים סגורות ותחת סיווג "סודי ביותר"? הסיבות לכך טכניות בעיקרן. מנחם בגין, ראש תנועת החרות, אשר לימים התמזגה בליכוד, חש שאינו מקבל תשובות מספקות לשאלותיו בענייני ביטחון, אותן הפנה לוועדת החוץ והביטחון. בניסיון לעקוף את הוועדה הוא ניסה לעשות תרגיל פרלמנטרי, ולהעביר את הדיון אל מליאת הכנסת. על הרקע הזה כונסה "ישיבה בדלתיים סגורות, על מנת להחליט אם לקיים את הדיון בדלתיים סגורות", כפי שנכתב בפרוטוקול הישיבה.

הניסיון הזה נכשל לבסוף, אך חשיבותו בעצם קיומו, משום שהוא סיפק לאופוזיציה הזדמנות להביך את הקואליציה. "לעשות שריר ולתת פייט", מול הרשות המבצעת, כדברי מן, כדי להבהיר כי אינה שבעת רצון מהתנהלותו הכוחנית של בן גוריון.

את הביקורת הקשה כלפי בן גוריון ביטא עמיתו של בגין, ח"כ אריה בן־אליעזר, ממייסדי ומראשי תנועת החרות. "מרותו של אדם יחיד על מוסדות השלטון במדינה, על מערך הביטחון והצבא, גם אם היחיד אזרח הנהו, אינה מרות אזרחית. מרות יחיד היא", אמר בפתח דבריו בדיון.

בהמשך פירט כי לפי החוק, כמקובל במשטר דמוקרטי, הממשלה צריכה לשאת באחריות לפעולותיה בפני הכנסת, ולמסור לה דין וחשבון. אלא שבן גוריון, לדבריו, מצפצף על החוק הזה. "לעתים אין הממשלה מוסרת כלל דין וחשבון על פעולותיה, ולעתים מוסרת היא דין וחשבון שאינו תואם את האמת, מנוגד לעובדות", אמר.

"מרות היחיד בשלטון המדינה היא אבסולוטית ומביאה להתכחשות לחוק, לפגיעה בכנסת ולירידת מעמדה של הממשלה", הוסיף. "הכנסת איננה יכולה, איננה רשאית, לוותר על זכותה הראשונית לקבל דין וחשבון על פעולות הממשלה, כפי שמצווה החוק... חובת הממשלה לדווח לכנסת על פעולותיה. תפקידה של הכנסת לפקח על פעולות הממשלה. זו רוח הדמוקרטיה, אין אחרת".

על הפרק, באותם ימים, עמדו כמה פרשיות ביטחוניות שהאופוזיציה ביקשה לקבל עליהן דין וחשבון מהממשלה, ללא הצלחה. בראשן פרשת לבון ("עסק הביש"), "פרשה נפתלת ועתירת תסבוכות, שטלטלה את המערכת הפוליטית, וסימנה את תהליך ירידת בן גוריון מהמפה הציבורית", כדברי מן. יום לפני ישיבת המליאה המסווגת החליטה הממשלה לזכות את פנחס לבון, שר הביטחון לשעבר, מהאשמות שנתן את ההוראה לעסק הביש ב–1954 — פעולת הטרור שביצעה ישראל במצרים בהסוואה.

פרשה אחרת על סדר היום אז היתה ההתפטרות של הרמטכ"ל חיים לסקוב. גם עסקאות נשק בין ישראל לגרמניה הטרידו את מנוחתה של האופוזיציה.

בהתייחסו להתנהלות הממשלה, המסתירה מידע מהכנסת, אמר בן־אליעזר: "שיטה זו מטעה את חברי הכנסת הנדרשים להביע את דעתם בהצבעה על נושאים ידועים. שיטה זו הנה הגורם הראשי המכין את הרקע, הנושא עמו חיידקים המולידים פרשיות כפרשת לבון".

בן גוריון לא התרגש מהביקורת. כשעלה לדוכן הנואמים, אמר: "חבר הכנסת בן־אליעזר צריך פעם להבין, שאין הוא הכנסת ואין הוא ועדת החוץ והביטחון, אלא רק אחד החברים. יכולים לקבל דעתו או לא לקבל דעתו, והוא לא יבוא לספר מעשיות".

בן גוריון אמר כי אם ההחלטות שקיבלו הממשלה והכנסת בנושאים השונים, "אינן נעימות לאדונים — זה עסקם". עוד הוסיף: "לא על כל הדברים, לא על כל הפרטים ולא על כל מעשי יומיום מוסרת הממשלה דו"ח לכנסת. יכולה הכנסת לתבוע מכל שר שימסור לה דו"ח על כל מה שהיא רוצה".

לבסוף אף שיגר עקיצה אל עבר בגין: "אדון בגין יודע סודות על ויכוחים שהיו בין סגן שר הביטחון או לא סגן שר הביטחון... אינני יודע מניין יש לו ידיעות אלו — משירות מ.ב?" (ראשי התיבות של מנחם בגין, פרפזה על ש.ב, השב"כ, ע"א).

לאחר עיון בפרוטוקול קובע ד"ר מן, כי על אף ההפסד הנקודתי לאופוזיציה — אשר לא הצליחה לקיים את הדיון המבוקש במליאה — היא נחלה ניצחון בכך שאחרי אותו דיון "לא בן גוריון ואף לא אחר הרהיב עוז לפקפק בכבודה של ועדת החוץ והביטחון ובמעמדן של ועדות הכנסת", כדבריו. "אירוע מיותם זה נותר באלמוניותו לכאורה, אולם חרף בדידותו המזהרת הוא הטביע חותם כתמרור דמוקרטי מובהק בתולדות כנסת ישראל".

עמיתתו, הדסה גרינברג־יעקב, מנהלת פרויקט ההקמה של מוזיאון הכנסת, מוסיפה כי הפרוטוקול הגנוז הזה יהיה חלק מאוסף המוזיאון שיקום בבניין הכנסת הישנה — בית פרומין בירושלים — ויציג את תולדות הכנסת בעשורים הראשונים

^לקום המדינה, כולל דילמות שחלקן רלוונטיות גם היום.

מי צווח?

וכך כתב יצחק לאור

 הראשון שעמד על צווחנותו של בגין היה ז'בוטינסקי. בוועידת בית"ר בפולין ב-1937, כאשר בגין קרא תיגר על המנהיג, אמר ז'בוטינסקי בתורו: "אנו סובלים שריקות מכונה, עגלה וכולי, והדבר מובן. ואולם, אין לסבול את חריקת הדלת, כי אין בה כל תועלת, אין בה צורך. גם הנאום, גם מחיאות הכפיים הם חריקת דלת שאין בה טעם ותועלת. אין בבית"ר מקום לפטפוט כזה... הדברים שנשמעו מפי האדון בגין הם חריקה כזאת וצריך לדכא באכזריות כל מיני חריקות כאלו"

יפה עשה לאור

פתאום ז'בוטינסקי, בדרך כלל ה"פשיסט", הופך להיות המתורבת כדי לנגח את בגין

אז בגין לא צווח. אם היה מישהו שקצת הרים קול זה היה ישראל שייב (אלדד) באותו כינוס שאגב, נערך בשנת 1938

ולבסוף, ז'בוטינסקי הצביע בעד השינוי

אין אור ללאור שצווח בכתיבה

^

בעקבות ציטטה של בגין בידי ח"כ עודה

בדיון בכנסת ביום 22 בפברואר 2016 , ח"כ איימן עודה ציטט מפי דיון קודם בכנסת ב-21 במאי 1951 וניסה להקיש מהמציאות דאז והמקרה של "מחתרת ברית הקנאים"

כדלהלן:

אדוני השר, דיברת על המערך. אני רוצה לדבר אתך על מנחם בגין, ראש הממשלה המיתולוגי של הליכוד, שאהוב על כל כך הרבה אנשים בבית הזה. הוא התנגד נחרצות לשימוש במעצרים מינהליים. ב-21 במאי 1951 הוא הגיב בנאום מעל במה זו על הודעתו של השר שרת על הפעלת חוקי חירום ומעצר מינהלי כלפי חברי מחתרת "ברית הקנאים". כך אמר בגין – הוא אמר: לא נכון. יש חוקים רודניים. יש חוקים בלתי מוסריים. יש חוקים נאציים, כך הוא אמר – יש חוקים נאציים. אל תשאלו אותי מי קובע איזה חוק הוא נאצי ואיזה חוק הוא בלתי מוסרי. החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי. וחוק בלתי מוסרי הוא גם בלתי חוקי.

בדקתי והנה הקטע שמתייחס לפרשת מעצרם של חברי ברית הקנאים.  אבל שימו לב, בגין בעצם מצטט מדברי הסניגוריה של אנשי מפא"י על חברי ה"הגנה" וה"פלמ"ח" אשר הועמדו לדין כדי להצדיק המונח "נאצי".

הנה:

מנחם בגין (תנועת החרות):

... הרי פעולתכם איננה באה להבטיח את שלום הציבור. המעשה שעשיתם הוא מעשה טרור מחפיר, זדוני, המבזה את המדינה הזאת יותר מכל הפשעים שאותו ארגון שאתה קורא לו "ברית קנאים" ביצע או עומד לבצע, כי במדינת ישראל, כיום הזה, קיים מחנה ריכוז.

מ"מ ראש­ הממשלה מ. שרת: להגנת המדינה.

לא! לא להגנת המדינה - ולערעורו של בטחון המ­דינה ולבזיון שמה. אין מחנות ריכוז המבטיחים את הגנת המדינה­ מחנה ריכוז מערער בטחונה של כל מדינה. מעשי ­טרור של ממשלה גוררים מעשי טרור. הנסיון צריך ללמדכם. אנחנו האנשים שנלחמנו בשלטון והסרנו את חוקיו, קראנו לנוער העברי להפר גם את הצווים והפקודות שלבם, משום שהיה בהם שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי. אנחנו קוראים לנוער העברי לכבד את חוקי ישראל, לשמור את צווי הכנסת ואת החלטות הממשלה, המתקבלות על יסוד חוקי הכנסת. אנחנו מזהירים אתכם מפני הדרך הנלוזה הזאת. עשיתם דבר חמור ביותר: פתחתם מחנה ריכוז בישראל!

