ישיבת הכנסת: דברים לזכרו של מנחם בגין, 13 פברואר 2013

הישיבה הרביעית של הכנסת התשע-עשרה יום רביעי, ג' באדר התשע"ג (13 בפברואר 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 דברים לזכרו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, זיכרונו לברכה

 

היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מבקש לעשות הפסקה בנאומי בכורה. מכובדי, היום אנחנו מציינים 21 שנים לפטירתו של ראש הממשלה מנחם בגין זיכרונו לברכה, ואני מבקש לומר כמה דברים - - - שלי יחימוביץ (העבודה): איפה כל חברי הליכוד? מה קורה כאן? אנחנו נציין את יום השנה והם לא יהיו כאן? היו"ר בנימין בן-אליעזר: אנחנו מכבדים. אנחנו מכבדים. שלי יחימוביץ (העבודה): לא מספיק שצריך להזכיר להם את חמשת המ"מים שוב ושוב ושוב, גם צריך להזכיר להם את יום הזיכרון למותו של מנחם בגין? היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מודה לך, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אורי אורבך (הבית היהודי): - - - אופיר אקוניס: - - - מירי רגב (הליכוד ביתנו): - - - לא צודקת - - - שלי יחימוביץ (העבודה): טוב שאתם כאן. קריאה: ממתינים רק לבני בגין. זהבה גלאון (מרצ): - - - היו"ר בנימין בן-אליעזר: מכובדי, תולדות חייו של מנחם בגין - - - מירי רגב (הליכוד ביתנו): - - - שום דבר - - - היו"ר בנימין בן-אליעזר: חברת הכנסת מירי רגב, אני מבקש לכבד את האירוע. תולדות חייו של מנחם בגין עשירים ומרתקים, ואפשר לדבר עליהם שעות ארוכות, אבל אינני רוצה לדבר כאן על ההיסטוריה של האיש הדגול הזה אלא על מנחם בגין האדם, החלטותיו המרכזיות ומה אנחנו יכולים וחייבים ללמוד מהן לעת הזו. אני עצמי לא נמניתי עם מחנהו הפוליטי של מנחם בגין, וראייתי את הפתרונות לסכסוך בארץ-ישראל שונה מזו שהייתה לבגין. יחד עם זאת, אני רואה ותמיד ראיתי במנחם בגין את אחד מהאבות המייסדים של מדינת ישראל ומהבולטים והחשובים ממנהיגיה, בשורה אחת עם דוד בן-גוריון ויצחק רבין. מנחם בגין הוא איש של מילים גדולות, אבל גם איש של מעשים גדולים והחלטות היסטוריות, ואלה היו שזורים כחוט השני לכל אורך חייו הציבוריים. כמפקד האצ"ל הורה על ביצוע מאות פעולות נגד הבריטים בארץ-ישראל במטרה להחזיר את מולדת היהודים לידי היהודים. בגין איחד סביב מנהיגותו רבים מאוד מהיישוב בישראל, אשר נדבקו באמונתו הלוהטת והלכו אחריו ללא פקפוק בכל אשר החליט. גם אם רוב היישוב בישראל לא דגל בשיטותיו של בגין, אין מחלוקת כי לאצ"ל בפיקודו היה חלק חשוב ביותר בכינונה לבסוף של המדינה. מנחם בגין אהב את ישראל עוד מצעירותו ואהב אף יותר את היהודים, חרד לגורלם ורצה באחדותם. וכך, כמפקד האצ"ל לאחר פרשת אלטלנה, כאשר אך כפסע היה שזו תוביל למלחמת אחים בארצנו, התעלה בגין על כל שיקול וכל רגש ובהחלטותיו ובמנהיגותו עצר את הסכנה הזו ומנע טרגדיה אשר מי יודע לאיזה קרע עמוק ומתמשך הייתה עלולה להוביל בקרב עמנו. במשך שנים ארוכות ולא פשוטות עמד מנחם בגין בראש האופוזיציה בבית הזה. זה לא היה קל לו ולא לחברי הכנסת שלו ברשימת חרות, ובוודאי היה לו קשה במיוחד יחסו של בן-גוריון אליו, אבל גם במצב זה הפגין בגין את גדולתו כדמוקרט בכל רמ"ח איבריו וידע לנהל אופוזיציה אחראית שאף ידעה