הבן של ליבוביץ על בגין

לבני והרצוג, לימדו מבגין

אליה ליבוביץ

 27.12.2014 

 ביום 25 בספטמבר 1997 ביקש אהוד ברק סליחה בשם מפלגת העבודה לדורותיה ובשמו שלו, על "הפגיעה ההיסטורית" בעדות המזרח. למחרת פשטו להקות של סוקרים על הציבור בישראל במטרה למדוד את הגידול הצפוי, בעקבות הנאום הדרמטי, בהצבעה עתידית של בני יוצאי ארצות המזרח למפלגתו של ברק "ישראל אחת". האירוע המגוחך הזה מקפל בתוכו כבקליפת אגוז את אחת הטעויות הגורליות, שמאז המהפך הפוליטי של מנחם בגין בשנת 1977 נעשית על ידי מנהיגי מפלגות בישראל ועל ידי פרשנים פוליטיים ועיתונאים, בפרט אלה שמתיימרים להיות אופוזיציה במדינה. זוהי טעות, שבגין עצמו לא עשה במשך כל חייו הארוכים כאופוזיציונר. הימנעותו מטעות זו היא אחת הסיבות שזיכו אותו לבסוף בשלטון, ועם ישראל נענש מאז בחדירה עמוקה לקרבו של משנתו המדינית־לאומנית. מה שבגין הבין, ומאז 1977 לא הבין שום מנהיג ישראלי אחר, הוא, שבהעדר קטסטרופה כמו מלחמה או אסון לאומי אחר, הזמן האופייני לשינויים ניכרים לעין בתהליכי יסוד מדיניים וחברתיים במדינה — אלה שנוגעים לקיומה הפיסי ו/או לשורשי תרבותה — נמדד בעשרות שנים. כשבגין התחיל את דרכו, עם הקמת המדינה, כמנהיג המפלגה הפוליטית חרות, הוא הפנים את העובדה, שבפרק הזמן שנמדד בין מערכת בחירות אחת לזאת שבאה בעקבותיה אין לו צל של סיכוי לזכות בשלטון, ובפרט לא לשנות את תרבות תנועת העבודה השלטת, מפא"י של אותן שנים. לכן נטה בגין את אוהלו באופוזיציה ועבד ללא ליאות — לא בניסיונות נואלים להחליף את השליטים בקומבינציות קיקיוניות עם אנשים רודפי כבוד, שררה ומנעמי השלטון, אלא בהכנה יסודית, עקבית וסבלנית של דעת הקהל במדינה לקראת מהפך שאולי יתרחש אי פעם בעתיד. והמהפך אכן התחולל 29 שנים אחר כך, והוא התרחש לאחר קטסטרופה צבאית. בעת הזאת עוסקת כל מדינת ישראל במשחק לאומי המכונה "קדם בחירות". החידון המרכזי הוא השאלה, אם באפריל 2015 תהיה במדינה ממשלת מרכז־שמאל, או ממשלת ימין־ימין קיצוני. אך בכל הרחש־בחש הרכילותי והתעמולתי הנוכחי, המפרנס בהרחבה את ענף הפרסום, חסר אלמנט אחד של פוליטיקה אמיתית. חסרה אופוזיציה למשטר הקיים. גורל מדינת ישראל תחת ממשלת יש עתיד־העבודה־מרצ־ש"ס לא יהיה שונה באופן מהותי מגורלה תחת ממשלת הליכוד־הבית היהודי־ישראל ביתנו־ש"ס. התפקיד של אופוזיציה אמיתית בישראל, מדינה שהמשך קיומה מוטל בספק, איננו להחליף את ראש הממשלה או את המפלגות שבקואליציית השלטון. אופוזיציה צריכה לחתור לשינוי תפישה רדיקלי, ואם נקרא לילד בשמו — היא מוכרחה להסביר לאומה, כי אין קיום למדינת היהודים בעולם שבו אריאל היא עיר ישראלית בריבונות ישראלית. וכאן אריאל משמשת כסמל לכלל ההתנחלות הישראלית מעבר לקו הירוק, כולל היצור הלשוני שנקרא בשם "גושי ההתנחלות". למנהיגי אופוזיציה אמיתית, גם אלה שמבינים כי ברירת הקיום הבסיסית של ישראל היא בין אריאל עיר עברית לבין ישראל מדינה עברית, אסור לשגות באשליות, כאילו אחרי מערכת בחירות מוצלחת, בעזרת מניפולציות ודילים פוליטיים גאוניים, הם יזכו לכוח פוליטי שיאפשר להם לבצע שינויים מהותיים בעמדות מדיניות הנוגעות לבסיס קיומה של המדינה. כפי שמוכיחות 50 השנים האחרונות, הרכבה או השתתפות בממשלה שמטרתה העיקרית המוצהרת איננה נסיגה מהשטחים בלא תנאי, ושאינה עושה שום צעד נראה לעין לקראת תהליך כזה, משדרות לאומה את המסר ההפוך. תלמיד התיכון בנהריה והתלמידה בקרית מלאכי מסיקים מכך, בצדק, שגם ה"אופוזיציה" מסכימה שמדינת ישראל יכולה ואף צריכה להתקיים בלא נסיגה. ומכאן, שכל דבר אחר שהם שומעים באוזן שמאל הוא תבוסתנות הגובלת בבגידה. לכן, בלא תלות בסיסמאות ובהכרזות ש"אופוזיציה" כזאת מפריחה באוויר, עצם ההשתתפות בשלטון היא תמיכה בכיבוש הישראלי. בישראל כמו בבריטניה, אורוגוואי, ארצות הברית ואסטוניה, גורל המדינה אינו תלוי כלל בשאלה מי יהיו ראש הממשלה או הנשיא. אבל שלא כמו כל מדינות העולם, מדינת ישראל נמצאת בסיכון קיומי, ומאות, אלפים, או יותר, מאזרחיה חיים בצל איום ממשי על חייהם ורכושם. במציאות כזאת, תפקיד האופוזיציה איננו החלפת האיש שבראש המדינה, אלא עשיית מאמץ עילאי למזער את המכה העתידה לנחות על ישראל, זו שתביא את ממשלתה, כל ממשלה, לבצע את הנסיגה הבלתי נמנעת מהשטחים. את זאת יכולה האופוזיציה לעשות רק על ידי קניית נפשות בציבור הישראלי להבנת הברירה המכאיבה. שכן ככל שיגדל מספר אזרחי ישראל שיפנימו את רצינותה בטרם פורענות, כך ממדי האסון שיביא למהפך האמיתי יוכלו להיות קטנים יותר. הפעולה האופוזיציונית האמיתית היחידה היום בישראל היא לכן הצגה בפני הציבור, בהתמדה, בעקביות, בחוכמה ובלא יראה, של האמת — של התובנה האכזרית, שנסיגה מאריאל היא תנאי הכרחי להמשך קיומה של המדינה העברית. כל זאת על האופוזיציה לעשות חרף הנזק האלקטורלי שאמירה כזאת עלולה לגרום לה במערכת הבחירות. אופוזיציונר במדינת ישראל, אם הוא אמיתי, צריך להפנים את ההבנה, שבשנים הבאות של חייו הוא לא יהיה  ראש, ואף לא שר בממשלת ישראל.

^