מ"מ ראש ­הממשלה מ. שרת:

לא תבחר בין חוק לחוק: כל חוק הוא חוק.

מנחם בגין (תנועת החרות):

לא נכון! ישנם חוקים רודניים, ישנם חוקים בלתי­ מוסריים, ישנם חוקים נאציים (קריאה מספסלי מפא"י: אתה קובע זאת?)

אני קובע שהיועץ המשפטי שלך אמר בפני בית דין בריטי כי חוקי החירום שבהם השתמשת לא נחקקו כמותם אפילו בגרמניה הנאצית. אל תשאל אותי מי קובע איזה חוק הוא נאצי ואיזה חוק הוא בלתי­ מוסרי, החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי; וחוק בלתי­ מוסרי הוא גם בלתי­ חוקי. על כן המעצר הוא בלתי חוקי והצוו שלכם הוא שרירותי. לא היתה לכם כל זכות לעשות זאת, כאשר קיימת כנסת, כאשר קיים בית­ דין, כאשר יש בידכם כל מערכת חקירה. למר, פתחתם מחנה ריכוז ? אתה, מר שרת, בא לחפות על כשלונותיך כשר­ החוץ על ­ידי ז'סטות של יד חזקה כממלא­ מקום שר­ הבטחון.

^

ספר חדש על בגין: "הצודקים והנרדפים"

על ספר חדש על מנחם בגין 

ספרים עיון

"הצודקים והנרדפים": מי היה ז'בוטינסקישל בגין

בספר זה מתואר כיצד מנחם בגין ושותפיו להנהגת חרות לשו את דמותו של האב המייסד של התנועה הרוויזיוניסטית בדרכם משולי הפוליטיקה אל השלטון

רפי מן, 17.02.2017   

בנובמבר 1960 נפתחה במכון ז'בוטינסקי תערוכה לציון 80 שנה להולדת מייסדה ומנהיגה של התנועה הרוויזיוניסטית. בפינה שהוקדשה לחפציו האישיים של זאב ז'בוטינסקי הונחו גם התפילין שנמצאו בעיזבונו. בנו, ערי ז'בוטינסקי, תבע לסלק פריט זה מהתצוגה. אביו, כך אמר, לא השתמש בתפילין. אחרי דיון קצר נענתה דרישתו.

הוויכוח על התפילין שיקף מאבק משמעותי הרבה יותר, שבמרכזו לא היו רק שאלת מקומה של הדת היהודית בדרכו של ז'בוטינסקי, אלא גם אופן עיצוב דמותו בזיכרון הציבורי. לצד ז'בוטינסקי של המשפחה היתה גם הדמות ששימשה כחומר ביד היוצר למנחם בגין בבואו לבנות את חרות, מפלגתם של יוצאי האצ"ל. בגין הניף את תמונתו של ז'בוטינסקי כחלק ממיצובה הרוויזיוניסטי של מפלגתו והתפילין התאימו לשאיפתו לשוות ממד יהודי מובהק לתנועה, בין היתר כדי לחזק את החיבור בינה לציבור המזרחי בישראל.

ז'בוטינסקי לא סיים את תפקידו ההיסטורי גם לאחר שהלך לעולמו ביום קיץ לוהט ב–1940, בביקור במחנה של תנועת בית"ר באזור ניו יורק. בקרב מאמיניו ותומכיו נותרה דמותו חיה ופועמת עוד עשורים רבים אחר כך. בראש העמוד הראשון של "המשקיף", יומון המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, נכללה מדי יום השורה "בהשתתפותו הקבועה של זאב ז'בוטינסקי", גם בשנים שכבר היה טמון בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.

מנחם בגין, כותבת אופירה גראוויס קובלסקי בספרה "הצודקים והנרדפים", נטל על עצמו משימה מורכבת כשהקים את חרות ערב הבחירות לאסיפה המכוננת. הוא ביקש להציג מפלגה צעירה ולוחמת שתתבסס על הארגון הצבאי הלאומי ועל מורשתו ותהיה שונה מהמפלגה הרוויזיוניסטית של ימי המנדט, שגם היא התמודדה באותה מערכת בחירות. מנגד הוא ביקש לאמץ כמה מסמליה המובהקים של מפלגה זו — ובראשם דמותו של ז'בוטינסקי כאב המייסד, גם אם זו הוצנעה בפרסומי אצ"ל בימי המחתרת.

לכן הרבתה תנועת החרות באזכור השם ז'בוטינסקי ב–1948 ובשנים הבאות, ובפרסומיה צוטטו תכופות קטעים משיריו וממשנתו. שימוש בולט, לעתים מוגזם, נעשה בתמונותיו האיקוניות באירועי המפלגה, בעיקר בשנותיה הראשונות. "בגין הקפיד להופיע כשברקע נמצאת תמונתו של ז'בוטינסקי כדי להציב משוואה נראית לעין בלא צורך בתוספת מילולית", כותבת גראוויס קובלסקי. "כך נוצר ההקשר הפנים־תנועתי שז'בוטינסקי, תנועת החרות ובגין חד הם" (עמ' 189). למשימה זו גויסו גם חלק מבני משפחת ז'בוטינסקי, שהוזמנו למלא תפקיד טקסי בולט בחלק מכינוסי חרות. משום כך גם שולב הבן ערי ברשימת חרות לאסיפה המכוננת, אבל עם הזמן לא מצא בה את מקומו ופרש.

ז'בוטינסקי היה נחוץ לבגין כסמל בעיקר בשנים הראשונות שלאחר ייסוד המפלגה, כאשר זו חיפשה לגיטימציה ציבורית. במחקרה מצאה הכותבת כי עם השנים התכווצה תמונת ז'בוטינסקי על הבמה בכינוסי חרות. ב–1969 כבר מוקם ז'בוטינסקי לצדו של הרצל, שניהם בתמונות קטנות יותר מאשר בעבר.

היחס לז'בוטינסקי והדרך שבה לשו את דמותו בהתאם לצרכים המשתנים של המפלגה הוא רק מרכיב משמעותי ומאיר עיניים אחד מרבים בספרה של גראוויס קובלסקי. הספר מוקדש לדרך שבה עוצבה ונבנתה דמותה של תנועת החרות באמצעות מיתוסים, סמלים וטקסים. הוא מבוסס על עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' יחיעם ויץ — ההיסטוריון הבולט של תנועת החרות — ופרופ' מעוז עזריהו. במבוא לספר מציינת המחברת כי למרות ההפרדה המקובלת במדע המדינה בין ראיית תהליכים פוליטיים כמאבקי כוח רציונליים לבין השימוש האמוציונלי במיתוסים ובסמלים הנתפשים כתעמולה, לאלה האחרונים דווקא יש משקל משמעותי בפוליטיקה. לכן היא מפרקת לגורמים מהלכים שונים שנקט בגין בתחום המיתוסים והסמלים ומצביעה על השימושים שעשה בהם כדי להתמודד עם מפלגות יריבות, לגייס תמיכה ציבורית ובעיקר לפלס את הדרך משולי המחנה אל מרכז המפה הפוליטית.

בגין השכיל להשתמש בנחיתותה של חרות כקבוצה שנודתה על ידי הממסד השולט — "בלי חרות ומק"י" — כמנוף אידיאולוגי. הוא הפך אותה לדגל שהעניק לחברים ולמצביעים אמונה בעצמם, בצדקת דרכם, בכבוד המגיע להם. באותה נשימה גם ידע לטעת בהם את המוטיבציה של החשים שהם נרדפים על לא עוול בכפם.

תחת מטריית "הצודקים והנרדפים", כשמו של הספר, יכלו להסתופף לא רק יוצאי אצ"ל, שחשו מודרים מהפנתיאון הלאומי לאחר מלחמת העצמאות. היה שם מקום לקבוצות נוספות, שבגין ועמיתיו היטיבו לזהות, ובראשן בני עדות המזרח, עוד לפני גלי העלייה הגדולה ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה.

כרוזים של תנועת החרות מאותן שנים הציגו את יוצאי עדות המזרח כמי שהודרו מתהילת מלחמת השחרור, שההשתתפות בה היתה באותם ימים מרכיב חשוב בהון הסימבולי של אזרחי המדינה החדשה. בכרוז שכותרתו "אל אחינו, יוצאי צפון אפריקה" נכללו המשפטים הבאים: "בשדה הקרב על שחרור המולדת נטלו חלק שמנה וסולתה של היישוב, בלי הבדל מוצא ועדה. בגליל ובנגב, על הרי יהודה ובשפלת החוף, הקריבו את עצמם רבים מבני צפון אפריקה, תרמו את חייהם לעצמאות ישראל וסללו את הדרך לעלייה המונית... עד היום טרם ניתנה ליהודי צפון אפריקה שהשתקעו בישראל הזדמנות להיהפך לאזרחים מלאים במדינה".

בפרסומים שונים הודגש גם חלקם המשמעותי של המזרחים בקרב לוחמי אצ"ל, בעיקר בירושלים. כדי להדק את הקשר עמם העלתה חרות על סדר היום, בין היתר, את מצוקתם של היהודים שנותרו בארצות ערב, בטרם החלה העלייה ההמונית משם. למרכיב הדתי היה חלק חשוב בפנייה לקבוצת אוכלוסייה זו, שרבים בתוכה היו דתיים או מסורתיים. לשם כך נעשה שימוש במסגרת של תנועת אחדות ישראל, שבה היו חברים רוויזיוניסטים שומרי מסורת.