לעמוד לצידה של הממשלה בתקופות קשות ובוודאי בעתות מלחמה. גם כראש האופוזיציה הפגין מנחם בגין מנהיגות וכריזמה יוצאי דופן, אשר סחפו אחריו המונים מאזרחי ישראל, צעירים ומבוגרים כאחד. בגין בלט במיוחד בעצרות ההמונים, שאליהן היו נוהרים המונים מכל חלקי מדינת ישראל. מנהיגות זו היא היא אשר הבקיעה לבסוף את השלטון ההיסטורי של מפלגת העבודה, המערך, למה שהפך למהפך בשנת 1977. כראש ממשלה בלט מנחם בגין בשני תחומי חיינו המרכזיים – החברתי והמדיני. לבגין הייתה רגישות יוצאת דופן לחלשים שבעם, והוא שהוביל את הפרויקט החברתי הכל-כך חשוב של שיקום השכונות. העם ברובו הגדול אהב את בגין, אבל עבור החלשים שבעם הוא היה אבא של ממש. מנחם בגין, שהיה ידוע כמיליטנט, הדהים את אזרחי ישראל ואת העולם כולו כאשר הגיע להסכם השלום עם נשיא מצרים, אנואר סאדאת, והסכים למחיר שבו זה היה כרוך – החזרת סיני כולו. ספק רב אם מנהיג אחר בימין היה מסוגל להעביר החלטה היסטורית כזאת, החלטה שהביאה לחזית שקטה עם מצרים וללא ספק חסכה לעמנו מלחמות נוספות וקורבנות נוספים. מנחם בגין היה איש של ערכים ומצפון. הוא החליט על היציאה למלחמת שלום הגליל, מלחמת לבנון, כאשר האמין שזה הדבר ההכרחי לעשות להביא שקט לתושבי צפון הארץ, אך ההסתבכות בלבנון והנופלים הרבים במלחמה זו גבו גם מבגין מחיר כבד, עד שפרש מכהונתו לביתו באומרו: איני יכול עוד. דרכינו נפגשו כמה פעמים. בפעם הראשונה, בשלהי 1967, מלחמת ששת הימים, עת שירתי כמג"ד שקד, לקחתי אותו לסיור לאורך התעלה. יצאנו מבלוזה ועברנו מוצב-מוצב, ותחת אש תופת סירב האיש לעצור ולחזור. לא היה מוצב שלא ביקר בו, לא היה לוחם שלא דיבר אתו, לא היה מפקד שבגין לא עודד אותו. יותר מאוחר, בפעם השנייה, עת שירתי כמפקד יהודה ושומרון ב-1978–1982, ובפעם השלישית עת נקראתי על-ידו לחזור לתפקיד מתאם הפעולות בשטחים, אז זכיתי להכיר את האדם שבו. הדבר המדהים הוא כמה כשאתה עובד ליד האיש הזה אתה מתחיל להכיר את הרגישות שלו, את יחסו לחוק, את יחסו לכבוד האדם ואת יחסו אל העמים. הייתי יכול להמשיך ולדבר במנחם בגין עוד רבות ונכבדות, אבל די במה שאמרתי לשקף מי היה האיש הזה. יש לכולנו מה ללמוד ממנחם בגין, הן בחמלה ורגישות חברתית והן בתעוזה מדינית. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת אופיר אקוניס לומר כמה דברים לזכרו של מנחם בגין. אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי השרים, ראשית, אדוני היושב-ראש, אני מבקש להודות לך. אני מודה לך על שנענית לבקשתי לציין במליאת הכנסת את יום השנה לפטירתו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, שיחול מחר, ד' באדר. הבית הזה, אדוני, הכנסת, היה ביתו. במשכן הזה הוא פעל בשירות העם 35 שנים ברציפות. באולם הזה, מעל הדוכן הזה, נשא את נאומיו הגדולים. מנחם בגין אהב את הכנסת, וגם לאחר שנבחר לתפקיד ראש הממשלה הקפיד להגיע לכאן בתדירות גבוהה. הוא העריך וכיבד את הבית, ואני נרגש שהיום, לראשונה מאז נפטר ב-1992, הבית הזה, למעשה מליאת הכנסת, חברי הבית, מכבדים אותו. שוב, תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ידידי, 21 שנים חלפו מאז נפטר מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של ישראל. נדמה