במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה צביה לובטקין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה שפרץ ב 19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. היא נולדה ב 1914 בעיירה ביטן בפולין. כשהיתה בת 16 הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית "פרייהייט", ויצאה להכשרה. בגיל 19 השתתפה בסמינר המרכזי של "החלוץ" והיתה מיוזמי האיחוד של "פרייהייט" עם תנועת "החלוץ הצעיר". כשקמה התנועה המאוחדת עברה לוורשה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה עברה לביאליסטוק, והיתה פעילה במחתרת החלוצית. בדצמבר הוחלט להחזיר חבר מ"המרכז" של התנועה לשטח הכיבוש, והיא התנדבה למשימה. יחד עם חברה לחיים יצחק צוקרמן, בעת המרד סגנו של מרדכי אנילביץ,...
מכתב זה נשלח כתגובה:
בתגובה למאמר "שלא נשכח את העיקר" מאת שרון גבע ("הארץ", 8.4.2013)
ד"ר שרון גבע נרתעת מגרימת עוול חדש בנושא הזכרון הקולקטיבי של מרד גטו וורשה. לפחות היא מודה, במשתמע, שהיה עוול ישן אם כי היא איננה מסוגלת לכתוב על כך במפורש.
הנסיון של אישי ונציגי התנועה הרביזיוניסטית להציל את חלקן של בית"ר והצה"ר במרד ההוא קדם בהרבה למאמצים הברוכים של משה ארנס. ספרו של חיים לזר, "מצדה של וורשה", יצא לאור עוד בשנת 1963 אך למרות שהיה מבוסס על מסמכים, עדויות ותעודות, כולל, למשל, יומנו של מפקד מבצע דיכוי המרד שציין במפורש את לחימתם של חברי בית"ר וגם התרשמותיו של עמנואל רינגלבאום על ביקורו במחסני הנשק של אצ"י, הדור הקודם של חוקרים את אותה תקופה הצליחו להדיר את הספר ואת המסר שבו, פעולה של ד"ר גבע ממשיכה בה. יש שיגידו שהעיקר הוא שמרדכי אנילביץ, מפקד אי"ל, היה בית"רי בצעירותו ואולי הטענה שמרגיזה את שרון, של ה"חצי-חצי", אכן נכונה. חלוקת האחריות קצת יותר קרובה לאיזון ממה שמציגים, אם לא מבחינת מספר הלוחמים, אז מבחינת היוזמה והדרישה של מחנה ז'בוטינסקי בדבר נחיצות המרד הרבה לפני שפרץ. אבל עדיין זה לא העיקר. העיקר הוא מדוע לא היה אחדות לוחמת בגטו ומדוע מחנה השמאל דחו אותה.
ישראל מידד
שילה
^
No comments:
Post a Comment