קבוצה מוחלשת נוספת שחרות פנתה אליה באופן מודע היתה הנשים. חלק מהכרזות של חרות במערכת הבחירות לאסיפה המכוננת הופנו אליהן, ולדברי גראוויס קובלסקי היה בכך חידוש: בבחירות לכנסת הראשונה פנתה חרות לנשים בטרמינולוגיה שהיתה מנוגדת לדימוי החברתי שלהן ולקודים החברתיים המקובלים. באחת הכרזות שלה, לדוגמה, עלה הצורך להגן על הנשים מפני ניסיונות להשכיח את תרומתן להקמת המדינה. "אשה עברייה — בל יאבד חלקך במלחמת השחרור", נכתב בכרוז. "בל תומעט דמותך במדינה. הירשמי לתנועת החרות". אסתר רזיאל־נאור הועברה אל קדמת הבמה לא רק מכיוון שהיתה אחותו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, אלא גם כדי להדגיש את הממד המגדרי, תוך הבלטת העובדה שהיתה חברת הפיקוד העליון של המחתרת.

הספר משרטט את המסע האטי שעשתה חרות ממערכת בחירות אחת לשנייה ומציג נקודות ציון בתהליך שבו הלכה התנועה ויצאה מבידודה. דוגמה לכך היא השתתפותם של נציגי מפלגות אחרות בוועידות של חרות, שחלקם אף בירכו את באי הכנס, ואף יותר מכך הכבוד שחלקו לה שגרירים זרים בנוכחותם. הוועידות הללו, כמו במפלגות אחרות, היו טקסים רבי חשיבות. נקודת הסיום של הספר היא זו שבה חשה התנועה כי התקבלה סוף סוף אל הפנתיאון הלאומי: העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה והטמנתן בהר הרצל בקיץ 1964.

פרק שלם מוקדש בספר למגעים שקדמו לאירוע הזה, ולדיונים על אופיו, כדי להבטיח שיהיה זה טקס ראוי למורשתו של ז'בוטינסקי וישקף את מורשת "ההדר הבית"רי" של תנועתו. ככל הידוע, לא היה מנהיג ציוני אחר שייחס תפקיד כה מרכזי לטקס — "הצרמוניה" — לא רק באירועים חגיגיים אלא גם בחיי יום־יום. כך כתב המנהיג הרוויזיוניסטי ב–1938: "הנוער הארץ־ישראלי, בפרט תלמידי בתי הספר, עושה בכללו רושם מדאיב של גסות וולגארית: הוא ביטל בחייו את המושג של 'צרמוניה' — עלינו להקימו לתחייה. כי הצרמוניה היא היא התכונה המבדילה בין פרא לבן תרבות. למדו את אנשי בית"ר צרמוניה של חיי יום־יום — למדו אותם להלביש תפארת על כל הכהונות הכי בנאליות של החיים, לצעוד לתפארת, לדבר ולצחוק ולאכול בתפארת". הטקסיות, הצרמוניות בלשון ז'בוטינסקי, מילאה על כן תפקיד חשוב בניתוב דרכו של בגין מפיקוד על מחתרת קטנה אל ראשות הממשלה ב–1977.

^

אתרי זכרון למנחם בגין בבריסק

הבלוג שפירסם פרופ' דוד אסף על ביקור בבריסק ובאתרי זכרון של מנחם בגין

^

האם בגין הרס את כלכלת ישראל?

דעות

בגין דווקא היה שמאלני

אבי שילון 

כשפרופ' דני גוטווין ניתח ב"מגש הכסף" — הסדרה של דורון צברי ואמיר בן דוד ששודרה באחרונה בערוץ 8 — את תולדות הכלכלה הישראלית, הוא הציג את מנחם בגין כאדריכל ההרס המכוון של מדינת הרווחה. כצפוי, ממרכז מורשת בגין שוגרה למועצת הכבלים תלונה בגין "הנראטיב השקרי".

בקדנציה של בגין אכן נעשה הצעד הראשון והמכריע לשינוי דיוקנה הכלכלי־החברתי של ישראל. ואולם, התזה המבריקה של גוטווין עושה חסד עם בגין כשהיא מתארת את הנהגתו הכלכלית כנובעת מתוכנית מחושבת. למעשה, יחסית לרוב ראשי הממשלה שכיהנו כאן, בגין נטה דווקא שמאלה מבחינה כלכלית.

אצל דוד בן־גוריון הוכפף הסוציאליזם לאינטרס הממלכתי. בערוב ימיו אף הציע לאסור בחוק שביתות מורים ורופאים. חניכו שמעון פרס הוא שאחראי למחיקתו האירונית של המונח סוציאליזם ממצע "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). האופן שבו סיכל יצחק רבין, בנה של "רוזה האדומה", את הצעת אברהם שוחט להטיל מס על רווחי הון הלם את נטיית לבו. על הסוציאליזם של אהוד ברק ואהוד אולמרט מיותר לדבר. לא במקרה אריאל שרון, שגדל בבית פרו־ליברלי, גיבה את בנימין נתניהו כשר האוצר.

לעומת זאת, בגין התעקש להגדיר את חרות כ"תנועתו של האדם העמל". באחד מכנסי הבחירות אף הכריז: "יש לקחת אמצעים מהעשירים לטובת העניים". כשהשתומם מהעדר מחיאות הכפיים, הסב יוחנן בדר את תשומת לבו לכך שאוהדיו נחרדו מההד הקומוניסטי שנשמע בדבריו. בגין נזהר מלשוב על הצהרתו, אך הסיסמה שהציג עם עלייתו לשלטון, "להיטיב עם העם", היתה גלגול של השקפותיו המוקדמות.

על רקע המאבק ההיסטורי בין תנועת העבודה לרוויזיוניסטים, אימוץ עמדה סוציאל־דמוקרטית נתפשה אפוא בעיניו כבלתי אפשרית. בגין התייחס לסוציאליזם כאל מושג פוליטי/מפלגתי. מסיבות דומות תמך בתוכנית שהציג שר האוצר שמחה ארליך — לא משום שירד למשמעותה הכלכלית־החברתית, אלא כי זיהה בה ביטוי לרעיונות הרוויזיוניסטיים של ליברליזם וחירות הפרט.

בשלב מסוים, הבין בגין, ש"המהפך הכלכלי" מאפשר להחזיק דולרים, אך פוגע בחלשים. הוא התנגד להצעת ארליך לבטל חלק מהסובסידיות, והתנגד גם לקיצוצים שרצה לבצע שר האוצר יגאל הורביץ. בדיעבד טען הכלכלן מילטון פרידמן, מיועצי הממשלה, שהאינפלציה וכישלון התוכנית הכלכלית נבעו, בין היתר, מחוסר העקביות של בגין.

גוטווין צודק, אפוא, באבחנתו העקרונית ביחס להשפעת "המהפך" על המצב הכלכלי־החברתי גם בימינו. אך בתוך הנראטיב הזה היה בגין מנהיג תועה — לא אסטרטג. כשדפוס מנהיגות דומה הוביל להסתבכות במלחמת לבנון — הוא הודה שאינו יכול עוד.

^

לא חשוב מי ירה ראשון

"לא חשוב מי יירה את היריה הראשונה. התעמולה וההסברה בידינו. אנחנו נשכנע את הציבור שאתם פתחתם ראשונים באש".

 מתוך רשימה זו של מנחם רהט: ילקוט הכזבים

לפני 71 שנה ושבוע בדיוק, ב-31 באוקטובר 1944, אימצה הנהגת השמאל ביישוב, את העיקרון הנלוז, שכל שקר, גס ככל שיהיה, אם יחזרו עליו שוב ושוב, יתקבע בתודעת הבריות כאמת לאמיתה. שיטת כזב זו אומצה בידי אליהו גולומב, ממנהיגי השמאל ומראשי ההגנה, כשנועד לפגישה לפני 71 שנה עם מפקד האצ"ל מנחם בגין. באווירה המתוחה דרש גולומב, שאצ"ל יחדל מפעילותו נגד הבריטים. בגין סירב. גולומב המשיך בלשון איומים: הסירוב, הזהיר, יחולל מלחמת אחים "שתביא להשמדתכם". בגין הרים גבה, ותהה אם גולומב מעוניין במלחמת אחים בשירות הבריטים, שהיו אז אוהדי הערבים ועושי דברו של המופתי. גולומב: "לא תם חשוב מי יירה את היריה הראשונה. התעמולה וההסברה בידינו. אנחנו נשכנע את הציבור שאתם פתח 

ראשונים באש". הנה לנו, ב-18 מלים, האם-אמא של תורת המניפולציה הנפסדת...

^

בני בגין מצטט מנחם בגין על זכויות האדם

ח''כ בני בגין באוניברסיטת חיפה: ''השלטון אינו מעניק זכויות אזרח.'' 

 ח''כ בני בגין באוניברסיטת חיפה: ''השלטון אינו מעניק זכויות אזרח. הן הוענקו לו על ידי בוראו, הן איתו תמיד ובכל מצב, והשלטון אינו רשאי לשלול אותן''

"לא בנדיבות אנו נוהגים – זוהי חובתנו", הוסיף בטקס הסיום של בוגרי התואר הראשון של הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה "אציין כי אבי ומורי, ותנועת החרות שעמד בראשה, התנגדו נחרצות להפרת זכויות של כל אזרח". "השלטון אינו מעניק זכויות אזרח. הן הוענקו לו על ידי בוראו, הן איתו תמיד ובכל מצב, והשלטון אינו רשאי לשלול אותן", כך אמר הערב (יום ה') ח"כ בני בגין בטקס הסיום של בוגרי התואר הראשון בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה. 

עוד הוסיף ח"כ בגין כי, "אם הריבון לא מבין זאת, יש לחזק את הכלים המגבילים אותו". ח"כ בגין פתח דבריו באמירה כי ממשלות מוקמות בכדי לקיים את זכויות האזרח של האזרחים שלהן, אולם אמיתות אלה, שאמורות להיות מובנות מאליהן, אינן כאלה בישראל של השנים האחרונות. הוא יצא בחריפות נגד מה שהוא כינה, "סיסמא ישנה, שכאילו נשמעת הגיונית וקמה לאחרונה לתחייה" והיא שאין זכויות ללא חובות. "סיסמא זו מכוונת בעיקר כנגד אזרחי ישראל הערבים והיא מקשה מאוד על היחסים בין יהודים וערבים. אציין כי אבי ומורי, ותנועת החרות שעמד בראשה, התנגדו נחרצות להפרת זכויות של כל אזרח, גם בתואנה של בטחון האומה", אמר, כשהוא מזכיר שאביו, ראש הממשל וראש תנועת הליכוד מנחם בגין ז"ל התנגד למשטר הצבאי, שפגע בזכויות הציבור הערבי. לדבריו של ח"כ בגין, דווקא בגלל שאנחנו חיים במדינת הלאום של העם היהודי, בה יש רוב לעם היהודי, חלות על הרוב היהודי זכויות, מעצם היותו רוב, "להושיט יד תמיד, ליזום ולפעול בעקביות למימוש שוויון זכויות לכל אזרחי ארץ ישראל". 