שהזמן שחולף לא רק שאינו מקהה את הגעגועים אליו, הוא רק מעצים אותם. לא בכדי נבחר מנחם בגין שוב ושוב כראש הממשלה האהוב והמוערך ביותר. קובעים זאת משאלי דעת קהל שנערכים מעת לעת ובוחנים את יחסו של הציבור הישראלי לראשי המדינה בעבר. מנחם בגין, שהיה דחוי, לעתים שולי, בקרב חלקים מסוימים בציבור הישראלי במשך 29 שנותיו כראש האופוזיציה, התמיד והחזיק בתפיסותיו גם בימים קשים, גם בימים שבהם הותקף, לעתים באכזריות, על-ידי מתנגדיו. הוא המתין בסבלנות עד אשר קיבל בפתק הבוחר את אמון הציבור. כאשר נבחר במאי 1977 לראשות הממשלה, לאחר שנות דור באופוזיציה ולאחר שכבר הוספד, אפילו בתוך מפלגתו, כבש מייד לבבות רבים. קשה לשכוח את כניסתו הצנועה למשרד ראש הממשלה ביום הראשון לכהונתו ואת התשובה הספונטנית על שאלת העיתונאים: באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה? והוא ענה בפשטות: בסגנון יהודי, טוב. פועלו, אדוני היושב-ראש, כפי שציינת, היה עצום, וכדי לעמוד עליו נדרשים ימים ארוכים: החל מפיקודו על הארגון הצבאי הלאומי, שירותו בממשלת האחדות, שבימיה אוחדה ירושלים ושוחררו חבלי ארץ היסטוריים; פועלו לצדק חברתי אמיתי, שבא לידי ביטוי בזקיפת קומתן של עדות שלמות בישראל שעד בחירתו הודרו מהזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית וזכו לכינוי המעליב כל כך, הבוטה כל כך, המתנשא משהו, "ישראל השנייה"; יחסו לדמוקרטיה, לזכויות אדם באשר הוא וכיבוד שלטון החוק. אבל, אדוני היושב-ראש, שלוש החלטות דרמטיות במהלך חייו הציבוריים הפכו אותו למנהיג לאומי בעל שיעור קומה היסטורי. כדי לקבל כל אחת מהן נדרשת תכונה אחת שהופכת פוליטיקאי למנהיג – אומץ לב. הראשונה – מניעת מלחמת אחים. זו הייתה – אם אינני טועה, חבר הכנסת לפיד התייחס לכך בנאומו הראשון – זו הייתה קרובה יותר מאי-פעם לאחר הטבעתה של אלטלנה מול חופי תל-אביב, ב-22 ביוני 1948. לימים יאמר מנחם בגין באחת מישיבות הממשלה של ממשלתו השנייה: "אחרי מותי אני מקווה שאזכר מעל הכול כמי שמנע מלחמת אחים. זה חשוב בעיני יותר מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומחוק רמת-הגולן". ההחלטה השנייה – חתימת חוזה השלום עם מצרים. כדי לחתום על ההסכם הזה, אדוני היושב-ראש, מנחם בגין היה זקוק להרבה אומץ. שנים התריעו מתנגדיו, מבית ומחוץ, שכאשר יעלה לשלטון תהיה חלילה מלחמה. בגין, בעיקר מול גרעין תומכיו הבסיסי ביותר, שראו בנסיגה מסיני צעד המנוגד לתפיסת עולמו, הפגין אומץ והוביל את מדינת ישראל לשלום הראשון בתולדותיה. ההחלטה השלישית היא כמובן הפצצת הכור בעיראק ב-1981. מנחם בגין ניצב מול התנגדות עזה של ראשי זרועות הביטחון, גם של ראש האופוזיציה דאז, שהמליצו לו לא לתת הוראה להשמדת הכור. הוא התייעץ, שמע, שקל והחליט: משמידים. כמנהיג, הוא זיהה את הסכנה ובחר להתמודד אתה. כבר היו בהיסטוריה העולמית עמים ומנהיגים שלא זיהו סכנות. גרוע מכך – היו כאלה שזיהו סכנות והעדיפו שלא להתמודד אתן. אבל בגין היה מנהיג מסוג אחר, והכריע. אדוני היושב-ראש, אלה הן שלוש החלטות מתקופות שונות בתולדותיה של האומה, שהרלוונטיות שלהן לימינו מופלאות בדמיונן. מורשתו של מנחם בגין, שהיא מגדלור של מנהיגות: מלחמת אחים, יהיה הוויכוח נוקב ככל שיהיה – לעולם לא; עשיית שלום כאשר מתייצב בצד השני מנהיג שרוצה בכך; זיהויה של סכנה אסטרטגית שמרחפת מעל שמי המזרח התיכון. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אלה הם ימים ראשונים של הכנסת התשע-עשרה. חברות וחברי הכנסת נושאים כאן נאומי בכורה נרגשים, מרגשים, לעתים נוקבים. לפני ארבע שנים לערך עמדתי על הדוכן הזה, באותו מעמד, ואמרתי שבכוונתי לפעול כאן ברוח משנתו של מנחם בגין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו הראשון לאחר הכרזת המדינה. וכך אמר אז: "ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה. לא תהיה רודנות - - - בל תהיה טפילות. בל יהיה ניצול". "יהיו נושאי המשרה משרתי החברה ולא רודיה - - - וצדק צדק תרדוף – צו עליון יקבע את יחסינו בין איש לחברו." אדוני היושב-ראש, אפשר להסכים עם משנתו של מנחם בגין, אפשר לחלוק עליה, אבל קשה למצוא תיאור חד כל כך, בהיר ורהוט כל כך של התפקיד המוטל על נבחרי ציבור ושלוחיו. חברי הכנסת, בשלום כמו במלחמה, בשליחותו הציבורית מנהיג איננו אחד העם, הוא איננו פרשן. הוא נדרש להחליט, הוא נדרש לאומץ לב, הוא נדרש לרגישות. כזה היה מנחם בגין. יהי זכרו ברוך. היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מבקש להזמין את חבר הכנסת מאיר שטרית. מאיר שטרית (התנועה): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך את כל חברי הכנסת החדשים על נאום בכורתם ומאחל להם הצלחה – לכל אחד מהם הצלחה בתפקיד והצלחה למדינה כולה, כי הדבר תלוי באמת בנו, בחברי הכנסת. אנחנו מגיעים לפה לא בשביל שכל אחד יוכל להשיג כל מה שהוא רוצה אלא כדי לעשות שינוי, ואני מקווה באמת שכל אחד יתרום את החלק שלו לשינוי. ברשותכם, אי-אפשר כמובן לשבת מן הצד ביום שבו מעלים את זכרו של מנחם בגין ולא להתייחס לכך. הכרתי את מנחם בגין בתור ראש עיר צעיר בן 25, כשנבחרתי לראשות מועצת יבנה. אחרי הבחירות פעם ראשונה פגשתי את מנחם בגין במצודת זאב בקומת ההנהלה. בן-ציון קשת, זיכרונו לברכה, הציג אותי בפניו. הוא היה אז ראש האגף המוניציפלי. חברי פה בחרות זוכרים את האנשים הללו. בישיבת ההנהלה בן-ציון קשת אמר: הנה, זה מאיר שטרית, שכבש את יבנה. הייתי אז ראש המועצה היחידי של חירות בישראל 1974. בגין קם ואמר: אתם רואים את הילד הזה? הוא אמר: בוא, בני. זה הביא לנו את יבנה וחכמיה. כך הכרתי את מנחם בגין בפעם הראשונה באופן אישי, אבל עבדתי אתו גם כחבר כנסת וממשלה בשתי ממשלות שלו, או ממשלה וחצי, וגם בהיותו באופוזיציה. אני חושב שאי-אפשר שלא להתגעגע לדמות של מנחם בגין, אי-אפשר שלא לאהוב אותו. בגין קידש את המלחמה בעוני, ואני אומר את זה לחברי חירות דהיום. הכנסת שעברה לא הייתה לתפארתה של תנועת החירות, בעיני. הוא קידש את המלחמה בעוני, וכשנבחר לראשות הממשלה הוא גם קיים. הוא יזם את מפעל שיקום שכונות, שהביא ברכה רבה על הרבה מאוד אנשים בישראל, והוא באמת שינה את חייהם לטובה בצורה משמעותית ביותר. לא רק זאת, אלא גם בתור ראש ממשלה הוא הראשון שפרץ את הגדר שבה שמו את יוצאי עדות המזרח בתור "פרענקים" תורנים; שר הדואר או שר המשטרה, אלו היו התפקידים המסורתיים שהיו לפני בגין. בגין, לדעתי, היה הראשון ששבר את הגדר הזאת ומינה שרים בתפקידים משמעותיים – את דוד לוי בתור שר השיכון, לאחר מכן שר החוץ, ועוד אחרים, ולאחר מכן את אוזן ואבוחצירא בתפקידים במשרדים משמעותיים. הוא קידש את הדמוקרטיה ואת החוק. אני באמת לא מכיר דמוקרט כל כך אדוק בשמירת הדמוקרטיה כמו בגין. ואפילו שהייתה לו אוטוריטה פנטסטית, שקשה היה להיאבק או להילחם נגדו, גם בתוך התנועה או בתוך הסיעה – ואני זוכר מלחמות בוועידות חרות למיניהן – הוא שמר על כללים בצורה יסודית ודקדקנית, וכנ"ל את הדמוקרטיה כמנהיג, כראש מדינה. הגישה של "כל יחיד הוא מלך" של ז'בוטינסקי הייתה אור לרגליו. הוא לא היה מעלה על הדעת לעשות חוק שיחקור את ארגוני השמאל. לשמחתי, גם בנו הולך בעקבותיו, שייבדל לחיים ארוכים, בני בגין. גם בכנסת הזאת, כשהביאו את החוק לנסות לעשות ועדת חקירה לארגוני השמאל בכנסת, גם בנו הלך נגד זה. ובצדק, כי כך צריך לנהוג, כך נוהגת חרות, כך נהג ז'בוטינסקי. זוהי תורת הליכוד, שכל יחיד הוא מלך, ולפעמים שוכחים את זה. הוא קידש את המנהיגות. כמה מנהיגים אתם מכירים שיכולים לקום ולהגיד: אנחנו שינינו את דעתנו? והדוגמה הבולטת ביותר היא, כמובן, הסכם השלום עם מצרים. אם מישהו היה מעלה בדעתו להציע להחזיר את סיני למצרים לפני הבחירות היה נמחק מחרות. ובגין, בהיותו ראש ממשלה, למרות שכל התעמולה הייתה שהפחידו את העם שהוא יכריז מלחמה ונלך בכובעי פלדה ובמקלטים, הוא ממש בשנה הראשונה כבר חתם על הסכם שלום עם הגדולה במדינות ערב. הוא שינה את דעתו כי הבין מה שמבינים כשמגיעים לכיסא הזה של ראש הממשלה: שאתה לא לבד על המגרש ושאתה תלוי בעולם, ואין לנו בררה אלא לנסות לחיות בשלום. הוא היה מוכן להחזיר את כל סיני, עם כל המשתמע מכך, בשביל להשיג הסכם שלום עם מדינה אחת. צריך לומר "שאפו" וכל הכבוד למנהיג שמקבל החלטה כזאת. אני אומר בצער, לכן אני מתגעגע למנהיג מסוג זה, שלא מפחד לקבל החלטות, ואנחנו זקוקים לזה היום אולי יותר מאשר בעבר, יותר מאשר בעבר. מצבנו הבין-לאומי היום הוא פחות טוב מאשר היה בעבר. אנחנו זקוקים למנהיגות כזאת. הוא קידש את האחריות האישית. כמה מנהיגים אתם מכירים – כשעברנו את מלחמת לבנון וקרה מה שקרה, הוא פרש מהחיים הפוליטיים ולא רצה עוד. הסתגר בביתו כמעט עד סוף חייו, כמעט לא יצא מהבית. כמה אנשים לוקחים אחריות כזאת? הוא לקח. הוא לקח על כתפיו את האחריות, אפילו שלא תמיד הוא היה אחראי לכל דבר שנעשה באותו זמן, בשנת 1982. הוא לקח את האחריות על עצמו. את הצניעות – אני זוכר את ביתו ברחוב רוזנבלום בתל-אביב עוד בהיותו באופוזיציה. בית שלושה חדרים - - - אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו): רוזנבאום. מאיר שטרית (התנועה): רוזנבאום. בית שלושה חדרים. הייתי אצלו בבית פעם או פעמיים, בבית הקטן ההוא, ואחר כך כראש ממשלה, עם פרישתו. את טיסותיו – כולם זוכרים את התמונה איך הוא קושר את הנעליים לעליזה בגין, זיכרונה לברכה, במטוס. הוא טס במחלקה הראשונה ב"אל על". טיסות של ראש ממשלה לא עלו 1.5 או 2 מיליון דולר. אני רוצה לומר, זה מקומם אותי ממש העניין הזה, שאנשים לא יכולים לטוס ב"אל על". אנחנו לא אמריקה ולא צריכים Air Force 1, לא 2Air Force ולא 3Air Force . זה בזבוז כסף מיותר, ובגין היה דוגמה קלאסית לכך. בגין, שמיר כשהיה ראש ממשלה, שר החוץ – טסו כולם