הוא ציין כי הוא ער לעובדה שישנם מצעים פוליטיים או תוכניות ועמדות השוללות את היותה של ישראל מדינת העם היהודי ורוצות לשנות מציאות זו ולהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, אבל פעילויות אלה אינן פותרות את הרוב היהודי מעשייה מתמדת לכינון זכויות אזרח שוות. "לא בנדיבות אנו נוהגים – זוהי חובתנו". "ישנה סברה שטוענת שמכיוון שהכנסת מייצגת את העם והממשלה מייצגת, אם כך, את רצון העם, יש היתר לחוקק איזה חוקים שרוצים. השאלה היא האם לריבון מותר בכלל לפגוע בזכויות היחיד או המיעוט? גם אם היחיד עומד לבדו כנגד כל החברה, אין זכות לריבון לפגוע בזכויותיו. אם הריבון לא מבין זאת, יש לחזק את הכלים המגבילים אותו", אמר והתייחס לחשיבות של בג"צ ככלי שתפקידו להגביל את השרירות של הרוב. לדבריו, יש לקיים את החלטות בג"צ בכל עת, גם כשחושבים שהן שגויות. 

"בג"צ חופשי, שמקיימים את פסיקותיו הוא המבחן לחברה שיש בה חרות. ולכן יש לחזק ולשמור עליו". בסוף דבריו אמר ח"כ בגין כי הגיש לפני מספר ימים הצעת חוק "מדינת ישראל", שבה באחד הסעיפים כתוב בתחילתו כי ישראל היא מדינת העם היהודי ובסופו שהיא תקיים שיוויון זכויות לכל אזרחיה. "שני חלקי המשפט חיוניים יחדיו, והם לא נמצאים כיום בספר החוקים", אמר.

 25/6/2015

ועוד מקור

ח"כ בני בגין: "השלטון אינו מעניק זכויות אזרח ואינו רשאי לשלול אותן. לא בנדיבות אנו נוהגים - זוהי חובתנו"

▪ ▪ ▪

יממה אחרי המתקפה במליאת הכנסת של סגן שר הפנים ירון מזוז נגד חברי הכנסת הערבים, מביע עמיתו לסיעת הליכוד, חבר הכנסת בני בגין עמדה שונה בתכלית. "השלטון אינו מעניק זכויות אזרח. הן הוענקו לו על-ידי בוראו, הן איתו תמיד ובכל מצב, והשלטון אינו רשאי לשלול אותן. אם הריבון לא מבין זאת, יש לחזק את הכלים המגבילים אותו".

בגין, שנאם בטקס הסיום של בוגרי התואר הראשון בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה, פתח דבריו באמירה כי ממשלות מוקמות כדי לקיים את זכויות האזרח של האזרחים שלהן, אולם אמיתות אלה, שאמורות להיות מובנות מאליהן, אינן כאלה בישראל של השנים האחרונות. הוא יצא בחריפות נגד מה שהוא כינה, "סיסמה ישנה, שכאילו נשמעת הגיונית וקמה לאחרונה לתחייה", והיא שאין זכויות ללא חובות. "סיסמה זו מכוונת בעיקר כנגד אזרחי ישראל הערבים, והיא מקשה מאוד על היחסים בין יהודים וערבים". הוא לא שכח להזכיר את אביו מנחם בגין, ואמר: "אציין כי אבי ומורי, ותנועת החרות שעמד בראשה, התנגדו נחרצות להפרת זכויות של כל אזרח, גם בתואנה של ביטחון האומה". הוא הזכיר שאביו, ראש הממשלה וראש תנועת הליכוד התנגד למשטר הצבאי, שפגע בזכויות הציבור הערבי.

לדברי בגין, דווקא בגלל שאנחנו חיים במדינת הלאום של העם היהודי, בה יש רוב לעם היהודי, חלות על הרוב היהודי זכויות, מעצם היותו רוב, "להושיט יד תמיד, ליזום ולפעול בעקביות למימוש שוויון זכויות לכל אזרחי ארץ ישראל".
הוא ציין כי הוא ער לעובדה שישנם מצעים פוליטיים או תוכניות ועמדות השוללות את היותה של ישראל מדינת העם היהודי ורוצות לשנות מציאות זו ולהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, אבל פעילויות אלה אינן פוטרות את הרוב היהודי מעשייה מתמדת לכינון זכויות אזרח שוות. "לא בנדיבות אנו נוהגים - זוהי חובתנו".

"ישנה סברה שטוענת שמכיוון שהכנסת מייצגת את העם והממשלה מייצגת, אם כך, את רצון העם, יש היתר לחוקק איזה חוקים שרוצים. השאלה היא האם לריבון מותר בכלל לפגוע בזכויות היחיד או המיעוט? גם אם היחיד עומד לבדו כנגד כל החברה, אין זכות לריבון לפגוע בזכויותיו. אם הריבון לא מבין זאת, יש לחזק את הכלים המגבילים אותו", אמר והתייחס לחשיבות של בג"ץ ככלי שתפקידו להגביל את השרירות של הרוב. לדבריו, יש לקיים את החלטות בג"ץ בכל עת, גם כשחושבים שהן שגויות. "בג"ץ חופשי, שמקיימים את פסיקותיו הוא המבחן לחברה שיש בה חרות. ולכן יש לחזק ולשמור עליו".

בסוף דבריו, אמר ח"כ בגין כי הגיש לפני מספר ימים הצעת חוק "מדינת ישראל", שבה באחד הסעיפים כתוב בתחילתו כי ישראל היא מדינת העם היהודי ובסופו שהיא תקיים שוויון זכויות לכל אזרחיה. "שני חלקי המשפט חיוניים יחדיו, והם לא נמצאים כיום בספר החוקים", דבריו.

^

ייערך השבוע כנס על מאמצי בנות הברית להצלת יהודים בזמן השואה

מרכז בגין מארח כנס אקדמי על פועלן של בנות הברית בסוגיית הצלת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה.

אתר הכנס.

 נציין כמה הרצאות תחשובות

יום שני 16 במרץ, 2015  בשעה 19:00:           פרופ' רפאל מאדוף, 

                                                    המכון לחקר השואה על שם ע"ש ווימן, וושינגטון, ארה"ב

                               "יהדות וציונות בעיניי הנשיא פרנקלין.ד. רוזוולט: חידושים ומחלוקות". פרופ' מדוף מומחה לנושא של תגובת ארה"ב לשואה בוחן את תפקידו של רוזוולט בזמן מלחמת העולם השנייה אל מול הידיעות על שואת יהודי אירופה. פרופ' מדוף מנתח את תפישותיו הבעייתיות של רוזוולט כלפי היהודים והציונות והביטוי שקיבלו תפישות אלו בהחלטותיו למנוע את פתיחת שערי ארה"ב לפליטים היהודים המנסים לברוח ממכונת ההשמדה הגרמנית ולדחיית כל בקשה לנסות ולהפעיל את צבא ארה"ב על מנת לשבש את מכונת ההשמדה הנאצית.

יום רביעי, 18 במרץ, 20159:00-9:50    ,   פרופ' לורל ליף, אוניברסיטת נורת'איסטרן, ארה"ב

                   "הסבר או תירוץ: הערכת הפחדים מגל אנטישמית בעקבות תגובה אמריקאית 

כלפי השואה". פרופ' לורל ליף המתמחה בחקר השיח של האליטות בארה"ב והקהילה היהודית תדון בתירוץ של "עליית האנטישמיות" בו השתמש הממשל האמריקאי כלפי הדרישות שהופנו כלפיו לפתוח את השערים לפליטים היהודים מחד וכלפי הדרישות להפנות חלק ממשאבי הצבא על מנת לפגוע במסילות הרכבת המובילות יהודים למחנות ההשמדה. אותו תירוץ היה גם נפוץ בקרב הקהילה היהודית בארה"ב על מנת להצדיק את רפיון התגובה שלהם כלפי הממשל ואי פעילותם בנושא. פרופ' ליף מראה כי הנימוק בעליית האנטישמיות היה חשש אמיתי בקרב הקהילה היהודית דבר שמנע ממנה פעילות אמיתית אך שימש כתרוץ בקרב הממשל האמריקאי.

13:30-14:30 יום רביעי, 18 במרץ, 2015    פרופ' קנט וורל,אוניברסיטת רדפורד

                     "רחוק, מסובך, אך מעשי? האם יכלו בעלות הברית להפציץ את אושוויץ?". פרופ' וורל הוא אחד ההיסטוריונים הצבאיים המובילים בארה"ב ושימש כמרצה במכללות המובילות של צבא ארה"ב בנושא של מלחמות אוויר וחיל האוויר על תיפקודו במערכות השונות של ארה"ב והוא בעצמו שירת כטייס קרב בצבא ארה"ב. פרופ' וורל מנתח בפעם הראשונה את היכולת המבצעית של חילות האוויר של בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה והאם באמת היה ביכולתם להפציץ את מחנות ההשמדה הגרמניים ואת הדרכיים אליהם כל זאת מפרספקטיבה צבאית ויכולת מבצעית אל מול המטלות האחרות שהוטלו עליהן.

^

הבן של ליבוביץ על בגין

לבני והרצוג, לימדו מבגין

אליה ליבוביץ

 27.12.2014 

 ביום 25 בספטמבר 1997 ביקש אהוד ברק סליחה בשם מפלגת העבודה לדורותיה ובשמו שלו, על "הפגיעה ההיסטורית" בעדות המזרח. למחרת פשטו להקות של סוקרים על הציבור בישראל במטרה למדוד את הגידול הצפוי, בעקבות הנאום הדרמטי, בהצבעה עתידית של בני יוצאי ארצות המזרח למפלגתו של ברק "ישראל אחת". האירוע המגוחך הזה מקפל בתוכו כבקליפת אגוז את אחת הטעויות הגורליות, שמאז המהפך הפוליטי של מנחם בגין בשנת 1977 נעשית על ידי מנהיגי מפלגות בישראל ועל ידי פרשנים פוליטיים ועיתונאים, בפרט אלה שמתיימרים להיות אופוזיציה במדינה. זוהי טעות, שבגין עצמו לא עשה במשך כל חייו הארוכים כאופוזיציונר. הימנעותו מטעות זו היא אחת הסיבות שזיכו אותו לבסוף בשלטון, ועם ישראל נענש מאז בחדירה עמוקה לקרבו של משנתו המדינית־לאומנית. מה שבגין הבין, ומאז 1977 לא הבין שום מנהיג ישראלי אחר, הוא, שבהעדר קטסטרופה כמו מלחמה או אסון לאומי אחר, הזמן האופייני לשינויים ניכרים לעין בתהליכי יסוד מדיניים וחברתיים במדינה — אלה שנוגעים לקיומה הפיסי ו/או לשורשי תרבותה — נמדד בעשרות שנים. כשבגין התחיל את דרכו, עם הקמת המדינה, כמנהיג המפלגה הפוליטית חרות, הוא הפנים את העובדה, שבפרק הזמן שנמדד בין מערכת בחירות אחת לזאת שבאה בעקבותיה אין לו צל של סיכוי לזכות בשלטון, ובפרט לא לשנות את תרבות תנועת העבודה השלטת, מפא"י של אותן שנים. לכן נטה בגין את אוהלו באופוזיציה ועבד ללא ליאות — לא בניסיונות נואלים להחליף את השליטים בקומבינציות קיקיוניות עם אנשים רודפי כבוד, שררה ומנעמי השלטון, אלא בהכנה יסודית, עקבית וסבלנית של דעת הקהל במדינה לקראת מהפך שאולי יתרחש אי פעם בעתיד. והמהפך אכן התחולל 29 שנים אחר כך, והוא התרחש לאחר קטסטרופה צבאית. בעת הזאת עוסקת כל מדינת ישראל במשחק לאומי המכונה "קדם בחירות". החידון המרכזי הוא השאלה, אם באפריל 2015 תהיה במדינה ממשלת מרכז־שמאל, או ממשלת ימין־ימין קיצוני. אך בכל הרחש־בחש הרכילותי והתעמולתי הנוכחי, המפרנס בהרחבה את ענף הפרסום, חסר אלמנט אחד של פוליטיקה אמיתית. חסרה אופוזיציה למשטר הקיים. גורל מדינת ישראל תחת ממשלת יש עתיד־העבודה־מרצ־ש"ס לא יהיה שונה באופן מהותי מגורלה תחת ממשלת הליכוד־הבית היהודי־ישראל ביתנו־ש"ס. התפקיד של אופוזיציה אמיתית בישראל, מדינה שהמשך קיומה מוטל בספק, איננו להחליף את ראש הממשלה או את המפלגות שבקואליציית השלטון. אופוזיציה צריכה לחתור לשינוי תפישה רדיקלי, ואם נקרא לילד בשמו — היא מוכרחה להסביר לאומה, כי אין קיום למדינת היהודים בעולם שבו אריאל היא עיר ישראלית בריבונות ישראלית. וכאן אריאל משמשת כסמל לכלל ההתנחלות הישראלית מעבר לקו הירוק, כולל היצור הלשוני שנקרא בשם "גושי ההתנחלות". למנהיגי אופוזיציה אמיתית, גם אלה שמבינים כי ברירת הקיום הבסיסית של ישראל היא בין אריאל עיר עברית לבין ישראל מדינה עברית, אסור לשגות באשליות, כאילו אחרי מערכת בחירות מוצלחת, בעזרת מניפולציות ודילים פוליטיים גאוניים, הם יזכו לכוח פוליטי שיאפשר להם לבצע שינויים מהותיים בעמדות מדיניות הנוגעות לבסיס קיומה של המדינה. כפי שמוכיחות 50 השנים האחרונות, הרכבה או השתתפות בממשלה שמטרתה העיקרית המוצהרת איננה נסיגה מהשטחים בלא תנאי, ושאינה עושה שום צעד נראה לעין לקראת תהליך כזה, משדרות לאומה את המסר ההפוך. תלמיד התיכון בנהריה והתלמידה בקרית מלאכי מסיקים מכך, בצדק, שגם ה"אופוזיציה" מסכימה שמדינת ישראל יכולה ואף צריכה להתקיים בלא נסיגה. ומכאן, שכל דבר אחר שהם שומעים באוזן שמאל הוא תבוסתנות הגובלת בבגידה. לכן, בלא תלות בסיסמאות ובהכרזות ש"אופוזיציה" כזאת מפריחה באוויר, עצם ההשתתפות בשלטון היא תמיכה בכיבוש הישראלי. בישראל כמו בבריטניה, אורוגוואי, ארצות הברית ואסטוניה, גורל המדינה אינו תלוי כלל בשאלה מי יהיו ראש הממשלה או הנשיא. אבל שלא כמו כל מדינות העולם, מדינת ישראל נמצאת בסיכון קיומי, ומאות, אלפים, או יותר, מאזרחיה חיים בצל איום ממשי על חייהם ורכושם. במציאות כזאת, תפקיד האופוזיציה איננו החלפת האיש שבראש המדינה, אלא עשיית מאמץ עילאי למזער את המכה העתידה לנחות על ישראל, זו שתביא את ממשלתה, כל ממשלה, לבצע את הנסיגה הבלתי נמנעת מהשטחים. את זאת יכולה האופוזיציה לעשות רק על ידי קניית נפשות בציבור הישראלי להבנת הברירה המכאיבה. שכן ככל שיגדל מספר אזרחי ישראל שיפנימו את רצינותה בטרם פורענות, כך ממדי האסון שיביא למהפך האמיתי יוכלו להיות קטנים יותר. הפעולה האופוזיציונית האמיתית היחידה היום בישראל היא לכן הצגה בפני הציבור, בהתמדה, בעקביות, בחוכמה ובלא יראה, של האמת — של התובנה האכזרית, שנסיגה מאריאל היא תנאי הכרחי להמשך קיומה של המדינה העברית. כל זאת על האופוזיציה לעשות חרף הנזק האלקטורלי שאמירה כזאת עלולה לגרום לה במערכת הבחירות. אופוזיציונר במדינת ישראל, אם הוא אמיתי, צריך להפנים את ההבנה, שבשנים הבאות של חייו הוא לא יהיה  ראש, ואף לא שר בממשלת ישראל.

^

מבט היסטורי על מגרש מרכז מורשת בגין

מקור

^

בגין והמוסד המרכזי לביון של ארה"ב

פורסם ב- YNET 

 ה-CIA לקרטר ב-1978: מנחם בגין פרובוקטור סוכנות הביון האמריקנית פרסמה 1,400 מסמכים מסווגים מהמו"מ על הסכם השלום בין ישראל למצרים, בהם פרופילים אישיים על בגין וסאדאת שהוגשו לקרטר והתבססו על ציתותים אחריהם. 

"סאדאת רצה להיזכר כרודף שלום", נכתב במסמך שכותרתו "תסביך פרס נובל לשלום של סאדאת" יצחק בן-חורין, וושינגטון ציתותים ומעקבים אחר מנהיגים - גם בשנות השבעים ידעו עשו את זה לא פחות טוב מעכשיו: סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, ה-CIA, התירה היום (יום ד') לפרסום 1,400 מסמכים מודיעיניים מסווגים שנוגעים להסכמי קמפ דיוויד שנחתמו ב-1978 בין מנהיגי ישראל ומצרים, מנחם בגין ואנואר סאדאת, בתיווכו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. המסמכים המסווגים שפורסמו כוללים פרופילים פוליטיים ואישיים על הנשיא המצרי וראש הממשלה הישראלי שקרטר קיבל לידיו לפני הפסגה שנמשכה 13 ימים במעון נופש של נשיא ארה"ב במדינת מרילנד. קרטר גם קיבל פרופיל שלישי שמשווה בין האישיות של שני המנהיגים וסגנון המשא ומתן שלהם. בראיון שהעניק היום מאטלנטה אמר קרטר שהמסמכים שקיבל מסוכנות הביון האמריקנית סייעו לו להתכונן למשא ומתן שהסתיים בסופו של דבר בהסכם שלום היסטורי בין ישראל לבין מצרים, אחת מאויבותיה הגדולות ביותר בעולם הערבי. "ניגודים הולכים וגדלים באישיות של בגין" במסמכים ניתן למצוא גם תמלילים מדיונים של המועצה לביטחון לאומי ומסיכומים של פגישות בין גורמים אמריקניים, מצריים וישראליים. כל המסמכים שפורסמו נוגעים לתקופה שבין ינואר 1977 למרס 1979. בפרופיל על בגין נכתב כי המנהיג הישראלי התעסק בפרטים ובדיוק ושה-CIA מצא באישיות שלו "ניגודים הולכים וגדלים". לחיזוק טענתה כתבה סוכנות הביון באחד ממסמכיה לקרטר על נטייתו הטבעית להעניק הצהרות פרובוקטיביות בתגובה לשאלות עיתונאים. באשר לסאדאת, הדוחות שחיבר ה-CIA במהלך השנים על הנשיא המצרי ציינו שהוא מאוד רצה להיזכר כמי שרדף אחרי השלום והכותרת שנתנו לפרופיל עליו נקראה "תסביך פרס נובל לשלום של סאדאת".