בטיסות אזרחיות סדירות. קבורתו – ביקש להיקבר ליד עולי הגרדום, כמי שהזדהה עם מאבקם להקמתה של המדינה הזאת. והדבר האחרון, אי-אפשר שלא להתגעגע ליכולת הנאום שלו. היינו יושבים פה בכנסת אופוזיציה כקואליציה, שותים בצמא את דבריו, רואים את יכולת הנאום, שהייתה – מי שמכיר אותו מקרוב – מדוקדקת עד לתנועה הכי קטנה ועד לבדיחה או לחידוד או לכל דבר. זה פשוט לא יאומן היכולת שלו לרתק את הקהל בתפיסת עולם מאוד חכמה, פקחית, גם מצחיקה לפעמים, עם הומור ולעתים גם עם ירידה על אחרים, שהוא עשה את זה פעמים רבות על כמה אנשים פה בכנסת, ולשמחתם של רבים מחברי הכנסת. אז אין לי אלא רק לומר, אדוני, ש"חבל על דאבדין ולא משתכחין". אני מתגעגע לבגין, אני מתגעגע למנהיגים בדמותו של בגין, וחבל, חבל, חבל, שתנועת החרות דהיום, שאני לא בטוח אם הוא היה מכיר אותה היום, אם הוא היה חוזר לחיים אם הוא היה מכיר אותה היום, חבל שתנועת החרות לא שומרת על העקרונות הללו, שהוא הלך לאורם. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: טוב שאתה מטיף לנו מוסר. מאיר שטרית (התנועה): דבר אחד בטוח, אם הוא היה עדיין בליכוד, אני בטח לא הייתי עוזב את הליכוד אף פעם. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: טוב לנו שאתה מטיף לנו מוסר במקום שהגעת אליו. מאיר שטרית (התנועה): אני חושב שכאשר תנועת הליכוד בבחירות האחרונות סילקה משורותיה את בני בגין ואת דן מרידור, ואת מיקי איתן - - שרת התרבות והספורט לימור לבנת: - - - מאיר שטרית (התנועה): - - ואת מיקי איתן, זה מראה לך מה קורה לתנועה הזאת, שאני חושב שז'בוטינסקי ובגין מתהפכים בקברם, חלילה וחס. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אתה זוכר בכלל באיזה תנועה אתה, מאיר? מאיר שטרית (התנועה): אז אני מאחל לעצמנו שיהיו לנו מנהיגים דומים לבגין, כי בגין היה באמת מנהיג – אחד הטובים שהיו בדורנו. תודה רבה. היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת שמעון סולומון לומר כמה דברים לזכרו של מנחם בגין. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: בושה. לא מתבייש. מאיר שטרית (התנועה): להתבייש על מה? תתביישו אתם - - - שרת התרבות והספורט לימור לבנת: תתבייש. אתה מנצל דברים לזכר בגין כדי לתקוף חברי ליכוד. לא ראוי. שמעון סולומון (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, חברי כנסת יקרים, אני רוצה להאיר צד אחד שלא הוזכר, שהוא דבר חשוב מאוד עבור הקהילה, שבעצם מי שהחליט באופן פורמלי החלטה אמיצה, כשאני חייב לציין גם שהרב עובדיה יוסף פסק, אבל באופן מעשי מי שהחליט, והאמרה המפורסמת שלו, של: "הביאו לי את יהודי אתיופיה", כמו יציאת מצרים, זה מנחם בגין, שבזכותו – בלי לבטל את המאמץ האדיר וההקרבות הגדולות שהקרבנו בדרך, ההחלטה הפורמלית, האמיצה, כשלפני כן היו הרבה התמהמהויות, לא הייתה החלטה בעצם, ובשביל זה המשכנו בגלות. ואני צריך לציין שזאת הזכות, ומנחם בגין, בקרב הקהילה, נחשב לאדם גדול. בכל בית היו שמים את התמונה שלו, והוא איש גדול בכל המובנים. תודה רבה. היו"ר היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מודה לך. אני בטוח שאם הוא היה שומע אותך נואם הוא היה גאה בך. תודה רבה. יש עוד מישהו?