 "סינדרום ברברה וולטרס של סאדאת" בהערכה קודמת שחיבר ה-CIA על סאדאת בשנת 1977 נכתב כי הייתה לו חיבה גדולה לפרסום שזכתה לכינוי "סינדרום ברברה וולטרס" של סאדאת. עוד נכתב על סאדאת כי הוא דאג מאוד למקום שיהיה לו בהיסטוריה ושהוא העסיק את עצמו רבות ב"תמונה הגדולה". בארוחת צהריים אחת שערך קרטר בקמפ דיוויד לאחר פריצת דרך בשיחות המשא ומתן הוא אירח את הנשיא המצרי ורעייתו, מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר (שייעץ לקרטר בשיחות) והדיפלומט האמריקני הרמן פרדריק אילטס, שכיהן בין היתר בתפקיד שגריר ארה"ב במצרים. אילטס חשף פרטים מארוחת הצהריים שהראו כיצד השתמש קרטר בחומר המודיעיני שקיבל על סאדאת. כך הוא סיפר: "כבודו", אמר קיסינג'ר לנשיא המצרי והרים את כוס השתייה שלו. "לולא ראיית ההיסטוריה הרחבה שלך וסירובך להתעכב על כל פרט קטן, לעולם לא היינו מגיעים ליום הזה". סאדאת השיב לו: "לא, הנרי. זו הייתה יכולת המשא ומתן שלך שהביאה אותנו ליום הזה". קיסינג'ר לא ויתר ואמר בחזרה: "לא כבודו. זו הייתה היכולת שלך לחשוב במונחים אסטרטגיים ש...". בנקודה זו התערבה גברת סאדאת ואמרה בקול רם לשגריר אילטס: "אוי לא, הנה שוב זה מתחיל". בביקור שערך במטה ה-CIA באוגוסט 1978 שאל קרטר את האנליסטים ואנשי המודיעין כיצד הם יכולים לעזור לו לפני פסגת קמפ דיוויד, שזמן קצר קודם לכן הוכרז על קיומה. על פי מסמך שחיבר ג'רולד פוסט מה-CIA, הנשיא האמריקני הדגיש שהוא רוצה במיוחד "לחפור באישיות של בגין וסאדאת". אחד המסמכים מצביע על כך שה-CIA ביצע מעקב אחר בגין וסאדאת. נכתב בו בין היתר כי לשם עריכת פרופילים על מנהיגי ישראל ומצרים נדרש "מחקר רקע רציני כמו גם מעקב מתמשך אחר שני המנהיגים". ה-CIA סירב אתמול לאשר אם בגין וסאדאת היו תחת מעקב לפני שיחות המשא ומתן בקמפ דיוויד. במסמך אחר נכתב כי המידע האישי על ראש הממשלה הישראלי ונשיא מצרים הגיע לידי סוכנות הביון האמריקנית משיחות עם גורמי ממשל וגורמים מהמגזר הפרטי שניהלו "קשרים אישיים משמעותיים" עם השניים. אחת ההערכות היא שה-CIA ביצע מעקב אלקטרוני אחר בגין וסאדאת וצותת לשיחות שניהלו עם אנשיהם בחדרי חדרים. סוכנות ה-CIA וקרטר יערכו היום סימפוזיון בספרייה הנשיאותית על שם ג'ימי קרטר באטלנטה. במהלך הסימפוזיון הם יתייחסו למעורבות של סוכנות הביון האמריקנית בהסכמי קמפ דיוויד.

^

בגין והדירה ברח' שינקין

אחרי מות || האשה שהסתירה את בגין מתה בגיל 101 

לוקה וקס, שנישאה למזכירו של ז'בוטינסקי, אירחה בדירתה בשינקין בתל אביב את צמרת האצ"ל וזכרה היטב את האקדחים והכסף שהוחלפו מתחת לשולחן בימי הסזון

 עופר אדרת 31.10.2013

 דירתה של משפחת וקס, ברחוב שינקין 74 בתל אביב, היתה מקום התכנסות ומקלט לחברי האצ"ל. בדירה התקיימו מפגשים רבים בין מנחם בגין לחבריו למפקדת הארגון, לעיתונאים ולמנהיגים נוספים. בפגישות נכחו אנשי או"ם דוגמת אֶנְרִיקֶה פַבְּרֶגָט, חבר המשלחת המיוחדת של האו"ם שהציעה את תוכנית החלוקה ב-1947. גם יאיר שטרן ביקר שם, לפני הפילוג של האצ"ל והלח"י. לצד זאת, ביקרו בדירה אליהו לנקין, לימים מפקד האונייה "אלטלנה", חיים לנדאו, ממפקדי האצ"ל ולימים ח"כ ושר, ויעקב עמרמי, מלוחמי האצ"ל.

"אני תמיד רואה את הספה הזו עם שני אקדחים. אקדח-אקדח. הם היו מביאים שני אקדחים והיו מקבלים בוחטה של כסף. כמו היום אני זוכרת. היו מביאים להם נשק, כאילו מוכרים נשק", סיפרה לוקה בראיון וידאו לסרט "פרשת הסרג'נטים" של פלג לוי, בהתייחסה לפגישות שקיימו בדירתה אנשי האצ"ל. הישיבות נערכו סביב שולחן עץ עגול שרכשו בני הזוג ברחוב הרצל. בגין קרא לו "השולחן העגול". הם היו יושבים במטבח, לבושים במלוא בגדיהם, כדי שאם מישהו היה דופק בדלת, יוכלו לומר שהם בדרך החוצה. לוקה היתה מכניסה לבגין ולאורחיו את הכיבוד - תה וקוניאק. "בגין אהב התם חם, חזק ומתוק", אמרה. בגין נהג לעשן הרבה סיגריות. במשך עשרות שנים שמרו את החפיסות הריקות. כחודשיים לפני תחילת הסזון, התקיימה בדירה פגישה בין משה סנה (ראש המפקדה הארצית של ההגנה) לבין בגין. מטרת הפגישה, שנערכה ביוזמתו של בן גוריון, הייתה לשכנע את בגין להפסיק את פעולות האצ"ל נגד השלטון הבריטי. הפגישה התנהלה באווירה ידידודית, נמשכה חמש שעות, אך לא הניבה תוצאות.

"הם ישבו כאן לילה שלם... אחרי זה היו עוד הרבה פגישות”, סיפר ישראל וקס בראיון ל"מעריב" ב-1985. לצד זאת, שימשה הדירה גם כתא תואר מחתרתי לאצ"ל. "היו זורקים לתיבה שלנו מכתבים עם סימון מיוחד - נקודה קטנה בצד - ואנחנו לא היינו נוגעים בהם. יום יום בשעה שלוש על השעון, היה מגיע אברהם (חיים לנדאו) ולוקח את הדואר", סיפרו בני הזוג. כשיצא לאור הספר "המרד”, מחברו, מנחם בגין, נתן לבני הזוג וקס עותק מהודר עם כריכה דמוית עור חום, שעליה מתנוסס סמל האצ"ל. הוא גם כתב להם הקדשה בכתב ידו. בעמוד 381 של הספר כתב: "הפגישה התקיימה בביתו החם של ידידנו ישראל וקס".

לוקה ובעלה, ישראל, עלו לארץ ישראל ב-1934 מפולין, שם הכירו. ישראל היה מזכירו של זאב ז'בוטינסקי ומילא תפקידים בתנועה הרביזיוניסטית בפולין. בזכותו, הפכה לוקה תומכת נלהבת של ז'בוטינסקי. בוורשה הכירו השניים את בגין. "בל'ג בעומר, היה טיול, שכל הבי"תרים והרויזיוניסטים נסעו. שם הכרתי את מנחם בגין... הוא היה אז סטודנט של הפקולטה למשפטים. בחור גבוה, רזה, נעים, מאוד מנומס. הנימוסים של הפולנים, של הג'נטלמן הפולני, עם הנשמה של היהודי הגדול", סיפרה בראיון וידאו ל"מרכז מנחם בגין". לימים הסבירה לוקה, כי היא ובעלה לא נרתעו מהסיכון שבהפיכת דירתם למקלט של האצ"ל, כי לאחר שאיבדה את משפחתה בשואה כבר לא חששה מדבר. לוקה ניצלה מהשואה ברגע האחרון. ב-1934 היא עלתה עם בעלה לארץ ישראל, שם נולד בנם עוזי.

ב-1939, סמוך לפרוץ המלחמה, היא ביקרה את הוריה בלודז' כדי להראות להם את נכדם, שהיה אז בן השנתיים. עם פלישת הנאצים לפולין היא נלקחה לביקורות במשרדי הגסטאפו, בהיותה תושבת ארץ ישראל ובעלת דרכון בריטי. בסוף הצליחה, בדרך לא דרל, לצאת לברסלאו ומשם לווינה ובהמשך לעיר הנמל האיטלקית טריאסטה, משם הפליגה עם בנה לארץ ישראל. לצד דירת המסתור שהעניקה לאצ"ל, לוקה סייעה לארגון גם בתפקידה כקשרית ושליחה. “הייתי נראית, כמו שאומרים, חנטרישית. עם כל מיני שמלות שלא מהעולם הזה. כמו 'גורנישט מיט גורנישט'. אז ידעו שאלי אף אחד לא ייגש. שלחו אותי להעביר פתקים, אמרו לי 'תלכי ליפו, מאחורי אבו גוש, יש ירקן ערבי...”, סיפרה בראיון לסרט "פרשת הסרג'נטים".
...

.

30 שנה להתפטרותו של בגין - אסופת מכתבי תמיכה

בעיתון ישראל היום:-

שלושים שנה לאחר שמנחם בגין הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה במילים "איני יכול עוד", בשבוע הבא יציג לראשונה מרכז המורשת על שמו שבירושלים אסופת מכתבים של אישים בכירים מהארץ ומהעולם שהביעו צער על כך. חלק מהכותבים אף הפצירו בבגין לחזור בו מהחלטתו להתפטר בעקבות אירועי מלחמת לבנון ופטירת רעייתו.

 

כך, למשל, כתב נשיא ארה"ב לשעבר ריצ'רד ניקסון במכתב שנשלח לבגין, זמן קצר לאחר התפטרותו ב־15 בספטמבר, 1983: "חוץ מהפגישה שקיימתי איתך ב־1947 [1974?] בירושלים והפגישה בעת הלווייתו של סאדאת בקהיר, לא היתה לי הזכות להכירך טוב יותר, אבל תמיד כיבדתי אותך על האינטליגנציה, על האומץ ועל התעוזה שלך. אני בטוח כי היורש שלך יוכל להיכנס לנעליים הגדולות שהשארת מאחור".

 

בכירים נוספים מארה"ב שיגרו לבגין מכתבים, ובהם הסנאטור ג'ון גלן, שהיה גם האסטרונאוט הראשון שהקיף את כדור הארץ. "לנוכח פרישתך אני כותב לך את הערכתי על 50 שנות שירותך למען העם היהודי ולמען ישראל", כתב, "מקומך בהיסטוריה מובטח לאור ההרואיות שלך במהלך חתימתך בקמפ דיוויד". הסנאטור דניאל קן איניווי, מגיבורי מלחמת העולם השנייה בצבא ארה"ב, ציין במכתבו: "אף על פי שיש אנשים שהתנהגו אליך ביד קשה, אני בטוח שתיכתב בדפי ההיסטוריה".

 

גם בארץ לא נותרו אדישים לפרישת בגין, אולם אחד מהמכתבים המפתיעים שיוצגו הוא זה שכתב לבגין ח"כ לשעבר יוחנן בדר, מייסד תנועת החירות ואחד ממתנגדיו הגדולים. "תוצאות הבחירות עלולות לקבוע את המשך ההתנחלות...", הסביר בדר במכתבו, "בטוחני ששובך לראש התנועה ורשימתה ותרומתך במערכת הבחירות עשויים להכריע על תוצאותיהן. ואם כוחך איתך - תשוב!"

 

מכתב מיוחד אחר שנשלח לבגין הוא של מירי נטף מצרפת, שכתבה: "אני בת 10 וטיילתי עם כיתתי בתל אביב. פתאום עיני קלטה אותך, מר בגין, וצרחתי מהתרגשות, ואתה ליטפת את ראשי, שאלת לשמי ונתת לי סוכרייה. זוהי תמונה שלא אשכח. היום אני בת 33. מר בגין, גם בשעות קשות אלה דמותך הדגולה אינה נשכחת... ממך למדתי שפשטות הינה חוכמה".

ותודה ליפאנים של עזיבת הבריטים לטובת היהודים

יובל נח הררי מציע נקודת מבט חדשה על גירוש הבריטיםמישראל

המאבק של היישוב היהודי באימפריה הבריטית היה רק סיבה אחת לסיום הכיבוש והקמת המדינה היהודית. כדי להבין מי באמת סילק את הבריטים מארץ ישראל כדאי להיזכר בהקשר ההיסטורי של קריסת הקולוניאליזם האירופי ובמעורבותם של היפנים בסיפור

    12.04.2013

אחד הסיפורים המכוננים בנראטיב הלאומי הישראלי הוא סיפור המאבק באימפריה הבריטית. אוניות מעפילים רעועות מוקפות בספינות הוד מלכותו. פטריית עשן מיתמרת מעל מלון המלך דוד. ליל הגשרים. השבת השחורה. כלא עכו. נערי חסמב”ה חומקים באישון לילה בין פטרולים של חיילים סקוטים בחצאיות משובצות.

הסיפור כפי שהוא מסופר בדרך כלל יוצר את הרושם שההגנה, האצ”ל והלח”י; דוד בן־גוריון, מנחם בגין, ויצחק שמיר - הם אלו שסילקו את הבריטים מארץ ישראל וסללו את הדרך להקמת המדינה. אין ספק שסיפור המאבק של היישוב היהודי הקטן באימפריה הבריטית האדירה הוא סיפור של תעוזה, חזון והקרבה יוצאי דופן. המאבק הזה נוהל על ידי דור נפילים, שקשה לנו כיום לדמיין מול אילו מכשולים הוא עמד, ובאילו תעצומות נפש הוא ניחן

.

מבלי להמעיט ממסירותם ומאומץ לבם של אנשי המחתרות והתנועה הציונית, האמת היא שמאמציהם היו תנאי הכרחי לסילוק הבריטים, אך לא תנאי מספיק. מאבקו של היישוב היהודי היה פרק קטן בתוך סיפור גדול הרבה יותר - סיפור קריסתו של הקולוניאליזם האירופי, והמעבר לעולם פוסט־קולוניאלי 

.

הקרבות המכריעים שסילקו את הבריטים מארץ ישראל אירעו לא במלון המלך דוד, ולא בכלא עכו, אלא באמריצר, בהוואי ובסינגפור. באמצע המאה ה–20 שלטה האימפריה הבריטית לא רק בארץ ישראל, אלא בכרבע מכדור הארץ. הנכס החשוב ביותר שלה היה הודו, על מאות מיליוני תושביה, ולצדה מליה ‏(מלזיה של ימינו‏), על מטעי הגומי, מכרות הבדיל ומרכזי התעשייה שלה; נמל סינגפור - המפתח לדרום מזרח אסיה; ובארות הנפט של המפרץ הפרסי.

ארץ ישראל היתה חשובה לבריטים בעיקר לצורך הגנה על תעלת סואץ, שהיתה דרך המלך בין בריטניה לבין האימפריה האסייתית שלה. כל עוד שלטו הבריטים בהודו, לא היתה להם שום כוונה לוותר על הארץ שבין הים לירדן, יעשו היהודים והפלסטינים מה שיעשו. אלא שהאימפריה הבריטית עמדה בפני איום גדל והולך מצדה של התנועה הלאומית ההודית בהנהגת גנדי ונהרו, אשר דרשה עצמאות להודו.

ב–7 בדצמבר 41’ הנחית אדמירל יאמאמוטו מתקפת פתע קטלנית על הצי האמריקאי בנמל פרל הארבור שבהוואי, ושיתק את יכולת הפעולה של ארצות הברית באוקיינוס השקט. בחודשים הבאים כבשו היפנים בסערה את הפיליפינים ואינדונזיה, גנרל יאמאשיטה וחייליו נחתו במליה הבריטית, הביסו בקרב אחר קרב את צבא הוד מלכותו והטילו מצור על סינגפור, “המצודה החזקה בעולם”.

המצור נמשך רק שבוע ימים. הבריטים איבדו את הרצון להילחם, וב–15 בפברואר 42’ נכנע גנרל פרסיוואל לגנרל יאמאשיטה, שנודע מאז בכינוי “הנמר ממליה”. קרוב למאה אלף חיילים הלכו לשבי היפני. היתה זו התבוסה המשפילה ביותר בהיסטוריה הבריטית. מסינגפור היפנים נעו מערבה, כבשו את בורמה, הפציצו את סרי לנקה והתדפקו על שעריה של הודו.

האימפריה הבריטית היתה על הקרשים. כדי לשרוד, הבריטים נזקקו לשני דברים: סיוע אמריקאי מסיבי ושקט תעשייתי בהודו...הוויתור הבריטי על הודו היה נקודת השבר הפסיכולוגית של הקולוניאליזם האירופי. היתה זו הודאה בכך שבעולם שבו תנועות לשחרור לאומי צצות תחת כל עץ רענן, ו”שמש העמים” המשופמת זורחת במוסקבה, האימפריות הזקנות והמותשות של אירופה לא יוכלו להחזיק מעמד...כשוויתרו הבריטים על האימפריה שלהם בהודו ובשאר רחבי אסיה, הם כבר לא היו צריכים להגן על הדרך להודו. ארץ ישראל איבדה מחשיבותה, והבריטים שמחו לעזוב אותה לנפשה ולתת ליהודים ולפלסטינים להסתדר לבדם. היהודים לקחו את כל הקרדיט על סילוק הבריטים לעצמם, אבל הם דומים במקצת לאותה נמלה שרכבה על גבו של פיל, ואמרה לפיל “וואו! כמה רעש שאנחנו עושים!”

למה חשוב לדעת את כל זה? כדי להבין שהיהודים ומדינת ישראל לא חיים בבועה מבודדת. גורלם שלוב בגורלו של העולם כולו, ונחרץ לא פעם אלפי קילומטרים מכאן. בהחלט חשוב מה עושים היהודים, אבל הרבה פעמים חשוב לא פחות מה עושים ואומרים הגויים. אולי מן הראוי היה להעמיד בגן העצמאות בירושלים פסל לכבודם של גנדי ונהרו ‏(ואפילו ג’ינה‏), או לפחות לקרוא על שמם רחוב? אני מניח שלא נקרא רחובות על שמם של אדמירל יאמאמוטו וגנרל יאמאשיטה, אבל כדאי לזכור, שמגש הכסף המיתולוגי שעליו ניתנה מדינת היהודים היה - לפחות בחלקו - מגש של סושי, דאל וצ’פאטי

וראה תגובה זו

...

על מפת מבצעי המחתרות בירושלים

ביקורת

 הידעתם כי ב-1928 הרגו אנשי ארגון ההגנה בירושלים במקלות ממולאים בעופרת שני ערבים שהטרידו בנות יהודיות? האחד נהרג באזור מחנה שנלר והשני באזור גן הפעמון. מה יחסה של החברה הישראלית לפעולות שכאלה היום? ביום הכיפורים של שנת תר"צ (1930) תקע בשופר איש בית"ר, הרב משה צבי סגל, ברחבת הכותל המערבי לאחר תפילת נעילה ונעצר במקום בידי שוטרים בריטים. מה היה עולה בגורלו של אחד מנכדיו לו היה מעז ללחוש תפילה לא הרחק משם, בתוך מתחם הר הבית? הידעתם כי בדרך בית לחם ביצעה ההגנה פעולת תג מחיר, וכי האצ"ל עשה זאת ברחוב יפו, ברחוב ממילא ובמאה שערים?

הפרקליטות, אגב, פספסה סעיף נוסף בתקנות המנדטוריות לשעת חרום שבגינו אפשר לכלוא את הנאבקים בפינוי המאחזים. הם מחלקים חומר מחאה רב נגד פעולות הממשלה בנושא, בניגוד מוחלט לסעיף 96 לתקנות הקובע כי "לא יודפסו ולא יפורסמו בישראל שום הודעה, כרזה, חוברת או תעודה אחרת המכילים חומר שיש לו משמעות מדינית, אלא אם הושגה תחילה תעודת היתר חתומה בידי הממונה על המחוז"

מרכז מורשת מנחם בגין הוציא זה לא מכבר את מפת הפעולות והמבצעים של ארגוני המחתרת בירושלים. המפה מתעדת את האירועים החל מפעולות ההגנה נגד פרעות הערבים בראשית 1920, דרך המלחמה בבריטים ופעולות הסזון ועד לפעולות ארגוני המחתרת ערב מלחמת השחרור. המפה מזמינה לסיור היסטורי בעיר, אך גם להרהורים רבים על מה שנשתנה מאז במאבק על הארץ ועל דמותה, ועל מה שלא נשתנה כלל. ההגנה למשל סיימה את פעולתה בירושלים באמצע שנות השלושים, עת החלו לפעול בעיר אנשי האצ"ל שפרשו מההגנה. ההגנה שבה להכות באויבי היישוב היהודי בירושלים רק ערב מלחמת השחרור. בינתיים היא הפנתה את משאביה לפעילות מסוג אחר. המפה מלמדת כי ברחוב עזה חטפו אנשי ההגנה את איש לח"י תיאודור פלאי ב-1944. את איש האצ"ל, חיים ביינארט, היא חטפה ב-1945 ליד רחוב אושיסקין. בבית הכנסת החורבה הכו אנשי ההגנה את בני משפחת שמש בית הכנסת במהלך חיפוש אחר נשק של הארגון הצבאי לאומי.

אפשר להגיע עם המפה לרחוב דוד המלך וללמוד על פיצוץ האגף הדרומי של המלון בידי האצ"ל. הארגון הזהיר את הבריטים, אך הם לא פינו את הבניין ובהתפוצצות נהרגו 92 איש. אפשר להרחיק אל קצה רחוב מחלקי המים בקטמון, מקום בו עמד המלון הערבי סמירמיס שפוצץ בידי אנשי ההגנה. שם לא ניתנה אזהרה ועשרות ערבים נהרגו, ביניהם נשים וילדים. דבר פיצוץ מלון המלך דוד היה לכלי ניגוח נגד האצ"ל, בעוד פיצוץ מלון סמירמיס נשכח. ברחוב הלני המלכה התנקשו אנשי הפלמ"ח בחיי הקצין הבריטי ויליאם ברוס. פרסום פנימי שהפיצו לאחר מכן ניסה להסביר את ההבדל בין ההתנקשות הלגיטימית בברוס ובין 'הטרור האישי' של הארגונים האחרים. ליד הכנסייה הארמנית התנקשו אנשי הלח"י בחייו של קצין הבולשת הבריטית תומאס וילקין. אחרי מיטתו צעדו בין השאר נציג הסוכנות היהודית וחברתו שושנה בורכוב - בתו של דב בורכוב, ממייסדי מפלגות הפועלים הציוניות.

בגין ותאצ'ר

הנדון:   שיחה בין ראשי הממשלה מנחם בגין ומרגרט תאצ'ר



1.   יהודה אבנר, בספרו "ראשי הממשלה", מדווח על שיחה בין מנחם בגין למרגרט תאצ'ר מנובמבר 1979, בה נוכח המחבר כרושם הסטנוגרמה.

    תאצ'ר ארחה את בגין לארוחת צהרים ובשיחה השתתף גם שר החוץ הבריטי, הלורד קרינגטון.



2. יהודה אבנר מדווח שהארוחה התנהלה למישרין, עד שקרינגטון התעמת לפתע עם בגין בנושא ההתנחלויות:



"ההתנחלות שלכם מהווה מדיניות של התפשטות. לא מתונה. מחסום לשלום. ההתנחלויות נבנות על אדמה ערבית כבושה, גוזלות מן הפלסטינים את ארצם, מציתות ללא צורך את איבת הערבים המתונים, מנוגדות למשפט הבינלאומי – אמנת ג'נבה. ההתנחלויות סותרות את האינטרסים הבריטיים."



3. על כך השיב לו בגין:

"ההתנחלויות, אדוני, אינן מכשול לשלום. הערבים סרבו לעשות שלום לפני שהיתה התנחלות כלשהיא באיזה מקום שהוא. מעולם לא התקיימה שום ריבונות פלסטינית ערבית במחוזות המקראיים של יהודה ושומרון, היכן שמרבית ההתנחלויות החדשות ממוקמות, וממילא אמנת ג'נבה אינה חלה כאן. בנוסף אנחנו בונים את ההתנחלויות על אדמת מדינה שאינה בבעלות ערבית. בנייתן היא אימוץ ואישוש של זכויותינו ההיסטוריות הבסיסיות, שלא לדבר על חשיבותן הקריטית לביטחוננו הלאומי."



4. אחר כך פנה בגין אל תאצ'ר:

"גברתי ראש הממשלה, שר החוץ שלך מבטל את הזכויות ההיסטוריות של ארצי ומזלזל בצורכי הביטחון החיוניים שלנו. אם כן, אני אומר לך, מדוע ההתנחלויות הן חיוניות: כי אני מדבר על ארץ ישראל, ארץ שנגאלה ולא נכבשה; ומפני שבלי ההתנחלויות האלה ישראל עלולה להיות נתונה לחסדי מדינה פלסטינית, פרוסה לאורך ההרים השולטים של יהודה ושומרון. היינו חיים על זמן שאול. וכל אימת שאנו היהודים נתונים לאיום או מותקפים – אנחנו תמיד נשארים לבדנו. האם את זוכרת את 1944, איך באנו לבקש על חיינו  והתחננו כאן, לפני הדלת הזאת בדיוק?"



5. שאלה של תאצ'ר: "האם היה זה כשרציתם שנפציץ את אושוויץ?"



בגין: "לא, מדאם, לא אושוויץ. אנחנו ביקשנו אתכם להפציץ את פסי הרכבת המוליכים אל אושוויץ. אייכמן שינע אל מותם 100,000 יהודים הונגרים לשבוע לאורך הקווים האלה לאושוויץ."

כאן שיסע קרינגטון את בגין :"ומה הקשר בין זה להתנחלויות?" בגין: "לורד קרינגטון, אנא עשה טובה ואל תפסיק אותי בעיצומה של שיחה עם ראש ממשלתך.. כפי שאמרתי, כל אימת שאנחנו מאוימים או מותקפים, נוכל לסמוך רק על יהודים כמונו."



תאצ'ר התערבה: "פיטר, אני חושבת שיש מקום להביע את צערך"... וקרינגטון הגיב: "נכון מאד, ראש הממשלה. איכשהו ארצך הקטנה, מר בגין, מעוררת קדחת רגשית גבוהה ומעלה את לחץ הדם, אם אפשר לומר כך"..

בגין חייך: "ההיסטוריה של עמנו היא במידה רבה סיפור של התגוננות נגד התקפים של אי-רציונאליות והיסטריה. זה קורה בכל דור".

מרד גטו ורשה: השתלטות הימין

ביום 7.4.2013, התפרסם מאמרה של שרון גבע, חוקרת תקופת השואה, ב"הארץ" בשם "הימין משתלט על מרד גטו ורשה" שמתחיל:

במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה
 
 צביה לובטקין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה שפרץ ב 19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. היא נולדה ב 1914 בעיירה ביטן בפולין. כשהיתה בת 16 הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית "פרייהייט", ויצאה להכשרה. בגיל 19 השתתפה בסמינר המרכזי של "החלוץ" והיתה מיוזמי האיחוד של "פרייהייט" עם תנועת "החלוץ הצעיר". כשקמה התנועה המאוחדת עברה לוורשה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה עברה לביאליסטוק, והיתה פעילה במחתרת החלוצית. בדצמבר הוחלט להחזיר חבר מ"המרכז" של התנועה לשטח הכיבוש, והיא התנדבה למשימה. יחד עם חברה לחיים יצחק צוקרמן, בעת המרד סגנו של מרדכי אנילביץ,...
 

מכתב זה נשלח כתגובה:

 בתגובה למאמר "שלא נשכח את העיקר" מאת שרון גבע ("הארץ", 8.4.2013)

ד"ר שרון גבע נרתעת מגרימת עוול חדש בנושא הזכרון הקולקטיבי של מרד גטו וורשה.  לפחות היא מודה, במשתמע, שהיה עוול ישן אם כי היא איננה מסוגלת לכתוב על כך במפורש.

הנסיון של אישי ונציגי התנועה הרביזיוניסטית להציל את חלקן של בית"ר והצה"ר במרד ההוא קדם בהרבה למאמצים הברוכים של משה ארנס.  ספרו של חיים לזר, "מצדה של וורשה", יצא לאור עוד בשנת 1963 אך למרות שהיה מבוסס על מסמכים, עדויות ותעודות, כולל, למשל, יומנו של מפקד מבצע דיכוי המרד שציין במפורש את לחימתם של חברי בית"ר וגם התרשמותיו של עמנואל רינגלבאום על ביקורו במחסני הנשק של אצ"י, הדור הקודם של חוקרים את אותה תקופה הצליחו להדיר את הספר ואת המסר שבו, פעולה של ד"ר גבע ממשיכה בה.  יש שיגידו שהעיקר הוא שמרדכי אנילביץ, מפקד אי"ל, היה בית"רי בצעירותו ואולי הטענה שמרגיזה את שרון, של ה"חצי-חצי", אכן נכונה. חלוקת האחריות קצת יותר קרובה לאיזון ממה שמציגים, אם לא מבחינת מספר הלוחמים, אז מבחינת היוזמה והדרישה של מחנה ז'בוטינסקי בדבר נחיצות המרד הרבה לפני שפרץ. אבל עדיין זה לא העיקר.  העיקר הוא מדוע לא היה אחדות לוחמת בגטו ומדוע מחנה השמאל דחו אותה.

ישראל מידד
שילה

^